ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה (חלק ב')
מתוך שבחה הכללי של שמירת המצוות, עוברת התורה להרחיב בחשיבותן הרבה גם כאשר הן מתפרטות לפרטי פרטים: "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות". בהקשר זה ראוי להרחיב בהשגחה האלוקית הקשורה בקיום המצוות בארץ הקודש, שאף היא מלווה אותנו בכל פרטי הפרטים של חיינו ומעשינו. כעדות לכך חוזרת התורה ומצביעה על ההשגחה הנפלאה שהייתה עמנו "זה ארבעים שנה במדבר", בדרכנו אל הארץ, שכל כולה נועדה להכשירנו לשמירת המצוות – "למען ענתך לנסתך לדעת את אשר בלבבך, התשמר מצותיו אם לא".
בשנות המדבר זכינו לאכילת המן, המזון הפלאי של נודע כמותו מעולם, והיא אשר טבעה בנו את הידיעה החשובה כל כך לחיי המצוות בארץ הקודש – כי גם חיותנו הטבעית והיומיומית תלויה בדבר ה' ולא בחוקות הטבע: "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם".
נראה כי כוונת התורה להזכיר לנו כי המן ירד מדי יום אך ורק ליום אחד, על מנת שלא יתלה האדם את מבטחו במן ליום הבא, אלא יבטח בה' שימציא לו את מזונו. גם תכונתו האוורירית של המן, שנמס בקלות והיה נעלם מהכרת החושים הרגילה עד שאמרו עליו "מן הוא" (כלומר: מהו זה?), מחנכת אותנו להאמין כי המצוות פועלות ומשפיעות על החיים גם אם אין אנו יודעים כיצד.
ההשגחה האלוקית לא הסתפקה בדאגה לעצם החיים, והרחיבה את השפעה גם לצדדים הקשורים בנעימותם ובהופעתם החיצונית: "שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה". בנשימה אחת עם דאגה אבהית זו נזכרים גם הייסורים, שלא נעדרו מדרך המדבר, שכן גם הם היו חלק מאותה דרך חינוכית הדואגת לפרטי החיים בשעת הטובה כמו בשעת הרעה.
מן הייסורים אנו למדים כי יחסו של הבורא אלינו הוא כיחסו של האב לבניו, שגם בשעה שהוא מייסרם אין הוא כועס עליהם בלבו, חלילה, אלא מבקש אך ורק את טובתם. הכלל היוצא מתוך סיפור הדברים הוא הדגשת הזהירות הראויה במצוות ה', שהן הדרכים שסלל עבורנו לזכות לכל הטובה שבלבו לתת לנו ולהישמר מכל צער מחנך: "ושמרת את מצות ה' אלקיך ללכת בדרכיו וליראה אתו".
לאחר שהזהירה התורה על שמירת המצוות היא מודיעה מקצת מתן שכרן בארץ הטובה, ארץ שנחלי המים השוטפים על פניה יחד עם המעיינות הנובעים מתהומותיה מעידים על החיוניות המיוחדת הקיימת בה. גם טבעה של אדמת הארץ מיוחד במינו, ויש בו מכל צורות המאכל והמשקה המשובחים ביותר, הם שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל: החיטה והשעורה, הראויים מכל למאכל האדם והבהמה; גפן היין, העשויה לשמח את בני האדם; התאנה הרכה, הזבה את עסיסה המתוק; הרימון, המפאר את האילן ביופיו; שמן הזית, יחד עם הדבש, המוסיפים מידה מיוחדת של עונג למאכל הבסיסי.
נוסף ליסודות החיים הללו, החשובים כל כך, הבטיחה התורה כי ארץ ישראל מבורכת גם במקורות החיוניים ליכולת הבניין והתעשייה: "ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשת".
מן התמונה העשירה הזו עולה שרצון הבורא הוא לדאוג לכל צורכי חייהם של ישראל באותה מידה גדושה שלה זכו בעת נדודי המדבר. אמנם, בעוד במדבר נמשכה ברכת ה' לישראל בדרך לא טבעית של אכילת לחם שמים ושתיית מים מצור החלמיש, הנה בארץ היא עתידה להימשך אליהם כחלק מטבעה הרגיל של הארץ.
מתוך כך מתעוררת הסכנה שמא יישכח מקורה של הברכה הרבה והשופעת הזו, ובני האדם המקבלים את טובה ייתלו אותה בכוחותיהם החומריים: "פן תאכל ושבעת... ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך... ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים... ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". אחריתה של שכחה זו עלולה להיות מרה עד מאוד: "והיה אם שכח תשכח את ה' אלקיך... העדתי בכם היום כי אבד תאבדון" – ישראל עלולים להפסיד את הזכות לחיים בארץ ולגלות מעליה.
בדומה לכך, עם הבטחת התורה שאין לנו להתיירא כלל מפני יושבי הארץ, ולו גם יהיו "עם גדול ורב בני ענקים", באה האזהרה שלא נעז לתלות את ניצחוננו הפלאי על אותם גויים חזקים בצדקתנו שלנו: "אל תאמר בלבבך בהדף ה' אלקיך אתם מלפניך לאמר בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת... וידעת כי לא בצדקתך ה' אלקיך נתן לך את הארץ הטובה הזאת לרשתה". האמת היא שהזכות לכבוש ולרשת את הארץ נסמכת על שני גורמים: על רשעת הגויים יורשי הארץ, שבגינה אבדו; ועל שבועת ה' לאבותינו, שבגינה ירשנו אנו את ארצם.
כדי לחזק את קביעתה כי לא בזכותנו אנו יורשים את הארץ, מטעימה התורה את דבריה בתיאור משבר העגל, שברת הלוחות והכנת הלוחות השניים.