תנ"ך על הפרק - דברים ח - ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה (חלק ב') / הרב דוד חי הכהן שליט"א

תנ"ך על הפרק

דברים ח

161 / 929
היום

הפרק

קִיּוּם הַמִּצְוֹת מְחַיֶּה, זִכָּרוֹן נִסֵּי הַמִּדְבָּר, הָאָרֶץ הַטֹּבָה וּבִרְכָתָהּ וָעוֹד

כָּל־הַמִּצְוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם תִּשְׁמְר֣וּן לַעֲשׂ֑וֹת לְמַ֨עַן תִּֽחְי֜וּן וּרְבִיתֶ֗ם וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע יְהוָ֖ה לַאֲבֹתֵיכֶֽם׃וְזָכַרְתָּ֣ אֶת־כָּל־הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר הֹלִֽיכֲךָ֜ יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ זֶ֛ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לְמַ֨עַן עַנֹּֽתְךָ֜ לְנַסֹּֽתְךָ֗ לָדַ֜עַת אֶת־אֲשֶׁ֧ר בִּֽלְבָבְךָ֛ הֲתִשְׁמֹ֥רמצותומִצְוֺתָ֖יואִם־לֹֽא׃וַֽיְעַנְּךָ֮ וַיַּרְעִבֶךָ֒ וַיַּֽאֲכִֽלְךָ֤ אֶת הַמָּן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדַ֔עְתָּ וְלֹ֥א יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן הוֹדִֽעֲךָ֗ כִּ֠י לֹ֣א עַל־הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל־כָּל־מוֹצָ֥א פִֽי־יְהוָ֖ה יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם׃שִׂמְלָ֨תְךָ֜ לֹ֤א בָֽלְתָה֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְרַגְלְךָ֖ לֹ֣א בָצֵ֑קָה זֶ֖ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה׃וְיָדַעְתָּ֖ עִם־לְבָבֶ֑ךָ כִּ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר יְיַסֵּ֥ר אִישׁ֙ אֶת־בְּנ֔וֹ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מְיַסְּרֶֽךָּ׃וְשָׁ֣מַרְתָּ֔ אֶת־מִצְוֺ֖ת יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לָלֶ֥כֶת בִּדְרָכָ֖יו וּלְיִרְאָ֥ה אֹתֽוֹ׃כִּ֚י יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ מְבִֽיאֲךָ֖ אֶל־אֶ֣רֶץ טוֹבָ֑ה אֶ֚רֶץ נַ֣חֲלֵי מָ֔יִם עֲיָנֹת֙ וּתְהֹמֹ֔ת יֹצְאִ֥ים בַּבִּקְעָ֖ה וּבָהָֽר׃אֶ֤רֶץ חִטָּה֙ וּשְׂעֹרָ֔ה וְגֶ֥פֶן וּתְאֵנָ֖ה וְרִמּ֑וֹן אֶֽרֶץ־זֵ֥ית שֶׁ֖מֶן וּדְבָֽשׁ׃אֶ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹ֤א בְמִסְכֵּנֻת֙ תֹּֽאכַל־בָּ֣הּ לֶ֔חֶם לֹֽא־תֶחְסַ֥ר כֹּ֖ל בָּ֑הּ אֶ֚רֶץ אֲשֶׁ֣ר אֲבָנֶ֣יהָ בַרְזֶ֔ל וּמֵהֲרָרֶ֖יהָ תַּחְצֹ֥ב נְחֹֽשֶׁת׃וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ׃הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תִּשְׁכַּ֖ח אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤ר מִצְוֺתָיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם׃פֶּן־תֹּאכַ֖ל וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבָתִּ֥ים טוֹבִ֛ים תִּבְנֶ֖ה וְיָשָֽׁבְתָּ׃וּבְקָֽרְךָ֤ וְצֹֽאנְךָ֙ יִרְבְּיֻ֔ן וְכֶ֥סֶף וְזָהָ֖ב יִרְבֶּה־לָּ֑ךְ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ יִרְבֶּֽה׃וְרָ֖ם לְבָבֶ֑ךָ וְשָֽׁכַחְתָּ֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ הַמּוֹצִיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃הַמּוֹלִ֨יכֲךָ֜ בַּמִּדְבָּ֣ר ׀ הַגָּדֹ֣ל וְהַנּוֹרָ֗א נָחָ֤שׁ ׀ שָׂרָף֙ וְעַקְרָ֔ב וְצִמָּא֖וֹן אֲשֶׁ֣ר אֵֽין־מָ֑יִם הַמּוֹצִ֤יא לְךָ֙ מַ֔יִם מִצּ֖וּר הַֽחַלָּמִֽישׁ׃הַמַּֽאֲכִ֨לְךָ֥ מָן֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן עַנֹּֽתְךָ֗ וּלְמַ֙עַן֙ נַסֹּתֶ֔ךָ לְהֵיטִֽבְךָ֖ בְּאַחֲרִיתֶֽךָ׃וְאָמַרְתָּ֖ בִּלְבָבֶ֑ךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה׃וְזָֽכַרְתָּ֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כִּ֣י ה֗וּא הַנֹּתֵ֥ן לְךָ֛ כֹּ֖חַ לַעֲשׂ֣וֹת חָ֑יִל לְמַ֨עַן הָקִ֧ים אֶת־בְּרִית֛וֹ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃וְהָיָ֗ה אִם־שָׁכֹ֤חַ תִּשְׁכַּח֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְהָֽלַכְתָּ֗ אַחֲרֵי֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַעֲבַדְתָּ֖ם וְהִשְׁתַּחֲוִ֣יתָ לָהֶ֑ם הַעִדֹ֤תִי בָכֶם֙ הַיּ֔וֹם כִּ֥י אָבֹ֖ד תֹּאבֵדֽוּן׃כַּגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֤ר יְהוָה֙ מַאֲבִ֣יד מִפְּנֵיכֶ֔ם כֵּ֖ן תֹאבֵד֑וּן עֵ֚קֶב לֹ֣א תִשְׁמְע֔וּן בְּק֖וֹל יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב דוד חי הכהן שליט

ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה (חלק ב')

מתוך שבחה הכללי של שמירת המצוות, עוברת התורה להרחיב בחשיבותן הרבה גם כאשר הן מתפרטות לפרטי פרטים: "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות". בהקשר זה ראוי להרחיב בהשגחה האלוקית הקשורה בקיום המצוות בארץ הקודש, שאף היא מלווה אותנו בכל פרטי הפרטים של חיינו ומעשינו. כעדות לכך חוזרת התורה ומצביעה על ההשגחה הנפלאה שהייתה עמנו "זה ארבעים שנה במדבר", בדרכנו אל הארץ, שכל כולה נועדה להכשירנו לשמירת המצוות – "למען ענתך לנסתך לדעת את אשר בלבבך, התשמר מצותיו אם לא".

בשנות המדבר זכינו לאכילת המן, המזון הפלאי של נודע כמותו מעולם, והיא אשר טבעה בנו את הידיעה החשובה כל כך לחיי המצוות בארץ הקודש – כי גם חיותנו הטבעית והיומיומית תלויה בדבר ה' ולא בחוקות הטבע: "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם".

נראה כי כוונת התורה להזכיר לנו כי המן ירד מדי יום אך ורק ליום אחד, על מנת שלא יתלה האדם את מבטחו במן ליום הבא, אלא יבטח בה' שימציא לו את מזונו. גם תכונתו האוורירית של המן, שנמס בקלות והיה נעלם מהכרת החושים הרגילה עד שאמרו עליו "מן הוא" (כלומר: מהו זה?), מחנכת אותנו להאמין כי המצוות פועלות ומשפיעות על החיים גם אם אין אנו יודעים כיצד.

ההשגחה האלוקית לא הסתפקה בדאגה לעצם החיים, והרחיבה את השפעה גם לצדדים הקשורים בנעימותם ובהופעתם החיצונית: "שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה". בנשימה אחת עם דאגה אבהית זו נזכרים גם הייסורים, שלא נעדרו מדרך המדבר, שכן גם הם היו חלק מאותה דרך חינוכית הדואגת לפרטי החיים בשעת הטובה כמו בשעת הרעה.

מן הייסורים אנו למדים כי יחסו של הבורא אלינו הוא כיחסו של האב לבניו, שגם בשעה שהוא מייסרם אין הוא כועס עליהם בלבו, חלילה, אלא מבקש אך ורק את טובתם. הכלל היוצא מתוך סיפור הדברים הוא הדגשת הזהירות הראויה במצוות ה', שהן הדרכים שסלל עבורנו לזכות לכל הטובה שבלבו לתת לנו ולהישמר מכל צער מחנך: "ושמרת את מצות ה' אלקיך ללכת בדרכיו וליראה אתו".

לאחר שהזהירה התורה על שמירת המצוות היא מודיעה מקצת מתן שכרן בארץ הטובה, ארץ שנחלי המים השוטפים על פניה יחד עם המעיינות הנובעים מתהומותיה מעידים על החיוניות המיוחדת הקיימת בה. גם טבעה של אדמת הארץ מיוחד במינו, ויש בו מכל צורות המאכל והמשקה המשובחים ביותר, הם שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל: החיטה והשעורה, הראויים מכל למאכל האדם והבהמה; גפן היין, העשויה לשמח את בני האדם; התאנה הרכה, הזבה את עסיסה המתוק; הרימון, המפאר את האילן ביופיו; שמן הזית, יחד עם הדבש, המוסיפים מידה מיוחדת של עונג למאכל הבסיסי.

נוסף ליסודות החיים הללו, החשובים כל כך, הבטיחה התורה כי ארץ ישראל מבורכת גם במקורות החיוניים ליכולת הבניין והתעשייה: "ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשת".

מן התמונה העשירה הזו עולה שרצון הבורא הוא לדאוג לכל צורכי חייהם של ישראל באותה מידה גדושה שלה זכו בעת נדודי המדבר. אמנם, בעוד במדבר נמשכה ברכת ה' לישראל בדרך לא טבעית של אכילת לחם שמים ושתיית מים מצור החלמיש, הנה בארץ היא עתידה להימשך אליהם כחלק מטבעה הרגיל של הארץ.

מתוך כך מתעוררת הסכנה שמא יישכח מקורה של הברכה הרבה והשופעת הזו, ובני האדם המקבלים את טובה ייתלו אותה בכוחותיהם החומריים: "פן תאכל ושבעת... ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך... ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים... ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". אחריתה של שכחה זו עלולה להיות מרה עד מאוד: "והיה אם שכח תשכח את ה' אלקיך... העדתי בכם היום כי אבד תאבדון" – ישראל עלולים להפסיד את הזכות לחיים בארץ ולגלות מעליה.

בדומה לכך, עם הבטחת התורה שאין לנו להתיירא כלל מפני יושבי הארץ, ולו גם יהיו "עם גדול ורב בני ענקים", באה האזהרה שלא נעז לתלות את ניצחוננו הפלאי על אותם גויים חזקים בצדקתנו שלנו: "אל תאמר בלבבך בהדף ה' אלקיך אתם מלפניך לאמר בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת... וידעת כי לא בצדקתך ה' אלקיך נתן לך את הארץ הטובה הזאת לרשתה". האמת היא שהזכות לכבוש ולרשת את הארץ נסמכת על שני גורמים: על רשעת הגויים יורשי הארץ, שבגינה אבדו; ועל שבועת ה' לאבותינו, שבגינה ירשנו אנו את ארצם.

כדי לחזק את קביעתה כי לא בזכותנו אנו יורשים את הארץ, מטעימה התורה את דבריה בתיאור משבר העגל, שברת הלוחות והכנת הלוחות השניים.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך