תנ"ך על הפרק - דברים טו - קדושת החיים בארץ / הרב דוד חי הכהן שליט"א

תנ"ך על הפרק

דברים טו

168 / 929
היום

הפרק

שמיטת כספים, צדקה, הענקה, בכור

מִקֵּ֥ץ שֶֽׁבַע־שָׁנִ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה שְׁמִטָּֽה׃וְזֶה֮ דְּבַ֣ר הַשְּׁמִטָּה֒ שָׁמ֗וֹט כָּל־בַּ֙עַל֙ מַשֵּׁ֣ה יָד֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יַשֶּׁ֖ה בְּרֵעֵ֑הוּ לֹֽא־יִגֹּ֤שׂ אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙ וְאֶת־אָחִ֔יו כִּֽי־קָרָ֥א שְׁמִטָּ֖ה לַֽיהוָֽה׃אֶת־הַנָּכְרִ֖י תִּגֹּ֑שׂ וַאֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֶת־אָחִ֖יךָ תַּשְׁמֵ֥ט יָדֶֽךָ׃אֶ֕פֶס כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה־בְּךָ֖ אֶבְי֑וֹן כִּֽי־בָרֵ֤ךְ יְבָֽרֶכְךָ֙ יְהוָ֔ה בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹֽתֵן־לְךָ֥ נַחֲלָ֖ה לְרִשְׁתָּֽהּ׃רַ֚ק אִם־שָׁמ֣וֹעַ תִּשְׁמַ֔ע בְּק֖וֹל יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם׃כִּֽי־יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בֵּֽרַכְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לָ֑ךְ וְהַֽעֲבַטְתָּ֞ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֗ים וְאַתָּה֙ לֹ֣א תַעֲבֹ֔ט וּמָֽשַׁלְתָּ֙ בְּגוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים וּבְךָ֖ לֹ֥א יִמְשֹֽׁלוּ׃כִּֽי־יִהְיֶה֩ בְךָ֨ אֶבְי֜וֹן מֵאַחַ֤ד אַחֶ֙יךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ בְּאַ֨רְצְךָ֔ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹ֧א תְאַמֵּ֣ץ אֶת־לְבָבְךָ֗ וְלֹ֤א תִקְפֹּץ֙ אֶת־יָ֣דְךָ֔ מֵאָחִ֖יךָ הָאֶבְיֽוֹן׃כִּֽי־פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת־יָדְךָ֖ ל֑וֹ וְהַעֲבֵט֙ תַּעֲבִיטֶ֔נּוּ דֵּ֚י מַחְסֹר֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יֶחְסַ֖ר לֽוֹ׃הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֡ פֶּן־יִהְיֶ֣ה דָבָר֩ עִם־לְבָבְךָ֨ בְלִיַּ֜עַל לֵאמֹ֗ר קָֽרְבָ֣ה שְׁנַֽת־הַשֶּׁבַע֮ שְׁנַ֣ת הַשְּׁמִטָּה֒ וְרָעָ֣ה עֵֽינְךָ֗ בְּאָחִ֙יךָ֙ הָֽאֶבְי֔וֹן וְלֹ֥א תִתֵּ֖ן ל֑וֹ וְקָרָ֤א עָלֶ֙יךָ֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא׃נָת֤וֹן תִּתֵּן֙ ל֔וֹ וְלֹא־יֵרַ֥ע לְבָבְךָ֖ בְּתִתְּךָ֣ ל֑וֹ כִּ֞י בִּגְלַ֣ל ׀ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה יְבָרֶכְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָֽל־מַעֲשֶׂ֔ךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ׃כִּ֛י לֹא־יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן מִקֶּ֣רֶב הָאָ֑רֶץ עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר פָּ֠תֹחַ תִּפְתַּ֨ח אֶת־יָדְךָ֜ לְאָחִ֧יךָ לַעֲנִיֶּ֛ךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ֖ בְּאַרְצֶֽךָ׃כִּֽי־יִמָּכֵ֨ר לְךָ֜ אָחִ֣יךָ הָֽעִבְרִ֗י א֚וֹ הָֽעִבְרִיָּ֔ה וַעֲבָֽדְךָ֖ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֑ים וּבַשָּׁנָה֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תְּשַׁלְּחֶ֥נּוּ חָפְשִׁ֖י מֵעִמָּֽךְ׃וְכִֽי־תְשַׁלְּחֶ֥נּוּ חָפְשִׁ֖י מֵֽעִמָּ֑ךְ לֹ֥א תְשַׁלְּחֶ֖נּוּ רֵיקָֽם׃הַעֲנֵ֤יק תַּעֲנִיק֙ ל֔וֹ מִצֹּ֣אנְךָ֔ וּמִֽגָּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶ֑ךָ אֲשֶׁ֧ר בֵּרַכְךָ֛ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ תִּתֶּן־לֽוֹ׃וְזָכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֙יתָ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַֽיִּפְדְּךָ֖ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה הַיּֽוֹם׃וְהָיָה֙ כִּֽי־יֹאמַ֣ר אֵלֶ֔יךָ לֹ֥א אֵצֵ֖א מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֤י אֲהֵֽבְךָ֙ וְאֶת־בֵּיתֶ֔ךָ כִּי־ט֥וֹב ל֖וֹ עִמָּֽךְ׃וְלָקַחְתָּ֣ אֶת־הַמַּרְצֵ֗עַ וְנָתַתָּ֤ה בְאָזְנוֹ֙ וּבַדֶּ֔לֶת וְהָיָ֥ה לְךָ֖ עֶ֣בֶד עוֹלָ֑ם וְאַ֥ף לַאֲמָתְךָ֖ תַּעֲשֶׂה־כֵּֽן׃לֹא־יִקְשֶׁ֣ה בְעֵינֶ֗ךָ בְּשַׁלֵּֽחֲךָ֙ אֹת֤וֹ חָפְשִׁי֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ כִּ֗י מִשְׁנֶה֙ שְׂכַ֣ר שָׂכִ֔יר עֲבָֽדְךָ֖ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֑ים וּבֵֽרַכְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶֽׂה׃כָּֽל־הַבְּכ֡וֹר אֲשֶׁר֩ יִוָּלֵ֨ד בִּבְקָרְךָ֤ וּבְצֹֽאנְךָ֙ הַזָּכָ֔ר תַּקְדִּ֖ישׁ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹ֤א תַעֲבֹד֙ בִּבְכֹ֣ר שׁוֹרֶ֔ךָ וְלֹ֥א תָגֹ֖ז בְּכ֥וֹר צֹאנֶֽךָ׃לִפְנֵי֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֤יךָ תֹאכֲלֶ֙נּוּ֙ שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֔ה בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר יְהוָ֑ה אַתָּ֖ה וּבֵיתֶֽךָ׃וְכִֽי־יִהְיֶ֨ה ב֜וֹ מ֗וּם פִּסֵּ֙חַ֙ א֣וֹ עִוֵּ֔ר כֹּ֖ל מ֣וּם רָ֑ע לֹ֣א תִזְבָּחֶ֔נּוּ לַיהוָ֖ה אֱלֹהֶֽיךָ׃בִּשְׁעָרֶ֖יךָ תֹּאכֲלֶ֑נּוּ הַטָּמֵ֤א וְהַטָּהוֹר֙ יַחְדָּ֔ו כַּצְּבִ֖י וְכָאַיָּֽל׃רַ֥ק אֶת־דָּמ֖וֹ לֹ֣א תֹאכֵ֑ל עַל־הָאָ֥רֶץ תִּשְׁפְּכֶ֖נּוּ כַּמָּֽיִם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב דוד חי הכהן שליט

קדושת החיים בארץ

מצוות התורה האמורות בספר דברים מובאות בשינויים קלים מצורתן הקודמת, שינויים המרמזים על השלמות המתגלה בעניינן של מצוות אלו בארץ הקודש. שלמות זו, עניינה לרומם את מעלת הקודש עד שישפיע מתוכו אל חיי החול עצמם. בפרקנו ובפרק הקודם אנו מוצאים ביטוי לכך בהתעלות החברה הישראלית ממדרגת החברה האנושית הרגילה למדרגת חברת חסד תומכת, הדואגת לכל חבריה באשר הם.

בספר ויקרא פגשנו את שנת השמיטה כ"שבת הארץ", שנקבעה במחזור שבע השנים כדי להזכירנו כי ארצנו היא ארץ ה', בדומה לשבת החוזרת מדי שבוע כתזכורת למעשה בראשית. בפרשתנו נזכרת מצוות השמיטה בשנית, כאשר הפעם מובלטת הטובה האלוקית שהיא מביאה בכנפיה אל חיי החברה בדמותה של מצוות 'שמיטת כספים' – ויתור על כל החובות הקודמים שטרם נפרעו. מכאן יש ללמוד כי לא רק עבודת האדמה, אלא גם חיי החברה אשר בארץ מקודשים ומרוממים מאלה שבחוץ לארץ.

כשם שהקדימה התורה להרגיענו במצוות שביתת השבת, שאין היא עלולה לדלדל את כוחות החיים אלא להפך – ימי החול מתברכים מתוכה; וכשם שנתבשרנו על שפע הברכה המיועדת לנו בשומרנו את מצוות שמיטת הקרקע, כך הובטחנו גם בעניינה של מצווה זו כי אם נשמוט את חובותינו מאחינו הישראלים נזכה לברכת ה' שתתפשט מעבר לגבולות ארצנו ותקרין על יחסינו עם אומות העולם: "רק אם שמוע תשמע בקול ה' אלקיך... והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבט ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשלו".

מתוקף אותה הבטחה נצטווינו שלא לחשוש מהפסד עתידי בטרם תבוא שנת השמיטה, שמא נימנע מלהלוות כלל ועיקר כדי שלא נצטרך לשמוט את חובנו ולהפסיד את ממוננו, מחשבה שאותה מכנה התורה מחשבת "בליעל". מתוך הידיעה כי "בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך" אנו נדרשים לרכך את לבנו ולפתוח את ידינו עד למילוי כל מחסורו של האביון, כשהכוונה היא אפילו לדאגה לכבודו ולצרכיו הנפשיים. הברכה המרובה שאנו מובטחים עליה היא בכפל כפליים לעומת השתדלותנו המועטת.

מן הדאגה לבעלי חובות עברה התורה למשועבד אחר, שגם הוא נגאל בשביעית: העבד העברי או האמה העברייה שנמכרו לעבדות כתוצאה מחיסרון מוסרי. קדושת הארץ ומעלת החיים בתוכה אינן מניחות גם לדלי נפש וחסרי ממון כאלה להידחות מכלל קהלנו, ועל כן לא הסתפקה התורה בשילוח עבדים לחופשי בשנה השביעית אלא ציוותה גם על הענקתם בכל תחומי הברכה: "מצאנך ומגרנך ומיקבך". גם כאן הובטחנו פעמים אחדות בברכת ה', כגמול על טוב הלב המתבטא בהענקת הדלים.

בולטת העובדה כי השנה השביעית בעניין העבדים איננה קשורה עם שמיטת הקרקעות הכוללת, אלא תלויה בשנת השבע למכירת האדם. מכאן למדים כי בארץ הקדושה יש שביעית לאדמה ושביעית לאדם; כשם שהאדמה מתקדשת על ידי ישראל, כך ישראל מתקדשים בשבתם עליה.

משתי המצוות האחרונות – שמיטת כספים והענקת עבד עברי – אנו למדים כי קדושת ישראל היושבים על אדמת הארץ דומה לקדושתה שלה עצמה, שאינה ניתנת לערעור בשום תנאי. הנה, גם חייבי ממון ומי שחסרונו הביא אותו עד לשפל של עבדות מגלים את קדושתם הטבעית בהגיע שנת השבע וזוכים לחנינה.

תכונה זו של קודש מוחלט מתפשטת מקדושת האדם אל קדושת הבהמה במצווה הבאה. כבר למדנו על קדושת בכור הבהמה, אותה קדושה המחייבת את הזהירות מפני שימוש אסור בגופו או בכוחו: "לא תעבד בבכר שורך ולא תגז בכור צאנך". בפרקנו חידשה התורה שחובת זהירות זו חלה גם על בכור בעל מום, שכן גם אם נאסר בהקרבה לה' עדיין לא איבד את קדושתו מכל וכל. בכור בעל מום אסור בגיזה ובעבודה, ונחשב אף הוא כמתנת כהונה.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך