פסוק א:מקץ שבע שנים מסוף אין דין השמטה נוהגת אלא בשנה אחרונה של שבע שנים. נסמכה פרשה זו כאן לפי שאמר למעלה מעשר עני ניתן ליתום ולאלמנה בא ולמד על השמטה כך.
פסוק ב:וזה דבר השמטה אפילו דבר השמיטה משמטת אם אדם חייב לחבירו שבועה השביעית משמטת.
פסוק ב:שמוט כל בעל משה ידו מלוה היא משמטת ולא גזל ופקדון.
פסוק ב:לא יגש המשה את רעהו ואת אחיו כי קרא הלוה שמטה לשדותיו לשם שמים ואין לו במה יפרע ואינו זורע ואינו קוצר, אבל בשאר שנים אדם זורע וקוצר ואם המלוה דוחקו אומר לו המתן לי עד שאמכור את תבואתי.
פסוק ב:כי קרא שמטה כי פגע זמן השמטה לשון מקרא קודש.
פסוק ג:את הנכרי שזורע וקוצר ובוצר שיכול למכור ולשלם אותו תגש.
פסוק ג:את אחיך תשמט ידך ולא המוסר שטרותיו לב״ד מכאן אמרו הלל הזקן התקין פרוסבול מפני תקון העולם שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה, וזהו גופו של פרוסבול מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני כל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה והדיינין והעדים חותמין למטה ושוב אין שמטה משמטת הלואתו שהרי כאילו גבו ב״ד חובו של זה ולא קרינן ביה לא יגוש.
פסוק ד:אפס כי לא יהיה בך אביון אם תשמרו שמטין ויובלין כי העניים המוכרים את עצמן ואת בנותיהן חוזרין בשמטה, ואם יש עליו חוב משמיטין אותו וביובל חוזרין נחלותיו וממכריו ונמצא שלא יהיה בך אביון.
פסוק ד:כי ברך יברכך אלא ברך יברכך, וללוה ולמלוה קאי הלוה כמו שפי׳ והמלוה אעפ״י שהוא משמט הלואותיו. כי לא יהיה בך אביון כי ברך יברכך ולא תפסיד בכך כלום, ואם תאמר א״כ ישובו לי הלואותי שהשביעית משמטתן לכך נאמר והעבטת גויים רבים שתוכל ליפרע מהם. וא״ת אינם מסורים בידי לגוש לכך נאמר ומשלת בגויים רבים ובך לא ימשולו.
פסוק ו:ברכך כאשר דבר לך והיכן דבר ברוך תהיה מכל העמים.
פסוק ז:ולא תקפץ ולא תסגור כמו קפצה פיה.
פסוק ח:והעבט תעביטנו קח את עבוטו להלוות לו עליו.
פסוק ט:קרבה שנת השבע שצויתיך שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור ולפיכך ורעה עינך וגו'.
פסוק י:ולא ירע לבבך בתתך לו אל יעלה על לבבך שתהיה בכך חסר כי בגלל הדבר הזה יברכך וגו'.
פסוק יא:כי לא יחדל אביון ולמעלה שכתב בו אפס כי לא יהיה בך אביון על תנאי הוא אומר כי לא יהיה בך אביון רק אם שמוע תשמע, וכאן שהוא אומר כי לא יחדל מכאן לשון שמא הוא. בפ׳ זו יש ארבע כי משמשים בד׳ לשונות. כי יהיה בך אביון לשון אם, כי פתוח תפתח לשון אלא, כי בגלל הדבר הזה לשון דהא. כי לא יחדל אביון לשון שמא הוא שמא לא תכשירו מעשיכם בכל הצורך.
פסוק יא:לאחיך הקרוב קודם.
פסוק יא:ולאבינך בארצך שבעירך קודמים.
פסוק יב:כי ימכר נסמכה פרשה זו כאן לפי שהענין למעלה ולמטה מדבר בעני.
פסוק יב:תשלחנו חפשי מעמך חלה ונתרפא יכול יחזיר לו שכר בטלנותו ת״ל ובשביעית יצא לחפשי חנם.
פסוק יד:מצאנך מגרנך ומיקבך לחם יין ובשר שהרי במכרוהו ב״ד הכתוב מדבר ואין לו כלום כי ב״ד שלמו דמי מכירתו בגנבת ובמה יתפרנס אם לא תעניק לו.
פסוק יז:ונתת באזנו ובדלת הדלת של עץ ונוח לנקוב כנגדו יותר מכנגד האבן.
פסוק יח:לא יקשה בעינך בשלחך אתו חפשי ובהענקה מעמך. כי משנה שכר שכיר עבדך שהרי דין זמן שכיר שלש שנים כדכתיב בשלש שנים כשני שכיר ונקלה כבוד מואב, וזה עבד שש שנים. ד״א סרסהו כי משנה שש שנים עבדך כלומר שני פעמים שלש שנים שהן שש שנים. דהא בנרצע מישתעי קרא והשעבוד אחרון לאו שש שנים דוקא אלא פעמים פחות ולפעמים יותר.
פסוק יח:יברכך ה׳ אלקיך בכל מקום שאומר להם הקב״ה לישראל שיוותרו משלהם לשום מצוה בו מבטיח להם שלא יהיו חסרים בכך כי יברכם במעשה ידיהם.
פסוק יט:כל הבכור סמכו כאן ע״י שדבר למעלה בדין עבד עברי וכאן לא תעבד בבכר שורך ופרשה זו של בכור נשנית כאן לחדש בה דין בכור בעל מום.
פסוק יט:אשר יולד פרט ליוצא דופן.
פסוק יט:הזכר תקדיש נהוג בו דין קדושה כיצד לא תעבד בו ולא תגז אותו, שהרי אינו שלך אלא לאכלו לפני ה׳ לאחר זריקת דמו והקטרת אימוריו ואינו טעון נסכים ולא סמיכה ולא תנופה חי ושחוט.
פסוק כא:כל מום רע להביא נולד בעל מום ממעי אמו.
פסוק כא:לא תזבחנו לפי שנאמר להלן לי הוא, שומע אני בין תם בין בעל מום לכך נאמר לא תזבחנו.
פסוק כב:בשעריך תאכלנו לכהן הוא אומר.
פסוק כב:הטמא והטהור כבר פירשתי למעלה בפרשה זו.
