פסוק א:כי תצא למלחמה סמך וכו׳ ד״א וכו׳. לפירש קמא ק׳ דאיברא דקרא דלעיל מיירי בחסרון אבר מכל מקום מנ״ל דסמיכות הפרשיות אתא לאפוקי מחוסר אבר דאינו יוצא למלחמה דילמא איפכא דסמיכות הפרשיות בא לרבות דאף מחוסר אבר יוצא למלחמה ולפירוש בתרא נמי ק׳ דמ״ש בדין עד זומם שנכתבה אצלו הבטחה זו הול״ל כן בריש הפ׳ דמיירי בכל דין:
פסוק ב:ודבר אל העם בלה״ק. בר״פ משוח מלחמה ילפינן מג״ש נאמר כאן ודבר ונאמר להלן משה ידבר מה להלן בלה״ק אף כאן בלה״ק אבל התוס׳ שם מייתי ירושלמי דפריך דא״כ אדרבא נילף ג״ש מק״ש דכתיב ודברת בם ונאמרת בכל לשון ומסיק דיליף ג״ש מהגשה הגשה כתיב הכא ונגש הכהן וכתיב התם ונגשו הכהנים בני לוי ע״ש אמנם הש״ס דידן דיליף מודבר לא חשיב פרכא ההיא דירוש׳ והטעם כבר כתבתי בספרי שושנים לדוד על המשנה ע״ש ועוד נראה דמימר אמר לך דנין ודבר מודבר ששניהם בל׳ נסתר ואין דנין ודבר מודברת שהוא לשון נמצא:
פסוק ג:שמע וכו׳ דאל״כ הול״ל שמעו בני יש׳ כדמסיים אתם קרבים:
פסוק ג:אל וכו׳ כנגד ד׳ דברים וכו׳. נ״ל לפ׳ דהטעם שהיו עושין ד׳ דברים הללו לעורר ולהחזיק הד׳ קליפות הידועים כדי להכניע ד׳ עולמות הקדושה. הראשון צהלת סוסים לפי שידוע דהמל׳ נק׳ סו״ס גי׳ ריבוע אדנ״י וכנגדו להבדיל בין הקדש ובין החול נוק׳ דקלי׳ נק׳ סוס זנאי עיין במאורות נתן. וכנגד זה אמר הכהן אל ירך לבבכם שהלא נודע דהמל׳ נק׳ לב. השנית הגפת תריסין היו מכוונים בזה להכניע חלילה ז״א דמקנן ביצי׳ כי נודע דג׳ ראשונות דז״א נקרא מגן ותרגום חנם מגן כי בחנם טורחים הקלי׳ לאחוז בו ולא יכולו. והיו האומות מעוררים התריס היינו המגן הטמא לאחוז על ידו המגן דקדושה וא״ל הכהן אל תיראו כי בחנם טורחים. השלישית קול קרנות דנודע דאי׳ מקננא בברי׳ נק׳ שופר קרן היובל והכלבים הללו היו מכוונים לתת כח לקרן הטמא להכניע שופר דקדושה ח״ו ולכן אמר הכהן אל תחפזו והיינו לפי שידוע סוד החשמל שהוא המלבוש מאור של בינה המגין מהחצונים ונק׳ כתנות אור ויש ע״ג כתנות עור כעין החשמ״ל כי פעמים ח״ש וממהר לינק מן הקדושה וזה כשגורמים העונות חלילה שמסתלק חשמל דבינה השומר ופעמים מ״ל נכרת וזה כשמתגלה אור החשמל ומגין וז״ס כי לא בחפזון תצאו לע״ל עיין במ״נ וז״ש הכהן אל תחפזו. והרביעית קול הצווחה היינו צעקה וכוונתם חלילה לעלות על במתי ע״ב באצי׳ והיינו דסוד הצעקה למעלה כדאיתא בזהר שמות דעשרה לשונות של תפלה איכא וצעקה גדולה מכלם והיא קרובה לקב״ה יתיר מכלהו וכנגד זה היה אומר הכהן ואל תערצו כלו׳ לא יגיעו למעלה בערץ חלילה:
פסוק ד:ההולך עמכם זה מחנה הארון. עיין מ״ש בספרי ש״ל על לשון זה של מחנה הארון:
פסוק ז:פן ימות וכו׳ שאם לא ישמע וכו׳. אחר שפירש דאותם הג׳ אינם חוזרים אלא לכסות על זה אבל הם ליכא חשש שימותו הואיל ואינם בעלי עבירות מעתה ק׳ אמאי כתיב בכל חד פן ימות והוכרח רש״י לפ׳:
פסוק ח:ויספו השוטרים למה נאמר וכו׳. ההרגש שמבחוץ הוא דכיון שגם זה הוא בל׳ מי האיש וכו׳ א״כ ה״ז מאותו ענין עצמו דלעיל ואמאי פסקי אידך כי היכי דכתיבי אהדדי מי האיש דא׳ ושני ושלישי הול״ל גם הרביעי והדר מקשה רש״י דלא מסתייה דלא כייליה ואפסקיה אלא שכתב גם כן ל׳ ויספו ומשני דשפיר עביד הכי לפי שבזה לא דיבר הכהן. ונראה להסביר טעם לדבר דאותם הבטחות אל ירך וכו׳ עדיף טפי שישמעום מפי הכהן עצמו שבזה יתפעלו יותר ויחזק לבבם. ואידך שאינם אלא נתינת רשות לחזור לאותם הג׳ משום טרחא דכ״ג השוטר משמיע אחר שהכהן נתן רשות אבל מי האיש הירא אינו בדין שיזקק לו הכהן כלל בין למר ובין למר דלמאן דמפ׳ כמשמעו אין נכון הדבר שאחר שהכהן אמר אל ירך לבבכם ואל תיראו שיחזור ויאמר מי שירא יחזור שזה כסותר דבריו ולמ״ד נמי הירא מעבירות לא יאה לכהן לעורר הדין ולתת מקום לקטיגור בהזכרת עבירות ועוד דחלשה דעתיה דכ״ג:
פסוק יא:כל העם וכו׳ אפילו אתה מוצא וכו׳. אע״ג דכבר למדנו זה מקרא דושבית שביו לרבות כנעניים שבתוכה כמ״ש רש״י שם עמ״ש הרא״ם ז״ל דצריכי דההיא כשלא השלימה והכא כשהשלימה ע״ש ועי״ל כלפי מאי דדייקי׳ התם מלישנא דרש״י דאפילו אם לא נטמעו בתוכה עם אותה האומה אלא שעדיין מחזיקים בדתם דאכתי לא פקע מנייהו שם כנעניים דלא הלכו להשתקע אלא לגור שם באקראי בעלמא אפ״ה שרי והשתא י״ל דמש״ה צריכי תרי קראי דאי לא כתיב אלא חד ה״א דוקא כשנשתקעו ונטמעו בתוכה אז דוקא הוא דשרי לקיימם:
פסוק יב:ואם וכו׳ הכתיב מבשרך וכו׳. דאל״כ אמאי תלה בה הכתוב באמרו ועשתה עמך מלחמה אדרבא הול״ל ועשית עמה:
פסוק יד:והטף אף טף וכו׳. דאילו של נקבות הא כתיב הנשים אפילו גדולות וכ״ש קטנות:
פסוק יז:כאשר צוך לרבות את הגרגשי. אצטריך לרבוייה כי היכי דלא יטעו בדין ויסברו שאין דין כל ז׳ אומות שוה ומ״מ לא אמרו בפירש לפי שהיה גלוי לפניו ית׳ שהיה עתיד לפנות מעצמו. אבל החוי אע״ג דה״נ היה צפוי לפניו שהיו עתידין להשלים בערמה ויקיימום שהם הגבעונים אפ״ה כתבם בפירש מתרי טעמי חדא דלאו כל החוי השלימו אלא יושבי גבעון בלבד ומסתמא לא היו כלם בעיר א׳ ועוד דלולא השבועה היו חייבים להחרימם משא״כ הגרגשי שפנו מפניהם והלכו לאפריקא דשרי להחיותם ודאי:
פסוק יט:ימים וכו׳ פחות מג׳ ימים קודם לשבת וכו׳. הק׳ הרא״ם ז״ל שבת מאן דכר שמיה. ולעד״ן משום דכתיב בתר הכי ובנית מצור וכו׳ עד רדתה והתם פירש בספרי עד רדתה אפילו בשבת דה״ק וכרת ובנית וכו׳ הלוך וכרות עד רדתה בלי שום עיכוב ומניעה וממילא דאפילו בשבת. ומצאתי גם כן רמז לדבריהם ז״ל כי ג׳ תיבות מ׳לחמה ע׳ד ר׳דתה גי׳ ג׳ם יו׳ם הש׳בת. מעתה ה״ק קרא כי תצור אל עיר ימים רבים כלומר ג׳ ימים דהיתרא מתחלה דהיינו של חול משם ואילך תשחית וכו׳ עד רדתה אפי׳ בשבת א״כ ממילא שמענו דאין צרין תחלה פחות מג׳ ימים קודם השבת:
