א כִּֽי־תֵצֵ֨א לַמִּלְחָמָ֜ה עַל־אֹיְבֶ֗יךָ וְֽרָאִ֜יתָ ס֤וּס וָרֶ֙כֶב֙ עַ֚ם רַ֣ב מִמְּךָ֔ לֹ֥א תִירָ֖א מֵהֶ֑ם כִּֽי־יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ עִמָּ֔ךְ הַמַּֽעַלְךָ֖ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ ב וְהָיָ֕ה כְּקָֽרָבְכֶ֖ם אֶל־הַמִּלְחָמָ֑ה וְנִגַּ֥שׁ הַכֹּהֵ֖ן וְדִבֶּ֥ר אֶל־הָעָֽם׃ ג וְאָמַ֤ר אֲלֵהֶם֙ שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֔ל אַתֶּ֨ם קְרֵבִ֥ים הַיּ֛וֹם לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֵיכֶ֑ם אַל־יֵרַ֣ךְ לְבַבְכֶ֗ם אַל־תִּֽירְא֧וּ וְאַֽל־תַּחְפְּז֛וּ וְאַל־תַּֽעַרְצ֖וּ מִפְּנֵיהֶֽם׃ ד כִּ֚י יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם הַהֹלֵ֖ךְ עִמָּכֶ֑ם לְהִלָּחֵ֥ם לָכֶ֛ם עִם־אֹיְבֵיכֶ֖ם לְהוֹשִׁ֥יעַ אֶתְכֶֽם׃ ה וְדִבְּר֣וּ הַשֹּֽׁטְרִים֮ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹר֒ מִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁ֨ר בָּנָ֤ה בַֽיִת־חָדָשׁ֙ וְלֹ֣א חֲנָכ֔וֹ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יַחְנְכֶֽנּוּ׃ ו וּמִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר־נָטַ֥ע כֶּ֙רֶם֙ וְלֹ֣א חִלְּל֔וֹ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יְחַלְּלֶֽנּוּ׃ ז וּמִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר־אֵרַ֤שׂ אִשָּׁה֙ וְלֹ֣א לְקָחָ֔הּ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יִקָּחֶֽנָּה׃ ח וְיָסְפ֣וּ הַשֹּׁטְרִים֮ לְדַבֵּ֣ר אֶל־הָעָם֒ וְאָמְר֗וּ מִי־הָאִ֤ישׁ הַיָּרֵא֙ וְרַ֣ךְ הַלֵּבָ֔ב יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ וְלֹ֥א יִמַּ֛ס אֶת־לְבַ֥ב אֶחָ֖יו כִּלְבָבֽוֹ׃ ט וְהָיָ֛ה כְּכַלֹּ֥ת הַשֹּׁטְרִ֖ים לְדַבֵּ֣ר אֶל־הָעָ֑ם וּפָֽקְד֛וּ שָׂרֵ֥י צְבָא֖וֹת בְּרֹ֥אשׁ הָעָֽם׃ י כִּֽי־תִקְרַ֣ב אֶל־עִ֔יר לְהִלָּחֵ֖ם עָלֶ֑יהָ וְקָרָ֥אתָ אֵלֶ֖יהָ לְשָׁלֽוֹם׃ יא וְהָיָה֙ אִם־שָׁל֣וֹם תַּֽעַנְךָ֔ וּפָתְחָ֖ה לָ֑ךְ וְהָיָ֞ה כָּל־הָעָ֣ם הַנִּמְצָא־בָ֗הּ יִהְי֥וּ לְךָ֛ לָמַ֖ס וַעֲבָדֽוּךָ׃ יב וְאִם־לֹ֤א תַשְׁלִים֙ עִמָּ֔ךְ וְעָשְׂתָ֥ה עִמְּךָ֖ מִלְחָמָ֑ה וְצַרְתָּ֖ עָלֶֽיהָּ׃ יג וּנְתָנָ֛הּ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בְּיָדֶ֑ךָ וְהִכִּיתָ֥ אֶת־כָּל־זְכוּרָ֖הּ לְפִי־חָֽרֶב׃ יד רַ֣ק הַ֠נָּשִׁים וְהַטַּ֨ף וְהַבְּהֵמָ֜ה וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בָעִ֛יר כָּל־שְׁלָלָ֖הּ תָּבֹ֣ז לָ֑ךְ וְאָֽכַלְתָּ֙ אֶת־שְׁלַ֣ל אֹיְבֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֛ן יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לָֽךְ׃ טו כֵּ֤ן תַּעֲשֶׂה֙ לְכָל־הֶ֣עָרִ֔ים הָרְחֹקֹ֥ת מִמְּךָ֖ מְאֹ֑ד אֲשֶׁ֛ר לֹא־מֵעָרֵ֥י הַגּֽוֹיִם־הָאֵ֖לֶּה הֵֽנָּה׃ טז רַ֗ק מֵעָרֵ֤י הָֽעַמִּים֙ הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה לֹ֥א תְחַיֶּ֖ה כָּל־נְשָׁמָֽה׃ יז כִּֽי־הַחֲרֵ֣ם תַּחֲרִימֵ֗ם הַחִתִּ֤י וְהָאֱמֹרִי֙ הַכְּנַעֲנִ֣י וְהַפְּרִזִּ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ יח לְמַ֗עַן אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יְלַמְּד֤וּ אֶתְכֶם֙ לַעֲשׂ֔וֹת כְּכֹל֙ תּֽוֹעֲבֹתָ֔ם אֲשֶׁ֥ר עָשׂ֖וּ לֵֽאלֹהֵיהֶ֑ם וַחֲטָאתֶ֖ם לַיהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ יט כִּֽי־תָצ֣וּר אֶל־עִיר֩ יָמִ֨ים רַבִּ֜ים לְֽהִלָּחֵ֧ם עָלֶ֣יהָ לְתָפְשָׂ֗הּ לֹֽא־תַשְׁחִ֤ית אֶת־עֵצָהּ֙ לִנְדֹּ֤חַ עָלָיו֙ גַּרְזֶ֔ן כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ תֹאכֵ֔ל וְאֹת֖וֹ לֹ֣א תִכְרֹ֑ת כִּ֤י הָֽאָדָם֙ עֵ֣ץ הַשָּׂדֶ֔ה לָבֹ֥א מִפָּנֶ֖יךָ בַּמָּצֽוֹר׃ כ רַ֞ק עֵ֣ץ אֲשֶׁר־תֵּדַ֗ע כִּֽי־לֹא־עֵ֤ץ מַאֲכָל֙ ה֔וּא אֹת֥וֹ תַשְׁחִ֖ית וְכָרָ֑תָּ וּבָנִ֣יתָ מָצ֗וֹר עַל־הָעִיר֙ אֲשֶׁר־הִ֨וא עֹשָׂ֧ה עִמְּךָ֛ מִלְחָמָ֖ה עַ֥ד רִדְתָּֽהּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
רש"י ד"ה כי תצא למלחמה, ...שאין מחוסר אבר יוצא למלחמה. ע"כ. לא ידעתי טעמה של הלכה זו - למה לא יצא כשחסרה לו אצבע קטנה של יד שמאל? (פ' שופטים תשנ"ה) וראה "באר בשדה". לדבריו, מי שיש לו חסרון בגופו עלול יותר ליפול במלחמה. וראה "גור אריה". על כל פנים, דין זה נוהג דווקא במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה כולם יוצאים, אפילו בעל מום (כך מבאר ר"ע מברטנורא על המשנה בסוטה פ"ח, מ"ז. וראה דברי רש"י בפסוק י).
פסוק א:
רש"י ד"ה סוס ורכב, ...וכן הוא אומר... (שופטים ו)... וכן הוא אומר (שמות טו) וכו'. הרי לך עוד אחד מן המקרים הרבים בהם רש"י מוכיח תחילה מן הרחוק (שופטים ו) ורק אחר כך מן הקרוב (שמות טו). (פ' שופטים תשנ"ז)
פסוק א:
"...לא תירא מהם" וגו'. הוזהרנו בזה, שאם יראה האדם כי צרה קרובה, תהיה ישועת ה' בלבבו ויבטח עליה, כענין שנאמר: "אך קרוב ליראיו ישעו" (תהלים פה, י), וכן כתוב: "מי את ותיראי מאנוש ימות" (ישעיה נא, יב). כך בספר "שערי תשובה" (שער ג, אותיות לא-לב). (תש"ה)
פסוק ג:
"...אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו... מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו" וגו'. הסדר תמוה, שהרי לכאורה היה מוטב להוציא תחילה את כל אלה שאמורים לשוב לבתיהם ולא לצאת למלחמה, ולומר דברי חיזוק לאלו שיוצאים למלחמה. ולשאלה ששאלה רבקה ספירא שתח', האם חובה או רשות הוא שלא לצאת למלחמה בשלושת המקרים המוזכרים בפסוק ה-ז, עדיין לא מצאתי תשובה. (פ' שופטים תשנ"ב)
פסוק ג:
וראה דברי רש"י לפסוק ו (ד"ה פן ימות במלחמה): "...שאם לא ישמע לדברי הכהן, כדאי הוא שימות". משמע שרש"י רואה בכך חובה - אולי מחשש שמא ינוס ויגרום למנוסה. אבל רשב"ם לפסוק ה מפרש שאין זו חובה. (פ' שופטים תשנ"ז)
פסוק ג:
מדברי רמב"ם בהלכות מלכים אין לראות תשובה, ומוני המצוות אינם מציינים מצוה באשר להתנהגות יוצאי הצבא ומדברים בכהן ובשוטרים בלבד. (פ' שופטים תשנ"ט, לפני נישואיה של רבקה ספירא שתח')
פסוק ג:
רמב"ם (הלכות מלכים פרק ז) מבאר רק על מצוות ההכרזה ופרטיה, אך לא חיובה את השומעים, עליהם נאמר שם (הלכה ד), למשל, "ואחר שחוזרין כל החוזרין מעורכי המלחמה" וכו'. ובספר המצוות (מצות עשה קצא) כנ"ל. מעין זה בספר "מצוות השם" (סימן תקכה, ריד): "מצוות עשה למנות כהן משוח מלחמה" וכו', ואחר כך (סימן תקפא, שמח): "מצוות לא תעשה שלא יצא חתן למלחמה ולא לשום דבר שנה תמימה" וכו'. כלומר דווקא לגבי חתן יש איסור, כנראה משום מצוות עשה (שם סימן תקפה, רלד) שישמח חתן את אשתו שנה תמימה, שנאמר "נקי יהיה לביתו" וכו', וכל זה שלא כדברי הרב יחזקאל ליכטנשטיין שי' בשבת ה"שבע ברכות" היפה של נתנאל וחיה שי' בשבת פרשת שופטים בנוה דניאל, שטען כי בשלושת המקרים הללו חובה מוטלת על החייל שלא לצאת למלחמה. (פ' שופטים תש"ס)
פסוק ג:
סוף סוף מצאתי שבעל "תורה תמימה" על פסוק ז (אות לו) נדרש לשאלה ודן בה באריכות. סיכומו: חובה על החייל לחזור לביתו, בין מחמת יראה ורכות לב בין מחמת בית, כרם או אישה. (פ' כי־תצא תשס"ג) וראה "מנחת חינוך" (מצוה תקכו אות ח). וראה מש"כ להלן (בסוף פרשת כי־תצא).
פסוק ג:
הרי חלוקת הדיבורים־ההכרזות אל העם לפי רש"י (פסוק ח ד"ה ויספו השוטרים): (פסוקים ג-ד) הכהן המשוח לבדו, בלי סיוע השוטרים; (פסוקים ה-ז) הכהן מדבר ושוטר משמיע את הדברים שנית לעם, למי שלא שמע; (פסוק ח) שוטר מדבר ושוטר משמיע. על דרך זו מבאר אביי בגמרא (סוטה מג ע"א) את דברי התנאים, אך אין שם כל הסבר לעצם הצורך בחלוקה משולשת זו. (פ' כי־תצא תשס"א) וראה "אזנים לתורה" שכתב: היינו מפני שהכהן עתיד לאמר להם "אל ירך לבבכם", אינו מן הראוי שיאמר להם "מי האיש הירא", ולפיכך השוטר משמיע דברים אלה מפי עצמו.
פסוק ג:
רש"י ד"ה אל ירך לבבכם וגו'. ארבע אזהרות כנגד ארבעה דברים שמלכי האומות עושין וכו'. קצת קשה הצמצום שמטילים חז"ל־רש"י על לאווים אלה, שהרי במציאות של היום סיטואציות כמתואר אין, וכי הלאווים נעלמים עם המציאות, כלומר הם ניתנו רק לזמן מסוים ותו לא? (פ' שופטים תשנ"א)
פסוק ה:
"...מי האיש אשר בנה בית חדש... אשר נטע כרם... אשר ארש אשה" וגו'. כאשר הרהרתי קצת על סדר הדברים ליד שולחן השבת, אמרה ממן שתח' שלכאורה זהו הסדר העדיף - תחילה יבנה בית, אחר יטע כרם ורק אחר ישא אשה. ואכן כך לשון הגמרא (סוטה מד ע"א): לימדה תורה דרך ארץ, שיבנה אדם בית (למגורים), ויטע כרם (לפרנסתו) ואחר כך ישא אשה. ע"כ. ואולם ראה סדר הדברים להלן (כח, ל) שגם שם מוזכרים שלושה דברים אלה. (פ' שופטים תשנ"א) וראה "צדה לדרך" לפסוק ה שהסדר השונה בפסוקי התוכחה (להלן כח, ל) הביא את חז"ל (במסכת סוטה שם) לעגן את הסדר הראוי בדברי שלמה שאמר בחכמתו כי יש לבנות בית תחילה, לאחר מכן ליטוע כרם ולבסוף לישא אישה.
פסוק ה:
וראה מה שכתבתי להלן (כד, ה). (פ' כי־תצא תשנ"ט)
פסוק ה:
"...מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישׂב לביתו" וגו'. אם נתאים פרשה זו לתנאי זמננו, נצטרך לתרגם "בית חדש" בדירה חדשה. והפסוקים הבאים ("אשר נטע כרם" וגם זה שלאחריו "אשר ארש אשה") לא ימעיטו את מספר יוצאי הצבא בהרבה, שכן נוטעי הכרמים נתמעטו ואירוסין של תורה איננו עושים אלא במעמד החופה יחד עם הנישואין. ובאשר לעוברי עבירה החוזרים בשביל עבירות שבידם (ראה רש"י לפסוק ח ד"ה הירא ורך הלבב, לשיטת רבי יוסי הגלילי), אי"ה גם אלה ילכו ויתמעטו. ויפה העיר כאן בעל "אזנים לתורה", שדרכו של עולם היא, שמעמידים שוטרים כדי להשגיח שלא ישתמטו מלהתייצב לצבא. ובישראל אינו כן, השוטרים ממונים להשגיח, שכל מי שאינו מחוייב ללכת למלחמה (או שאינו ראוי ורצוי במלחמה) - ילך וישוב לביתו. (פ' שופטים תשנ"ה)
פסוק ה:
"...ילך וישׂב לביתו" וגו'. תמוה שאין רש"י מביא כבר כאן את דברי הגמרא (סוטה מג ע"א) שארבעה אלה "מספקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים", והרי כאן מקומה של הערה זו. (פ' כי־תצא תשנ"ט)
פסוק ה:
רש"י ד"ה ואיש אחר יחנכנו, ודבר של עגמת נפש הוא זה. ע"כ. הרבה תמהתי על דיבור זה, כלום פציעה או מוות ח"ו בשדה הקרב אינם דבר של עגמת נפש, לפצוע או לשאירי החלל? וצריך לומר שלא עצם אי־חינוך הבית על־ידי עצמו הוא הדבר שיש בו משום עגמת נפש, אלא תוצאתו, שכן הוא עלול לגרור אחריו ניסה, שלו ובשל כך של אחרים, וזוהי עגמת הנפש. אכן מעין זה אצל ראב"ע על אתר. ונראה שכוונת רש"י וראב"ע בדבריהם לתת טעם גם לנושא אישה ונוטע כרם ולא רק לחונך בית. (פ' שופטים תשנ"א)
פסוק ה:
וכתב על פסוק זה הרב יהודה שביב שי' בגליון "שבת בשבתו", אחר שהזכיר דברי מהר"ל ב"גור אריה" ודברי ראב"ע, כי הפטור של שלשתם - בונה בית, נוטע כרם ונושא אשה - הוא כדי להעמיד זה מול זה, מלחמה שפירושה הרס וחורבן מול שלושה אלה שעוסקים בבנייה, אם באבן ואם בצומח ואם בחיים, ולאפשר להם להמשיך בעיסוקם זה. הרעיון יפה. (פ' שופטים תשנ"ז)
פסוק ה:
ובאשר לביאורו של רש"י: חנוך - לשון התחלה, השווה לדבריו בספר בראשית (יד, יד). (פ' שופטים תשס"ו)
פסוק ו:
רש"י ד"ה פן ימות במלחמה, ...שאם לא ישמע לדברי הכהן, כדאי הוא שימות. ע"כ. קשה לי: (א) היכן שמענו שאי־ציות לדברי כהן מחייב מיתה? (ב) למה אין רש"י מעיר כך כבר לפסוק ה? (ג) למה רש"י מדבר בדברי כהן, והרי לפי האמור בפסוק ה אלה הם דברי השוטרים? (פ' שופטים תשנ"ד, תשנ"ה, תשנ"ט) לשתי השאלות האחרונות נדרש ר' שמואל פ. גלברד ב"לפשוטו של רש"י". על שאלה (ב) כתב (בהערה ח): רש"י המתין בביאור זה (מן הספרי) עד פסוקנו ולא כתבו בפסוק ה, שבו נאמר לראשונה "פן ימות במלחמה" כי כאן הם סיום דברי הכהן ומכאן ואילך דברי השוטרים, ומי שלא ישמע לדבריהם אינו מתחייב בנפשו. ע"כ. ועל שאלה (ג) כתב: כפי שרש"י כותב בדיבור הסמוך אלה הם עדיין דברי הכהן, אבל שוטר משמיע אותם. מכאן ואילך דברי השוטרים.
פסוק ז:
"ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך וישׂב לביתו" וגו'. במה דברים אמורים? במלחמת הרשות. אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה (סוטה מד ע"ב). באשר לחיוב יציאת כלה מחופתה אל שדה הקרב, ראה דבריו היפים של בעל "תורה תמימה" על אתר (אות לו) שכתב: ועיין ביבמות (סה ע"ב) - "דרכו של איש לכבוש ואין דרכה של אשה לכבוש", וכן בקידושין (ב ע"ב) - "אין דרכה של אשה לצאת למלחמה". ולפי זה צריך עיון הלשון שבכאן "אפילו כלה מחופתה". וצריך לומר דאין הלשון בדווקא, אלא הוא על דרך מליצת הכתוב "יצא חתן מחדרו וכלה מחֻפתה" (יואל ב, טז), והכוונה שנשבתה כל שמחה עד שהכלה שבה מחופתה לביתה מפני שחתנה יוצא למלחמה. ע"כ. וראוי לפרסם דבריו היטב. (פ' כי־תצא תשס"ג) הערת ר' חזקי פוקס שי': יעויין ברדב"ז (הלכות מלכים ז, ד) שהוסיף הסבר שני, שהכלה היוצאת מחופתה מצטרפת אל הנשים בסיוע למלחמה, ומספקת יחד אתן מים ומזון ללוחמים. הערת ר' זאב נוימן שי': ועין בשיחות הרצי"ה לספר דברים (עמ' 355 ובהערות שם).
פסוק ח:
רש"י ד"ה ויספו השוטרים, ...ושני ושלישי - כהן מדבר ושוטר משמיע וכו'. במילים "ושני ושלישי" הכוונה למילים "ומי האיש" שבפסוקים ו ו-ז. (פ' שופטים תשס"ב, גני־טל)
פסוק ח:
וכבר שאלתי למעלה (בפסוקים ג-ח) מה פשר החלוקה בין הקטעים השונים, שזה כהן אומר ומשמיע, זה כהן אומר ושוטר משמיע וזה שוטר אומר ומשמיע, ועדיין לא ראיתי לזה הסבר. (פ' שופטים תשס"ב) וראה מש"כ שם.
פסוק ח:
רש"י ד"ה הירא ורך הלבב, ...ולכך תלתה לו תורה... שלא יבינו שהם בעלי עבירה וכו'. לימוד גדול הוא עבור ציבור שומרי המצוות. פטרה התורה כמה וכמה לוחמים מלצאת אל הקרב, כל זאת על מנת לכסות על חרפתם של החוזרים בשביל עבירות שבידם, שחלילה לא יוודע בציבור מיהם בעלי עבירה. מופלאה היא הזהירות היתרה שנוקטת התורה כדי לכבד אפילו עוברי עבירה, וראוי שנלמד ממנה. (פ' שופטים תשס"א) וראה מש"כ להלן (כה, ו).
פסוק ט:
רש"י ד"ה שרי צבאות, שמעמידין זקפין מלפניהם ומלאחריהם... זקפין - בני אדם עומדין בקצה המערכה וכו' (ספרי קצח). לא ידעתי מה טעם בעמידת הזקפין הללו מלפניהם, הלא תפקידם מתייחס לאלו הרוצים לחזור מן המערכה ופונים לאחור. ועוד: דומה שנדיר הוא, שרש"י יבאר מונח של חז"ל כשלא הזכיר כלל, שמונח חז"לי הוא. (פ' שופטים תש"ס) באשר לתפקיד הזקפין ראה רש"י (סוטה מד ע"א ד"ה מעמידין זקיפין מלפניהם). לדבריו, העמידו בני אדם גיבורים בראש הלוחמים ותפקידם היה להעמיד, לזקוף ולהעניק כוחות מחודשים לאלו הנופלים. מאחור העמידו אנשים אחרים, שתפקידם היה לשמור שלא ינוסו.
פסוק י:
לפי רש"י נצטווינו על קריאה לשלום רק במלחמת רשות, שנועדה להרחיב את גבול ישראל ולהרבות שמעו וגדולתו של המלך (ראה רמב"ם הלכות מלכים ה, א), אבל במלחמת מצוה שנועדה לכבוש את הארץ, אין מצוה לקרוא לשלום. ורמב"ן חולק. לדבריו, אין חילוק בין מלחמת מצוה לרשות לענין קריאה לשלום. וכך גם ברמב"ם (הלכות מלכים ו, א). וצריך לבדוק האם וכיצד זה נוגע לדיבורים על שלום של ימינו אנו. (פ' שופטים תשנ"ד) הערת הרב איתן שנדורפי שי': בנוגע לקריאה לשלום בימינו: יש להדגיש שהקריאה לשלום שמדובר בה כוללת קבלת שבע מצוות בני נח ומס ועבדות, כמפורט ברמב"ם (הלכות מלכים ו, א). הערת הגר"א נבנצל שליט"א: אין לנו מלך ולא סנהדרין ואין גדר מלחמה.
פסוק יא:
רש"י ד"ה למס ועבדוך, עד שיקבלו עליהם מסים ושעבוד (ספרי). ע"כ. הדברים אינם ברורים לי - מה פירוש "עד"? (פ' שופטים תשנ"ח) מקורו של רש"י בספרי, וזו לשון הספרי: אמרו מקבלים עלינו מסים ולא שעבוד, שעבוד ולא מסים - אין שומעים להם עד שיקבלו עליהם זו וזו.
פסוק יז:
רש"י ד"ה כאשר צוך, לרבות את הגרגשי. ע"כ. ראה דברי "שפתי חכמים" (אות ו). וראה דברי רש"י בספר שמות (לג, ב) ומה שכתבתי שם. (פ' שופטים תש"ס)
פסוק יט:
רש"י ד"ה רבים, ...מכאן אמרו, אין צרין על עיירות של גויים פחות משלושה ימים קודם לשבת וכו'. צריך לבדוק מה תוקפו של דין זה בימינו. (פ' שופטים תשס"ד) הערת ר' זאב נוימן שי': עיין "משיב מלחמה" לגאון הרב שלמה גורן (ח"א סימן ב).
פסוק יט:
שם. ...וכן הוא אומר "וישב דוד בצקלג ימים שְׁנָיִם" (שמואל ב' א, א) וכו'. לכאורה שייכת מובאה זו לד"ה הקודם, ד"ה ימים. ועם זאת קשה, כיצד לומד משם ש"רבים" הם שלושה ו"ימים" הם שנים, והרי שם נאמר במפורש "ימים שנים", כך שאין שם מה לדייק. (פ' שופטים תשס"א)