פסוק ב:וזה דבר השמטה וגו' כי קרא שמטה אל ה' וגו' אפס כי לא יהיה בך אביון. והלשון כי קרא שמטה אל ה' הוא תמוה. וגם לשון אפס הוא תמוה. ונראה לפרש כי ענין השמיטה אשר צוותה התורה הוא כי כל הדברים אשר עושה הקב"ה עמנו צריכין אנחנו להקדים לעשות מדה כזו כמו שאמרו חז"ל כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים ואנחנו חייבין הרבה להקב"ה ואנחנו מכונין בשם לוה והקב"ה מלוה כמ"ש חז"ל בפ"ג דאבות וכל הרוצה ללות יבא וילוה ע"ש ולזה כשאנו משמיטין אנחנו חובות שלנו גם הקב"ה נוהג במדה זו עמנו ומשמע חובות שיש לו עלינו וזהו שאמר הכתוב שמוט כל בעל משה ידו כי קרא שמטה אל ה' כלומר מזה שאתה משמט חובתך אתה קורא שמטה ג"כ אל ה' שהקב"ה ישמט ג"כ חובותיו:
פסוק ג:את הנכרי תגש וגו' אף שכופל הדברים ממה שכבר אמר כל בעל משה ידו ונראה שבא להזהיר על קודם שנת השמיטה שאם יראה אחדוינגושו כדי שלא ישמט בשנת השמיטה ע"כ הזהיר הכתוב שלא ינגושו בחוזק אף שיגרום שישמט כל החוב:
פסוק ד:אפס כי לא יהי' בך אביון כלומר כי כל האזהרות של השמטה הוא רק אם אין ישראל עושין רצונו של מקום כמ"ש רש"י כי כשעושין רצונו נאמר לא יהי' בך אביון ואתה לא תעבוט ולא יהי' הלוואה כלל בישראל ולא יצטרכו ללות זה מזה כלל וזהו שאמר אף שאני מזהירך משמיטות חובות הוא רק אם ת"ו לא תהיו עושין רצונו אפס כלומר שתראו שתעשו רצונו של מקום כדי שלא יהי' בך אביון ואז לא, תעבוט:
פסוק ז:לא תאמץ את לבבך וגו' ולא ירע לבבך בתתך צו, יש להקשות בהא דאמרינן בש"ס דשומר אבידה הוי שומר שכר משום פרוטה דרב יוסף דהעוסק במצוה פטור מן המצוה והוי בצדקה יש ג"כ תרי לאווין לא תאמץ ולא תקפוץ והעוסק במצוה אינו דוחה ל"ת שבתורה. ולזה נראה לחדש ולומר דהא דמצינו מצות צדקה מעשר וחומש היינו במצות צדקה דמי שאין לו מאתים זוז נוטל מן הצדקה אבל אם הי' רואה ערום ורעב אין שיעור לזה ורק כי תראה ערום וכסיתו ואם רעב האכילהו לחם וע"ז קאי לאו דלא תאמץ דהוי כנוטל נפשות ועוד ראיי' מפלוגתא דר"ע ור"י במי שיש בידו קיתון של מים ור"ע דאמר חייו קודמין היינו דווקא כשחייו תלויין בזה אך כשאין חייו תלויים בזה וחיי חבירו תלויין בזה ודאי צריך ליתן מה שיש לו ומי שאינו עושה כן הרי זה מאמץ אח הלב וחייב משום לא תאמץ [עיי' פה"מ להרמב"ם פ"א מפאה נראה היפך זה ועיי' ברמב"ם פ"ז מהל' מתנות עניים והתימא שנעלם זה מאת רבינו המחבר ז"ל ועי' תוס' ב"ב ת' ע"ב ד"ה אכפי' וכתובות מ"ט ע"ב והבן]:
פסוק ח:די מחסורו אשר יחסר לו, בפ"ק דב"ב אמרינן ר"י רמי כתיב לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות, וכתיב לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות, שתי צדקות הללו למה אחת שמצילתו ממיתה משונה, ואחת שמצילתו מדינה של גיהנם, ואיזהו שמצילתו מגיהנם האי דכתוב בי' עברה דכתיב יום עברה היום ההוא ואיזהו שמצילתו ממיתה משונה נותנה ואינו יודע למי נותנה ניטלה ואינו יודע ממי נוטלה. ויש במאמר הזה הרבה תמיהות הדא דאמר ר"י רמי דמשמע שהכתובים סותרים זא"ז ולבסוף לא מקשה רק שני צדקות הללו למה, ואין כאן סתירה רק מיותר פסוק אחד, ועוד כיון דמוכיח איזהו מצילתו מדינה של גיהנם, ממילא מוכח דהכתוב השני הוא המצילתו ממיתה משונה. ועוד דמעיקרא דמקשה איזהו שמצילתו מגיהנם מקשה איזה קרא מיירי מזה כדמוכח מהא דמשני האי דכתיב בי' עברה וכי מקשה איזהו מצילתו ממיתה משונה ומשני נותנה ואינו יודע למי נותנה, משמע דהקושיא היתה איזה צדקה מצילתו ממיתה משונה ועוד הא הצדקה שמצילתו מגיהנם ודאי צריכה להיות חשובה ביותר מהצדקה שמצילתו ממיתה משונה, והצדקה שנותנה ואינו יודע למי נותנה הוא התשובה ביותר מכל הצדקות:
פסוק ח:ולתרץ כל זאת נראה דהנה שלשה מיני צדקות הן, א) מה שהוא חיובת דהיינו לעשר מכל הריוח שיהי' לו כדדריש בספרי הובא בתוספות. ב) צדקה שאינה חיובית רק שיש מצוה אם נותנה. ג) צדקה אסורה, דהיינו יותר מחומש כמו שבארתי לעיל. אמנם לפעמים יש חיוב יותר מחומש כמו שביארתי לעיל ולפ"ז אתי שפיר הכל דר"י הקשה שני קושיות א) שהכתובים סותרים זא"ז דכתוב א' אומר לא יועילו אוצרות רשע דמשמע דאוצרות שאינם אוצרות רשע רק שאוצר בצדק מועיל. והכתוב השני אומר לא יועיל הון דמשמע כל הון אפילו אסף בצדק ויושר. ב' הקשה שני צדקות הללו למה. וע"ז משני אחת שמצילתו מדינה של גיהנם ואחת שמצילתו ממיתהמשונה והיינו שיש שני מיני צדקות, א' שהיא חיובית דהיינו מעשר דכתיב עשר תעשר, והשני דהיינו עד חומש שאינה חיובית רק נדבה וביותר מחומש איכא איסורא והנה הצדקה שהיא חיובית אין בה כח רק להצילו אם נתחייב באיזה ענין מיתה משונה הצדקה זו מצילו, דאין הפרש בין צדקה חיובית שהוא מ"ע לשאר מצות דאמרו חז"ל אין מצוה מכבה עבירה, ואם נותן יותר מחיוב דהיינו עד חומש מצילתו אפי' מדינה של גיהנם. וע"ז אמר איזהו שמצילתו מדינה של גיהנם ומשני זה שכתוב בה עברה והיינו הכתוב דלא יועיל הון ביום עברה והון נאמר ג"כ על תורה ומצות כמו שדרשו חז"ל, והובא ברש"י על הכתוב ורוע זונות יאבד הון זה הונה של תורה וזה שאמר לא יועיל הין, כלומר כי תורה ומצות אין מצילין מדינה של גיהנם אם עבר עבירה שחייב בה גיהנם כי אין מצוה מכבה עבירה רק צדקה יש לה כח יותר להציל אותו מדינה של גיהנם, וע"כ צדקה שאינה חיובית דהיינו הצדקה שנותן עד חומש, דהצדקה שהיא חיובית לא עדיפא משאר מצות שאינם מצילין מיום עברה, אבל הכתוב השני דאמר לא יועילו אוצרות רשע וע"כ האי אוצרות רשע דקאמר לאו היינו מה שאצר בגניבה וגזילה דע"ז לא שייך לומר לא יועיל והן מזיקין ואת נפש בעליו יקח כמבואר במשלי א' אלא ע"כ האי אוצרות רשע דקאמר היינו שמבקש טצדקי לפטור עצמו ממעשר כמו שאמרו רז"ל (ברכות ל"ה) עכשיו מכניסין דרך גנות וחצירות לפטרו ממעשר, וזה ג"כ נקרא רשע וכן אמרו בפיאה (פ"ז משנה ג') המניח את הכלכלה תחת הגפן בשנה שהוא בוצר הרי הוא גוזל העניים ולכן אמר לא יועילו אוצרות רשע, דהיינו מה שמבקש טצדקי לפטור ממעשר לא יועילו וע"ז אמר צדקה תציל ממות היינו כשנותן צדקה החיובית מצילתו ממות והיינו ממיתה משונה דממיתה טבעית כל אדם לא ינצל וע"ז אמר איזהו צדקה המצלת כלומר באיזהו אופן צריכה להיות נתינת הצדקה, ע"ז אמר דכל צדקה אפילו היא חיובית מחויב להיות שלא יתבייש העני:
פסוק י:ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל וגו'. ולשון לבבך תמוה כי לשון לבבך משמע בשני יצרך ועל יצר טוב לא שייך לומר לא ירע. ולכן נראה דהאי כי בגלל הדבר הזה מוסב על בתתך לו כי אמרו חז"ל הנותן צדקה לעני בשביל שיחי' בנו הרי זה צדיק גמור וזה שאמר ולא ירע לבבך דהיינו שני יצרך בתתך לו כי בגלל הדבר כלומר אף שתתן לו כדי שיברכך ה' לא ירע לבבך כי באמת אף שנותן באופן הזה ג"כ הוא צדיק גמור וממילא לא ירע להיצ"ט וגם לא להיצר הרע לא ירע על שחיסר ממונו כיון שידוע שיברך הקב"ה אותך אמנם אינו דומה עושה מצות צדקה לשמה לאומר הנני נותן סלע זה לצדקה ע"מ שיחי' בני. ולזה כוונו חז"ל בפ"ק דב"ב וילבש צדקה כשריון מה שריון זה כל קליפה וקליפה מצרפת לחשבון גדול אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצרפת לחשבון גדול. ר"ת אמר מהכא כבגד עידים כל צדקותינו מה בגד זה כל נימא ונימא מצרפות לחשבון גדול וכו' נראה דכוונת הש"ס במשלים אלו דהנותן צדקה לשמה מדמין אותו לשריון שכמו שהשריון הוא דבר המגין כמו כן צדקה כזו מגין מן היסורין כדכתיב וצדקה תציל ממות אמרינן לקמן שצריך דוקא נותנה ואינו יודע למי נתנה נוטלה וא"י ממי נוטלה אבל הנותן צ שלא כדינו אינו מצלת כדמשמע התם מדמה אותם לבגד עדים דכמו שבגד עידים מ"מ מלביש הוא ה"נ צדקה כזו תשוב עכ"פ כבגד עדים וכשאין עושה כלל נחשב כערטילאי ממצות צדקה ונראה דלזה כוונו חז"ל בסוטה דף ל"ח אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין שנאמר טוב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך והוא תמוה דמה הי' קשה לו על הפשוט כדכתיב יבורך ועוד הא קיי"ל אורח מברך, ונ"ל עפ"י מ"ש הכוונה עד"ז דאף מי שאומר סלע זו לצדקה ע"מ שיחי' בני הרי זה צדיק גמור. מ"מ לא מקרי טוב עין אלא מי שהוא נותן בשביל שהוא מרחם על העני זה הנקרא טוב עין והי' קשה להם מה דכתיב טוב עין הוא יבורך הא אפי' אם אינו נותן צדקה רק בשביל עצמו הוא מתברך אמנם כשה וא טוב עין ומשפיע לאחרים שלא בשביל עצמם מעורר גם כן צנור המשפיע לאחרים וזה כוונת הש"ס א"ת יבורך אלא יברך דהיינו שמשפיע לאחרים בזכותו וזה א"א כ"א ע"י מי שהוא טוב עין וזהו כוונתן ג"כ אין נותנין כוס ש"ב אלא למי שהוא טו"ע דהרמב"ם במ"נ ח"א כתב דהא דאמר בש"ס שנותנין כוס של ברכה לדוד בעת הגאולה דהיינו שכוס של ברכה נקרא שפע שמשפיע על ידו וזהו כוונתן כאן אין נותנין כוס של ברכה לברך פי' אין ממשיכין השפע אלא למי שהוא טוב עין: