בעת ההיא. מחל להם הקב"ה ואמר לתת להם לוחות במקום הלוחות ששברתי שלא יתרעמו ישראל עלי לומר הפסדתים דבר חמור ולכך כתיב פסול לך אתה צריך לפסול שלא יתרעמו עליך ובאותו הארון היו מונחים תמיד וגם שברי הלוחות ואותם היו מוליכים במלחמה כדתניא בספרי וארון ברית ה' נוסע לפניהם זה שמוציאים עמהם במלחמה והוא היה ארון עץ זה שעשה משה בעלותו לסיני. ותחלה היה נותן בו גם הלוחות אחרונות כדכתיב ואשים בארון את הלוחות אשר עשיתי עד שנעשה ארון של זהב שעשה בצלאל ונתנו בו לוחות אחרונות כדכתיב ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך. וכן עשה כדכתי' בפ' ויקהל. ואותו לא היו רגילים להוליך עמהם במלחמה כדכתיב בשילה מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה כי לא היתה כזאת לנו מתמול שלשום שלא היו רגילים להוליכם. וכשהוליכוהו לקו עליו ועל אותו ארון אמר כל זמן שארון ושכינה שלא במקומם ישראל אסורים בתשמיש המטה. ומה שהיה עמהם בימי יהושע ע"פ הדיבור היה. והא דכתיב גבי אוריה החתי הארון וכל ישראל חוני' בסוכות ואני אלך לשכב עם אשתי. דמשמע שהיה מחמיר על עצמו אבל אחרים היו מותרים היינו בארון של עץ שעשה משה שהיו מוליכים במלחמה. והא דאמרי' בפ"ק דבבא בתרא מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחים בארון. היינו בארון שעשה בצלאל כדמשמע התם זה שהיה בבית עולמים דבשלמה כתיב האי קרא. ואפי' למ"ד ודריש מאשר שברת ושמתם בארון היינו בבנין הבית שהיתה מנוחה עדי עד. ובירושלמי איכא פלוגתא יש אומרים אחד היה וי"א ב' היו:
פסוק ו:
ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה. משמע שמבני יעקן באו מוסרה ושם מת אהרן. ובפ' מסעי כתי' ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן. ואמרי' כי בהר ההר מת אהרן ח' מסעות אחר בני יעקן ואמרו רבותינו שחזרו לאחוריהם ח' מסעות ובמוסרות נתאבלו על אהרן כאלו מת שם. ולפי הפשט י"ל מוסרה ומוסרות שתים הוו. וכן בארות בני יעקן ובני יעקן אינו דבר אחד. והר ההר היה בין בארות ומוסרה ושם מת אהרן ולכך הוא אומר ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן ללכת למוסרה ופגעו בהר ההר ושם מת אהרן:
פסוק ח:
בעת ההיא. כשנעשה זה העגל אשר דיברנו למעלה. הבדיל ה' את שבט הלוי לשמשו לפי שלא טעו בעגל וכן הוא אומר והכהנים הלוים בני צדוק אשר שמרו את משמרת מקדשי בתעות בני ישראל מעלי המה יקרבו אלי לשרתני. על כן שבחרם ה' לשמשו לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו שלא יתעסקו אלא בשימושו. וא"ת במה יתפרנסו. ה' הוא נחלתו ה' שצוה את ישראל לחרוש ולקצור בשבילם ולתת להם מעשר דגן תירוש ויצהר וערים לשבת:
פסוק י:
ואנכי עמדתי בהר. לקבל הלוחות האחרונות ולהרבות תחנתי לפני הקב"ה שימחול העון לגמרי:
פסוק י:
וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא. וימחול לי לגמרי. ובשורת המחילה ביוה"ך ולכך הוקבע להיות יום מחילה וסליחה כי ק"ך ימים ממתן תורה עד יוה"כ כי בששה בסיון נתנה התורה והתחילו במ' יום שעמד לקבל הלוחות הראשונות בז' בו כדאמרי' בז' עלה הרי כ"ד מסיון וי"ז מתמוז הרי מ' וירד בי"ז בתמוז ונשתברו הלוחות מפני העגל ועלה בי"ח להתפלל על העון ועמד מ' אחרים י"ב בתמוז וכ"ח באב הרי מ' ובו ביום א"ל הקב"ה פסול לך וביום כ"ט עלה לקבל לוחות האחרונות ועמד מ'. ב' מאב וכ"ט מאלול וט' מתשרי הרי מ' שלישיים וירד בי' בתשרי ובפסח מצרים היה בה' בשבת שהרי בעשור לחדש שלקח איש שה לעיניהם של מצרים לשוחטו ולא אמרו דבר. אירע בשבת ולכך נקרא שבת הגדול מפני אותו הנס. וי"ד היה בד' בשבת ופסח בה' וי"ז בתמוז כמו כן בה' כי לעולם פסח וי"ז בתמוז ביום אחד. נמצאו לוחות הראשונות באו בה' בשבת ור"ה ביום השבת ויום כפור ביום שני ולפי שהלוחות באו ביום ה' וביום שני הוקבעו לקרות בהם בתורה שלא יהיו ג' ימים בלא תורה. ורבא אמר דרשו ה' בהמצאו כלומר ב"ה מצאו שנמצא להם התורה ביום ב' וביום ה' ואז ב"ד יושבין שמתוך שבאין לשמוע קריאת התורה באין לדין. והרב"ש נתן סימן בצדק תשפוט כי מזל צדק ביום ה' בתחלת יום ה' בשעה ראשונה ובליל שני בשעה ראשונה כדאמרי' בשבת חל"מ כשנ"צ בימים. כשנ"צ חל"מ בלילות. ואחר סליחה אמר לך נחה את העם ולא קצה בך נפשו. ג"ן:
פסוק יב:
מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. דבר זה תימא אין לך עול גדול ביראת שמים. ושמעתי שתחלת הפסוק קאי לסוף פסוק שני דקאמר אשר אנכי מצוך היום לטוב לך ואינו עושה כי אם להנאתך שתקבל שכר טוב. ומזה הפסוק רמזו חכמים לומר מאה ברכות בכל יום מדכתיב מה אל תקרי מה אלא מאה וכשתוסיף א' תקרא מאה. ותמצא מאה אותיות בפסוק והשתא איכא תרתי טעמים שאתה קורא מאה. ולפיכך אנחנו כורעים במודים לפי שמודי"ם בגימ' ק' כנגד מאה ברכות שאדם חייב לומר בכל יום:
פסוק כ:
ובו תדבק. והטעם כי לעיל מיניה כתיב ואהבתם את הגר ואוהב גר. ואף אתה הדבק בו ועשה כמוהו אבל בפרשת ואתחנן לא איירי במעשה של הקב"ה: