פסוק א: תעשה שמטה. אינו כמשמעות הכתוב והשביעית תשמטנה. דשם הפי׳ עזיבת האדמה בהעדר עשיה ועבודה. ואם כן לא שייך ע״ז תעשה שמטה. אלא תהיה שמטה. אלא כאן יש משמעות אחרת דתהיה פעולת השמטה ומפרש המקרא
פסוק ב: שמוט וגו׳ אשר ישה ברעהו לא יגש וגו׳. מדבר בלשון נסתר ואח״כ חזר הכתוב את הנכרי תגוש ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך בלשון נוכח וגם כפל לשון. אבל הענין דיש שני אופני הלואות. א׳ בשעה שישבו ישראל בשלותם על הארץ וכל עסק האדם היה זריעת השדה ועבודתה וכשאין לו במה לזרוע ה״ז לוה תבואה לזריעה ובתבואות הוא משלם ואם הגיע שביעית ועדיין לא שילם ע״ז הזהירה תורה על ב״ד שמוט כל בעל. ב״ד יעשו שמיטה היינו שישמיטו את בעל בעמיו שהוא משה לרעהו בכחו אזי ישמיטו את ידו לא יגוש וגו׳ ב״ד יזהירו אשר לא יגוש וגו׳. ומפרש הטעם כי קרא שמטה לה׳. זה הלשון שמטה לה׳ לא שייך אלא בשביתת הארץ. והוא טעם על שמוזהרים ב״ד להשגיח שלא יגוש משום שהגיע שביעית ואינו עובד את השדה וכאשר יגוש אותו יהי מוכרח למכור השדה מש״ה הזהירה תורה שלא יגוש וגו׳:
פסוק ג: את הנכרי תגוש וגו׳. בכאן מיירי בהלואה באופן שני. היינו בעסק מסחור. ומזהיר המקרא את המלוה דאת הנכרי תגוש ואשר יהיה לך את אחיך. אע״ג שאינו נוגע לשמיטת הארץ דומיא דנכרי שאינו שובת בשביעית מכ״מ תשמט ידך. אך יש נ״מ:
פסוק ד: אפס כי לא יהיה בך אביון וגו׳. לא יגרום השמטת כספים שתהי׳ אביון שהרי המלוה על מסחור אם לא ישיב חובו נעשה המלוה אביון וא״כ יש לעשות תקנה לזה. והיינו תקנות פרוזבול. או למסור לב״ד. וא״כ אין הב״ד רואים להשמיט אדרבה ב״ד נכנסין בעובי הקורה שלא ישמיט ויהי׳ אביון:
פסוק ד:כי ברך יברכך ה׳ וגו׳. הקב״ה חפץ לברך אותך ולא שתהי׳ אביון:
פסוק ה: אם שמע תשמע בקול ה׳. משמעו בכ״מ להשכיל ולהבין [כמש״כ לעיל י״ג י״ט וכ״ה בספרי מכאן אמרו שמע אדם קימעא משמיעים אותו הרבה כו׳] דקדוקי דברי ה׳:
פסוק ה:לשמור. המשנה היוצא מחקור הלכה ודקדוק בקול ה׳:
פסוק ה:לעשות את כל המצוה הזאת. כדי לעשות דקדוקי המצוה. בזה האופן יברכך ה׳ אפי׳ בעסק ומסחור וכדאי׳ בע״ז די״ט דהעוסק בתורה נכסיו מצליחין. ויותר מבואר להלן ל׳ י׳ דכל מה שהיה רצונו ית׳ שיהיו ישראל יושבים לבטח בא״י על עבודת הארץ הוא משום דכ״ז שאין האדם עוסק בתורה אז נדרש לשמירה יתירה. ואין מקום משומר כמו בא״י עיקר ישיבת ישראל. וזה א״א בעניני מסחור שמביאים את האדם להתרחק מא״י ולהיות בקרב אוה״ע. אבל מי שעוסק בתורה הרי עסק התורה משמרתו כמש״כ כ״פ ולהכי כאן דמיירי בהלואת מסחור מפרש המקרא הענין דניחא לקוב״ה שתהי׳ לך ברכה במסחור רק בזה האופן שתהי׳ משומר עפ״י עסק התורה. והביא הוכחה לזה.
פסוק ו: כי ה׳ אלהיך ברכך וגו׳. שהרי גם בהיותך במדבר בלי ישוב הארץ מכ״מ ברכך במסחור שהיה להם בהלוכם סמוך לאדום ומואב וכדומה וכמבואר לעיל ב׳ ז׳:
פסוק ו:והעבטת גוים רבים. תלוה על רבית:
פסוק ו:ואתה לא תעבוט. ללות מן עובד כוכבים על רבית קטנים כדי להלוות על רבית גדולים אלא יהיה לך מה להלוות בלי ללוות:
פסוק ו:ומשלת בגוים רבים. ג״ז גורם הצלחה בנכסים:
פסוק ו:ובך לא ימשולו. ממשלה גדולה ממך. אלא תהיה חפשי לגמרי:
פסוק ז: מאחד אחיך. ממיוחדים שבאחיו היינו עני הגון. שאינו מחזר עה״פ אלא עני שירד מנכסיו והוא חשוב:
פסוק ז:באחד שעריך. הוא ההולך מעיר לעיר ומגיע לעירך ג״כ והוי כמו דכתיב או באחד שעריך. אלא בשביל שנשתנו במצות נתינה בין שני אביונים הללו כאשר יבואר. ע״כ לא יוכל לכתוב או. דהוי משמע דשתי אזהרות דכתיב כאן קיימי על שני אופני אביונים הללו מש״ה לא כתיב או. ולשון כי יהיה בך אביון קאי על מאחד אחיך בפ״ע ועל באחד שעריך בפ״ע:
פסוק ז:בארצך וגו׳. ואתה יודע טבע האנשים להבין כמעט אם אינן רמאים וכדומה:
פסוק ז:לא תאמץ וגו׳. קאי על אחד אחיך. שטבע ישראל להיות רחמנים ולחמול על אדם כושל. אלא ג״ז טבע האדם לחמול על ממונו ולאמץ את לב החמלה. ע״כ בא אזהרה לא תאמץ את לבבך:
פסוק ז:ולא תקפוץ וגו׳. קאי על באחד שעריך. שטבע האדם שלא לחוס על מהדורי ובא אזהרה שעכ״פ לא תקפוץ את ידך לגמרי כדאי׳ בב״ב ד״ט א׳ דנזקקין לו למתנה מועטת:
פסוק ח: כי פתח וגו׳. קאי על אחד אחיך. כפי הצורך שנדרש להקימהו על רגליו:
פסוק ח:והעבט תעביטנו וגו׳. סתם לשון עבוט משמעו הלואה כמו והעבטת גוים וגו׳. אבל אם בא בכפל לשון ולא כתיב ותעביטנו. ע״כ או משמעו משכון כמו להלן כ״ד י׳ לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו. דמשמעו ליטול משכונו. ונעשה מפעולת הלואה שם עבוט הבא בסיבת הלואה. וא״כ הפי׳ כאן שתנהוג מנהג ד״א ותטול משכון בשעת הלואה שלא יאבד מעותיו. וזהו דעת השאלתות סי׳ קמ״ז וכ״כ הרמב״ם בהל׳ מלוה בפירוש דהאי קרא. או דגם כאן משמעו הלואה לחוד. והא דכתיב בכפלות העבט תעביטנו. בא ללמד על שני אופני הלואה כמו אם יש לו ואינו רוצה להתפרנס אזי תתן לו לשעה ואח״כ תגבה ממנו ולהיפך אין לו ואין רוצה ליטול מתנה תתן לו בתורת הלואה. ופליגי בזה בכתובות דס״ג ע״ש:
פסוק ט: השמר לך וגו׳. קאי על באחד שעריך. דמהדורי אפיתחא. ובבוא שביעית והשדות והגנות פתוחים לכל עובר הרי המה מלאים על כל שדה ועל כל גנה:
פסוק ט:ולא תתן לו. מאומה:
פסוק י: ולא ירע לבבך וגו׳. לא יהי ניכר לפניו שאתה נותן לו בע״כ. דלב שמח מטיב גהה. והכי הוא להיפך. דלב רע מעציב הפנים וכמבואר בנחמי׳ מדוע פניך רעים וגו׳ אין זה כ״א רע לב:
פסוק י:כי בגלל הדבר הזה וגו׳. שתתן לו בטובת עין. וגם הוא יברך אותך וזה פועל הרבה כדאי׳ במדרש רות דיותר משהעשיר עושה עם העני העני עושה עם העשיר היינו שמברכו. ואי׳ עוד שם דברכות הזקנות לבועז פעלו הרבה. ובתוספתא פאה פ״ד תני׳ לא אמר ליתן אבל אמר לאחרים תנו נותנים לו שכר על כך שנא׳ כי בגלל הדבר הזה וגו׳. ובספרי הוסיף לא נתן ולא אמר לאחרים ליתן אבל נוח לו בדברים טובים מנין שנותנין לו שכר ת״ל כי בגלל הדבר הזה. הרי מפרשי דרק בשביל דבר צדקה אפילו אינו נותן בעצמו מתברך וגדול המעשה:
פסוק י:בכל מעשך. בשדה או במלאכה:
פסוק י:ובכל משלח ידך. היינו מסחור:
פסוק יא: כי לא יחדל וגו׳. מן הנמנע שיהא בדרך הטבע שיחדל אביון. וכבר ידעו ישראל וגם ביקשו שיהיו מתנהגים בדרך הטבע בהשגחה פרטית:
פסוק יא:על כן אנכי וגו׳. דהמרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים:
פסוק יא:לאחיך. היינו לעני חשוב:
פסוק יא:לעניך ולאביונך. היינו מהדורי אפיתחא:
פסוק יא:בארצך. במקום שאתה דר ויודע איך להתנהג בם:
פסוק יד: מצאנך. דבקר אינו נצרך לו שהרי אין לו עבודת השדה ולאכול לבשרו בודאי אינו צריך. אבל צאן נצרך לחלב לאכילה כלשון המקרא במשלי ודי חלב עזים ללחמך. וגם לצמר ללבישה:
פסוק יח: כי משנה שכר שכיר. שאינו דומה עבודת שכיר יום שאין הבעלים יודעים אם יהיה גם מחר אצלו אזי אי אפשר ליתן לו עבודה שיש בו דבר האבד אם לא ישיג מי לגומרה אבל עבד עברי הרי יודע שגם למחר וכל שש שנים יעבדהו ומוסר לו ענינים נעלים. ולפי סדר הכתוב היה ראוי לכתוב מקרא זה לפני מקרא והיה כי יאמר אליך. או לפני מקרא העניק וגו׳. אלא מתחלה יש להביא ראיה מכאן לקבלת רז״ל אשר ואף לאמתך תעשה כן דלקמי׳ לא מיירי ברציעה אלא בהענקה לאחר שש. וא״כ בא זה המקרא כסדר לא יקשה בעיניך על הענקה שאתה מעניק בשלחך אותו חפשי מעמך וכ״כ הרשב״ם דמיירי בהענקה ולא בשלוח עצמו. שהרי ע״מ כן שכרו רק על שש שנים ומה זה יקשה בעיניו כשיוצא אחר שש. אלא על הענקה מיירי וקאי אחר ואף לאמתך תעשה כן בהענקה. ויש להוסיף עוד בסדר המקרא דעבד שמשרת את אדוניו בטוב לב עד שיכול להעלות עה״ד לומר לא אצא מעמך וגו׳ בזה האופן אין טבע עשיר מישראל להיות עינו צרה מהעניק לו ביציאתו אפי׳ אינו נרצע ולא הוצרך הכתוב להזהיר אלא על עבד שמשרת בע״כ. מש״ה כתיב אזהרה זו אחר הענקה של אמה העבריה שאינה ראויה לרציעה. וכיב״ז בעבד שאינו בטוב עם אדוניו ונרדף הוא לצאת מביתו. מכ״מ לא יקשה בעיניך בהענקתו בשלחך אותו חפשי וגו׳ כי מכ״מ עבד אותך משנה שכר וגו׳:
פסוק יט: תקדיש לה׳ אלהיך. הדרש ידוע. ולפי הפשט בא הכתוב ללמד דגם בעודו בחיים הוא קדוש ומנהיג בו מנהג קדושה. וכמו דמסיים לא תעבוד וגו׳ ולא תגוז וגו׳. ועד כה לא למדנו אלא שהבכור קרב לגבוה ואינו נאכל לבעלים. אבל בעודו בחיים לא למדנו שהוא משונה מבכור אדם שהוא קדוש ומותרין להשתמש עמו וא״כ קאי גם על הכהן שניתן לו הבכור. וכמשמעות הפסוקים שאח״כ דמיירי אך בכהן:
פסוק כ: לפני ה׳ אלהיך תאכלנו. כמו משלחן גבוה קזכי. ואכילתו יהיה כמו יושב ללחום את מושל והכי הוא כל הקדשים הנאכלים לבעלים. ומפ״מ פירש הכתוב בבכור ביחוד משום דכל הקדשים באים לרצות. ואכילה הוא מעין הקרבת הדם כמש״כ בס׳ שמות י״ח י״ב מש״ה אכילתן הוא לפני ה׳ אבל בכור אינו מרצה כלל כדאי׳ בר״ה ד״ה ב׳ דלאו בר הרצאה הוא וס״ד שאינו אלא מתנת כהונה וכמו אכילת בכורים בירושלים דוקא שאינו לפני ה׳ אלא כתרומה מש״ה פירש הכתוב שיהא נאכל לפני ה׳:
פסוק כ:שנה בשנה. לא ככל הקרבנות דמצוה לאכול במועד הראשון שהובא בירושלים אבל בכור הכהן רשאי להשהותו כל השנה בירושלים. וע׳ מש״כ לעיל י״ד כ״ג:
פסוק כא: פסח או עור. במומי דת״כ כתיב עורת או שבור וגו׳. ויש הבדל בין עורת לעור דעורת הוא המום שניכר על העין כמו דק או ד״א שגורם לעור אע״ג שעדיין אינו עור לגמרי אבל עור קאי על הבכור. אע״ג שאין ניכר לנו שום חסרון על העין. אבל אנו רואין שאין הבכור רואה כלל ונקרא עור. וכן פסח משמעו שרואין שהוא צולע אפי׳ בלי שום שבירה ברגל . ובמומי אדם כתיב ג״כ איש עור או פסח. והקדים באדם עור משום שבאדם נחוץ יותר ראיית העין מהילוך בטוב ובבהמה להיפך:
פסוק כב: הטמא והטהור וגו׳. לעיל י״ב כ״ב כתיב הכי בחולין ממש. וכאן כתיב אפי׳ בפסה״מ כמו בכור בע״מ:
פסוק כג: רק את דמו וגו׳. בבכורות דט״ו אי׳ שהוא מיותר שהרי דם צבי ואיל ג״כ אסור אלא בא לאסור חלבו. ולפי הפשט משום דנתבאר בפ׳ אחרי דדם בהמה אסור משום שראוי לקרבן ודם חיה ועוף אסור משום שהוא פראי בטבע ע״ש. וא״כ בהמה בע״מ אין בו אלו טעמים מש״ה כתיב בזה בפ״ע דדמו אסור:
