קדושת החיים בארץ
מצוות התורה האמורות בספר דברים מובאות בשינויים קלים מצורתן הקודמת, שינויים המרמזים על השלמות המתגלה בעניינן של מצוות אלו בארץ הקודש. שלמות זו, עניינה לרומם את מעלת הקודש עד שישפיע מתוכו אל חיי החול עצמם. בפרקנו ובפרק הקודם אנו מוצאים ביטוי לכך בהתעלות החברה הישראלית ממדרגת החברה האנושית הרגילה למדרגת חברת חסד תומכת, הדואגת לכל חבריה באשר הם.
בספר ויקרא פגשנו את שנת השמיטה כ"שבת הארץ", שנקבעה במחזור שבע השנים כדי להזכירנו כי ארצנו היא ארץ ה', בדומה לשבת החוזרת מדי שבוע כתזכורת למעשה בראשית. בפרשתנו נזכרת מצוות השמיטה בשנית, כאשר הפעם מובלטת הטובה האלוקית שהיא מביאה בכנפיה אל חיי החברה בדמותה של מצוות 'שמיטת כספים' – ויתור על כל החובות הקודמים שטרם נפרעו. מכאן יש ללמוד כי לא רק עבודת האדמה, אלא גם חיי החברה אשר בארץ מקודשים ומרוממים מאלה שבחוץ לארץ.
כשם שהקדימה התורה להרגיענו במצוות שביתת השבת, שאין היא עלולה לדלדל את כוחות החיים אלא להפך – ימי החול מתברכים מתוכה; וכשם שנתבשרנו על שפע הברכה המיועדת לנו בשומרנו את מצוות שמיטת הקרקע, כך הובטחנו גם בעניינה של מצווה זו כי אם נשמוט את חובותינו מאחינו הישראלים נזכה לברכת ה' שתתפשט מעבר לגבולות ארצנו ותקרין על יחסינו עם אומות העולם: "רק אם שמוע תשמע בקול ה' אלקיך... והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבט ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשלו".
מתוקף אותה הבטחה נצטווינו שלא לחשוש מהפסד עתידי בטרם תבוא שנת השמיטה, שמא נימנע מלהלוות כלל ועיקר כדי שלא נצטרך לשמוט את חובנו ולהפסיד את ממוננו, מחשבה שאותה מכנה התורה מחשבת "בליעל". מתוך הידיעה כי "בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך" אנו נדרשים לרכך את לבנו ולפתוח את ידינו עד למילוי כל מחסורו של האביון, כשהכוונה היא אפילו לדאגה לכבודו ולצרכיו הנפשיים. הברכה המרובה שאנו מובטחים עליה היא בכפל כפליים לעומת השתדלותנו המועטת.
מן הדאגה לבעלי חובות עברה התורה למשועבד אחר, שגם הוא נגאל בשביעית: העבד העברי או האמה העברייה שנמכרו לעבדות כתוצאה מחיסרון מוסרי. קדושת הארץ ומעלת החיים בתוכה אינן מניחות גם לדלי נפש וחסרי ממון כאלה להידחות מכלל קהלנו, ועל כן לא הסתפקה התורה בשילוח עבדים לחופשי בשנה השביעית אלא ציוותה גם על הענקתם בכל תחומי הברכה: "מצאנך ומגרנך ומיקבך". גם כאן הובטחנו פעמים אחדות בברכת ה', כגמול על טוב הלב המתבטא בהענקת הדלים.
בולטת העובדה כי השנה השביעית בעניין העבדים איננה קשורה עם שמיטת הקרקעות הכוללת, אלא תלויה בשנת השבע למכירת האדם. מכאן למדים כי בארץ הקדושה יש שביעית לאדמה ושביעית לאדם; כשם שהאדמה מתקדשת על ידי ישראל, כך ישראל מתקדשים בשבתם עליה.
משתי המצוות האחרונות – שמיטת כספים והענקת עבד עברי – אנו למדים כי קדושת ישראל היושבים על אדמת הארץ דומה לקדושתה שלה עצמה, שאינה ניתנת לערעור בשום תנאי. הנה, גם חייבי ממון ומי שחסרונו הביא אותו עד לשפל של עבדות מגלים את קדושתם הטבעית בהגיע שנת השבע וזוכים לחנינה.
תכונה זו של קודש מוחלט מתפשטת מקדושת האדם אל קדושת הבהמה במצווה הבאה. כבר למדנו על קדושת בכור הבהמה, אותה קדושה המחייבת את הזהירות מפני שימוש אסור בגופו או בכוחו: "לא תעבד בבכר שורך ולא תגז בכור צאנך". בפרקנו חידשה התורה שחובת זהירות זו חלה גם על בכור בעל מום, שכן גם אם נאסר בהקרבה לה' עדיין לא איבד את קדושתו מכל וכל. בכור בעל מום אסור בגיזה ובעבודה, ונחשב אף הוא כמתנת כהונה.