מצות הענוה

א. הסבר הסמ"ג

על הפסוק "השמר לך פן תשכח את ד' אלקיך, לבלתי שמֹר מצותיו ומשפטיו וחֻקֹתיו אשר אנֹכי מצוך היום" (דברים ח, יא), כתב בספר מצוות גדול (לאוין סימן סד) הסבר מיוחד:

'השמר לך פן תשכח את ד' אלקיך' (דברים ח, יא), אזהרה שלא יתגאו בני ישראל כשהקדוש ברוך הוא משפיע להם טובה ויאמרו שבריוח שלהם ובעוצם ידם ועמלם עשו והרויחו כל זה ולא יחזיקו טובה להקדוש ברוך הוא מחמת גאונם, שעל זה עונה זה המקרא.
ואומר גם בפרשת ואתחנן: 'ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת' וגומר 'ואכלת ושבעת. השמר לך פן תשכח' וגומר (דברים ו, יא-יב).
וזה הפירוש שפירשתי מפורש בסמוך: 'פן תאכל ושבעת, ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך' וגומר, 'ורם לבבך ושכחת את ד' אלקיך המוציאך מארץ מצרים' וגומר, 'ואמרת בלבבך: כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ד' אלקיך, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל' (דברים ח, יב-יח). ומכאן אזהרה שלא יתגאה האדם במה שחננו הבורא, הן בממון, הן ביופי, הן בחכמה, אלא יש לו להיות עניו מאד ושפל ברך לפני ד' אלקים ואנשים ולהודות לבוראו שחננו זה המעלה. ובמוסר השירה כתוב: 'הלד' תגמלו זאת' וגומר 'הלא הוא אביך קנך, הוא עשך ויכוננך' (דברים לב, ו). ושבח הכתוב הענוה, שנאמר: 'והאיש משה עניו מאד' (במדבר יב, ג).
ואמרינן בירושלמי דמסכת שבת פרק קמא (ה"ג): 'מה שעשתה חכמה עטרה לראשה, עשתה ענוה עקב לסולייתא'. פירוש למנעלה, שנאמר: 'ראשית חכמה יראת ד'' (תהלים קיא, י), ונאמר: 'עקב ענוה יראת ד'' (משלי כד, ד). ודרך שתשרה שכינה על הענוים, שנאמר: 'אשכון את דכא ושפל רוח' (ישעיהו נז, טו). ודרשינן במסכת סוטה (ה, ב) שכל המשפיל עצמו מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולן, שנאמר: 'זבחי אלקים רוח נשברה' (תהלים נא, יט). ולא עוד אלא שתפילתו מקובלת, שנאמר: 'לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה'.
ואני דרשתי לרבים עוד כי אפילו משאלות לבם ותאותם שומע הקדוש ברוך הוא וממלא רצונם, אף על פי שלא התפללו על זה, שנאמר: 'תאות ענוים שמעת ד', תכין לבם תקשיב אזנך' (תהלים י, יז), 'תפלת ענוים' לא נאמר, אלא: 'תאות', 'תכין לבם', כלומר: מה שחושבים בלבם.
צאו וראו מה פירש דוד מלך ישראל (תהלים כב, ז): 'ואנכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם', כלומר: יש לי לדמות עצמי לתולעת, שהוא תחת העפר בחרפה, כך כשאדם מת העפר למעלה מראשו. ולכך היה שפל לפני האלקים, שהיה מפזז ומכרכר לפני בוראו, כמו שאמר למיכל: 'והייתי שפל בעיני' (שמואל ב ו, כב). ולפני אנשים, כשקילל אותו שמעי בן גרא אמר: 'הניחו לו' (שמואל ב טז, יא), וכל זה גרמה הענוה היתירה. והאריכו רבותינו בגנאי גסי הרוח במסכת סוטה (ה, ע"א) שנקראו 'תועבה', כדכתיב: 'תועבת ד' כל גבה לב' (משלי טז, ה), ולא יראו בנחמת ציון, כדכתיב: 'כי אז אסיר מקרבך את עליזי גאותך, ולא תוסיף לגובהה עוד בהר קדשי, והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ד'' (צפני' ג, יא-יב). ואינו רוצה לומר עם עני ודל ממש, שהרי כתוב: 'כי לי איים יקוו, ואניות תרשיש כבראשונה, להביא בנייך מרחוק, כספם וזהבם אתם' (ישעיהו ס, ט), אלא רוצה לומר עם עניו. וכן תרגם יונתן: 'עם ענוותן'. ואומר שלמה בספר משלי (כט, כג): 'גאות אדם תשפילנו, ושפל רוח יתמוך כבוד'. ואמרו רבותינו (אבות פ"ד מ"ד) 'מאד מאד הוי שפל רוח, שתקות אנוש רימה', ומותר האדם מן הבהמה אין, כי אם עבודת הבורא יוצר הכל ולעשות לו נחת רוח.

ב. סיפורו של הסמ"ג על חלומו המיוחד

המשיך הסמ"ג וכתב:

תוכחת הענוה דרשתי לרבים כך, אבל לחברה על לאו זה ולמנות זה בלאו לא היה דעתי. גם רבינו משה [-הרמב"ם] לא חיברו, ולא הזכירו בחשבון הלאוין. וכשהגעתי להשלים עד כאן הלאוין, אקרא בחלום במראית הלילה: 'הנה שכחת את העיקר: השמר לך פן תשכח את ד' (דברים ח, יא)'. והתבוננתי עליו בבקר, והנה יסוד גדול הוא ביראת ד'. והואלתי לחברו בעזרת יהיב חכמתא לחכימין. אחרי כן עיינתי בספר פרק קמא דסוטה (ה ע"א) וגרסינן שם בהדיא: אזהרה לגסי הרוח מניין? רב נחמן ברבי יצחק אמר מהכא: 'ורם לבבך ושכחת את ד'', וכתיב: 'השמר לך פן תשכח את ד'' (דברים ח, יא), וכדרבי אבין אמר רבי אלעאי, דאמר: כל מקום שנאמר: השמר פן ואל אינו אלא מצות לא תעשה.

ג. דברי הסמ"ג בהקדמתו לספרו

בסוף הקדמתו הכללית לספרו כתב הסמ"ג:

ויהיה כאשר הייתה סבה מן השמים שאסבב בארצות להוכיח גליות ישראל נתתי את פני לסדר בעל פה המצות, כל מצוה ומצוה כמאמרה, יסודות המצוה, ולא כל חילוקיה, למען לא אשגה בתוכחתה.
ובכמה מקומות בקשו ממני לכתוב יסוד המצוה על פי הראיות ולעשות ממנו ספר, ואירא לעשות כן, לעשות ספר תורה לרבים, כי בער אנכי מאיש, ולא בינת אדם לי.
ובתחילת האלף הששי בא אלי עניין מראה בחלום: 'קום עשה ספר תורה משני חלקים'. ואתבונן על המראה והנה השני חלקים לכתוב ספר מצות עשה בחלק אחד, וספר מצות לא תעשה בחלק שני.
ולכן הנני משה בן יעקב נתתי פני לחבר שני הספרים, ומכל מלמדי השכלתי להביא ראיות קצרות בכל היכולת, ולא בלשון תלמוד ממש, כי בכמה מקומות שיניתי הלשון לכותבו בלשון צח וקצר, למען ירוץ הקורא בו. וגם סדרתים בפרשיות קצרות, ליתן ריוח להתבונן בין פרשה לפרשה. ויעזרני אלקי גליות ישראל יתברך שמו על המלאכה לעשות אותה.
וגם בעניין לאוין בא אלי בחלום ענין מראה בזה הלשון: 'הנה שכחת את העיקר: השמר לך פן תשכח את ד' אלקיך'. כי לא היה בדעתי לחברו במניין הלאוין, וגם רבינו משה לא הזכירו במניין. ואתבונן אליו בבקר, והנה יסוד גדול הוא ביראת ד'. וחיברתיו בעיקרים גדולים במקומן.
וד' אלקים יודע כי לפי דעתי איני משקר מעניין המראות, וד' יודע כי לא הזכרתים בספר זה אלא למען יתחזקו ישראל בתורה ובתוכחה, וחפץ ד' בידי יצלח.

יהי רצון שנזכה למידת הענוה ונזכור תמיד את ד'.