א כָּל־הַמִּצְוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם תִּשְׁמְר֣וּן לַעֲשׂ֑וֹת לְמַ֨עַן תִּֽחְי֜וּן וּרְבִיתֶ֗ם וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע יְהוָ֖ה לַאֲבֹתֵיכֶֽם׃ ב וְזָכַרְתָּ֣ אֶת־כָּל־הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר הֹלִֽיכֲךָ֜ יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ זֶ֛ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לְמַ֨עַן עַנֹּֽתְךָ֜ לְנַסֹּֽתְךָ֗ לָדַ֜עַת אֶת־אֲשֶׁ֧ר בִּֽלְבָבְךָ֛ הֲתִשְׁמֹ֥ר מצותו (מִצְוֺתָ֖יו) אִם־לֹֽא׃ ג וַֽיְעַנְּךָ֮ וַיַּרְעִבֶךָ֒ וַיַּֽאֲכִֽלְךָ֤ אֶת הַמָּן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדַ֔עְתָּ וְלֹ֥א יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן הוֹדִֽעֲךָ֗ כִּ֠י לֹ֣א עַל־הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל־כָּל־מוֹצָ֥א פִֽי־יְהוָ֖ה יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם׃ ד שִׂמְלָ֨תְךָ֜ לֹ֤א בָֽלְתָה֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְרַגְלְךָ֖ לֹ֣א בָצֵ֑קָה זֶ֖ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה׃ ה וְיָדַעְתָּ֖ עִם־לְבָבֶ֑ךָ כִּ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר יְיַסֵּ֥ר אִישׁ֙ אֶת־בְּנ֔וֹ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מְיַסְּרֶֽךָּ׃ ו וְשָׁ֣מַרְתָּ֔ אֶת־מִצְוֺ֖ת יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לָלֶ֥כֶת בִּדְרָכָ֖יו וּלְיִרְאָ֥ה אֹתֽוֹ׃ ז כִּ֚י יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ מְבִֽיאֲךָ֖ אֶל־אֶ֣רֶץ טוֹבָ֑ה אֶ֚רֶץ נַ֣חֲלֵי מָ֔יִם עֲיָנֹת֙ וּתְהֹמֹ֔ת יֹצְאִ֥ים בַּבִּקְעָ֖ה וּבָהָֽר׃ ח אֶ֤רֶץ חִטָּה֙ וּשְׂעֹרָ֔ה וְגֶ֥פֶן וּתְאֵנָ֖ה וְרִמּ֑וֹן אֶֽרֶץ־זֵ֥ית שֶׁ֖מֶן וּדְבָֽשׁ׃ ט אֶ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹ֤א בְמִסְכֵּנֻת֙ תֹּֽאכַל־בָּ֣הּ לֶ֔חֶם לֹֽא־תֶחְסַ֥ר כֹּ֖ל בָּ֑הּ אֶ֚רֶץ אֲשֶׁ֣ר אֲבָנֶ֣יהָ בַרְזֶ֔ל וּמֵהֲרָרֶ֖יהָ תַּחְצֹ֥ב נְחֹֽשֶׁת׃ י וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ׃ יא הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תִּשְׁכַּ֖ח אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤ר מִצְוֺתָיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם׃ יב פֶּן־תֹּאכַ֖ל וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבָתִּ֥ים טוֹבִ֛ים תִּבְנֶ֖ה וְיָשָֽׁבְתָּ׃ יג וּבְקָֽרְךָ֤ וְצֹֽאנְךָ֙ יִרְבְּיֻ֔ן וְכֶ֥סֶף וְזָהָ֖ב יִרְבֶּה־לָּ֑ךְ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ יִרְבֶּֽה׃ יד וְרָ֖ם לְבָבֶ֑ךָ וְשָֽׁכַחְתָּ֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ הַמּוֹצִיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃ טו הַמּוֹלִ֨יכֲךָ֜ בַּמִּדְבָּ֣ר ׀ הַגָּדֹ֣ל וְהַנּוֹרָ֗א נָחָ֤שׁ ׀ שָׂרָף֙ וְעַקְרָ֔ב וְצִמָּא֖וֹן אֲשֶׁ֣ר אֵֽין־מָ֑יִם הַמּוֹצִ֤יא לְךָ֙ מַ֔יִם מִצּ֖וּר הַֽחַלָּמִֽישׁ׃ טז הַמַּֽאֲכִ֨לְךָ֥ מָן֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן עַנֹּֽתְךָ֗ וּלְמַ֙עַן֙ נַסֹּתֶ֔ךָ לְהֵיטִֽבְךָ֖ בְּאַחֲרִיתֶֽךָ׃ יז וְאָמַרְתָּ֖ בִּלְבָבֶ֑ךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה׃ יח וְזָֽכַרְתָּ֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כִּ֣י ה֗וּא הַנֹּתֵ֥ן לְךָ֛ כֹּ֖חַ לַעֲשׂ֣וֹת חָ֑יִל לְמַ֨עַן הָקִ֧ים אֶת־בְּרִית֛וֹ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ יט וְהָיָ֗ה אִם־שָׁכֹ֤חַ תִּשְׁכַּח֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְהָֽלַכְתָּ֗ אַחֲרֵי֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַעֲבַדְתָּ֖ם וְהִשְׁתַּחֲוִ֣יתָ לָהֶ֑ם הַעִדֹ֤תִי בָכֶם֙ הַיּ֔וֹם כִּ֥י אָבֹ֖ד תֹּאבֵדֽוּן׃ כ כַּגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֤ר יְהוָה֙ מַאֲבִ֣יד מִפְּנֵיכֶ֔ם כֵּ֖ן תֹאבֵד֑וּן עֵ֚קֶב לֹ֣א תִשְׁמְע֔וּן בְּק֖וֹל יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

תפארת יהונתן

יהונתן אייבשיץ

פסוק א:
כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם וירשתם את הארץ וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלקיך ארבעים שנה במדבר למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו. כי ידוע שכל המצות שרשיהם הם בא"י בח"ל רק הציבי לך ציוני' ועיין מש"כ הרמב"ן על התורה כי האבות לא קיימו התורה רק בא"י ולכך כתבו התוס' בשם המדרש כי מקושש כיון לשם שמים כי יחשבו ששורש המצות הם רק בא"י אבל באמת גם בח"ל החיוב לעשותם אף כי שורשם בא"י כי עי"כ זוכים לא"י וכמו שאמרו עשה מצוה זו שבשבילה תכנוס לא"י וזהו מאמר הפסוק כל המצוה אשר אנכי מצוך היום במדבר תשמרון והטעם כדי שתבואו וירשתם את הארץ ולכך אמר וזכרת וגו' למען נסותך התשמור מצותיו כמ"ש אם יאמרו הואיל ואין אנו באים לא"י אין אנו צריכין למצות רק באמת תשמור כי מקושש ע"י חילול שבת שלו הכניס בלבם לשמור אף כי המה בח"ל ולא באו לארץ ישראל וזה היה הנסיון שהיה במדבר לדעת אם ישמרו המצות או יאמרו דהשמירה דווקא בארץ ישראל:
פסוק ג:
ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. הענין הוא כי ידוע מה דאמרו חז"ל וחנותי את אשר אחון וגו' אע"פ שאינו הגון ויש להבין למה אמר הקב"ה זאת למשה הלא זה גורם ח"ו קצת התרשלו' בעשיי' טוב כמובן אבל הענין דאמרו אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס שצריך לעבוד מבלי כוונה שע"י כן יזכה לעה"ב רק כדי לקיים המצות ה' בלי צפי' לתשלום גמול אבל כיון דהא בהא תלי' שלא יתכן שכר עה"ב רק בעשיי' המצות היינו דהוי כוונה לכך כאמרם במלאכת שבת דבר שאינו במתכוין מותר אבל פסיק רישיה אסור דהוי מתכוון והוא הדבר כאן ולכך אמר הקב"ה וחנותי וגו' אע"פ שאינו הגון וא"כ תו ליכא פסיק רישיה וא"כ שפיר יתכן לעשות מצוה בלי פניה וכוונ' שכר והנה המן היה ג"כ מורה על זה כי לחם דעה"ז נמשל ללחם מן השמים לחם עוה"ב דכמו בעולם הזה לא יצמיח תבואה כי אם בעבודת האדם חריש' וזריעה כן ללחם עוה"ב צריך מצות ומעשים טובים כדדרשינן בגן לעבדה ולשמרה מצות עשה ול"ת אמנם המן בא בלי יגיעה כלל להורות כי לפעמים הקב"ה משפיע שכר בלי עובדא דלתתא וזהו דבא המן בטל כי כך נאמר בטל ג"כ אשר לא יקוה לאיש וגו' וזהו הענין של מן להורות כי לא על הלחם דצריך לעובדא דבני אדם יחיה רק על כל מוצא פי ה' בלי עובדא דבן אדם כלל יחיה ואף שכר עוה"ב יתכן בלי עובדא ושכר מצוה כלל וא"כ אף הוא יכול לעבוד ה' בלי כוונה לעוה"ב ולא הוי פסיק רישיה ודוק. שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך והוא כי המן היה נבלע באיברים והא דכתיב ויתד תהיה לך על אזנך הם אותם שפלט' הענן מחמת חטא שלא היה להם מן רק אכלו לחם ממה שאה"ע מוכרין להם אבל שמלות לא בלו אף שהיה הענן פולטן וזה שדייק זה ארבעים שנה וזהו לאות כאשר ייסר איש בנו שמייסרו למנוע ממנו אכילה לזמן מה מהזמנים אבל לא יפשיטו בגדיו להציגו ערום ויחף גם יש להבין למה היה השמלות מספיקים לכל מ' שנה ולא המן היה להם לרדת בפעם אחת אכילה לזמן מרוב' ולבל ירקב ולמה היו ממתינים יום ביומו ללחם אבל היו להם לטובה כי היו מ' שנה במדבר ומסעות רבות נסעו והיה להם טורח הדרך להוליך עמם מזונות ולכך היה המן בכל יום מחדש משא"כ שמלת' ונעלם שלבשו לא היה להם טורח הדרך:
פסוק ו:
ושמרת את ה' אלהיך ללכת בדרכיו וליראה אותו כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו' ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה וגו' ללכת בדרכיו וליראה אותו כי ה' אלקיך מביאך וגו'. היינו בא"י כי שם אין מזל שולט ושם צוה ה' את הברכה משא"כ בח"ל אין כאן יראה שלימה כאמר' הדר בח"ל דומה וכו' ועיין מה שכתבו המפרשים לכך מביא ראיה מא"י שלא תחסר כל בה בכל ענינים והטעם כדי שלא יצטרכו לילך מא"י לשום מדינה אחר' לבקש הנחסר להם ולכך לא חסרו דבר. וזהו מורה על עיקר דביק' ישראל ויראתם הוא בא"י גם יאמר לילך בדרכיו כמו הקב"ה ממאס במותרות כדכתיב לא מרובכם וגו' כי אתם המעט והניח הרים גדולים והשרה שכינתו על הר סיני ולכך מביא ראיה מא"י שהוא מלא טוב וארץ אשר לא במסכנות היינו כי שארי הארצות לפעמים יקרה להם שנת בצורת רק הם חיים כי אצרו התבואה בערי מסכנות ואז יפתחו לכלכל אבל בא"י אינו צריך מסכנות כי תמיד ברכת ה' לברכם ומ"מ אין בו זהב וכסף ואבני סגולה ושלמה הוצרך לאניות אופיר לזהב וכסף ומהררי א"י לא תחצוב רק נחושת וברזל שהיא צורך העולם לכלי תשמיש וזהו לאות שאין הריבוי צורך לאדם והם רק למותרות והנה התווכח עמי א' מחכמי האומות מה זה דמצאנו כתוב בספריכם דדי הספוק היינו פת וקיתון של מים הם דבר שהם מקיימין את האדם ואמרתם שיש בזה רמז בתורה ששיבח א"י ארץ נחלי מים וארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם ולגלג על זה דמה שבח יש בזה כי מצינו בטבעים כמה דברים הטובים לאדם לקיים בריאותו ואלו השבחים הם גרועים מכולם וגם כיון שהכסף והזהב הוא דבר המעמיד את האדם למה לא נמצאו בא"י הרים שחוצבין ממנו זהב וכסף והשבתי לו דשלמה המלך אמר אוהב כסף לא ישבע כסף ובן אדם רודף תמיד אחר המותרות להשיג הון רב מה דלא יועיל ולא יגיע כל ימיו להשיג כל חמדתו וסיג לדבר זה הוא השמח בחלקו מבלתי לרדוף אחרי המותרות לשמוח בחלקו בפת ובקיתון של מים וזה רמזה בתורתנו וזהו שמקיימין את העולם וזולת זה המתאוה לדברים אחרים ולא ישיגם ויבחר מחנק נפשו ויפול בדאגה וירד שחת ולכך לא מצאנו משבח א"י ברוב זהב וכסף רק בדגן ובפירות המקיימין את האדם בבריאותו:
פסוק י:
ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. ואכלת ושבעת היינו תיכף בעת אכילה ישבע שאוכל קימעא ומתברך במעיו ואם כן תאמר מה זה מפאת הארץ כי הברכה בריבוי תבואה הוא מפאת הארץ אבל ברכה שנתברך במעים אין זה מפאת הארץ ואמר לנו הכתוב כי גם זה בסיבת וסגולת הארץ כי שם צוה ה' את הברכה ולכך על זה תברך לה' על הארץ הטובה אשר נתן לך וגם הם מברכים על כזית וכביצה ואין מבקשין לשבוע ביותר כי אינם מחזיקין עצמם לצדיקים גמורים דכתיב כי צדיק אוכל לשובע נפשו ולכך מדה כנגד מדה אין הקב"ה מדקדק עמהם ונכנס לפנים משורת הדין כי עם צדיקים מדקדק הקב"ה כחוט השערה דכתיב וסביביו נשערה מאוד ומזה תבין שאלת מה"ש מפני מה אתה נושא פנים לישראל הלא הם צדיקים ועליך לדקדק עמהם כחוט השער' והשיב הקב"ה הם מדקדקים עד כזית וכביצה שאינם מחשיבין עצמם לצדיקים: