פסוק א:"בעת ההִוא". צירוף זה חוזר שוב ושוב בריש ספר דברים, ויש שרש"י מדייק בו ויש שלא. וצריך לאסוף כולם ולבדוק באופן שיטתי. (פ' עקב תשנ"ה)
פסוק א:והנה מניתי ומצאתי שהצירוף בא בספר דברים ט"ו פעמים: פרק א (פסוקים ט, טז, יח); פרק ב (פסוק לד); פרק ג (פסוקים ד, ח, יב, יח, כא, כג); פרק ד (פסוק יד); פרק ה (פסוק ה); פרק ט (פסוק כ); פרק י (פסוקים א, ח); ומתוכם נדרש רש"י רק לארבעה מהם (א, טז; ג, כג; י, א ו-ח). ומאוד קשה למצוא לזה הסבר. (פ' עקב תשנ"ו)
פסוק א:רש"י ד"ה בעת ההִוא, ...נמצא זה ארון אחר היה, וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה וכו'. ראה דבריו לעיל (במדבר י, לג ד"ה וארון ברית ה') שהיה ארון ובו שברי הלוחות, ולכאורה צריך לומר שזהו זה, כלומר את הלוחות השניים נתן משה בארון שעשהו בצלאל, ואת שברי הלוחות בזה שמדובר כאן, מעשה ידיו שלו. (פ' עקב תשנ"ד) וראה מש"כ בספר במדבר (שם). תוספות במסכת עירובין (סג ע"ב ד"ה כל) כתבו, שבתחילה כשעלה משה למרום לקבל לוחות שניים, בנה ארון עץ והניח בו את שברי הלוחות הראשונים, ומשקיבל את הלוחות השניים הניחם עם שברי הלוחות בארון העץ. לאחר מכן, משבנה בצלאל את ארון הזהב, העביר את הלוחות השניים לארון הזהב ונותרו שברי הלוחות בארון העץ. נמצא שהיו שני ארונות. באחד היו מונחים הלוחות השניים, והיה עומד בקדש הקדשים. ובשני היו שברי הלוחות, ועמו היו יוצאים למלחמה. משבנו את בית המקדש, חזרו והניחו את שניהם בארון אחד. וראה מאמריו של הרב איתן שנדורפי שי' "ארון הברית - אחד או שניים?" ו"האם יצא ארון הברית למלחמות ישראל?" בספרו "הדר העולם" (עמ' 317 ועמ' 339).
פסוק א:וראה מה שכתבתי להלן (לא, כו). (פ' נצבים וילך תש"ס)
פסוק א:ומכל מקום קשה, מאי נפקא מינה באשר לסדר עשיית שני הדברים - הארון והלוחות - שהרי את שניהם עשה לפני עלותו להר בשלישית, ומה אפוא חשיבות "ואני עשיתי ארון תחילה, שכשאבוא" וכו', שהרי כל עוד אין כתב ה' על האבנים, אין בהן כל קדושה. גם קצת קשה, אימתי הספיק משה רבנו ע"ה לעשות את שני הדברים הללו - הכול ביום אחד, בראש חודש אלול? (פ' עקב תשנ"ו)
פסוק א:גם אין רש"י מוסר לנו, היכן היו שברי הלוחות מיד אחר שבירתם, עד לנתינתם במקום קבוע. (פ' עקב תש"ס) וראה דברי תוספות במסכת עירובין (סג ע"ב ד"ה כל) המובאים בתחילת הדיבור.
פסוק א:"פסל לך... ועלה אלי... ועשית לך ארון עץ". לכאורה אפשר לומר כאן: "סרס המקרא", כלומר להקדים "ועשית לך ארון עץ" לפני "ועלה אלי ההרה", והכול על מקומו יבוא בשלום. (פ' עקב תשנ"ג)
פסוק א:ואולי בא "ועשית לך" אחר "ועלה אלי" כדי להבהיר שארון העץ ישאר למטה, ואין צריך להעלותו ההרה. (פ' עקב תשנ"ה)
פסוק א:ולכאורה אפשר לבאר "ועשית לך ארון עץ" - עוד קודם לכן, מעין עבר רחוק. (פ' עקב תש"ס) וראה "העמק דבר" על אתר.
פסוק א:"...ועשית לך ארון עץ". קצת קשה שבקשר ללוחות הראשונים (למעלה ט, ט) לא מצינו ציווי שכזה, וראה מה שכתבתי שם. (פ' עקב תשנ"א)
פסוק ו:"ובני ישראל נסעו מבארֹת בני יעקן מוסרה" וגו'. משום מה אין משה רבנו ע"ה מזכיר כאן את עשיית המשכן שהיתה אחר הורדת הלוחות השניים, והרי זה תמוה, וצריך עיון. ולפי ביאורו של רש"י להלן (פסוק ח ד"ה לעמד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו) בהסיבו כל זה על נשיאת כפיים בלבד עוד מתחזקת התמיהה, שהרי לכאורה אין סיבה שלא להסב את "לעמד לפני ה' ולשרתו" על עבודת המקדש־המשכן. (פ' עקב תשנ"א) דומה שתשובת רש"י על השאלה: "מה ענין זה לכאן?", משיבה גם על שאלת אי־איזכור עשיית המשכן. לפי רש"י, הסמכת החזרה למוסרה ומות אהרן (מאורעות שקרו בסוף שנת הארבעים, לפני כניסתם לארץ) לשבירת הלוחות ומעשה העגל (הנרמז בפסוק ח "בעת ההִוא הבדיל ה' את שבט הלוי", מאורעות שקרו בתחילת שנת הארבעים) באה ללמדנו שקשה מיתתן של צדיקים (אהרן הכהן) לפני הקב"ה כיום שנשתברו בו הלוחות, וכדי לומר שחמור בעיני הקב"ה מה שאמרו ישראל "נתנה ראש" (במדבר יד, ד) לפרוש ממנו ולחזור למצרים, כיום שעשו בו את העגל. וראה מש"כ להלן (בפסוק ח).
פסוק ו:רש"י ד"ה ובני ישראל נסעו וגו', ...אלא אף זו מן התוכחה וכו'. קשה לי: הרי עניין התוכחה שבראשית הספר מזמן הסתיים, ובינתיים באו עניינים רבים אחרים, ולמה אפוא להעלות שוב עניין התוכחה? (פ' עקב תשנ"א)
פסוק ו:שם. ...ונסתלקו ענני כבוד ...וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות וכו'. אלה היו מסעות בלא ענני הכבוד, ומן הסתם גם בלא חצוצרות, כלומר מין הליכה בהולה. (פ' עקב תשנ"ד)
פסוק ו:ויש לבדוק: אם מדובר במסעות בלא ענני כבוד ובלא חצוצרות, כפי שמשתמע מכאן, למה משה רבנו ע"ה לא ניסה למנוע אותם? (פ' עקב תשנ"ח) וראה דברי רש"י בסוף הדיבור (על פי ירושלמי יומא פ"א, ה"א) שבני לוי רדפו אחרי הבורחים מבני ישראל ונלחמו בהם להחזירם, והרגו בהם שבע משפחות, וגם מבני לוי נהרגו ארבע משפחות, ועשו במוסרה מספד גדול גם על אהרן וגם על אשר אירע.
פסוק ז:רש"י ד"ה ומן הגדגדה וגו', ...וסמך משה תוכחה זו לשבירת הלוחות וכו'. עניין שבירת הלוחות מוזכר בפסוק ב. ועל כל פנים תמוה, שדווקא כאן מסביר רש"י סמיכות תוכחות, בעוד שבריש ספר דברים, שם באים הדברים ללא כל סדר (וראה מה שכתבתי שם), אינו נדרש לשאלת הסדר הכרונולוגי כלל. (פ' עקב תשס"ג) וראה "לפשוטו של רש"י" המבאר שהוקשה לרש"י: מדוע משה מסמיך חזרתם למוסרה ומות אהרן - מאורעות שקרו בסוף ארבעים שנה, לפני כניסתם לארץ, למאורעות שקרו בתחילת הארבעים - שבירת הלוחות ומעשה העגל הנרמזים בפסוק הסמוך "בעת ההִוא הבדיל ה' את שבט הלוי".
פסוק ח:רש"י ד"ה בעת ההִוא, בשנה הראשונה וכו'. כאן רש"י חייב לקבוע זמן האירוע, שהרי קודם סוּפר על דברים בשנה האחרונה. וראה ראב"ע לספר בראשית (לח, א). (פ' עקב תשמ"ח)
פסוק ח:רש"י ד"ה לעמד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו, הכהנים, והוא נשיאת כפים. ע"כ. קשה לי: הרי לכאורה מדובר כאן - במילה "לשרתו" - בעבודת בית המקדש־המשכן, ורק "ולברך בשמו" מוסב על נשיאת כפים, ואם כן, למה אין רש"י מזכיר עבודה זו ומסב הכול על נשיאת כפים? וקשה לומר שזה קשור להתעלמות הכתובים כאן מעשיית המשכן, ראה רש"י לפסוק ט (ד"ה על כן לא היה ללוי חלק), בו מעלה רש"י עניין עבודת המזבח. (פ' עקב תשנ"א) הערת ר' חזקי פוקס שי': עיין בדברי הרא"ם. בעקבות דבריו ניתן לומר שאין בכוונת רש"י לומר ש"לעמד לפני ה' לשרתו" נעשה על־ידי נשיאת כפים, אבל כוונתו לומר, שהמילים "ולברך בשמו" שבסיפא, מעידות שלעומת המילים "לשאת את ארון ברית ה'" המוסבות על הלויים, הרי שהמילים "לעמד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו" מוסבות על הכהנים, שכן המילים "לברך בשמו" עוסקות בנשיאת כפים השייכת לכהנים ולא ללויים.
פסוק ט:רש"י ד"ה על כן לא היה ללוי חלק, לפי שהובדלו לעבודת מזבח, ואינן פנויין לחרוש ולזרוע. ע"כ. לא ידעתי לאלו עבודות מזבח הובדלו, ולמה אין רש"י אומר פשוט: עבודות המשכן. וצריך עיון. ועוד: בין אם כבר אורגנו במשמרות ובין אם לאו, קשה לתאר שאלפי לויים יהיו עסוקים בעבודת המזבח, ומה גם אחרי הכניסה לארץ, כשאין עוד לשאת משאות המשכן, עד שלא יוכלו למצוא פנאי לחרישה ולזריעה. וראה "העמק דבר". וידידי ר' יעקב אליהו אפרתי שי' הרחיב את הדיבור על שאלה זו במאמר בתוך "דידקטיקה להוראת התלמוד". (פ' עקב תשמ"ד)
פסוק ט:ושמא אפשר לומר שכשם שברבות הזמן לא כולם מצאו מקום־עבודה בבית־המקדש בשל ריבוים, כך ירדה גם חשיבות הנחלה "לחרוש ולזרוע", שהרי הלכה וקטנה והתפצלה לחלקות קטנות יותר ויותר. (פ' עקב תש"ן)
פסוק י:רש"י ד"ה כימים הראשונים, ...מה הם ברצון, אף אלו ברצון וכו'. קשה לי: הרי רק זה עתה אמר רש"י כן (ראה ט, יח ד"ה ואתנפל לפני ה', בסוף הדיבור), ולשם מה חזרה זו? (פ' עקב תש"ן, תשנ"ד, תשנ"ה) הערת ר' חזקי פוקס שי': לעניות דעתי אין כאן קושי, מכיוון שכאן בא עיקר הדרשה, ושם (ט, יח) רש"י מזכיר רק בדרך אגב את פסוקנו ואת הנלמד ממנו.
פסוק י:"...לא אבה ה' השחיתך". קשה לי: הרי משה רבנו ע"ה עצמו העיד למעלה (ט, יט) "אשר קצף ה' עליכם להשמיד אתכם", וכן (שם, כה) "כי אמר ה' להשמיד אתכם", ועל כן צריך היה לומר שאמנם ביקש להשמידכם ח"ו אלא שבסופו של דבר סלח. שהרי השורש אב"ה פירושו לרצות. השווה שופטים (יט, כה) וישעיה (א, יט). וצריך לומר "לא אבה" הוא התוצאה של תפילתי. (פ' עקב תשס"ה) וראה רש"ר הירש על אתר שכתב: נראה אפוא, שמשפט זה לא בא אלא לסכם את כל האמור עד כה. שורת הדין היתה נותנת שתהיה נידון לכלייה. אולם כאשר נתקבלה תפילתי בפעם השלישית, נתגלו לי דרכי הנהגת ה' ומהן למדתי שה' מחנך בחסדו את האדם ואת האנושות לעתיד ייעודם, ולפיכך מלכתחילה לא היה בדעתו לנהוג בך על פי הנדרש במידת הדין... אלא גזר דין ההשמדה (שמות לב, י) נועד רק לעורר בלב משה ובלב העם את תודעת האשמה, והוא בא להביא אותם לידי ההכרה והרצון המאפשרים להתעלם מן הנדרש על פי שורת הדין והפותחים פתח להמשך קיום העם וחידוש הברית עמו. אולם עצם הידיעה שהעם היה ראוי להיות נידון לכלייה חייבת להישמר בלב העם, וחובה עליו להעביר אותה לעתידו החדש. ע"כ.
פסוק יב:רש"י ד"ה ועתה ישראל, ...ומכל מה שחטאתם לפניו אינו שואל מכם כי אם ליראה וכו'. לשון "ומכל מה" וכו' אינו מובן לי. (פ' עקב תשנ"ה)
פסוק יב:בחומש "רב פנינים" הגירסה היא "ובכל מה" וכו', וכך הוא בדפו"ר, אך גם לשון זה קשה לי. (פ' עקב תשנ"ו)
פסוק יב:"...כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו... לשמֹר את מצות ה'" וגו'. קשה לשון הכתוב "כי אם", שהרי לפי הפסוק הבא "לשמר את מצות ה'" וגו' אין כאן דרישה מינימליסטית אלא להיפך! (פ' עקב תשנ"ה) מעין זה שואלת הגמרא במסכת ברכות (לג ע"ב): "אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא?". ותשובת הגמרא היא, שלגבי משה רבנו, אכן יראת שמים היא דבר מועט, וכיון שמשה רבנו ראה זאת כדבר מועט, השתמש בלשון "כי אם". הנצי"ב מביא כאן מדברי המדרש (ילקוט שמעוני תהלים רמז תשו): אמר לו הקב"ה: דוד, בתחילה אתה אומר "אחת שאלתי", ואחר כך אתה שואל כמה שאלות, שנאמר "שבתי בבית ה'" וגו'? אמר לו: רבונו של עולם, ממך למדתי, לא יהא העבד שוה לרבו? בתחילה אמרת "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שֹׁאל מעמך כי אם ליראה", ואחר כך פתחת להם מצוות הרבה, שנאמר "ללכת בכל דרכיו", הוי: דיו לעבד שיהא כרבו. ע"כ. על כרחנו, מבאר הנצי"ב, אין בפרשה זו פניה אל כלל הציבור בשווה, אלא אל כל אדם לפי ערכו, והכתוב פונה אל ארבעה סוגי אנשים: (א) מנהיגי ישראל וראשיהם. (ב) תלמידי חכמים הנקראים זקני ישראל. (ג) בעלי בתים העוסקים בפרנסתם. (ד) נשים וקטנים שאינם שייכים בכל המצוות. (וראה דברי נחמה ליבוביץ בעיוניה עמ' 100).
פסוק יד:רש"י ד"ה הן לה' אלהיך, הכל, ואף על פי כן רק באבותיך חשק ה' מן הכל. ע"כ. לשון "ואף על פי כן" קשה - כלום יש סתירה בין להיות בעלים של הכל ולבין להיות חושק דווקא בדבר מסוים מתוך הכל? לכאורה צריך עיון. (פ' עקב תשנ"ו) וראה רמב"ן לפסוק יב שכתב: ואמר הטעם כי לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה - וכולם נותנים כבוד לשמו, איננו צריך לך. רק באבותיך חשק ויבחר בזרעם אחריהם מכל העמים - בכם שאתם מבחר זרעם, ולא בישמעאל ולא בעשו. ע"כ.
פסוק טו:רש"י ד"ה בכם, כמו שאתם (רואים אתכם) חשוקים מכל העמים היום הזה. ע"כ. דומה שצריך לא לקרוא את מה שבסוגריים (בחומש "רב פנינים"), ודברי רש"י הם על משקל "כלה כמו שהיא". (פ' עקב תשמ"ח)
פסוק טו:ואין להבין שאתם חשוקים על־ידי העמים, שהרי מעשי עמון ומואב, אדום וסיחון ועוג מעידים, שלא כך היה המצב (ומתי היינו והננו חשוקים מצד העמים?). אבל הכוונה - חשוקים על־ידי המקום ברוך הוא, ככלה כמות שהיא. (פ' עקב תשנ"ה)
פסוק טו:וסוף סוף בדקתי בדפו"ר, ושם הגירסה: "כמו שאתם רואים, אתם חשוקים מכל העמים היום הזה", וזה נראה מובן יותר. וראה "מלכה של תורה". (פ' עקב תשנ"ט)
פסוק יז:רש"י ד"ה ולא יקח שחד, לפייסו בממון. ע"כ. ואף על פי כן אמרו חז"ל (בראשית רבה מד, יב) "...וצדקה מעבירין את רוע הגזירה", ומהי כאן הצדקה אם לא שוחד? (פ' עקב תשנ"ה) וראה "באר מים חיים". לדבריו, אם עושה צדקה בממונו כדי לפייס בזה את הקב"ה אינו מועיל לו כלום, אבל אם עשה צדקה בממונו בשביל מצוות בוראו, ודאי שצדקה תציל ממוות. הערת הרב פינחס דנינו שי': הרב ראובן מרגליות נדרש לשאלה זו והביא מחלוקת ראשונים (עיין בספר "שערי זוהר" עמ' 224 וב"ספר חסידים" של "מוסד הרב קוק" הערות "מקור חסד" עמ' שצד הערה ח).
פסוק יח:רש"י ד"ה עשה משפט יתום ואלמנה, הרי גבורה, ואצל גבורתו וכו'. "אצל גבורתו" הכוונה לאמור בפסוק הקודם "הגדֹל הגבֹּר והנורא", וכפי שהגמרא דורשת במסכת מגילה (לא ע"א), ואילו פסוקנו הוא ביטוי לענוותנותו יתברך, ועל כן קצת תמוה שרש"י כותב "הרי גבורה" כאן ולא בפסוק ה. וכן גם בדפו"ר. (פ' עקב תשנ"ג)
פסוק יח:וראה "שפתי חכמים" (אות ש). (פ' עקב תשנ"ה)
פסוק כ:"...ובו תדבק ובשמו תשבע". ראה מה שכתבתי להלן (יא, כב). (פ' עקב תש"ס)
פסוק כב:"...ועתה שָׂמך... ככוכבי השמים לרֹב". כאן אין רש"י מעיר, כמו למעלה (א, י), וכי ככוכבי השמים היו. וראה מה שכתבתי שם. (פ' עקב תשמ"ט)