פסוק א:רש"י ד"ה כל המצוה, ...ומדרש אגדה, אם התחלת במצוה, גמור אותה (סוטה יג ע"ב). וראה "שפתי חכמים" (אות ל) המפרש "כל" מלשון כל"ה. אך אם כך, קשה המשך הכתוב - "תשמרון לעשות". ולכאורה אפשר להבין את תכלית הדרשה גם בלא זה, אם מפרשים "כל" כ"כל כולו", כלומר בלא להשאיר משהו לא עשוי. והנה צמד המילים "כל־המצוה" בא בתורה כעשר פעמים, ולמה נדרש דווקא כאן? (פ' עקב תשנ"ז, תשס"ו)
פסוק ד:רש"י ד"ה שמלתך לא בלתה, ענני כבוד היו שפין בכסותם וכו'. צריך לומר ש"שפין" הוא נגיעה קלה, שאם לא כן הרי תהיה שיפה זו דווקא סיבה לבילוי, ולא להיפך. (פ' עקב תשמ"ד)
פסוק ד:שם. ...כלבוש הזה של חומט שגדל עמו. ע"כ. הציור יפה, אך קשה לי מה ראה להדגים מעשה חסד של הקב"ה דווקא בחומט שהוא שרץ טמא, וגם אין עורו אופייני ללבוש, והרי כל עור בעל חיים גדל עמו. (פ' עקב תשמ"ט)
פסוק ד:ולא זו אף זו. הניחא בעל חיים שעורו גדל עמו, מן הלידה. אך בגדו של ילוד־אשה בדור המדבר מניין לו? ואם תאמר, שהיה עמהם מביזת מצרים, או אז מה הצורך בנס זה בכלל, ילבשו מן הביזה ודי? וזכורים לי דברי מהרי"ל דיסקין זצ"ל, שעשו את בגדו של הרך הנולד מן העודף שנוצר בבגד האשה אחר שהתרחב בחודשי ההריון, וזה נחמד, אך ודאי לא פשט. (פ' עקב תשנ"ד)
פסוק ד:עתה שאלתי את ר' יהודה פליקס שי' שלפי שעה לא הייתה לו תשובה. אחר היפנה אותי לדברי רש"י בחולין (קכב ע"א ד"ה חומט): לימצ"א, שתחילת ברייתו בכעדשה. צא ובדוק בתיק שלה שגדל והולך עמה. תחילתו כעדשה ממש הוא בשוליו. ע"כ. לפי זה יהיה המיוחד בחומט שביתו - שאינו צמוד לבשרו כמו עורו של בעל חיים, אף הוא גדל עמו. ברם, ר' משה קטן מפרש שם לימצ"א - חילזון ערום. (פ' עקב תשנ"ד) לדעת רש"י "חומט" הוא שבלול (חלזון). וכן תרגם רש"י (ויקרא יא, ל) "והחומט" - לימצ"א בלע"ז, שפירושו שבלול (ראה "לפשוטו של רש"י" על אתר).
פסוק ד:"...ורגלך לא בצקה" וגו'. אונקלוס: ומסנך לא יחיפו. והרי בוודאי לא הנעל אלא הרגל יחפה היא, וראה "לשון חכמים" שבחומש "נתינה לגר" שט"ס יש כאן, וצריך לגרוס: ורגליך, כמו תרגום יונתן. (פ' ראה תשנ"א)
פסוק ז:"...ארץ טובה ארץ נחלי מים... ארץ חטה... ארץ זית שמן... ארץ אשר לא במסכנֻת... ארץ אשר אבניה ברזל" וגו'. כל תכונה חדשה פותחת בלשון ארץ, וכך גם בפסוק ח - "ארץ" לפירות ו"ארץ" למשקין שנוצרים מהן. (פ' עקב תשס"ו)
פסוק ח:"ארץ חטה" וגו'. מן הראוי לטרוח למצוא משמע לסדר שבעת המינים. שמעתי ממישהו ולא אדע ממי, כי סדר המינים הוא לפי סדר חדשי השנה: חמישה מינים גדלים בחודשי האביב והקיץ: החיטה והשעורה - בניסן ובאייר. הגפן - בסיון ובתמוז. התאנה - באב. והרימון - באלול. ובחודשי הסתיו - תשרי, חשוון וכסלו - מבשילים התמרים והזיתים. (פ' כי־תבוא תשמ"ז) לפי רש"י במסכת ברכות (מא ע"א ד"ה ופליגא) מחלוקת תנאים היא בשאלה אם יש משמע לסדר המינים בפסוק. לפי רבי יצחק הפסוק בא לשבח את ארץ ישראל שיש בה פירות חשובים ומנאם הכתוב לפי סדר חשיבותם (אין מבואר שם מה חשיבותו של כל מין). אבל לפי רב חנן, הפסוק בא להודיע שבחה של ארץ ישראל, שיש בה פירות ששיעורי התורה נתלים בהם, ולשיטתו לא הקפיד הכתוב על סדר המינים. וראה רש"ר הירש על אתר שכתב: אם אין אנחנו טועים, שבעת המינים האלה מסודרים לפי סדר האקלימים של ארצותיהם, וכל המאוחר מחברו אקלים ארצו חם ממנו. עיין שם.
פסוק ח:"...ודבש". ראה ראב"ע למעלה (ויקרא ב, יא) שכתב אודות הדבש הנזכר שם: ורבים אמרו שפירושו דבש תמרים. וכן כל "ארץ זבת חלב ודבש". ויש להם כדמות ראיה בספר עזרא (הכוונה לנחמיה י, לו). ע"כ. וראה מה שכתבתי שם. וראה רש"י שם (פסוק יב).
פסוק ח:ראב"ע ד"ה ארץ חטה. הזכיר המולידים הדם. ע"כ. כלומר שבעת המינים מולידים דם באוכליהם. שאלתי את ר' יהודה פליקס שי'. לדבריו, זה שייך לתורת הרפואה של גלינוס, מתלמידי סוקרטס, שהשפיע במשך מאות שנים על תורת הרפואה. (פ' עקב תש"ס)
פסוק י:"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך" וגו'. כתב רבנו דוד אבודרהם (ברכת הלחם וזימון וברכת המזון): ואמרינן בפרק שלושה שאכלו (ברכות מו ע"א) שהאורח מברך המזון כדי שיברך לבעל הבית. וכתב הירחי שיש סמך לדבר ממה שכתוב "ואכלת ושבעת וברכת את" - לרבות בעל הבית. ע"כ. כלומר אין כאן דרשת "את" של חז"ל, אלא שהירחי והאבודרהם מסמיכים את דברי הגמרא לפסוק.
פסוק י:ואולם ב"עץ יוסף" בסידור "אוצר התפילה" מוער: איתא בירושלמי דברכות: "את" - לרבות בעל הבית.
פסוק י:וב"עולם התפילה" מעיר: ירושלמי ברכות פ"ז, אך לא מצאתי שם. מכל מקום לא מדובר בברכה בשם ומלכות כמו ברכת המזון עצמה וברכת התורה שהן שתיהן דאורייתא, אלא בברכה מעין זו שבה מברך איש את רעהו.
פסוק י:והנה נוסחה של ברכה זו בגמרא שם הוא: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: בעל הבית בוצע ואורח מברך. בעל הבית בוצע - כדי שיבצע בעין יפה. ואורח מברך - כדי שיברך את בעל הבית. מאי מברך? "יהי רצון שלא יבוש בעל הבית בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא".
פסוק י:ורבי מוסיף בה דברים: "ויצלח מאד בכל נכסיו, ויהיו נכסיו ונכסינו מוצלחים וקרובים לעיר, ואל ישלוט שטן לא במעשי ידיו ולא במעשי ידינו, ואל יזדקר לא לפניו ולא לפנינו שום דבר הרהור חטא ועבירה ועוון מעתה ועד עולם". ומרן מביא ב"שולחן ערוך" נוסח מאוד דומה.
פסוק י:ר' יעקב עמדין בסידור "בית יעקב" מביא נוסח קצת שונה: "הרחמן הוא יברך את בעל הבית הזה ואשתו ובניו וכל אשר לו. יהי רצון שלא יבוש בעל הבית בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא, ויצלח מאוד בכל נכסיו, ויהיו נכסיו ונכסינו מוצלחים וקרובים לעיר, ואל ישלוט שטן לא במעשה ידיו ולא במעשה ידינו, ואל יזדקר לא לפניו" וכו'.
פסוק י:קרוב לזה סידר הגרצ"י קוק בסידור "עולת ראי"ה".
פסוק י:בסידור הגר"א, בסידור "עבודת ישראל" לר' יצחק בער ובסידור "אוצר התפילות" הברכה אינה מופיעה.
פסוק י:בסידור "תפילת החדש" לרב חיד"א נוסח יפה במיוחד (דפוס ליוורנו תרפ"א): "הרחמן הוא יברך בעל הבית הזה ובעל הסעודה הזאת, הוא ובניו ואשתו וכל אשר לו, בבנים שלא ימותו ובנכסים שלא יתמו. בָּרֵך ה' חילו ופועל ידיו תרצה ויהיו נכסיו מוצלחים וקרובים לעיר, ואל יזדקק לפניו שום חטא והרהור עוון מעתה ועד עולם. שש ושמח כל הימים בעושר ונכסים וכבוד עד עולם, ולא יבוש בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא, אמן כן יהי רצון".
פסוק י:ב"משנה ברורה" (סימן רא סק"ה) מובא: בספר "לחם חמודות" תמה למה אנו משנים נוסח הברכה דבעל הבית ממה שנאמר בש"ס. ע"כ. ובדומה תמה בעל "תורה תמימה" על אתר (אות כד): וכעת נוהגין שזוכרין ענין זה בברכות הרחמן הוא יברך את בעל הבית וכו', ותימא שאין אומרים הברכה כנוסחתה בגמרא.
פסוק י:ואני עבדכם תמה, למה קיצרנו עד כדי כך - וברוב הסידורים השמטנו לחלוטין - ברכה זו שבעל הבית או בעל הסעודה ראוי לה, והרי איננו רוצים להיות כפויי טובה.
פסוק י:הבה נברך אפוא את בעל הבית הזה בכל הנוסחים היפים שבברכה, אותו ואשתו וכל אשר לו, ואולי גם ננהיג־נחזיר ברכה חיובית זו בברכת המזון שלנו.
פסוק י:הגמרא במסכת ברכות (כא ע"א) אומרת: "מנין לברכת המזון לאחריה מן התורה? שנאמר (ח, י) 'ואכלת ושבעת וברכת'. מנין לברכת התורה לפניה מן התורה? שנאמר (לב, ג) 'כי שם ה' אקרא הבו גֹדל לאלהינו'". דומה שרק שתי ברכות אלה הן מן התורה, ואופייני שאחת - לפני המעשה, והאחרת - אחריו. ברכת התורה שאת לימודה אין להגביל (ולא בכדי נמשך לעניינו הלילה אחר היום - כדי לצמצם הפסקתו וליתן לו את מירב הזמן) - לפניו, ואילו ברכת המזון שבו יש מקום להגביל - אחר האכילה. (פ' האזינו תשל"ז)
פסוק י:רמב"ן ד"ה ואמר ואכלת ושבעת וברכת, ...וטעם על הארץ הטובה, כמו "ועל הארץ הטובה" וכו'. כלומר לפי חז"ל, שבפסוק זה בא הציווי על ברכת המזון, יוצא שהכתוב מצמצם את חובת הברכה למי שנמצא "על הארץ הטובה", ולפי זה מצוות ברכת המזון אינה נוהגת בחו"ל, וזה אינו. לכן מבאר הרמב"ן שלפי חז"ל צריך ללמוד פסוק זה כאילו יש בו ו"ו־החיבור "ועל הארץ הטובה". כלומר יש כאן שתי ברכות, אחת על השובע, והיא ברכת הזן, ואחת על הארץ, והיא ברכת הארץ. (פ' עקב תשנ"ה)
פסוק טז:"המאכִלך מן במדבר... למען ענֹתך ולמען נסֹתך להיטִבך באחריתך". קשה לי שהמן מתואר כאן - שלא כבכל יתר המקומות שבהם הוא מוזכר במקרא - כניסיון קשה שיש בו עינוי (וראה ר"ע ספורנו), ואין זה משתלב יפה במהלך הפרשה, אחר תיאור גדולת ה' "המוציאך מארץ מצרים... המוליכך במדבר הגדֹל והנורא" וגו'. ולא זו אף זו. מהלך הפרשה כולה מוקשה. תחילה אזהרה מפני שכחה המביאה לידי אי־שמירת המצוות וזו משום גבהות הלב הבאה בעקבות הצלחה גשמית, ושוב תיאור שכחת ה' אשר הוציאך מארץ מצרים וכו' כנ"ל, ושוב שכחת ה' באמירה "כֹחי ועֹצם ידי", ורק בסוף - הצד החיובי: "וזכרת את ה' אלהיך" וגו'. (פ' עקב תשמ"ט) באשר לניסיון המן ראה דברי בעל "הכתב והקבלה" לספר שמות (טז, ד), שכתב: "למען אנסנו - אין טעם אנסנו כדי לאמת המנסה דבר מסופק חלילה, כי בעצם המנסה יתברך אין צורך לנסיון להודע בירור ספק בדבר, כי הוא יודע העתידות, אבל 'אנסנו' הוא לתת שלמות הבירור להמנוסה, שיתברר לו יכלתו אם יוכל לעמוד בנסיונו, שבכל יום ויום יהיו עיניהם תלויות למזונותיהם, אם יהיה להם בטחון גמור בה' יתברך; וזהו 'אנסנו', פירוש אביא אתכם לידי נסיון עצמכם ויבורר לכם אם כבר הגעתם לידי מידת הבטחון הגמור אם לא, הנה הנסיון בזה להוציא במנוסה דבר מידת הבטחון מן הכוח אל הפועל, ולחזק בו תכונה נפשית הגדולה מאד בערכה". לפי דבריו אף ניסיון המן איננו אלא חלק מסיפור גדולת ה', שכן מלבד הדאגה להוציאנו משיעבוד הגוף לחירותו, ה' יתברך דואג לחזק בתוכנו את מידת הבטחון שנשחתה במהלך שנות השיעבוד הקשה במצרים. וראה דברי נחמה ליבוביץ בעיוניה לספרנו (עמ' 88) ולספר שמות (עמ' 193).
פסוק יז:"ואמרת בלבבך כחי ועֹצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל...". חוט השערה מבדיל בין שמחה מתוך גאווה שלילית, לשמחה מתוך הכרת המקור האמיתי לכל ההישגים, ויפים וחשובים דברי הר"ן בדרשה העשירית מבין דרשותיו, זו לשונו: עם היות שאמת הוא שיש באישים סגולות מיוחדות לדבר מהדברים, כמו שיש אנשים מוכנים לקבל החכמה, ואחרים מוכנים לשית עצות בנפשם לאסוף ולכנוס, ולפי זה יהיה אמת בצד מה, שיוכל העשיר לומר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", עם כל זה, עם היות שהכח ההוא נטוע בך, זכור תזכור שהכח ההוא מי נתנו אליך ומאין בא. והוא אמרו "וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל", לא אמר 'וזכרת כי ה' אלהיך נותן לך החיל', שאם כן היה מרחיק שהכח הנטוע באדם לא יהיה סיבה אמצעית באסיפת ההון, ואין הדבר כן, ולפיכך אמר, כי עם היות שכחך עושה את החיל הזה, תזכור נותן הכח ההוא, יתברך. ע"כ. כלומר כאשר זוכר האדם את מקור כוחו וכשרונו ואת מי שגמל עמו חסד עד כה, רשאי הוא לומר בשמחה "כחי ועצם ידי (שבאו לי מאת ה') עשה לי את החיל הזה". (פ' עקב תשנ"ו) הערת ר' זאב נוימן שי': ועיין שיחות הרצי"ה לספר דברים עמ' 172 הערה 32 ועמ' 198.