א בָּעֵ֨ת הַהִ֜וא אָמַ֧ר יְהוָ֣ה אֵלַ֗י פְּסָל־לְךָ֞ שְׁנֵֽי־לֻוחֹ֤ת אֲבָנִים֙ כָּרִ֣אשֹׁנִ֔ים וַעֲלֵ֥ה אֵלַ֖י הָהָ֑רָה וְעָשִׂ֥יתָ לְּךָ֖ אֲר֥וֹן עֵֽץ׃ ב וְאֶכְתֹּב֙ עַל־הַלֻּחֹ֔ת אֶת־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל־הַלֻּחֹ֥ת הָרִאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֣ר שִׁבַּ֑רְתָּ וְשַׂמְתָּ֖ם בָּאָרֽוֹן׃ ג וָאַ֤עַשׂ אֲרוֹן֙ עֲצֵ֣י שִׁטִּ֔ים וָאֶפְסֹ֛ל שְׁנֵי־לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִאשֹׁנִ֑ים וָאַ֣עַל הָהָ֔רָה וּשְׁנֵ֥י הַלֻּחֹ֖ת בְּיָדִֽי׃ ד וַיִּכְתֹּ֨ב עַֽל־הַלֻּחֹ֜ת כַּמִּכְתָּ֣ב הָרִאשׁ֗וֹן אֵ֚ת עֲשֶׂ֣רֶת הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר֩ יְהוָ֨ה אֲלֵיכֶ֥ם בָּהָ֛ר מִתּ֥וֹךְ הָאֵ֖שׁ בְּי֣וֹם הַקָּהָ֑ל וַיִּתְּנֵ֥ם יְהוָ֖ה אֵלָֽי׃ ה וָאֵ֗פֶן וָֽאֵרֵד֙ מִן־הָהָ֔ר וָֽאָשִׂם֙ אֶת־הַלֻּחֹ֔ת בָּאָר֖וֹן אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֑יתִי וַיִּ֣הְיוּ שָׁ֔ם כַּאֲשֶׁ֥ר צִוַּ֖נִי יְהוָֽה׃ ו וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל נָֽסְע֛וּ מִבְּאֵרֹ֥ת בְּנֵי־יַעֲקָ֖ן מוֹסֵרָ֑ה שָׁ֣ם מֵ֤ת אַהֲרֹן֙ וַיִּקָּבֵ֣ר שָׁ֔ם וַיְכַהֵ֛ן אֶלְעָזָ֥ר בְּנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו׃ ז מִשָּׁ֥ם נָסְע֖וּ הַגֻּדְגֹּ֑דָה וּמִן־הַגֻּדְגֹּ֣דָה יָטְבָ֔תָה אֶ֖רֶץ נַ֥חֲלֵי מָֽיִם׃ ח בָּעֵ֣ת הַהִ֗וא הִבְדִּ֤יל יְהוָה֙ אֶת־שֵׁ֣בֶט הַלֵּוִ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־אֲר֣וֹן בְּרִית־יְהוָ֑ה לַעֲמֹד֩ לִפְנֵ֨י יְהוָ֤ה לְשָֽׁרְתוֹ֙ וּלְבָרֵ֣ךְ בִּשְׁמ֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ ט עַל־כֵּ֞ן לֹֽא־הָיָ֧ה לְלֵוִ֛י חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה עִם־אֶחָ֑יו יְהוָה֙ ה֣וּא נַחֲלָת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֛ר יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לֽוֹ׃ י וְאָנֹכִ֞י עָמַ֣דְתִּי בָהָ֗ר כַּיָּמִים֙ הָרִ֣אשֹׁנִ֔ים אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָ֑יְלָה וַיִּשְׁמַ֨ע יְהוָ֜ה אֵלַ֗י גַּ֚ם בַּפַּ֣עַם הַהִ֔וא לֹא־אָבָ֥ה יְהוָ֖ה הַשְׁחִיתֶֽךָ׃ יא וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֵלַ֔י ק֛וּם לֵ֥ךְ לְמַסַּ֖ע לִפְנֵ֣י הָעָ֑ם וְיָבֹ֙אוּ֙ וְיִֽרְשׁ֣וּ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתִּי לַאֲבֹתָ֖ם לָתֵ֥ת לָהֶֽם׃ יב וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם־לְ֠יִרְאָה אֶת־יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ לָלֶ֤כֶת בְּכָל־דְּרָכָיו֙ וּלְאַהֲבָ֣ה אֹת֔וֹ וְלַֽעֲבֹד֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ׃ יג לִשְׁמֹ֞ר אֶת־מִצְוֺ֤ת יְהוָה֙ וְאֶת־חֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לְט֖וֹב לָֽךְ׃ יד הֵ֚ן לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ הַשָּׁמַ֖יִם וּשְׁמֵ֣י הַשָּׁמָ֑יִם הָאָ֖רֶץ וְכָל־אֲשֶׁר־בָּֽהּ׃ טו רַ֧ק בַּאֲבֹתֶ֛יךָ חָשַׁ֥ק יְהוָ֖ה לְאַהֲבָ֣ה אוֹתָ֑ם וַיִּבְחַ֞ר בְּזַרְעָ֣ם אַחֲרֵיהֶ֗ם בָּכֶ֛ם מִכָּל־הָעַמִּ֖ים כַּיּ֥וֹם הַזֶּה׃ טז וּמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת עָרְלַ֣ת לְבַבְכֶ֑ם וְעָ֨רְפְּכֶ֔ם לֹ֥א תַקְשׁ֖וּ עֽוֹד׃ יז כִּ֚י יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֚וּא אֱלֹהֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֔ים וַאֲדֹנֵ֖י הָאֲדֹנִ֑ים הָאֵ֨ל הַגָּדֹ֤ל הַגִּבֹּר֙ וְהַנּוֹרָ֔א אֲשֶׁר֙ לֹא־יִשָּׂ֣א פָנִ֔ים וְלֹ֥א יִקַּ֖ח שֹֽׁחַד׃ יח עֹשֶׂ֛ה מִשְׁפַּ֥ט יָת֖וֹם וְאַלְמָנָ֑ה וְאֹהֵ֣ב גֵּ֔ר לָ֥תֶת ל֖וֹ לֶ֥חֶם וְשִׂמְלָֽה׃ יט וַאֲהַבְתֶּ֖ם אֶת־הַגֵּ֑ר כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ כ אֶת־יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ תִּירָ֖א אֹת֣וֹ תַעֲבֹ֑ד וּב֣וֹ תִדְבָּ֔ק וּבִשְׁמ֖וֹ תִּשָּׁבֵֽעַ׃ כא ה֥וּא תְהִלָּתְךָ֖ וְה֣וּא אֱלֹהֶ֑יךָ אֲשֶׁר־עָשָׂ֣ה אִתְּךָ֗ אֶת־הַגְּדֹלֹ֤ת וְאֶת־הַנּֽוֹרָאֹת֙ הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר רָא֖וּ עֵינֶֽיךָ׃ כב בְּשִׁבְעִ֣ים נֶ֔פֶשׁ יָרְד֥וּ אֲבֹתֶ֖יךָ מִצְרָ֑יְמָהּ וְעַתָּ֗ה שָֽׂמְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כְּכוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

דברי דוד

דוד הלוי סגל

פסוק א:
בעת ההיא כו' ולא זהו ארון שעשה בצלאל וכן פירש"י בפ' בהעלתך ששני ארונות היו ומה שאמר וארון ברית ה' נוסע לפניהם זה היוצא עמהם למלחמה ובו שברי לוחות היו מונחים. וק"ל דמשמע דשברי לוחות היו מונחים בפני עצמן לא עם הלוחות האחרונים ביחד ובפ"ק דבבא בתרא (דף י"ד) אמרינן שהלוחות ושברי לוחות היו בארון אחד, ורש"י פירש שם בהדיא שהשברי לוחות היו מונחים תחת הלוחות. וצריך לתרץ דמתחלה בארונו של משה היו מונחים שברי לוחות וגם הלוחות השניים ואח"כ בארונו של בצלאל לקחו משם הלוחות השניות ושמו אותם בארון של בצלאל והשברי לוחות הניחו בשל משה ולא נטלוהו משם והוא שיצא עמהם למלחמה, כנ"ל בזה: אך קשה לי כיון שבארון של משה שהיה קודם של בצלאל הוקשה למשה היכן אתן הלוחות ואח"כ בארון של בצלאל לא הוקשה למשה היכן אתן הכלים כל שלא היה המשכן עד שבצלאל הקשה קושיא זו ומכח זה הודה לבצלאל, ולפי מה שפירשתי בפרשת פקודי מתורץ דבר זה ע"ש. והרמב"ן כתב על מ"ש רש"י ששני ארונות היו שזה דברי יחיד במס' שקלים ורבנן אמרי אחד היה וארון שעשה משה נגנז כשנעשה ארון של בצלאל כדין תשמישי קדושה, ובק"מ הקשה ע"ז שהרי כתיב וארון ברית ה' נוסע לפניהם כו' וכתיב ונסעו הקהתים נושאי המקדש דמשמע שהקהתים נושאי הארון היו הולכים בתוך המחנות אלא דודאי ששני ארונות היו כדפירש"י שם שאותו של משה היו שברי לוחות מונחים בו. ויש לתרץ לרבנן דבשעת נסיעה היו נושאי ארון מקדימין לפניהם ובשעת חנייתן הכניסו, לתוך המחנות אל המשכן אחר שהוקם, והא דאמר שם בפרשת בהעלותך שהחנייה והנסיעה היו שוין היינו הדגלים אבל לא הארון:
פסוק ז:
ומן הגדגדה וכו' לומר שקשה מיתתן של צדיקים כו'. יש לדקדק למה זכר כאן ויכהן אלעזר בנו תחתיו מה שייכות יש לזה כאן, ותו שכבר נאמר זה בפ' חוקת. ונראה דרמז כאן דאע"פ שאין צדיק נפטר מן העולם עד שיש אחר תחתיו כמו שלמדו מפסוק וזרח השמש ובא השמש ותרצה לומר שאינו קשה כ"כ מיתת הצדיק או שאינו נולד צדיק אחר קמ"ל דאפ"ה קשה מאד הוא ומדמהו לשברי הלוחות שאע"פ שנתנו לו לוחות אחרים מ"מ קשה הוא, וע"כ אמר כאן ויכהן אלעזר בנו תחתיו אע"פ שנתכהן כהן אחר תחת אהרן ואפ"ה קשה הוא כמו שזכרנו:
פסוק יג:
לשמור את מצות ד', ואף היא לא לחנם. צריך ביאור מהיכא תיתי לומר כן שלא יהא ח"ו שכר לעושי רצונו, ותו קשה בפסוק דמתחיל לעשות דבר קטן שאמר מה ה' אלהיך שואל, מעמך כי אם ליראה דמילתא זוטרתי היא וסיים ללכת בכל דרכיו ולאהבה כו' ולא נשאר כלום חסר ממה שצריך. ונראה דפירוש הפסוק הוא שלא יאמר האדם מי הוא זה שיוכל לעשות כל הצריך עבודת הקב"ה, ועוד יש לטעות ולומר שאין שכר אלאלעושה מעשה הטוב דהיינו עשיות שבתורה כי כן דרך מלך ב"ו ליתן, שכר לפועלי רצונו למעשה אבל לא בשב ואל תעשה וה"נ באותן שיושבים בטל ואינם עושים עבירות מה שכר יש להם קמ"ל בזה תחלה שאין הש"י מבקש ממך רק היראה שבשים לבך ליראה את ה' ותו לא אלא מן מחשבת היראה שלך ימשך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ואינו צריך, לחשוב ולדאוג ע"ז והיינו במצות עשה שע"ז אמר ללכת בכל דרכיו ואח"כ אמר על מצות ל"ת, דהיינו לשמור את מצות ה' דכל השמר אינו אלא ל"ת וסיים ע"ז לטוב לך, וכמו שארז"ל כל מי שבא עבירה לידו ואינו עושה נחשב לו כעושה מצוה ויש לו שכר כאילו עשה מצוה, וע"כ נקט רש"י לשון זה ואף היא לא לחנם כלומר אף ביושב בטל מן העבירה שלא כדרך ב"ו:
פסוק טו:
בכם. כמו שאתם חשוקים כו'. בדבור זה שינה פעמים בלשונו מלשון הכתוב, דבפרשה כתיב בכם ולא ככם בכ"ף הדמיון ורש"י נקט כמו שאתם כו', ותו בפ' כתיב כיום הזה ורש"י נקט היום הזה בלא כ"ף הדמיון. ונראה לתרץ שניהם בענין אחד, דלכאורה יש לפרש ויבחר בזרעם בכם כהיום הזה דכמו שכיום הזה אתם חשוקים כן תהיה לעולם ממילא יהיה בכם בלא דמיון אלא אתם עצמכם תהיו חשוקים לעולם בלי שום תנאי ושיור, ופירוש זה אינו דהא האמת לא היה כן דבטלה החשוקה בעוה"ר אח"כ, אלא צ"ל דהכ"ף של כהיום הזה הוה דמיון וה"ק היום הזה אתם חשוקים משמע ולא לעולם נמצא דמ"ש בכם היינו כשם שאתם חשוקים היום הזה כך בחר ה' בכם ודוקא היום הזה ותו לא כי גלוי לפניו ית' שיחטאו אח"כ, כנ"ל נכון. והרא"ם נדחק בפירש"י בזה:
פסוק יז:
ואדוני האדונים. לא יוכל שום אדון להציל אתכם. הא דלא פירש כן על אלהי אלהים נראה לתרץ ע"פ מ"ש הרמב"ן שאלהי אלהים הם מלאכי מעלה ואדוני האדונים כל צבא השמים אשר להם ממשלה בשפלים כו' עכ"ל, וע"כ אין מקום לטעות ולומר שיש אלהים שיצילם כי הם אין אלהים שלהם ומה יטעו אבל אדונים שלהם ממשלה בהם יש מקום לטעות ולומר שהם יצילום כיון שמשועבדים להם, לזה אמר כי הקב"ה אדון של אדונים שלהם ואין כח להם זולתו יתברך ואין להקשות כיון שיש הוכחה לזה מכח לשון אדוני האדונים היאך יתורץ לשון זה באלהי האלהים דהוכחה לזה מכח דלא איצטריך. לזה מכח אדוני האדונים דק"ו הוא מאלהי אלהים ולא דקמ"ל דאין להם הצלה מהם:
פסוק יז:
ולא יקח שחד לפייסו בממון רבים מקשים מה ממון שייך לגבי השי"ת הלא הארץ ומלואו שלו היא. ויש מתרצים דקאי על ממון של מצוה שיוציא אדם לעשות אחר שחטא או שבחטא עצמו שעשה כגון גניבה או גזילה ירצה לעשות צדקה מן אותה העבירה, זה אין השי"ת מקבל כלל להיות לו כפרה עבור זה אלא אין מצוה מכבה עבירה אלא הקב"ה גובה כל אחד בפני עצמו מצוה בפני עצמה עבירה בפני עצמה. וזהו עיקר:
פסוק יח:
לתת לו לחם ושמלה, ודבר חשוב הוא זה כו', יש לדקדק מאי אולמיה הראיה מיעקב טפי מהכא דהא הכא ג"כ מוכח כן מדשבח הקב"ה הכתוב אהבת השי"ת להגר בלחם ושמלה ונראה דאי מכאן הו"א דאין ראיה דאפשר לומר דמ"ש, כאן לחם היינו כל מאכל כמ"ש רש"י בפ' ויקרא לחם אשה לה' כל מאכל קרוי לחם כמ"ש עבד לחם רב (דניאל ה') והיינו כל הסעודה וכן כל הבגדים נכנסים בתיבת שמלה ע"כ מביא מיעקב שאמר לחם לאכול וגו' דלשון לאכול וכן ללבוש הוא מיותר אלא ע"כ דקמ"ל דאינו מבקש רק לחם לחוד שיהא לי אכילה בעלמא וכן בבגד רק שיהא לי לבישה לחוד וא"כ לחם לחוד וכן שמלה לחוד הוא דבר חשוב שהתפלל עליו ממילא ג"כ הוא לחם ושמלה בלא שאר דברים. וא"ל מה האהבה דלגר בזה י"ל דאפילו ביעקב אבינו היה צריך להתפלל ע"ז וגבי גר נותן לו ה' בלא תפלתו תחילה, כנ"ל:
פסוק כ:
את ה' אלהיך תירא כו' אז בשמו תשבע. בפרשת ואתחנן כבר נאמר פסוק זה ונראה דמוסיף כאן ובו תדבק דהיינו לעיל לא קאמר אלא שאז שתירא ותעבוד יש לך רשות להשבע בשמו אבל כאן דמוסיף ובו תדבקון אז מצוה להשבע, שהשבועה לקיים המצוה דאמרינן א"ר גידל מנין שנשבעים לקיים את המצוה (נדרים ח'):