ומדרש אגדה. לפי שהוקשה להם (תנחומא ו), דהוי למכתב 'כל המצות', לא "כל המצוה", שעל מצוה אחת לא יתכן לומר "כל". ולפי פשוטו היינו צריכין לפרש כל מצוה ומצוה שנצטוו, וזה לא יתכן, דהוי ליה למכתב 'כל מצוה' בלא ה"א, ד"המצוה" בה"א משמע מצוה מיוחדת, ולא קאי על כל מצוה ומצוה. ואין לומר דלכך כתב "המצוה", דקאי על כל התורה כולה, שנקראת "המצוה" מפני שכולה מצות השם יתברך, ולפיכך תמצא "ושמרת את המצוה ואת החקים" (לעיל ז, יא), קרא לכל התורה כולה בלשון "מצוה" יחידית, וכך הוא לפי הפשט. מכל מקום לא שייך "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום", דלא נצטוו באותו יום בכל התורה, ולפיכך דרשו כך, שצריך לגמור המצוה: והטעם, כי בגמר המצוה - המצוה נעשית, כמו מי שבנה בית, שבגמר הבנין אז נקרא 'בית', וקודם גמר אין שם מצוה עליו. ולפיכך אומרים לו גמור המצוה: ולפי זה, אין להיות אחד מל והשני עושה פריעה, דהא אומרים לו 'גמור המצוה'. ויש לחלק, דאף על גב שמי שמל ולא פרע כאילו לא מל (שבת ריש קלז ע"ב), מכל מקום אם יפרע יש מצוה במילה כמו בפריעה, ומותר. ולא אמרינן רק דומיא דקבורה, דאין המצוה רק הקבורה, ולא העלאה, ובהאי גוונא אמרינן דנקרא על שם הגומר. וראיה לזה, דשחיטת הקרבן בכהן אחד וזריקתו בכהן אחר, אף על גב דשחט ולא זרק לא הוי מידי, ולא אמרינן שאומרים לו גמור:ענני כבוד וכו'. דהא כתיב "שמלתך לא בלתה מעליך", משמע שלא היו מסירים את הבגדים, דאם לא כן, הוי למכתב 'שמלתך לא בלתה', אלא שעליהם היו ולא בלו. ואם כן יש להקשות, למה לא רחצו אותם, אף על גב שלא בלו - היה להם לרחוץ אותם מהזוהמה שלהם, והוצרך לתרץ ד'ענני כבוד היו שפין ומגהצין אותם', ולא הוצרכו לרחוץ אותם מזוהמה שלהם. ואף קטניהם היה גדל עמם מטעם זה, דכתיב "לא בלתה מעליך", ואם כן לא היו צריכין להסיר מפני שהיו צריכין למלבושים יותר גדולים: ואם תאמר, למה היה זה הנס בחנם להם, שהרי היו יכולים לעשות בגדים, ולא מצאנו נס בחנם. ויראה, כי הקדוש ברוך הוא נתן להם כל פרנסתם, וכל הנהגותיהם בידי שמים, כמו שהקדוש ברוך הוא נתן להם המזון, והיה ענין אלקי, ולא היה אנושי כלל, כך היה מלבושיהם גם כן דבר אלקי, ולא על ידי בשר ודם. שכל ארבעים שנה שהיו במדבר היה הנהגתיהן על פי ה', שהיה מספק צרכיהן, שלא בא דבר בלתי שלם מן השם יתברך, שאחר שסיפק צרכיהם במדבר באכילה ושתיה, היה מספק כל צרכם אף במלבושיהם. שאין לומר שיהיה קצת צרכיהם על פי ה', וקצת צרכיהם אנושי: אך קשה, דמאי שנא שהיה תחלת לבישת הבגדים על ידי האדם עצמו, שהיה מלביש עצמו ואחר כך היה הבגד מוסיף וגדל מעצמו, אם אנו באים לדמות לחומט, שמלבוש שלה גדל עמו, הרי הוא גם כן נברא עמה מתחלה, וכאן היה לבישת הבגד מתחלתו על ידי האדם עצמו, ואחר כך היה גדל עמו. ובפרשת תבא באלה דברים רבה (ז, יא) מוכח דהיה להם מלבושי כבוד שהלבישו אותם מלאכי השרת, ולא מלבושי בשר ודם, שכן איתא; 'רבי אליעזר בנו של רבי שמעון בן יוחאי שאל את רבי שמעון בן יוסי חמיו, כלי קוריוס יצאו עם ישראל במדבר'. פירוש, כלי עור שאינם כלים יצאו עם ישראל במדבר, בתמיה. 'אמר לו, אותן הבגדים שהיו עליהן מה שהלבישו אותם מלאכי השרת בסיני, לפיכך לא נתבלו. [אמר לו], ולא היו גדלים והיו הבגדים קטנים להם, אמר לו אל תתמה על זו, החילזון הזה כשהוא גדל - מלבושו גדל עמו'. ונראה לפי זה שהכל היו אותן מלבושים שהלבישו המלאכים אותם בסיני. וכן אמר אחר כך (שם) 'ולא היו צריכין תכבוסת, אמר לו הענן היה שף בהן ומלבנן. אמר לו, ולא היו נשרפין מן הענן שהוא אש, אמר לו אל תתמה על זו, אסיטין הזה אין מגהצין אותו אלא באש, אף בגדיהם שהיו מעשה שמים, היה הענן שף בהן ואינו מזיקן', עד כאן. מוכח שהיה להם בגדים מלאכת שמים, ואלו ניתנו להם מן השם יתברך. והשתא הוי דומה לגמרי לחומט:כדרך הולכי יחף. וקשה, דהא כתיב בפרשת כי תבא (להלן כט, ד) "ונעלך לא בלתה מעל רגלך", ואם כן לא היו הולכים יחפים (קושית הרא"ם). ואין זה קשיא, כי כך פירושו; "ורגלך לא בצקה", כי היה לך מנעלים ולא הלכת יחף, ולכך לא נפח רגלך כדרך הולכי יחף. והא דלא אמר 'ונעלך לא בלתה מרגליך' - שודאי אם היה להם מנעלים פשיטא שלא בצקה רגלך - להודיע שיש חלוק בין "שמלתך" ובין "נעלך", כי המלבושים הם לכבוד האדם, כמו רבי יוחנן קרי למאניה 'מכבדותיה' (שבת סוף קיג. ), ובשביל זה הם צריכים לאדם - כדי להתכבד ולהתקשט האדם בהם, ובשביל כך לא בלו. ומנעלים אינם מלבושי כבוד, אבל הם מלבוש גנאי לאדם, שהרי בכל מקום קדושה אסור לילך במנעלים, כדכתיב (שמות ג, ה) "של נעלך". נמצא, כי המנעלים אינם אלא להכרח האדם, שלא יקבל נזק ברגליו, ואינם לעצמם. וזהו שתקנו חכמים (ברכות ס ע"ב) כשלובש סודר שלו או טליתו לברך 'מלביש ערומים', בלשון לבישה. וכשהוא מסיים מסאני 'שעשית לי כל צרכי', כלומר בשביל הכרח וצורך נבראו, לא בשביל עצמם כלל, שאין זה מלבוש לכבוד. לכך קאמר גבי מנעלים "ורגלך לא בצקה", כלומר מה שהמנעלים משמשות אל האדם - שלא יהיה ניזק - היה לך. והשתא הוי הכתוב כמשמעו; "שמלתך" - שהיו צריכים להיות לך שמלה לכסות בו - היה לך ארבעים שנה, ולא חסרת. ומה שהיה צריך לך למנעלים - שלא יהיו רגליך נפוחים - היה לך גם כן: ולפי שדבר כאן "כי על מוצא פי ה' יחיה האדם" (פסוק ג), דהיינו חיות האדם, וחיות האדם שהוא צריך למנעלים אין זה בשביל עצמם, רק הכרחי שלא יוזק ברגליו, אמר "ורגלך לא בצקה", שזהו חיות האדם. אבל בפרשת כי תבא (להלן כט, ד) לא בא להזכיר רק הניסים שנעשה להם, כתב כפשוטו "שמלתך לא בלתה ונעלך מעל רגליך". ועוד, כי כאן אמר "כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", הזכיר שהיה לו כל זה מן השם יתברך, לא רצה לומר הכתוב "ונעלך לא בלתה" אצל השם יתברך, כי המנעלים הוא דבר מגונה, והוא לו להכרח בלבד, דאין ראוי לומר שהיה להם מן השם יתברך המנעלים, שהם דבר גנאי. אבל לקמן כתיב (שם) "ואולך אתכם במדבר וגומר", כיון שלא נזכר השם שם, כתב "ונעלך מעל רגליך":זיתים העושים שמן. פירוש, דרך הכתוב לסמוך השמן אל הזית, לומר "שמן זית", וכאן אמר "זית שמן". ואין לומר שהם שני דברים, זית ושמן, שזה אינו, שאם כן היה הזי"ן בפתח, ולפיכך פירש שרצה לומר זיתים העושים שמן. ובפרשת תבא (להלן כו, ב) פירש רש"י "זית שמן" [זית] אגורי שמן, ששמנו בתוכו. מפני שהוקשה לו, דודאי כל זית עושה שמן, אם אינו עושה הרבה - עושה מעט, ומתרץ שרוצה לומר 'אגורי שמן', רצה לומר ששמנו אגור בתוכו, שיש בו שמן הרבה, ואין כל זית יש בו שמן הרבה. וכאן לא הוצרך לתרץ כך, שאף על גב שכל זית עושה שמן, מכל מקום הכתוב בא לומר עיקר שבח הארץ, שיש בהם זיתים העושים שמן, וזאת היא הברכה, לא הזית. וכאילו כתיב 'ארץ שיש בו שמן זית'. והא דלא כתיב 'ארץ שמן זית', שאין הארץ מוציא השמן, רק הזית, ולפיכך כתב ארץ שמוציא הזית שעושה שמן. אבל לקמן (שם), דקאמר שהבכורים הם משבעת מינים שנשתבח בהן הארץ, ואם כן לא יתכן לומר שהשבח הוא השמן, דהא אין מביאין בכורים משמן, דדרשינן בספרי "מפרי האדמה" ולא משקה, שאין מביאין בכורים משקה, והוצרך לתרץ דהא דכתיב "זית שמן" רצה לומר אגורי שמן, ששמנו אגור בתוכו, שיש בו שמן הרבה: ועוד, דלקמן קשה, שאין לסמוך הזית אל השמן, ואדרבה, השמן נסמך בכל מקום אל הזית, ולפיכך הוצרך לומר מפני שרצה לומר ששמנו אגור בתוכו כתב "זית שמן", כלומר זית שיש בו שמן הרבה. אבל כאן לא קשה, דמפני שהשמן בכאן עיקר, כתב "זית שמן", כי לעולם סמך הטפל אל העיקר, יאמר 'בגד של ראובן', כי ראובן עיקר והבגד טפל, ולא יסמך העיקר אל הטפל. והשבח בארץ הוא השמן, לכך כתב "זית שמן". אבל לקמן דאמרינן שהבכורים הם משבעת מינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל, ואם היה השמן עיקר, כיון שאין בכורים משמן, לא היו בכורים ממה שנשתבחה בו ארץ ישראל, ולכך הוצרך לתרץ 'אגורי שמן ששמנו אגור בתוכו', והשתא הסמיכות שפיר, זית של שמן, דהיינו שהוא מלא שמן:
