כל המצוה. הטעם אם רציתם לשמור המצות למען תחיו זכרו את הדרך:
פסוק ב:
למען ענותך לנסותך לדעת. פירשתיו:
פסוק ג:
ויענך. בדרך:
פסוק ג:
וירעיבך. קודם בא המן או במן בעצמו בעבור שהיה קל על לבם וזה לא יתכן ויתכן מתאוות אחרות:
פסוק ג:
ידעון. בנו״ן וכן צקון לחש גם ויחנון בעבר ארנון:
פסוק ג:
הודיעך. שם הפעל:
פסוק ג:
הלחם. שאדם תדיר בו:
פסוק ג:
מוצא פי ה'. כמו מה שגזר כמו הדבר יצא מפי המלך והטעם כי על הלחם לבדו לא יחיה האדם רק הכח או עם הכח הבא מהעליונים במצות השם וזה פי' מוצא פי ה' והעד שלא אכלתם לחם וחייתם:
פסוק ד:
שמלתך. יש אומרי' דרך אות ואחרים אומרים כי הוציאו מלבושים רבים ממצרים ויתכן שאין בתולדת המן להוליד זיעה:
פסוק ד:
לא בצקה. מגזרת ויאפו את הבצק כי מנהג רגל האורח שהלך רגלי דרך רב שינפחו רגליו ויתכן שנתן להם השם כח או הוליכם אט:
פסוק ה:
וידעת עם לבבך. שידע באמונת לבו שהוא העיקר ובעבור שתשמע אל האלוה המיסר אותך ואם הרעיבך ליסרך ויענך בדרך בצמא שכרך שיביאך אל הארץ הטובה:
פסוק ח:
ארץ חטה. הזכיר המולידים הדם:
פסוק ח:
ודבש. פירשתיו:
פסוק ט:
במסכנות. בדלות ועניות וכן ילד מסכן וחכם:
פסוק יג:
ירבין. היו״ד תחת ה״א ואין זה דעת רבי משה הכהן הספרדי:
פסוק יד:
ורם לבבך. ותשכח כי עבד היית בשפלות לב ותשכח הענוי והרעב והצמא שהיה לך במדבר ואף על פי כן השם כלכל אותך:
פסוק טו:
במדבר. מושך עצמו ואחר עמו וכן הוא במדבר הגדול. שהוא ארוך ורחב והנורא. שהוא מדבר שרף:
פסוק טו:
החלמיש. הצור התקיף:
פסוק יז:
החיל הזה. הממון וכן ועזבו לאחרים חילם. והטעם יגיעם וכחם:
פסוק יח:
וזכרת. הטעם אם עלה על לבבך לאמר כחי ועוצם ידי זכור הנותן לך כח: