פסוק ב:והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן. כהן למה ולא אחר, אלא היה להם כהן משוח מלחמה ושוטרים, מדת הרחמים ומדת הדין והכהן היה מתחיל להתחיל מן הרחמים, ולזה ואמר אליהם ולא ודבר אליהם, ואמר שמע ישראל, במדרש למה היה אומר שמע ישראל לומר שאפילו אין להם שום זכות אלא שהיו מיחדים שמו ואומרים שמע ק"ש מספיק להם, כן אמר במדרש ואמר כן לפי שלא היה לו לומר שמע שהן קרובין, אלא ראה ישראל., וגם היה מזהירם שיזהרו ביחודו ית' תחילת כל דבר לפי שבו תלוי היחוד, כי הכהן ראש הבנין, וסימן והוא כהן, ועל ידו היו מתברכין, לזה כהן ולא אחר, ולזה כקרבכם ולא בקרבכם כדי שיוגבר החסד קודם, והיה מברכן ומתפלל עליהם בכח העשר:
פסוק ג:אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, הם עשר מלות, ואמר ד' דברים אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו, כנגד ד' אותיות של שם. ויש בזה הפסוק ל"ט אותיות שהוא כמנין הוי"ה אח"ד, לומר להם שעל ידי היחוד אל ייראו ואל יחפזו וגו'. ויש בפסוק זה ד' פעמים אל, כנגד אל עליון, וחסד אל כל היום, וחסדי דוד, והכל בכוון שלם כדי להגביר עליהם החסד והרחמים, ואח"כ אומר כי הוי"ה אלהיכם רחמים עם הדין, כדי להלחם, זהו להלחם לכם עם אויביכם, להושיע אתכם ע"י הרחמים, וסימן לה' הישועה על עמך וגו', ולזה היו דבריו של כהן בלשון רבים, משה אמר לא תירא כי ה' אלהיך עמך וכהן אמר לא תיראו כי ה' אלהיכם עמכם:
פסוק ה:ויספו השוטרים וגו' מי האיש הירא, מי האיש אשר בנה, מי האיש אשר נטע וגו', הואיל והתורה אמרה ובתים מלאים כל טוב שיתן לו ה' בתים בנויים שלא יטרח ולא יבנה, למה פנה עצמו מן התורה לבנות בתים וליטע כרמים, וא"כ כדאי הוא עון זה שימות במלחמה, וה"ה בכרמים, שכן אמרה תורה כרמים וזיתים אשר לא נטעת, ועוד שהיה לו ללמוד מיעקב אבינו שאמר ולמקנהו עשה סכות, לא כתיב בתים, וידע שדירתו בזה העולם עראי, ויזכור יום המיתה. ומי אשר ארש אשה ולא לקחה היה לו להתעסק בפריה ורביה קודם ולא לבנות בתים ולא ליטע כרמים, כי לזה אמר קודם ומי אשר בנה, ומי אשר נטע, ואח"כ ומי אשר ארש, לומר שהקדים המאוחר ואיחר הקדום א"כ כדאי עון זה שימות, ומ"ש פן, כי אולי אינה בת זוגו וקדם ברחמים, ואיזה דבר ואיזה עילה יסבב לו מיתה כדאיתא בזוהר. ואמר פן ימות במלחמה, כתב בחיי ז"ל שהמת במלחמה מת בלא יומו, וכן אמר הכתוב או יומו יבא או במלחמה ירד ונספה. ועוד יש רמז בכאן לג' גלגולים כחז"ל, כי אולי לא השלים גלגולו והשטן מקטרג בשעת הסכנה ויצטרך להתגלגל, והתחיל מהסוף שהוא בנה, לומר אולי נשלם הבנין ונתחדש ולא נשאר לו אלא החנוך ולעשות פירות חדשים, ולפי שזה קשה מהכל שאחר שהשלים שלשה גלגולים יחזור לזה התחיל בו. ומי אשר נטע כנגד גלגול שני שנעקר וחזרה ונטעה, וכנגד הראשון אמר ארש אותיות ראש, ולזה ארש בשי"ן ולא אר"ס, ולזה חשש על איש אחר כי מאחר שימות מה לו אם ישא אחר אלא שלא יצטרך לבא בגלגול וח"ו יהיה אחר, וכתב ריקאנטי ז"ל הטעם בכהן כי הוא המגין על ישראל ומכפר עליהם כי הוא ראש הבנין:
פסוק ה:ומי האיש אשר בנה וגו' ומי האיש אשר נטע וגו' ומי האיש אשר ארש אשה וגו'. דע כי אלו הג' מזומנים לפגעי העולם יותר מאנשים אחרים, ומדה הדין מקטרגת עליהם והעגל במתן תורה יוכיח, ודוק ותשכח בכל המקומות שחטאו ישראל במדבר רובם היה בעת מעלתם הגדולה, הלוחות הראשונים שנשתברו בסיבת העגל, וארז"ל ששלטה בהם עין הרע, ויהי העם כמתאוננים אחר סדר הדגלים ושריית שכינה בתוכם, שנאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל ויהי העם וגו', עון המרגלים בעת כניסתם לארץ, עון פעור אחד שהסכים להם הקב"ה הברכות ע"י בלעם, שנאמר עמי זכור נא מה יעץ וגו', זהו מאמר רז"ל ליכא כתובה דלא רמו בה תגרא, ומכאן תבין פירוש ויעמוד שטן על ישראל ויסת את דוד הנזכר אחר גדולת דוד ע"ה ומעלתו, וסוד הענין בכולן ובפרט בענין העגל, כי מלאך המות היה עתיד ליבטל אם ירדו הלוחות, עמד וערבב את שמחתם והטעה את הגרים שקבל משה תחילה שהם נוחים להתפתות, זהו כי שחת עמך, זהו מה שארז"ל אין שלוה שאין אחריה פורענות, וע"כ תקנו לשבר הכוס בשעת החופר כדאיתא בברכות, והבן זה, זהו שאמר בתוכחות אשה תארש וגו', או אפשר שיש בזה עוד סוד אחר נשגב ונעלם, כי כבר ידעת כי כ"י נקראת בשם כרם שנאמר כי כרם ה' צבאות בית ישראל, כרם היה לשלמה, גם נקראת בית, כי היא בית אל, בית אלהי יעקב, גם נקראת בשם אשה שנאמר לזאת יקרא אשה, אשת חיל מי ימצא, אשת חיל עטרת בעלה. והנה האיש שבנה בית ולא חנכו, ארש אשה ולא לקחה, או נטע כרם ולא חללו, הרי הוא כמו שזימן הכלה לחופה והלך לו, והרי הוא נרגן מפריד אלוף, כי הדברים התחתונים עולים למעלה וראוי הוא למות במלחמה, והבן אומרו ואיש אחר יחנכנו, כי לפי הפשט קשה לפרשו למה חשש הכתוב אם איש אחר יחנכנו, אמנם לפי מה שפירשנו ירמוז למה שנאמר לא תשתחוה לאל אחר, והרמז לכחות הטומאה הנשפעות בה, והבן זה מאד. וכן היתה כונת רז"ל אמרם בספרי פן ימות במלחמה, אם אינו שומע לדברי הכהן לסוף מת במלחמה, ואיש אחר נאמר כאן אחר ונאמר להלן אחר מה אחר האמור להלן עכו"ם, אף אחר האמור כאן אחר עכו"ם והבן זה מאד ע"כ, א"כ לזה אמר ודברו השוטרים אל העם לאמר מאי לאמר לומר שאמירות הרבה בכלל דברים הללו ויספו השוטרים מוסיפין לו, ביאור הדברים לומר אולי עבר על אלות הברית. אשה תארס, כרם תטע, בית תבנה, ואולי עבר והוא מפחד שלא יתקיימו בו האלות הללו, לזה היו מוסיפין לו שילך ולא ימס את לבב אחיו, ואמר כלבבו, לומר שישראל ערבים זה לזה, ואמר הירא שעבר על דברי סופרים וכן ארז"ל שח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזרין עליה מעורכי מלחמה, וכן בגמרא מי האיש הירא ר' עקיבא אומר כמשמעו שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה, ר' יוסי הגלילי אומר שהוא מתירא מעבירות שבידו, ר' יוסי אומר אלמנה לכהן גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, זהו האיש הירא, מאי איכא בין רבי יוסי ובין ר' יוסי הגלילי איכא בינייהו עבירות דרבנן שח בין תפלה לתפלה וכו', ובמדרש כמה עבירה עושה, ולא ימס את לבב אחיו מלמד שאם היה מתירא מעבירות שבידו כולם חוזרים ובאין, הטעם כמו שאמרו שכולם ערבין זה לזה:
פסוק י:כי תקרב אל עיר ימים רבים להלחם וגו', רש"י ז"ל כתב במלחמת הרשות הכתוב מדבר, והרמב"ם ז"ל כתב פרק ששי מהלכות מלכים אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לשלום אחת מלחמת הרשות ואחת מלחמת חובה שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום, אם השלימו וקבלו ז' מצות שנצטוו בני נח אין הורגין מהם נשמה והרי הם למס שנאמר והיו לך למס ועבדוך, קבלו המס ולא קבלו עליהם העבדות או קבלו העבדות ולא קבלו המס אין שומעין להם עד שיקבלו שניהם, ואסור לשקר בבריתם ולכזב להם אחר שהשלימו וקבלו ז' מצות, ואם לא השלימו ולא קבלו השבע מצות עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים ובוזזים כל ממונם וטפם ואין הורגין אשה ולא קטן, בד"א במלחמת הרשות אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר כן תעשה לכל העמים וגו' רק מערי העמים האלה וגו' לא תחיה כל נשמה, והביא ראיה שארז"ל בספרי ג' כתבים שלח יהושע, הראשון שלח להם הרוצה לפנות יפנה, ומי שרוצה להשלים ישלים, ומי שרוצה לעשות מלחמה יעשה, עמון ומואב אין שולחין להם לשלום שנאמר לא תדרוש שלומם וגו' ע"כ:
פסוק י:וכתב בחיי ז"ל למה בז' עממין הורגין הטף ולא נחיה נשמה ומשאר האומות נחיה הטף והנשים, לפי שבשאר האומות המלחמה היא כנגד המזלות לא כנגד השרים העליונים, אבל במלחמת מצוה המלחמה היא כנגד השרים ולפיכך יש לנו לעקור את הכל ושלא נניח להם דבר, כי בזה יהיו נעקרים ובטלים מן העולם בין למעלה בין למטה ע"כ, לפי שארץ ישראל בזמן שישבו בה ישראל אין שום שר שולט שם אלא הקב"ה שנאמר הארץ אשר ה' דורש אותה תמיד עיני ה' בה וגו', אבל כשהשלימו נכללו בכל ישראל. ומכאן תראה כמה גדול כח השלום שאחר שהיו חייבים מיתה שנאמר לא תחיה כל נשמה נתוסף להם חיים ונכללו בכלל ישראל ונצולו כלם מהמיתה וכן פינחס שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום לא טעם טעם מיתה מעולם, שלום, במילואו שי"ן למ"ד וא"ו מ"ם בגימ' אין בו מיתה עם ג' מלות. בחיי ז"ל כתב אם עמון ומואב באו והשלימו מעצמן מקבלים אותם להודיעך כמה גדול כח השלום ע"כ, והרב ריקנטי ז"ל כתב טעם וקראת אליה לשלום שלא יתרחק מפעולת החסד בשעת המלחמה שלא תהא מדת הדין קשה כענין פן תרבה עליך חית השדה ע"כ. עוד דרשו כי תצור אל עיר, האדם נקרא עיר קטנה, ואמר שאם בא לצור עצמו מהיצר לא תהא דוחהו לגמרי אלא כמו שאז"ל שמאל דוחה וימין מקרבת, והיה אם שלום תענך ופתחה לך, שפנה היצר מהפתח שנאמר לפתח חטאת רובץ, והיה כל העם הנמצא בה, שהם שאר האיברים יהיו לך ברשותך ויהיו נשמעים אליך אע"פ שהן חומריים והחומר לא יתאוה אלא חומר כמוהו, ויהיו יותר נשמעין ליצר עכ"ז יהיו לך למ"ס בגימ' ק"ל, בנקל יהיו לך, ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה אז וצרת עליה בסיגופין בתעניות ויתנה ה' בידך וכו':
פסוק יט:כי תצור אל עיר וגו לא תשחית את עצה, בא לומר שתניח הזקנים שבה ליקח מהם עצה ויראוך מוצאה ומובאה, זהו כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. כי האדם עץ השדה, אולי יש בני אדם בשדה נחבאים ויבאו עליך במצור, לזה תניחם והם יגלו לך, רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא שאין בו עצה וחכמה אותו תשחית וגו':
פסוק יט:ובזוהר פרשת בלק דף ר"ב ז"ל, ת"ח כמה חביבי אינון דמשתדלי באורייתא קמי קב"ה דאפילו בזמנא דדינא קשיא תליא בעלמא ואתיהיב רשו למחבלא קב"ה פקיד ליה עלווייהו על אינון דקא משתדלי באורייתא, דהכי אמר ליה קב"ה כי תצור אל עיר בגין חוביהון סגיאין דחטאן לקמאי ואתחייבו בדינא, ימים רבים, ימים שנים רבים שלשה, תלתא יומין דא בתר דא ואשתמודעא דבר במתא תא ואפקיד לך על כל בני בית, לא תשחית את עצה דא תלמיד חכם דאיהו במתא דאיהו אילנא דחיי אילנא דיהיב איבין, את עצה ההוא דיהיב עיטא למתא לאשתזבא מן דינא ואוליף לון ארחין דיהכון בה, וע"ד לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן לנדחא עליה דינא לאושטא עליה חרבא מלהטא חרבא משננא ההיא דקטלא לשאר אינשי דעלמא, כי ממנו תאכל וכי ההוא מחבלא אכיל מיניה, לא, אלא ממנו תאכל האי טנרא תקיפא האי דכל רוחין תקיפין וקדישין נפקי מיניה דלית, הנאה ותיאובתא לרוח קודשא בהאי עלמא אלא אורייתא דההוא זכאה, כביכול ההוא זכאה מפרנס לה יהיב לה מזונא בהאי עלמא יתיר מכל קרבנין דעלמא, בקרבן מה כתיב אכלתי יערי עם דבשי אכלו רעים ומיומא דאתחריב בית מקדשא ובטלו קרבנין לית ליה לקב"ה אלא אינון מלין דאורייתא ואורייתא דאתחדשא בפומיה בגין בך כי ממנו תאכל ולית ליה מזונא בהאי עלמא אלא ממנו ומאינון דכוותיה וכיון דממנו תאכל ואיהו זן לה אותו לא תכרות הוי זהיר ביה דלא תקרב ביה, כי האדם עץ השדה דא אקרי אדם דאשתמודע עילא ותתא, עץ השדה אילנא רברבא ותקיף דההוא שדה אשר ברכו ה' דא סמיך עליה אילן דאשתמודע דההוא שדה תדיר, לבא מפניך במצור מלה דא אהדר לרישא דכתיב לא תשחית את עצה הוא דיהיב לון עיטא ואתקין למתא לבוא מפניך במצור איהי יהיב לון עיטא לאתקנא ולאהדרא בתיובתא ואתקין לון מאני זיינין בוקינס ושופרין לבא מפניך מאי לבא מפניך. לבא לקמאי ולאעלא מפניך מקמי דחילו דילך, במצור באתר דעילאין ותתאין לא יכלין לאעלא תמן ומאי איהו דרגא דבעל תשובה עאלין תמן, ומאן איהו תשובה דא איהו מצור אתר דתקיף וטנרא תקיפא, וכיון דעיטא דא נטלי אנא מכפר לחובייהו ואתקבלן ברעוא לקמן, ועל דא פקיד קב"ה על אינון דמשתדלי באורייתא בגין כך זכאין אינון דהא משתדלי באורייתא אינון אילנין רברבין בהאי עלמא ובעלמא דאתי ע"כ. וכתב ריקאנטי ז"ל טעם אחר לא תשחית את עצה, כבר ידעת מאמר רז"ל אין לך כל עשב ועשב מלמטה וכו', והנה בהשחיתו למטה פוגם למעלה, אמנם אם אינו טוען פירות כבר פסק כחו, וכבר ידעת מאמר רז"ל לא שכיב שבחת ברי אלא דקץ תאנתא בלא זמנא, וזהו כי האדם עץ השדה כפשוטו, וארז"ל בפרקי ר' אליעזר בשעה שכורתין אילן שעושה פרי הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע, וכן בשעה שהנשמה יוצאה מהגוף ע"כ. הא דימה יציאת הנשמה, לכריתת העץ, לפי שבשעת כריתתו נפסק אותו כח שהיה אומר לו גדל. ואמר רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת, מה צריך ידיעה בזה אילני סרק ידועים הם, אבל בא לרמוז למי שנתחייב מיתה שלא ימיתוהו אלא אם כן ידעו בו שאין בו מאכל כלום, שלא יצא ממנו ת"ח, ולזה אמר יהיב עינוי ביה, שעיין בו אם יצא ממנו ת"ח, עיניו ב עינים אחת לטובה אם יצא ממנו ת"ח, ואחת לרעה להענישו, ונעשה גל של עצמות, כבר אמרנו שהוא דין ברחמים, שכל זמן שלא נתאכל הבשר הוא בצער שנאמר אך בשרו עליו יכאב, והוא עושה עמו רחמים שהיה מאכל הבשר ונעשה גל עצמות, לזה אמר ונעשה גל של עצמות:
