פסוק א:כל המצוה אשר אנכי מצוך היום. כי כל מה שאני צריך לצוותך הוא כשתבא מצוה לידך תחשוב כאילו היום נצטוית עליה והיא חדשה שמעולם לא עשיתה לשמה ולא נחשבה ותהיה חסרה אבר, כי המצות עשה הם רמז כנגד אברי האדם הרוחניים, או שמא נגזר עליך שום גזירה ונצלת בזכותה ותמה, לכך עשה אותה מחדש ולא תאמר אם לא אעשה היום אעשנה למחר, לזה אמר אשר אנכי מצוך היום ולא למחר, כי שמא מחר לא יהיה לך יכולת, ואם היום באה לידך ולא עשיתה גם למחר לא יהיה לך יכולת ולא יספיקו לך לעשותה כי שכר מצוה מצוה, פירוש שיספיקו לך שתעשה מצוה אחרת, ושכר עבירה עבירה, אלא עשה אותה מיד כמו שאמרו ז"ל על פסוק ושמרתם את המצות קרי ביה המצות עד שלא תחמיץ, פירוש אם תמתין למחר שמא יהיה לך שום פניה ולא תהיה לשמה ונמצאת שהחמיצה. גם כן אמר אשר אנכי מצוך לא תעריך במצוה אלא במי שצוה בה, זהו אשר אנכי ולא אמר אשר אני אלא אנכי, לומר שכל מצוה ומצוה היא שקולה כנגד העשרת הדברות שנאמר בהם אנכי כולם נתנו מרועה אחד, ואמר אשר אנכי מצוך בלשון יחיד, לומר שלא תאמר שעיקר המצוה ברבים ברב עם הדרת מלך כמו התפלה וכיוצא בה ואם לא יש רבים תתבטל המצוה, לזה אמר בלשון יחיד כאילו לא נתנה אלא לך לבדך:
פסוק א:תשמרו לעשות. לא אמר תשמרו ותעשו כמו שאמר ושמרתם ועשיתם, אלא תשמרו לעשות, שלא יעלה בדעתך שיש הרבה מצות תלויות בארץ והם בטלות בחוצה לארץ, לזה אמר תשמרו לעשות לא יהיה דבר זה מגמת פניכם שאם כן נמצאת התורה בטלה בחוצה לארץ, ובזמן החרבן יש הרבה מצות שהם בפני הבית כמו הקרבנות אלא תהיה מגמת פניכם המצוה והמתינו לה כשתבא שתקיימוה כמו ואביו שמר את הדבר, לזה אמר תשמרו המתינו לה לעשות, למדו פירושה ובשכר זה תחיו לעתיד ותקיימוה ותבאו ותירשו את הארץ לקיים המצות התלויות בארץ. עוד כל המצוה אשר אנכי מצוך. כלומר כל מה שאני מצוך הוא לעשות מצוה אחת שאחר שעשית מצוה אחת יבאו לך שאר כל המצות, ששכר מצוה מצוה, כי כולם חרוזים במחרוז אחד ואם תקח אחת כולם יגררו אחריך, ולזה תקנו ז"ל בברכות אשר קדשנו במצותיו וצונו, היה לו לומר אשר קדשנו וצונו לעשות מצוה פלונית, אלא לומר שבעשית מצוה אחת כאילו עשה כל המצות. וכן אז"ל כל העושה מצוה אחת כתקנה כאילו עשה כל המצות, זהו פירוש המשנה במסכת קידושין כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין את ימיו ונוחל את הארץ, זהו על דרך מה שאמרנו מה' לא תצא הרעות והטוב לא אמר והטובות כמו שאמר הרעות אלא הטוב הראשון הוא מבשר ודם. וכתב בעל בית. מדות במעלת התורה ז"ל, יזהר האדם בכל המצות בין קלות בין חמורות, שכל אחת ואחת מביאתו לחיי עוה"ב שנאמר כל המצוה וגו', מהו כל המצוה שיהיו בעיניך כל המצות של תורה חשובות כמצוה אחת ושקולות זו כזו וכלולות זו בזו ע"כ. ורז"ל אמרו כל המצוה, פירוש שיעשה כולה לומר שאם התחיל בה שיגמרנה שאינה נקראת אלא על שם גומרה, ונסמך זה לענין ע"א לומר הכופר בע"א כאלו קיים כל התורה כולה:
פסוק ב:וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך זה ארבעים שנה, ואמר ראיה למה שאמר תשמרו, שפירושו תמתינו למצוה כשתבא לקיימה, תראו זה מהדרך שהיה ארבעים שנה והתורה נתנה קודם ובמדבר לא נתקיימה עד שבאו לארץ זהו אומרו ארבעים שנה במדבר, היה לו לאמרה סמוך לכניסתם לארץ, למה ארבעים שנה קודם, לדעת התשמור מצותיו, אם יהיה מגמת פניך להמתין להם מתי יבאו ותקיימו אותם. ובזוהר פרשת תרומה דף קנ"ז ז"ל קב"ה כד ברא עלמא פליג ארעא דישובא לסטר חד וחרבא לסטר חד פליג ישובא ואסחר עלמא וכו' ארעא קדישא איהי אמצעיתא דעלמא ובאמצעיתא איהי ירושלם וכו' פליג חרבא ולא אשתכח חרבא תקיפא בכל עלמא בר ההוא מדברא דתברו חיליה ותוקפיה ישראל מ' שנה כד"א המוליכך במדבר הגדול והנורא, בההוא מדברא שלטא סטרא אחרא ובעל כרחיה אזלו ישראל עליה ותברו חיליה ארבעים שנה ואי ישראל ישתכחון זכאין באינון מ' שנין הוה מתעברא ההוא סטרא מעלמא ומדקא ארגיזו לקב"ה כל אינון זמנין אתתקף ההוא סטרא ונפלו כלהו תמן תחות רשותיה, ולזה ויענך וגו', ולזה וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו וגו' ואתקיים ביה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב דנפלו לבתר כלהו ברשותיה ומ' שנין אלקו מידיה לקבל מלקו דבי דינא, ע"כ:
פסוק ב:ואמר למען ענותך, ענתך כתיב מלשון עניה, כמו וענתה שמה כימי נעוריה, כדי שיהיה לה עניה לעוה"ב לומר שקיים כל המצות מאחר שהיה ממתין להם, לנסותך לנסתך כתיב כדי להרים נסך ודגלך, וכדי להודיע לכל העולם שאתם ראויים לכך, ולא יאמרו שרוב המצות לא קיימום למה יזכו לכל הכבוד, זהו לדעת את אשר בלבבך שהוא על המתנת המצות ולהיות לכם עניה לעוה"ב, כמו שאמר במדרש ז"ל לעתיד לבא עתיד הקב"ה להביא ס"ת ומניחה בחיקו ואומר כל מי שעסק בתורה יבא ויטול שכרו כו'. כתבתי זה המאמר בפרשת אמור, ובסופי' אומר אומרים לפניו רבש"ע ישראל שקבלו התורה איך קיימוה אומר להם אני מעיד שקיימוה. א"כ זהו אומרו כאן לדעת לאומות התשמור מצותיו, שמאחר שמגמת פניכם לקיים מצותיה של תורה ואתם ממתינין כשתבא לידכם ותקיימוה בזה יש לי ולכם עניה לעתיד:
פסוק ג:ויענך וירעיבך. הענוי היה שאכלו מן החררה שהוציאו ממצרים ס' סעודות כי לא ירד להם המן עד יום ט"ז באייר ואכלו המן קודם קבלת התורה עשרים יום כדי לקבל תרי"ג מצות וז' מצות דרבנן הם כת"ר, עשרים בגי' כתר. וירעיבך שכלתה החררה ובאו ואמר מי יתן מותנו וגו' כי הוצאתם אותנו להמית את כל הקהל הזה ברעב, שהרגישו ברעבון והיה זה כדי שיתעכל ויכלה מהם זוהמת מזון הגופני, שאי אפשר להבין המושכלות אלא אחר הפסק זוהמת מזון הגופני, כן דרך הרופא נותן לחולה קודם דברים המשלשלים כדי לנקות העפוש ואח"כ נותן לו דברים המעצרים, כן עשה השי"ת הרעיבם עד שכלה עפוש מזון הגופני ואח"כ האכילם המן. רז"ל אמרו על ויענך וירעיבך, וכן אמרו המאכילך מן במדבר למען ענותך, אז"ל שאכילת המן הוא הענוי לפי שאמר שם רב אמי ורב אסי חד אמר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו, שכל יום ויום היה יורד וחם השמש ונמס והיו עיניהם תלויות, וזהו הענוי. וחד אמר אינו דומה רואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל א"ר יוסף מכאן לסומים שאוכלים ואינם שבעים, א"כ הענוי הוא שהיו טועמים בו כל מה שהיו מתאוים אבל בעיניהם לא היו רואין אלא מן. שנאמר בלתי אל המן עינינו. ואפשר עוד לו שרמז כאן ענין המן הרשע שעינה אותנו שלשה ימים לילה ויום והביאנו במצור ובמצוק, אשר לא ידעת כמו שאמרה אסתר ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי כי כן כתיב והתמכרתם לעבדים ולשפחות, אבל לא להרג, ויאכילך את המן, לסוף תלו אותו ואת בניו ואכלו ממונו שנאמר ותשם אסתר את מרדכי על בית המן:
פסוק ג:ומה שאמר אשר לא ידעון אבתיך. לא שהיו בלתי ראוים לאכילת המן, אלא שאכילת המן היא לזכך חומרם שהיו בחמר ובלבנים ונתעכר חומרם, אבל האבות לא היו צריכין לזה שהיה חומרם זך והיה גופם מרכבה לשכינה, כאמרם ז"ל האבות הם הם המרכבה. למען הודיעך כי לא על לחם לבדו יחיה אדם, להודיע שאם האדם יעסוק בתורה הקב"ה יזמין לו, שכל דבר שיאכל יהיה מזונו ויהיה טבעו כטבע הלחם ולא יצטרך לבקש הלחם, כמו שאמרה המשנה אכל שלק והוא מזונו רבי עקיבא אומר מברך ג' ברכות. ורבי חנינא בן דוסא שהיה מזונו קב חרובין, והרי המן אינו מאכל חומרי ונזונו בו ארבעים שנה שהקב"ה אמר לו שיזין, כמו המעשה בבתו דרבי חנינא בן דוסא שבמקום השמן נתנה חומץ בנר ואמר לה לא תחוש שמי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק ודלק עד מוצאי שבת והבדילו לאורו, כל זה לומר שההדלקה אינו מטבע השמן אלא מגזרת הש"י, כן ת"ח כל דבר שיזדמן לו יהיה מזונו וחומרו יקבלנו כמו אחר בבשר שמן ולא יטרח לבקש פת ענוג ונקי כי הכל בגזרתו ית', ומי שאמר ללחם ויסעד יאמר לשלק ויסעד. ויתכן עוד לומר לא על הלחם לבדו יחיה וגו', שהוא רמז שלא יתעסק האדם בתורה שבכתב לבד כמו הצדוקים, שהיא נקראת לחם שנאמר לכו לחמו בלחמו כי היא עיקר כמו הלחם שהוא עיקר והכל בא ללפת בו הפת, כי על כל מוצא פי ה', זו תורה שבעל פה שהיא נקראת פי ה' שתורה שבכתב היא מתפרשת על פי תורה שבעל פה. וכתב הרב בחיי ז"ל לא על הלחם לבדו יחיה וגו', על הלחם שאדם רגיל בו אין חיותו של אדם בו לבדו בלתי הכח המצמיחו והוא מזלו וכחו, כמו שאז"ל אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שמכה בו ואומר לו גדל שנאמר הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ ואותו כח המצמיחו יש לו כח אחר ממונה ואותו כח אחר יש לו כח וגבורה מושל עליו שהוא מעמידו ומקיימו, וכן מכח לכח עד סיבה עליונה שהיא כח הכחות כולם, והוא מקור החיים והמות לכל חי, שהרי ישראל כל ארבעים שנה שהיו במדבר לא אכלו לחם וחיו, זהו על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, כלומר על הכח הנגזר מפי עליון. וכל הכחות האלו הם אמצעיים וקראם הכתוב מוצא פי ה' כלומר שהם כולם נגזרים ויוצאים מכחו. ובא הכתוב הזה להודיע שאין עיקר החיות במזון הבא מסבה אחר סבה כענין הלחם שאנו אוכלים שהאמצעיים רבו, אלא שעיקר החיות במזון הרוחני הקרוב לסיבה עליונה, כי כל מה שיתקרב מכחו יתברך ויתמעטו האמצעיים הוא עיקר החיות, וזהו שאז"ל ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, רבי יוחנן אמר אכילה ודאית שנאמר באור פני מלך חיים, נתכוין ר' יוחנן לומר שהאור הוא חיי הנפש, ומזונה ותענוגיה היא האכילה הודאית, אבל מזון הגוף הבא מסבה אחר סיבה אינה אכילה ודאית. נראה לי כי קרא הכתוב המן מוצא פי ה', כי אע"פ שכל האמצעיים כולם על ידם יחיה האדם אין צריך לומר על כל מוצא פי ה' שהוא המן שאין בו רבוי אמצעיים הוא מוצא פי ה' ממש ע"כ. א"כ פירוש על כל שהמן עולה על כל מוצא פי ה'. ומה שנקראה מקום, מן במלואו מ"ם נו"ן בגימ' מקום:
פסוק ג:שמלתך לא בלתך מעליך. אחר שאמר ויאכילך את המן אחר האכילה הלבישם, האכילה קודם שכן הדין אמר פרנסני מאכילין אותו מיד שנאמר הלא פרוס לרעב לחמך מיד, אמר כסוני עד שיראה להם שצריך כסות שנאמר כי תראה ערום עד שיראה:
פסוק ד:לא בלתה מעליך. לא סרה לעולם שאפילו בעת שהיו צריכין כבוס וגיהוץ היו ענני כבוד מכבסים ומגהצים אותם בעודם עליהם, ואמר שמלתך לומר שלעולם היא כמדתך שהיו גדלים עמהם. עוד מעליך, ממה שעליך שהיו מוקפין ענני כבוד לזה לא בלתה:
פסוק ד:ורגלך לא בצקה. פירש"י ז"ל לא נפחה כבצק. ולא נהירא שהם לא היו הולכים שענני כבוד היו מוליכין אותם, ונראה כמתרם שאמר ומסחנך לא יחפו שמעולם לא סרו המנעלים מעל רגליהם, כמו השמלה. עוד מעליך ממה שעליך שהוא הקב"ה שהוא המלביש והמנעיל שנאמר ואלבשך רקמה ואנעלך תחש, ואלבישך ואנעלך דייקא, רקמ"ה בגימ' השם, הוא מלביש הוא מנעיל. תחש באתב"ש אס"ב עם ג' אותיות ה"ס, והבן מי המלביש ומי המנעיל:
פסוק ד:עוד שמלתך לא בלתה, רמז להם על גופם שלא יבלו כמו שאמרו פרק המוכר את הספינה בגמרא בבא בתרא באותו מעשה דההוא טייעא שאמר ליה תא ואחוי לך מתי מדבר אמר חזינהו דדמו כמאן דמבסמי, פירוש כמו שכורים:
פסוק ה:וידעת עם לבבך. לומר כשתראה שייסורין באים עליך ואתה רואה בעצמך שאין אתה ראוי לאלו הייסורין לא יסיתך יצרך לומר ששלא כדין עושה עמך, או יאמר לך שלית דין ולית דיין, לזה אמר וידעת עם לבבך עם ב' יצריך, שכאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך וגו', הקדים שם הרחמים לומר כשהשם מייסר האדם מקדים לו הרחמים קודם הדין, שאם קדם הדין לא תמצא הרפואה מקום לחול לזה ה' קודם ואחר אלהיך, וכן אמר דוד יסרני ה' אך במשפט וגו', שאל מהקב"ה שיהיו הייסורין על ידי שם הוי"ה ויקל מן הדין מעט, שאמרו אכין ורקין מיעוטין ובהקדמת הרחמים יתמעט הדין:
פסוק ה:ובזוהר פרשת פקודי (דף רנ"ד) ז"ל בסטרא דצפון קיימא נהורא אחרא דהא איהו קיימא לבטלא דינא ויהיב לממנא דפתחא דבההוא פתחא קיימין ממנין אחרין דבספר מסאבא מחכאן לההוא ממנא ונטלי דינא ולזמנין דהאי נהורא דבסטר צפון איהו עבד דינא ולא אתמסר בידא דסטרא אחרא בגין דכל דינין דאתעבידו ביה אית לן אסוותא, קב"ה עבד חסד באינון אתרי, גבריאל איהו האי נהורא דסטרא דצפון ובכל אתר דאיהו מחי שרי ביה חסד בגין דגבר אל בתרין סטרין כליל בתרווייהו (גבר) ועל דא מחיא ואסוותא ביה בסטרא דא קיימא רזא דכתיב כי כאשר ייסר איש את, בנו ה' אלהיך מיסרך אינון יסורין דרחימותא דכלילן בסטרא דא ובסטרא דא ע"כ. וכל זה כדי שתשמור את מצות ה' וללכת בדרכיו כדי לזכותך לעולם הבא ששם היא הליכת דרכיו, לזה סמך כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה, היא ארץ החיים:
פסוק ה:כתב ה"ר רקאנטי ז"ל טעם עינות ותהומות רמז למעיינות הנאצלות והנשפעות שם כד"א כל הנחלים הולכים אל הים ע"כ. ובמדרש תנחומא א"ר ביסנא אין אדם בעולם בלא יסורין, חושש בשניו אינו יכול לישן, בעיניו אינו יכול לישן, יגע בתורה אינו ישן, זה וזה ער הוי אשרי הגבר אשר תיסרנו יה, ואם בא להקפיד ומתורתך תלמדנו משן ומעין ומה שן ועין עבד יוצא בהם לחירות יסורין שממרקין כל גופו של אדם לכ"ש, באברהם נאמר ואברכך ואגדלה שמך כיון שיצא, קפץ עליו רעבון ולא הקפיד ולא קרא תגר אלא וירד אברהם מצרימה, רב חמא חמי חד סגי נהורא דיתיב ולעי באורייתא א"ל שלם לך בר חורין אמר ליה ההוא גברא בר עבדין אמר ליה שאת בר חורין לעוה"ב, לפי שהיה סגי נהור:
פסוק ז:כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה, שמא תאמר במדבר היו ענני כבוד מוליכין אותם והם בתוך אוירן והבאר היה מעלה להם מיני דשאים שהיה ריחן נודף מסוף העולם ועד סופו והיו מנענעים בהם שנאמר בנאות דשא ירביצני, ובא שלמה ואמר וריח שלמותיך כריח לבנון, א"כ היו בתוך אויר זך לזה אמר כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה באויר. ארץ נחלי מים, שמא תאמר במדבר היו להם מים טובים מן הבאר, לזה אמר ארץ נחלי מים, כמו שהבאר היתה הולכת לפניכם כן בא"י יש נחלים הולכים, שמא תאמר הנחלים הם פעמים עכורים לזה אמר עינות ותהומות שמימיהם צלולים והם מים חיים, שהבורות המכונסים נקראים מים מתים. עינות ותהומות, עינת ותהמת כתיב, רמז על מי השלוח שהיה משקה כל ירושלים. ועל מי גיחון שסתמם חזקיה מלך יהודה ולא הודו לו. שמא תאמר במדבר היו אוכלים המן ובו היו נזונין, לזה אמר ארץ חטה. שמא תאמר אלו הדברים צריכין טורח חרישה וזריעה וקצירה ויש בהן עשר מלאכות עד שיבא לכלל לחם, לזה אמר ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, אם תעשו רצונו של מקום תוציא לכם לחם חם אפוי כמו שאז"ל עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכו', וכבר כתבתי פרשת שלח לך בפסוק והיה באכלכם מלחם הארץ עיין שם. שמא תאמר במן היו טועמים טעם פירות, לזה אמר וגפן ותאנה ורמון וגו'. שמא תאמר שבמן טועמים הרבה דברים כל מה שהיו מתאוים, לזה כתיב לא תחסר כל בה. שמא תאמר במדבר לא היו לא אופין ולא מבשלים כי המן אפוי ומבושל ומה שאמר את אשר תאפו אפו הוא בתאוה לבד, ומה שאמר ובשלו בפרור ותרגום בקדרה וסתם קדרה היא של חרס וכשנכנסנו לארץ צריכין היו לכלי מתכות להשתמש בהן כגון אלפסים ומחבות וקערות וכפות, לזה אמר ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת ומהם אתה יכול לעשות כל כלים שתרצה. שמא תאמר אולי יזיק לנו המאכל לזה אמר ואכלת ושבעת אכול עד שתשבע, לא כמו שאז"ל סעודה דהנייך משוך ידך הימנה, פירוש שהיא מתוקה משוך ידך הימנה שלא ישבע פן יזיקו, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות דעות שיניח שליש ממאכלו, אבל כאן ואכלת ושבעת, לא אמר לשובע אלא ושבעת לפי שאוירה טוב כמ"ש, הארץ טובה ואוירה טוב והמים ג"כ טובים א"כ אפילו שתשבע אין בה שום היזק, לז"א ואכלת ושבעת בלא פחד, שאם לא כן ושבעת למה ודאי כשאדם אוכל שבע, לזה וברכת צריך שתודה לה' ית' על הארץ הטובה אשר נתן לך:
פסוק ז:עוד וברכת וגו', שמעתי שכל המברך על כל מה שאוכל ואינו מכניס לגופו שום דבר בלא ברכה ראשונה ואחרונה, כשמת אין התולעים שולטים בגופו, לפי שהתולעים הם מהקללה שנאמר כי תאכלנו התועלת, והברכה היא הפך הקללה שנאמר להניח ברכה אל ביתך הוא הקבר, ברכה גימ' כר"ז שמכריזין שלא יגע בו שום נזק. עוד ברכה גי' זכר, לפי שמזכיר שמו ומברך על כל דבר ודבר שהיה אוכל ולא נהנה שום דבר בלא ברכה לזה מצילין אותו מדין התולעים, ועוד לפי שבשר גופו נתגדל ונתרבה ע"י ברכה אין הקללה שולטת במקום ברכה, וכן מצינו רמז לזה ואכלת ושבעת וברכת את, ס"ת ד' תוי"ן גימ' ברכת נהנים להציל מדין תולעים עהמוה"כ:
פסוק ז:עוד ואכלת ושבעת על פירות הארץ שהיו שמנים והיו משביעים כמו הלחם כדאיתא בברכות פרק כיצד מברכין דר' יוחנן כד הוה אכיל מפירות גינוסר לא הוה אכל מזונא, לפי שהיו שמנים שנאמר מאשר שמנה לחמו, לזה רבן גמליאל היה סובר שיברכו עליהן ברכת המזון. ועוד ארץ אשר לא במסכנות וגו', יאמר שאם אכל פת חריבה אינו מוטעם שאין לו במה ללפת בו את הפת, אלא שהלחם של ארץ ישראל הוא כל כך מוטעם ויפה שאין צורך לו שיאכל עמו לפתן, ולזה נמנית החטה עם הפירות לומר שבעודה חטה היא מתוקה כפירות כ"ש כשנעשית לחם. עוד לפי שהחטה אינה מסורה ביד שום שר אלא ביד הקב"ה כמו שאמר בזוהר לא במסכנות, שהוא תחת השרים שהם במסכנות שאין להם שום דבר מעצמן אלא מהקב"ה מה שנותן להם:
פסוק ז:ואפשר עוד לומר שאלו השבעה מינין הם מושפעים משבע עליונות, ולזה תמצא שזכר ארץ ז"פ, כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים, ארץ חטה ושעורה, ארץ זית שמן, ארץ אשר לא במסכנות, ארץ אשר אבניה ברזל, וברכת את ה' אלהיך על הארץ, הרי ז"פ ארץ נאמר באלו השבעה מינין, לפי שהם מושפעים מז' ארצות, ואיני יכול לכוון לכל אחד ואחד והמעיין יבין. והתחיל כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וחתם על הארץ הטובה, ועל זה אמר דוד המע"ה אתהלך לפני ה' בארצות החיים:
פסוק ט:עוד ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, שלא יאכל עד שילמוד בתורה קודם, כמו שאמר בזוהר צדיק אוכל לשובע נפשו, אחר שמשביע נפשו מהתורה, א"כ לא במסכנות מהתורה. עוד לא במסכנות עד שיתן לעני קודם לא במסכנותו של עני, אלא צריך שתתן לעני קודם. כדי שיאכל וישכח רישו, א"כ לא במסכנות:
פסוק ט:ובזוהר פרשת תרומה דף קנ"ד ז"ל זכאה איהו מאן דאילין תרין קיימין על פתוריה מלי דאורייתא וחולקא דמסכני מההוא שלחן כד סלקין ההוא פתורא מקמי בר נש תרין מלאכין קדישין אזדמנן תמן חד מימינא וחד משמאלא חד אמר דא הוא שלחן דמלכא קדישא דפלניא קא מסדר קמיה מסדר יהא תדיר פתורא דא בברכאן עילאין ומשחא ורבו עילאה דקב"ה ישרי עלוי. וחד אמר דא איהו שלחן דמלכא קדישא דפלניא קא מסדר קמיה דא פתורא די עילאי ותתאי יברכון ליה מסדר פתורא דא קמי עתיק יומין בהאי עלמא ובעלמא דאתי ע"כ. א"כ לא יהא במסכנות דיברכו ליה עילאי ותתאי, ואמר מסדר יהא פתורא דא בברכאן עילאין. ומה שאמר תאכל בה יובן זה ממאמר אחר בזוהר דף קנ"ז ז"ל פתח רבי יוסי ואמר ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך, אי בארעא קדישא ארעא דישראל מברכין לבר מארעא מנא לן דהא כגונא דא לא אצטריך, אלא קב"ה כד ברא עלמא פליג ארעא דישובא איהו לסטר חד וחרבא לסטר חד אחרא פליג ישובא ואסחר איהו עלמא סוחרניה דנקודה חדא ומאן איהו דא ארעא קדישא ארעא קדישא אמצעיתא דעלמא ובאמצעיתא דארעא קדישא איהי ירושלם ובאמצעיתא דירושלם איהו בית קדש הקדשים וכל טיבו וכל מזונא דכל ישובא תמן נחית מלעילא ולית לך אתר בכל ישובא דלא אתזן מתמן ע"כ. א"כ וברכת את ה' על שנתן לך המזון ועל הארץ הטובה, א"כ לא במסכנות מאחר שתאכל בה כלום שאכילתך בה ממנה ומתמן אתזן כל עלמא. עוד בזוהר דף קנ"ג ז"ל ר' חייא פתח ואמר ואכלת ושבעת וברכת וכי עד לא אכל בר נש לשבעא ואתמלי כרסיה לא יברך לקב"ה אי הכי במאי נוקים ואכלת ושבעת ובתר וברכת אלא אפילו לא ייכול בר נש אלא כזית ורעותיה איהו עליה וישוי ליה לההוא מיכלא עקרא דמוכליה שבעא אקרי דכתיב פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון לכל חי אכילה לא כתיב אלא רצון ההוא רעותא דשוי על ההוא מיכלא שבעא אקרי ואפילו דלית קמיה דבר נש אלא ההוא זעיר דכזית ולא יתיר הא רעותא דשבעא שוי עליה ובגין כך ומשביע לכל חי רצון כתיב ולא אכילה ועל דא וברכת ודאי ואתחייב בר נש לברכא לקב"ה בגין למיהב חדו לעילא ע"כ. עוד כתב ז"ל מאן דאתעדן על פתוריה ומתענג מאינון מיכלין אית ליה לאדכרא ולדאגא על קדושא דארעא קדישא ועל היכלא דמלכא דקא אתחריב ובגין ההוא עציבו דקא עציב על פתוריה בההוא חדווה ומשתיא דתמן קב"ה חשיב עלוהי כאלו בנה ביתיה ובנה כל אינון חורביא דבי מקדשא, זכאה חולקיה ע"כ. ולכן יש נוסחאות שכתוב בהן ואע"פ שאכלנו ושתינו חורבן ביתך הגדול והקדוש לא שכחנו אל תשכחנו לנצח ואל תעזבנו לאורך ימים ובנה את ירושלים עיר קדשך במהרה בימינו וכו', זהו וברכת את ה' בבנינה, אלהיך זהו בחרבנה, אשר נתן לך דקב"ה חשיב עלך כאילו בנית ביתיה ונתנו לך:
פסוק יא:השמר לך פן תשכח. כשתראה אויר זך ומים זכים ופירות שמנים ואכילה לשובע והחולאים בדלין ממך, מזה תבא לשכחת ה' שתחשוב שהמזל גורם או האויר גורם, מזה יבא לבלתי שמור מצותיו שלא יעשה המצות לשמן, ולזה אמר מצותיו וחקותיו ומשפטיו ולא אמר מצות משפטים וחוקים וכשתעשם שלא לשמן אין לך שכר עליהם וכל זה הוא משכח השי"ת, אלא צריך שיהיה מגמתך כמו שאמר דוד המע"ה שויתי ה' לנגדי תמיד, זהו אשר אנכי מצוך היום, על דבר זה אני מצוך פן תאכל ושבעת שהלחם הוא לחם מפונק שאינו צריך לפתן כמ"ש ואכלת קמעא, ומזה תבא לידי שכחת הבורא ית', כי מי שהוא רעב אינו בא לידי שכחה כי הוא שואל ומבקש מאתו ית':
פסוק יב:ובתים טובים תבנה וישבת, שלא די לך במה שנתן לך שנאמר ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת, אלא שבנית לך אחרים טובים מהם. או שהרסת אותם הבתים שנתן לך הש"י כמו שאמר בזוהר על פסוק ונתתי נגע צרעת בבית ארץ וגו' אמר שם לפי שנבנו בכח הטומאה וברוחא דמסאבא וכדי להעביר רוח הטומאה מן הארץ ולקדש ארץ ישראל ולקדש ישראל ולקדש דירתם אמר ונתץ את הבית את עציו ואת אבניו וגו' ויחזור ויבנה הבית ע"י קדושה וטהרה, אמר שם כדין כתיב ובתים טובים תבנה וישבת אלין אקרון טובים דהאי קדמאי לאו אינון טובים דלאו בכללא דקדושא ודכיא נינהו. א"ר יהודה אי הכי במאי ניקום קרא דכתיב ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת אי רוח מסאבא שריא בגווייהו איך מלאים כל טוב, א"ר אלעזר מלאים כל טוב בממונא בכספא ובדהבא ובכלא כד"א כי טוב ארץ מצרים לכם הוא, א"ר יהודה הא כל בתי דמצראי מליין חרשין וטעואן הוו אלא בגין עותרא דארעא אתמר, מי שבונה הוא מתמסכן שנאמר ערי מסכנות שממסכנות את בעליהן ואתה בנית ונתעשרת, שמצאת רבוי כסף וזהב והולך ורבה, זהו וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה, שהאברים שלך וקומתך תרבה ומזה תבא לשכחת הבורא יתברך ח"ו, כי עתה שהוא יושב בבנינו ברבוי כסף וזהב לא יאמר שהקב"ה נתנו לו אלא יאמר שדרך הוא כשהורסים בתים למצוא בהם מציאות, ובפרט כשרואה עצמו בעל קומה כמו שאמר וכל אשר לך ירבה יבא מזה לידי שכחה, לומר שאי אפשר שהמצרים שלטו עלינו, זהו ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים, וכן תמצא עצמך שאתה יושב בארץ נחלי מים עינות ותהומות תחשוב שכן הוא בכל מקום ולא תזכור שהוליכך במדבר ארבעים שנה מקום שאין מים, וכן כשאתה אוכל מלחם מפונק תחשוב שכן הוא כל מקום מצוי ולא תזכור שהאכילך מן למען ענותך כדי שיהיה לך ענייה לעתיד ולעלות נסך כמ"ש, ומזה תבא לאמר כחי ועוצם ידי ועצם ידי כתיב, שאני בעל עצם כלומר בעל אברים עשה את החיל הזה. וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח וגו', לא בשביל שאתה ראוי לכך אלא למען הקים את בריתו שאמר לאברהם אעשך לגוי, גדול בקומה, גדול בגבורה, כיום הזה, כמו שאתה רואה עצמך היום הזה:
פסוק יט:והיה אם שכח תשכח, לפי שצוה לעיל ואמר השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך לבלתי שמור מצותיו, שלא ישכח מלעשותם לשם מי שצוה בהם לזה אמר מצותיו ולא אמר מצות, ואמר נ"כ ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך המוציאך, שלא ישכח יציאת מצרים כי בזכרון יציאת מצרים יבא לידי זכירת הקב"ה, וזכירות הרבה שהקב"ה מצוי משכיר. ומעניש, והוא, אמת ודבורו אמת, שאמר ואחרי כן יצאו והוציאם, ושהוא יכול לשדד המערכות ולו היכולת והכח והממשלה והגבורה כמ"ש מבית עבדים מתחת יד הכחות שלא היה באפשרות להוציא בלתו ית', ועל יד נביא נאמן ביתו, ונתן לנו התורה על ידו, כי לזה היתה יציאת מצרים כמ"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, ולהאמין במצותיו שהן בכלל התורה, ולהאמין בעונשיה למי שעובר עליה ובשכרה למי שעוסק בה ועושה המצות לשמן, אמר עתה אם שכח אחת מאלו תבא ח"ו לשכחת הבורא ותלך לעבוד ע"א:
פסוק יט:העידותי בכם היום את השמים כי אבד וגו' איני צריך לאבד אתכם אלא כל מי שרואה אתכם עובדים ע"א ועוזבים אלהיכם יהרוג אתכם כמו שעשה נבוכדנצר כדאיתא פרקי ר' אליעזר פרק ל"ג ז"ל רבי יהודה אומר כשביקש נבוכדנצר עלילות על ישראל להרגם העמיד צלם בבקעת דורא והוציא כרוז ואמר כל מי שלא ישתחווה לצלם הזה ישרף באש, ישראל לא בטחו ביוצרם והשתחוו לע"א חוץ מדניאל חנניה מישאל ועזריה ונתנם לתוך כבשן האש ולא נשרפו, אמר המלך לישראל הייתם יודעים אלהיכם והשתחויתם לע"א של בל שאין בה כח להציל אתכם, אלא כדרך שעשיתם לארצכם והחרבתם אותה כך אתם מבקשים לעשות לארץ הזאת ולהחריבה, וצוה המלך והרגו כולם ומתו, ומנין שהיו כולם הרוגי חרב שנאמר בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו, ע"כ:
פסוק כ:כגוים אשר ה מאביד מפניכם, יאמר אם הכנענים שאינם מצווים על ע"א כי אע"פ שהיא אחת מז' מצות בני נח כשראה שאין מקיימין אותם עמד והתירם להם שנאמר ראה ויתר גוים וגו', מאבידם מפניכם, כ"ש וק"ו שאתם תאבדו, זהו כן תאבדון מאליכם, ופירוש כן כמו כן בנות צלפחד, שמן הדין ומן הראוי שתאבדו, ולא די זה אלא ולא תשמעו בקול ה', היה לו לומר עקב לא שמעתם ואמר לא תשמעו לומר שיפסק מהם הנבואה ורוח הקודש ובת קול, כי בשמיעת קולו חיים שנאמר השמע עם וגו' כמונו ויחי וגו', ופירוש עקב בסוף כמו העקב שהוא סוף הגוף, כמו לנו בזמננו זה שאנו בלא נבואה ולא רוח הקודש ולא בת קול: