פסוק א:"מקץ שבע שנים" וגו'. שמיטה זו - שמיטת כספים - היא בסוף מחזור ז' שנים, ועל כן צריך לומר כאן "מקץ שבע שנים", כי אין שמיטה משמטת אלא בסופה, ובמשך השנה השביעית אין לשמיטת הכספים כל משמעות. ולדעת הרמב"ן, הכתוב כאן מזהיר בכלל על שמיטת קרקעות ומדייק מלשון "תעשה שמיטה", הדומה ל"לעשות את יום השבת" (למעלה ה, יד), מה שם הכוונה לשביתה ממלאכה, אף כאן מזהיר לשבות מעבודת הקרקע. עיין שם. (פ' ראה תשס"ד)
פסוק ב:רש"י ד"ה שמוט כל בעל משה ידו, שמוט את ידו של כל בעל משה. ע"כ. לפי פירושו ניתן היה להבין שזוהי מצוות בית־דין שעליו להבטיח שכל בעל משה ישמט ידו, אך דומה שכוונתו לומר כי אלו הם דבריה של השמיטה ("וזה דבר השמיטה"), שהיא עומדת כביכול ומצווה את המלוה: "שמוט את ידך מן החוב ואל תעבדהו עוד!". (פ' ראה תשמ"ח)
פסוק ב:"...לא יִגֹשׂ" וגו'. מתוך ההקשר נראה לי שאיסור זה מיוחד לשביעית הוא, אבל ראוי לבדוק אם אמנם כן הוא. (פ' ראה תשנ"ג) וראה "מנחת חינוך" (מצוה תעו) שכתב: והלאו הזה הוא בשמיטה אבל הלאו התמידי הוא בפרשת משפטים "לא תהיה לו כנֹשה" (שמות כב, כד).
פסוק ה:רש"י ד"ה שמע תשמע, שמע קמעא, משמיעין אותו הרבה. ע"כ. כלומר שמיעה אחת גוררת שמיעות הרבה, שאם אדם למד תורה אפילו מעט, הרי הוא זוכה שמשמיעין אותו הרבה תורה. (פ' ראה תשס"א)
פסוק ו:רש"י ד"ה והעבטת. ד"ה והעבטת גוים. משום מה נוצר אצלי הרושם שרש"י נוהג לברר תחילה את משמע ההקשר כולו ורק אחר כך את משמעה של המילה הבודדת (ראה למשל להלן כג, יד), ולא אחת תמהתי על דרך זו. והנה כאן הולך בדרך הפוכה, וכדאי לבדוק באורח שיטתי. (פ' ראה תשמ"ח)
פסוק ו:רשב"ם ד"ה אם שמע תשמע, ...והעבטת, תקח משכונם בעל כורחם על הלוואותיך. ע"כ. זהו אחד המקומות הלא־מעטים שבהם ניכרת "אהבתו" של רשב"ם לגויים. (פ' ראה תשנ"ו) ור' מאיר יצחק לוקשין במהדורת "חורב" (הערה לב) כתב: רש"י בצורה עקבית מפרש שגם בפסוקנו המובן של "והעבטת" הוא שאתה תלווה כסף לגויים רבים. רשב"ם לעומתו מפרש בפסוקנו את הפועל עב"ט בהפעיל במשמעות "תקח משכונם" - כלומר את העבוט שלהם - בעל כרחם. יש להניח שהוא הגיע לפירוש זה כיון שלא ראה ברכה גדולה בהבטחה שעם ישראל יוכל להלוות כסף לגויים רבים. ע"כ.
פסוק ז:רש"י ד"ה כי יהיה בך אביון, התאב תאב קודם. ד"ה מאחד אחיך, אחיך מאביך קודם לאחיך מאמך. ד"ה שעריך, עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת. ע"כ. כמובן ייתכן ששלוש קטגוריות העדיפות הללו יתקיימו בכמה אנשים, ואז צריך לומר, מן הסתם, שטובת ההנאה היא של הנותן, כלומר הוא מחליט למי לתת ולמי לא לתת. (פ' ראה תשמ"ט)
פסוק ז:על כל פנים צריך לחזור ולעיין בהלכות צדקה, הן ברמב"ם הן בשו"ע יו"ד. (פ' ראה תשנ"א) וראה רמ"א ב"שולחן ערוך" (יורה דעה הלכות צדקה רנא, ג) שכתב: פרנסת עצמו קודמת לכל אדם, ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו ואחר כך יקדים פרנסת אביו ואמו, אם הם עניים, והם קודמים לפרנסת בניו. ואחר כך בניו, (ואחיו מן האב קודם לאחיו מן האם - ש"ך שם) והם קודמים לאחיו, והם קודמין לשאר קרובים, והקרובים קודמים לשכניו, ושכניו לאנשי עירו, ואנשי עירו לעיר אחרת. והוא הדין אם היו שבוים וצריך לפדותן. ע"כ.
פסוק ח:רש"י ד"ה די מחסורו, ואי אתה מצווה להעשירו. ד"ה אשר יחסר לו, אפילו סוס לרכוב עליו וכו'. הדיבור הראשון מוסב על אביון ממש והשני - על עשיר שירד מנכסיו. (פ' ראה תשס"ג, לוזַן, שווייץ)
פסוק ח:רש"י ד"ה לו, זו אשה, וכן הוא אומר "אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב, יח). ע"כ. (ספרי קטז). כלומר הדאגה לאביון מגיעה עד כדי השגת אשה לו, דהיינו תשלום מוהר, או שמא הכוונה לטורח מציאת שידוך נאות? (פ' ראה תשמ"ט)
פסוק ח:ומכל מקום קשה: (א) מהי הראיה של רש"י (ספרי), והרי "לו" שבספר בראשית מוסב על אדם ולא על אשה; (ב) לא ברור - בשל הקיצור - אם "אשה" שבכאן היא נושא או מושא. (פ' ראה תשנ"ה) באשר לשאלה (א) ראה "באר יצחק", שהיה לומר "אשר יחסר", ומתוספת מילת "לו" דרשו חז"ל שבא לרמוז להשיאו אשה.
פסוק י:רש"י ד"ה לו, בינו ובינך. ע"כ. כל צדקה צריכה להינתן בסתר, ככל האפשר, וכפי שנאמר בשמונה דרגות הצדקה הידועות (ראה רמב"ם הלכות מתנות עניים י, ז-יד), אלא שכאן הסמיך דרגה זו לכתוב, וצריך לבדוק, אם גם היתר כך. (פ' ראה תשנ"ו)
פסוק יא:"כי לא יחדל אביון" וגו'. לשון "כי" קשה, ולא ראיתי מי שיפרשו כראוי. ולכאורה פירושו - מכיוון ש... על כן, וכך משמע מאונקלוס. (פ' ראה תשנ"א)
פסוק יב:"כי ימָּכר לך אחיך העברי או העבריה" וגו'. אין עבריה נמכרת אלא על־ידי אביה. ועיין תוספות (קידושין טו ע"א ד"ה איזהו). (תש"ד)
פסוק יד:"...אשר ברכך... תתן לו". לפי טעמי המקרא צריך להעניק לו כל ברכת ה', שהרי המ"מים הן לפני האתנחתא, ואלמלא הסיפא "תתן לו" ניחא. אלא שסיפא זה נראה מיותר, אם אמנם רוצים להבין כנ"ל. (פ' ראה תשנ"ו)
פסוק טז:"והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך... ולקחת את המרצע... ואף לאמתך תעשה כן". יש כאן מבנה נדיר - פסוקינו הם מאמר מוסגר, אבל הסיפא ("ואף לאמתך תעשה כן") חוזר אל הצו "העניק תעניק" שבפסוק יד. ואכן העיר מעין זה ר' אהרן מירסקי ב"דעת מקרא". (פ' ראה תשס"א)
פסוק יח:רש"י ד"ה כי משנה שכר שכיר, ...ומהו עבודתו? בלילה וכו'. אם אמנם זהו הנימוק להענקה וכפי שמשתמע מלשון "כי", כי אז היה צריך האדון להיות פטור מהענקה לאמה העבריה וגם לעבד רווק, שהרי אלה לא "עבדו משנה שכר שכיר" כאמור בדרשה. (פ' ראה תשס"ד)