א וַתִּקְרַ֜בְנָה בְּנ֣וֹת צְלָפְחָ֗ד בֶּן־חֵ֤פֶר בֶּן־גִּלְעָד֙ בֶּן־מָכִ֣יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֔ה לְמִשְׁפְּחֹ֖ת מְנַשֶּׁ֣ה בֶן־יוֹסֵ֑ף וְאֵ֙לֶּה֙ שְׁמ֣וֹת בְּנֹתָ֔יו מַחְלָ֣ה נֹעָ֔ה וְחָגְלָ֥ה וּמִלְכָּ֖ה וְתִרְצָֽה׃ ב וַֽתַּעֲמֹ֜דְנָה לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֗ה וְלִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֥י הַנְּשִׂיאִ֖ם וְכָל־הָעֵדָ֑ה פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר׃ ג אָבִינוּ֮ מֵ֣ת בַּמִּדְבָּר֒ וְה֨וּא לֹא־הָיָ֜ה בְּת֣וֹךְ הָעֵדָ֗ה הַנּוֹעָדִ֛ים עַל־יְהוָ֖ה בַּעֲדַת־קֹ֑רַח כִּֽי־בְחֶטְא֣וֹ מֵ֔ת וּבָנִ֖ים לֹא־הָ֥יוּ לֽוֹ׃ ד לָ֣מָּה יִגָּרַ֤ע שֵׁם־אָבִ֙ינוּ֙ מִתּ֣וֹךְ מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין ל֖וֹ בֵּ֑ן תְּנָה־לָּ֣נוּ אֲחֻזָּ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֥י אָבִֽינוּ׃ ה וַיַּקְרֵ֥ב מֹשֶׁ֛ה אֶת־מִשְׁפָּטָ֖ן לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ ו וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ז כֵּ֗ן בְּנ֣וֹת צְלָפְחָד֮ דֹּבְרֹת֒ נָתֹ֨ן תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ אֲחֻזַּ֣ת נַחֲלָ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֣י אֲבִיהֶ֑ם וְהַֽעֲבַרְתָּ֛ אֶת־נַחֲלַ֥ת אֲבִיהֶ֖ן לָהֶֽן׃ ח וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ כִּֽי־יָמ֗וּת וּבֵן֙ אֵ֣ין ל֔וֹ וְהַֽעֲבַרְתֶּ֥ם אֶת־נַחֲלָת֖וֹ לְבִתּֽוֹ׃ ט וְאִם־אֵ֥ין ל֖וֹ בַּ֑ת וּנְתַתֶּ֥ם אֶת־נַחֲלָת֖וֹ לְאֶחָיו׃ י וְאִם־אֵ֥ין ל֖וֹ אַחִ֑ים וּנְתַתֶּ֥ם אֶת־נַחֲלָת֖וֹ לַאֲחֵ֥י אָבִֽיו׃ יא וְאִם־אֵ֣ין אַחִים֮ לְאָבִיו֒ וּנְתַתֶּ֣ם אֶת־נַחֲלָת֗וֹ לִשְׁאֵר֞וֹ הַקָּרֹ֥ב אֵלָ֛יו מִמִּשְׁפַּחְתּ֖וֹ וְיָרַ֣שׁ אֹתָ֑הּ וְֽהָ֨יְתָ֜ה לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לְחֻקַּ֣ת מִשְׁפָּ֔ט כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ יב וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עֲלֵ֛ה אֶל־הַ֥ר הָעֲבָרִ֖ים הַזֶּ֑ה וּרְאֵה֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ יג וְרָאִ֣יתָה אֹתָ֔הּ וְנֶאֱסַפְתָּ֥ אֶל־עַמֶּ֖יךָ גַּם־אָ֑תָּה כַּאֲשֶׁ֥ר נֶאֱסַ֖ף אַהֲרֹ֥ן אָחִֽיךָ׃ יד כַּאֲשֶׁר֩ מְרִיתֶ֨ם פִּ֜י בְּמִדְבַּר־צִ֗ן בִּמְרִיבַת֙ הָֽעֵדָ֔ה לְהַקְדִּישֵׁ֥נִי בַמַּ֖יִם לְעֵינֵיהֶ֑ם הֵ֛ם מֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִֽן׃ טו וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶל־יְהוָ֖ה לֵאמֹֽר׃ טז יִפְקֹ֣ד יְהוָ֔ה אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכָל־בָּשָׂ֑ר אִ֖ישׁ עַל־הָעֵדָֽה׃ יז אֲשֶׁר־יֵצֵ֣א לִפְנֵיהֶ֗ם וַאֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ לִפְנֵיהֶ֔ם וַאֲשֶׁ֥ר יוֹצִיאֵ֖ם וַאֲשֶׁ֣ר יְבִיאֵ֑ם וְלֹ֤א תִהְיֶה֙ עֲדַ֣ת יְהוָ֔ה כַּצֹּ֕אן אֲשֶׁ֥ר אֵין־לָהֶ֖ם רֹעֶֽה׃ יח וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה קַח־לְךָ֙ אֶת־יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֔וּן אִ֖ישׁ אֲשֶׁר־ר֣וּחַ בּ֑וֹ וְסָמַכְתָּ֥ אֶת־יָדְךָ֖ עָלָֽיו׃ יט וְהַֽעֲמַדְתָּ֣ אֹת֗וֹ לִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֖י כָּל־הָעֵדָ֑ה וְצִוִּיתָ֥ה אֹת֖וֹ לְעֵינֵיהֶֽם׃ כ וְנָתַתָּ֥ה מֵהֽוֹדְךָ֖ עָלָ֑יו לְמַ֣עַן יִשְׁמְע֔וּ כָּל־עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כא וְלִפְנֵ֨י אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ יַעֲמֹ֔ד וְשָׁ֥אַל ל֛וֹ בְּמִשְׁפַּ֥ט הָאוּרִ֖ים לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה עַל־פִּ֨יו יֵצְא֜וּ וְעַל־פִּ֣יו יָבֹ֗אוּ ה֛וּא וְכָל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֥ל אִתּ֖וֹ וְכָל־הָעֵדָֽה׃ כב וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֹת֑וֹ וַיִּקַּ֣ח אֶת־יְהוֹשֻׁ֗עַ וַיַּֽעֲמִדֵ֙הוּ֙ לִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֖י כָּל־הָעֵדָֽה׃ כג וַיִּסְמֹ֧ךְ אֶת־יָדָ֛יו עָלָ֖יו וַיְצַוֵּ֑הוּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק א:
ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר. למה נסמכה פרשה זו לפרשת נחלות, לפי שהיה משה יושב ודורש בפרשת נחלות ואמר שמשונה נחלה זו שכאן המתים יורשים החיים, לזה מצאו מקום לומר למה יגרע שם אבינו, מאחר שהמתים יורשים, לזה ותקרבנה אין קריבה אלא לדין שנאמר ונקרב בעל הבית אל האלהים. ונתייחסו ליוסף, לומר שמן הדין הוא ליתן להם נחלה אע"פ שהן נקבות שאילו לא היה יוסף לא היה להם נחלה:
פסוק א:
עוד ותקרבנה. תרגום מלחמה קרבא, אמרו הואיל והקב"ה אמר ונתתי אותה לכם מורשה אני ה', א"כ צריך להקים דבורו אצל צלפחד, כי אם ינתן לאחי אבינו, הם הורישם חפר אביהם, אבל לאבינו שהוא מיוצאי מצרים לא יתקיים דבורו של מקום כי אם בנו, לזה ויקרב משה את משפטן, אמר הואיל והם באים בדבורו של מקום לזה לפני ה'. ואמר למשפחות מנשה, הואיל ואמר בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה, מה צורך במשפחה, אלא רמזו להם שמשמות המשפחה ראוי לעזרם, ורמזו לו שיראה שמות משפחתם איעזר משפחת האיעזרו שיעזרום, ואשריאל שיאשרוה וידינום לכף זכות ולא לכף חובה, לומר שהעיזו פניהם לפני כל העדה, לחלק, שיתן להם חלק, לשכם, הוא ג"כ מלשון חלק, כמו ואני נתתי לך שכם, ת"א חולק חד, ושמידע, שעל ידם יתגלגל לדעת דין זה:
פסוק א:
ואלה שמות בנותיו. נכתבו שמותיהן, לפי שאמרו בגמרא תנא בנות צלפחד דרשניות צדקניות חכמניות היו, ולזה נזכרו שמותיהן ג"פ בתורה, ואמר וצלפחד בן חפר לא היו לו בנים כי אם בנות ושם בנות צלפחד מחלה וגו', והיל"ל ושם בנותיו, ולמה הזכיר שמו פעם אחרת, לומר שכולם על שמו נקראו, מחלה, שכל יום ויום היתה מתפללת על חטא אביה שה' ימחול לו. נעה, שהיתה נעה ונדה על אביה. חגלה, חג לה שהיתה חוגה ובאה בכל יום לבית המדרש לשמוע ההלכה מפי משה, וכששמעה פרשת יבמין שהיה דורש משה כו'. מלכה, הוא לשון המלכה שהיא לשון עצה, ונתרצו כולם לבא לבית המדרש, א"כ הם צדקניות. דרשניות, שנזכרו כאן פעם שנית, שארז"ל שאמרו למשה אם אנו נחשבות לזרע תן לנו נחלה ואם לאו תתיבם אמנו. חכמות, שנזכרו פעם שלישית בפרשת מסעי ותהיינה מחלה וגו' לבני דדיהן לנשים, ולא לאחרים כדי שלא תסוב נחלה, כדאיתא בגמרא שבנות צלפחד הותרו להנשא לכל השבטים, שנאמר לטוב בעיניהם תהיינה לנשים והם לא רצו, מחכמה עשו כן. א"כ לא על חנם נזכרו ג"פ. וכן ארז"ל ראויה היתה פרשת נחלות להכתב ע"י משה אלא שזכו בנות צלפחד, שמגלגלים זכות ע"י זכאי כו':
פסוק ב:
ותעמודנה לפני משה וגו'. אמרו בגמרא (ב"ב קיט:) אם משה לא ידע אלעזר מנא ליה, שאמר לפני משה ולפני אלעזר ולפני הנשיאים ולפני כל העדה, אלא סרס המקרא לפני כל העדה ואח"כ לפני הנשיאים כו' דברי ר' יאשיה אבא חנן אומר בבית המדרש היו שם כולם. אליבא דאבא חנן יכולין לומר שאמר לפני משה, שכשראו שרי עשרות שזה דין מחודש הוליכוהו לפני שרי חמשים ושרי חמשים לשרי מאות כו' וכן עד משה, ואפילו שהיו יודעין הדין לא היה להם לדבר במקום שיש גדול מהם, והואיל והן היו חכמות כאילו מתחלה כשהתחילו לדבר, אף שדבורן היה לשרי עשרות כוונתם לא היתה אלא למשה, אלא שידעו שאין להם לדבר בפני משה, וזה אומרו פתח אהל מועד, כלומר אע"פ שנאמר לפני משה, הם לא נכנסו לפנים אלא פתח אהל מועד לאמר, להגיע הדבר אל משה, כי פתח אהל מועד לא היה משה יושב שם:
פסוק ג:
אבינו מת במדבר וגו'. בגמרא יש אומרים מקושש היה וי"א מן המעפילים היה, זהו כי בחטאו מת, בחטא שהוא לו לבדו ולא בחטא שהחטיא אחרים עמו. ואם יהיה כדברי זה או כדברי זה מלת במדבר היא יתירה, כי ודאי שבמדבר היו, כי עתה באו לערבות מואב. ובזוהר אמר מת במדבר, מת בדבור, מאותם שנאמר בהם וידבר העם באלהים ובמשה, וימת עם רב מישראל, הוא צלפחד שהיה רב וגדול המשפחה, אבל היה עם הארץ שלא היה בן תורה לשמור עצמו מן הדבור ולא יחטא בחטאו של נחש, ולזה מוטעם בזרקא שהיא צורת נחש כרוך על צוארו. זהו כי בחטאו שחטא שלא למד ומת, וחשבו אולי יש בלב משה איבה על שדיבר אביהם עליו, לזה באו כשהיה לפני כל העדה כדי שיוציא הדין לאמתו, והם לא היו יודעות שמשה עניו מאד, וכששמע משה שהדבר נוגע אליו אמר פסילנא להו לדינא, לזה ויקרב משה את משפטן לפני ה', ע"כ. ואמרו כי בחטאו מת, לומר שהחטא גרם שלא היו לו בנים. עוד ובנים לא היו לו, שלא תאמר שהיו לו בנים ומתו בעונו כמ"ש רז"ל בעון נדרים בנים מתים, או בעון ביטול תורה, זה לא היה לו בנים מעולם. ואולי מחמת האם שלא הזריעה תחלה, כמו שארז"ל אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, לזה חזרו ואמרו כי אין לו בן. או נאמר כי אין לו בן, על דרך שארז"ל ובן אין לו, עיין עליו אם יש לו אפי' בן הבן או בת הבן, לזה חזרו לומר אין לו שחין לעיין עליו. עוד אמרו ובן אין לו, לומר שאפילו בן הבת אין לו, לומר שבן בתו יורש אותו, שלא היו נשואות, כמ"ש בגמרא ר"א בן יעקב אומר בנות צלפחד לא היו פחותות ממ' שנה איני והא א"ר חסדא נישאת פחות מעשרים יולדת עד ששים, נישאת יותר מכ' יולדת עד ארבעים, נישאת בת מ' שוב אינה יולדת כלל, אלא מתוך שהיו צדקניות ילדו. לזה פחדו שמא לא ילדו שנישאו יותר מארבעים, לזה אמרו ובן אין לו תנה לנו, אפילו שנעיין שמא מהבת יבא לו בן, ובן אין לו. ועל פי דרכם שאלו שיתפללו עליהם שיהיו להם בנים לפי שהם בנות מ', זהו אמרם ובן אין לו תנה לנו, כלומר לנו ממש, ולזה אחוזה כתיב ולא אחוזת נחלה, ששאלו בן שיאחז בידן לעת זקנתן, כמו שארז"ל שהאשה אינה מצווה על פ"ו, שאם נשאת למי שאינו מוליד אינה יכולה לכופו שיוציאנה, שהיא אינה מצווה על פ"ו, אלא א"כ באה בטענת בעינא חוטרא לידאי ומרא לקבוראי, חוטרא לידאי, פירש"י ז"ל רוצה בן שיסמוך ויחזיק בידה כמו המשענת ויתעסק בקבורתה, אז יוציא ויתן כתובה, כן איתא ביבמות. לזה אמרו תנה לנו בן שינחול נחלתנו, כי מה תועלת שנקח נחלת אבינו ואין לנו יורש, למה יגרע שם אבינו וצריכים אנו להקים שם אבינו מתוך משפחתו הואיל והוא היה גדול המשפחה:
פסוק ה:
ויקרב משה את משפטן לפני ה'. נו"ן רבתי, לומר שפשוט הוא הדין הזה כנו"ן פשוטה, אלא שלא הוה משה יכול לדונן, או כמ"ש בזוהר או כמו שאמר הקב"ה שהוא מורשה, לזה ויקרב משה וגו'. או נאמר למה הקריב משפטן לפני ה', לפי שהיו בהם בישראל עוד מי שמת בלא בנים והניח בנות, שא"א שברבוי עם כזה שלא היה בהם מי שלא הניח בנים. ורבינו בחיי ז"ל אמר למה לא נזכרה משפחת אהוד, שגם הוא מת בלא בנים, ואולי לא היה להם לב לדבר, ובנות צלפחד מתוך שהיו חמש נתנו לב ובאו, אמר משה אם אני דן לאלו צריך לדון לכל, ויהיה מחלוקת לומר שתסוב נחלה משבט לשבט, כמו שאמרו שבטו של יוסף, לזה אמר משה דין זה ידינהו הקב"ה למעט המחלוקת. א"ל הקב"ה כן בנות צלפחד דברת כתיב, שאחת היתה מדברת על כולן, ועל השאר שמתו בלא בנים, לז"א ואל בני ישראל תדבר לאמר איש כי ימות ובן אין לו וגו':
פסוק ה:
עוד למה הביא משפטן לפני ה', הוא כמ"ש בגמרא א"ר שמעון העמסוני יודע היה משה שיש להם נחלה אבל לא היה יודע אם יש להם חלק בכורה, שהן היו חכמות ובאו לתבוע ג"כ חלק הבכורה של אביהן, לפי שהבכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק, אמר לו הקב"ה נתן כתיב, על חלק הפשוט הרי הוא כאילו נתון בידם, ועל חלק הבכורה תתן, לפי שארץ ישראל היא מוחזקת ועומדת, א"כ הן שתי נתינות. ואמר אחוזת נחלה בתוך אחי אביהן, אמרו בגמרא שג' חלקים נטלו בנות צלפחד, נטלו חלק אביהן, ונטלו חלק אביהן בחלקו של חפר, ונטלו חלק בכורה כנגד חלקו וחלק בכורה של אביהם, אמר נתון תתן, נגד חלקו של חפר אמר עם אחי אביהן, ואמר אחוזת נחלה בתוך אחי אביהן, דהיל"ל תן להם אחוזה ותו לא. ואמר נתן תתן להם וגו', היל"ל להן בנו"ן שהוא מדבר לנקבות, אלא כיון שבאו בטענה של מורשה, כי בזה יתקיים דבורו של מקום כמ"ש, בערך זה הם נחשבות במקום זכר, שלא יתקיים ייעוד של מקום באחי אביהן אלא בהם, אבל בערך אביהן להן, לזה אמר והעברת את נחלת אביהן להן בנו"ן. ואמר והעברתם ולא אמר ונתתם כמו שאמר באחי אביו ובאחים, רמז כאן סוד הגלגול לחז"ל, שכל מה שהוא קרוב נקרא עבור, וכל מה שהוא רחוק נקרא גלגול, והבת שהיא מיוצאי חלציו היא יותר קרובה, ובפרט לפי מה שארז"ל איש מזריע תחלה יולדת נקבה, לזה נאמר בו העברה כעובר ממקום למקום, ובן בתו יורש אותו ממש. ודבר זה תלוי ביד הקב"ה ואינו ביד בשר ודם, לזה אמר והעברתם ולא אמר ועברתם אלא והעברתם שהוא יוצא, לומר שישיאו הבת להגון לה כמ"ש ממשפחתו וירש אותה, שכל מה שהוא קרוב למשפחה יש לו נחת רוח יותר. והיתה לבני ישראל, שבהן שייך גלגול ועבור. לחקת, רמז על סוד הגלגול, וכן לחקת בגימט' לחק הנשמה. משפט, הוא העבור. והדין נותן שהקרוב קרוב יותר. בתו, ביתו, וכה א והקרוב אליו, ואח"כ ממשפחתו וירש אותה. ולזה אסרה תורה בת הבת ושתקה מהבת. וכן ארז"ל ע"פ איש אשר יקח את אחותו חסד הוא, אמרו ראויה היתה לו בתו לאדם הראשון אלא שעשה חסד עם קין ונתנה לו והכל ברמז, והבן. ועל זה תמצא סוף פרשת מסעי שאמר בבנות צלפחד אך למשפחת מטה אביהם במ"ם ולא בנו"ן אביהן. ואמר ולא תסוב נחלה ממטה אל מטה אחר כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל, אמר ידבקו כמו ודבק באשתו:
פסוק ה:
וכתב רבינו בחיי ז"ל, נצטוו מצוה זו ע"י נשים, לפי שהמיתה היא סיבת הנחלות, והנשים גרמו מיתה לעולם, על כן היתה ראויה פרשה זו ליכתב ע"י נשים, לפי שהנחלה נוהגת בחיים בסבת המתים. ומה שזכו לזה בנות צלפחד, לפי שחבבו את הארץ שנקראת ארץ ה', שהיא מכוונת נגד ארץ החיים, ע"כ. כוונתו ז"ל לומר, שלא תאמר בנות צלפחד הם שמחים בנחלה, שעל ידם באה, שאילו לא הם שגרמו מיתה, לא היתה נחלה. לזה אמר כי לפי שחבבו את הארץ כו', לומר שחבבו את החיים, שארץ ישראל מכוונת נגד ארץ החיים. לזה אמר איש כי ימות ובן אין לו, מי שאינו מניח בן הוא נקרא מת, כי אפילו מניח בת היא גרמה לו מיתה, וכן אז"ל על פסוק אל תבכו למת ואל תנודו לו בכו בכה להולך, מאי להולך, להולך בלא בנים זה מת ומי שמניח זרע, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, והבת אינה זרע, כמו שאמרו על פסוק אחותי בת אבי אך לא בת אמי, שהזרע יוצא זכר ונקבה תואמים ד"ו פרצופין והזכר הולך לבטן אחד והנקבה הולכת לבטן אחר, עד שהקב"ה מזווגם, אבל מבטן העליון יוצאים זכר ונקבה. ומה שאמרו איש מזריע תחלה יולדת נקבה, לפי שהזריע בלא ד"ו פרצופין ופגע בנקבה תחלה ולא המתין עד עלותו לזכר לזה תמצא שפעמים נושא אדם אשה שהיא גדולה ממנו, לפי שאביהו גרם, שלא המתין עד שהאשה תזריע תחלה, ולזה הבת אינה יורשת במקוה בן ונזכר צלפחד בתורה ז"פ, ג' בפרשת פינחס וד' בפרשת מסעי, לומר הצילוהו בנותיו לצלפחד אביהן והעלוהו מז' מדורות גיהנם, כמו שארז"ל כל מי שאינו מניח בן הקב"ה מתמלא עליו ברה שנאמר והעברתם נחלתו לבתו, ואלו אע"פ שהם בנות הצילוהו מהעברה, וזהו שם צלפחד צל פחד שהוא גיהנם, שהכוונה שנקראת צלמות, צל מות. וזה שאמרו כי בחטאו מת, כוונו לעשות את המזיד שוגג, ולמעלה אין דנין על השגגה, לפי שהוא מורכב מחומר וצורה כו':
פסוק ח:
איש כי ימות ובן ס"ת שיתן, רמז למה שארז"ל שאינו יכול להוריש למי שאינו מוריש, כי חוק כתיב בפרשה, אבל ליתן בתורת מתנה יכול ליתן, ובלבד שיניח ליורש איזה דבר. כאשר צוה ה' את משה, היה לו לומר כאשר צויתיך, כי הדבור היא לו, אלא כדי שלא תעקר ירושה שהיא חק. ואמר כאשר צוה ה' את משה, שהכונה לומר על דבר שאין לו טעם, הלכה למשה מסיני, זהו חוק ומשפט כאמור. חוק שיירש הבן ולא בת במקום בן. ומשפט, שתירש הבת במקום שאין בן, ולהוריש למי שאינו יורש, זהו הלכה למשה מסיני:
פסוק יב:
ויאמר ה' אל משה עלה אל הר העברים לומר שהוא בסוד העבור, כמ"ש בזוהר על פסוק דור הולך ודור בא, שהוא הולך עם כל דור ודור ומנהיגם, לזה העברים בלשון רבים, שהנהגת זו השמטה על ידו, כמו שאמר הוא, ויתעבר ה' בי למענכם, פירוש למענכם הביאני בסוד העבור. וראה את הארץ, כדי שתהא נוחה ליכבש, זהו אשר נתתי לבני ישראל, וכן אמר להם משה שמע ישראל אתה עובר היום וגו' לבא לרשת גוים גדולים ועצומים וגו' עם גדול ורם בני ענקים וגו' והורשתם וגו', וכן אמר עלה רש בלשון יחיד, כי מאחר שראה אותם משה התיש כחם, לזה אפילו יחיד מבני ישראל יכול להורישם, לזה עלה רש בלשון יחיד, א"כ עליה היא לך, כמו שאמר הנביא אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד:
פסוק יב:
וראיתה אותה. אחר שאמר וראה את הארץ חזר ואמר וראיתה, לומר שראייתך בה היא תועלת לך, לזה אתה כתיב, שהי מכוונת כנגד ארץ החיים. ונאספת, לפי שמריתם פי שהיא כנסת ישראל, ונקראת פי ה', ואינה אוספת אותך, ובמיתה מתכפר לך, כמו שארז"ל עבר על חילול ה' מיתה מכפרת, א"כ אל יקשה בעיניך, כי בזה אתה נאסף אל עמיך מלא יו"ד, שאתה עולה למעלה, ואין לך דרך עלייה אלא ממנה. גם אתה, אתין וגמין רבויין, לומר שיש לו רבוי על אחיו:
פסוק יד:
כאשר מריתם פי במדבר סין להקדישני וגו'. וחזר ואמר הם מי מריבת קדש מדבר צין, לומר שהיה לכם לבדוק בשם המקום ששמו מדבר מלשון דבור, והיה לכם להזהר בדבור ולא תאמרו שמעו נא המורים, וגם אמרתם נוציא לכם מים, תליתם הגדולה בכם ולא עשיתם קידוש השם, שהיו אומרים לכם הוציאו מים מהסלע הזה, ואתם אמרתם אין זה הסלע שאמר לנו השם, והיה לכם כח להוציא מאיזה סלע שיהיה, א"כ לא עשיתם קידוש השם, והיה לכם לבדוק בשם המקום ששמו קדש מלשון קידוש השם, וכן מלשון מריבה, תרגום מריבה מצותא, לזה חזר ואמר הם מי מריבת קדש מדבר צן, לומר שאתם מותרים ועומדים, שהיה לכם לבדוק בשם המקום:
פסוק טו:
וידבר משה אל ה' לאמר יפקוד ה' וגו'. מאי לאמר, אלא אמר משה לאמר יפקוד איש על העדה, שחשב משה שאחד מבניו ישב במקומו לזה אמר אם אתה תפקוד איש על העדה, צריך שאתה בעצמך או ע"י אחרים תמנהו, כדי שלא יאמרו מלבי אני עושה כמו שאמר קרח כשמניתי אהרן אחי. לזה א"ל קח לך את יהושע, וכשיראו שלא אחיך ולא בנך הוא, ישמעו אליו. ועוד מה אתה אומר שיהיה ע"י אחרים, כן אעשה, שקודם שתמנהו אעשה אחרים שלוחים בדבר, ומי הם, אלדד ומידד מתנבאים, ומה היתה נבואתם, משה מת יהושע מכניס, ובזה לא יאמרו עוד שמלבך אתה עושה אלה. ועוד אל ה' לאמר, כשראה משה שנצטוה לתת לבנות צלפחד נחלת אביהם אע"פ שלא היה בן תורה כמ"ש בזוהר, בזה נתן לב לאמירתו, וזהו אל ה' לאמר. ואמר אלהי הרוחות לכל בשר, לומר שכפי מה שראוי לאותו הדור כן יהיה המנהיג, שדור המדבר היה דרדע דור שכולו דעה והיה משה ראוי להנהיגם אבל הדור שנולדו במדבר שלא היו בקבלת התורה, כמו שראוי להם כן יהיה מנהיגם, כמ"ש בזוהר פרשת ויקהל (דף קצ"א) ז"ל, א"ר אבא כתיב למן היום אשר הוצאתי את עמי את ישראל ממצרים לא בחרתי בעיר מכל שבטי ישראל ואבחר בדוד, האי קרא לא רישיה סיפיה ולא סיפיה רישיה, דכתיב לא בחרתי בעיר ואבחר בדוד, מאי האי עם האי, ואבחר בירושלים מבעי ליה, אלא כד קוב"ה אית רעותא קמיה למבני קרתא אסתכל בקדמיתא בההוא רישא דנהיג עמא דקרתא ולבתר בני קרתא, בגין דמתא וכל בני מתא כלהו קיימין ברעיא דנהיג לעמא אי רעיא טבא טב ליה טב למתא טב לעלמא, ואי רעיא איהו בישא וי ליה וי למתא וי לעלמא, ע"כ. לזה אמר איש על העדה, כפי מה שראוים העדה. ועוד אמר איש על העדה, לומר שלא ינהוג שררה עליהם, כמו שאמר משה ליהושע אחר שסמכו, אמר לו כי אתה תבוא את העם הזה, זקנים שבדור יהיו עמך, הכל לפי עצתם ודעתם, כן אמר כאן איש כלו' לא ינהוג שררה אלא שאחד מהם יצא לפניהם ויבא לפניהם, הוא קודם. אשר יצא לפניהם, הוא הקב"ה שיצא לפניהם במדבר, שנאמר וענן ה' הולך לפניהם יומם וגו' לזה יצא כתיב ואשר יביאם, יהושע מכניס. וכן א"ל משה כי אתה תבוא וגו'. ואשר יוציאם בצאתם בגלות מירושלים, זה ירמיה שהתנבא על יציאתם, ויצא עמהם לנחמם וזכותו יגן עליהם, כמו שארז"ל על פסוק הדבר אשר דבר ה' אל ירמיהו מאת ה' לאמר, א"ל הקב"ה חות אנת לבבל עמהון ואנא הוי הכא או אנא איחות ואנת תהוי הכא, א"ל ירמיה אי אנא איחות עמהון מה אהני להון אלא ייחות ברייהון עמהון דהוא מהני להון סגי, נחתו תרוייהון, והיה ירמיה רואה כת של בחורים בקולרין והוא מכניס ידו ביניהם לנחמם ולהקל מעליהם, ונבוזראדן בא ומעבירו כו' עד שנגלה עליו הקב"ה, הה"ד הדבר אשר דבר וגו והוא אסור באזיקים, כ"י והוא. לזה ניבא עליו משה על ירמיהו שהוא כדאי לאותו הדור ויהיה הקב"ה עמו, לזה אמר איש, ואין איש אלא הקב"ה. ואשר יביאם, ניבא על ביאה שניה שהיתה ע"י עזרא שיהיה ג"כ הקב"ה עמו. ולא תהיה עדת ה' וגו' ניבא על זה הגלות שאנו בו שאין לנו לא נביא ולא רועה, שיהיה הקב"ה עמנו, וכן הבטיחו שנאמר ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו'. ולפי שהיה רועה נאמן רצה שיקים להם הקב"ה רועים נאמנים שירעו את ישראל אחריו, כמו שאמרו רז"ל במדרש, להודיע שבחן של צדיקים כשנפטרין מן שעולם מניחין צרכיהם ועוסקים בצרכי צבור. ובמדרש, אמר משה אני לא בקשתי לילך ואתה אמרת לך ואשלחך אל פרעה, אתה החלות להראות את עבדך, והואיל וכך גזרת עלי שלא אכנס, אותו שהוא עומד תחתי לא תעשה לו כן, אלא יצא לפניהם ויבא לפניהם. עוד יבא לפניהם בזכותי ויצא לפניהם בזכיותיו. עוד אלהי הרוחות לכל בשר, אמר משה אני הייתי רועה ישראל והייתי פרנס עליהם, לפי שנשמתי כלולה מששים רבוא, כמ"ש משה רבינו עם ח' האותיות בגימט' כלל ישראל כן צרין לזה הדור מי שינהיגם, שתהיה נשמתו כלולה מכולם, לזה חמר אלהי הרוחת חסר שתהיה הרוח אחת כוללת כל הרוחות. ואשר לו קח לך את יהושע, יו"ד ה"ה וי"ו שי"ן עי"ן בגימ' ישראל עם המלות. אשר רוח בו, וכן במדרש א"ל משה האיש אשר אתה מעמיד עליהם יש בו רוח של ס' רבוא שיהיה מסיח לכל אחד ואחד לפי דעתו, א"ל הקב"ה משה וכך דברת הריני מראה אותך כל השופטים וכל הנביאים שאני מעמיד לישראל עד תחיית המתים, א"ר סימון ויראהו ה' את כל הארץ, שהיה מראה אותו יהושע עומד תחתיו ומוסר לעתניאל, וכן כולם, א"ל הב"ה כל אלו שהראיתי לך, דעת אחת ורוח אחד יש בהן, אבל מה שבקשת לראות מראש בסוף, רוח אחת יש בו והיא שוקלת כל הרוחות, זה משיח שנאמר בו ויצא חוטר מגזע ישי ונצר וגו' ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה וגו', זהו שאמר הכתוב לעשות לרוח משקל, לרוחה של כל בריה ובריה, ע"כ. משמע מכאן שבקש משה לראות כל פרנסי הדורות, לראות אם יש באחד מהם כולל כל הרוחות, כמ"ש אלהי הרוחות לכל בשר, ר"ל לא יש אלא משיח, והיא מה שאמר מה שבקשת לראות מראש בסוף, שמשיח אחרון כמשיח ראשון שהוא משה, וכן אמר במשיח רוח חכמה, התחיל מהחכמה וסיים ביראת ה' שהיא סיום כל המדות, והבן:
פסוק יח:
קח לך את יהושע אמר לך, כדי שלא יקשה עליו מינוייו, לזה אמר לך, כלומר לך אתה לוקח, לעצמך אתה לוקח, כמו שארז"ל על פסוק כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון והלא לא השחיתו אלא אחרי מות יהושע שנא' ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע, מכאן שכל זמן שיהושע חי כאילו משה חי, א"כ לך ממש אתה לוקח, ועוד שנבואתו אצולה ממך, כמ"ש רז"ל ונתת מהודך ולא כל הודך, פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה. ועוד יהושע שימש בבית המדרש והיה עוסק בתורה יומם ולילה, כמו שארז"ל נאמר לא ימוש מתוך האהל כד"א לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, ומה יהושע שנאמר בו מלא רוח חכמה כך, שאר כל אדם עאכ"ו, ע"כ:
פסוק יח:
ועוד אמרו במדרש, שא"ל הקב"ה הרבה חלק לך כבוד, שכל זמן שאתה היית יושב אצלי מ' יום לקבל את התורה הוא היה יושב תחת ההר וממתין לך, ומשכים ומעריב בבית הוועד שלך לסדר את הספסלים ולפרוס את המחצלאות, הוא יטול השררה, לקיים מה שנאמר נוצר תאנה יאכל פריה. אשר רוח בו, אין רוח אלא נבואה שנאמר אשפוך את רוחי וגו' ונבאו בניכם וגו'. את יהושע בן נון, ר"ת למפרע נביא. ובא הרמז למפרע, שלא נתנבא בפני משה רבו. ונזכר שם אביו שאמר בן נון, לומר שאין לו בנים, שנאמר יהושע בנו נון בנו, כלומר חזור לאחור. נון בגימ' ק"ו, שכן עלה בקו המדה, א"כ מה יהיה פרעונו, מנוייו תחתיך. עוד קח לך, א"ל הקב"ה למשה אם יראה לך ביזוי בזה שיאמרו שבטך אינם ראוים לכך, קח בינך לבין עצמך וסמכת וגו' ואח"כ והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה וצוית אותו לעיניהם, הצווי יהיה לעיניהם לא הסמיכות, והצווי הוא שלזקנים שבדור ישמע ולעצתם ולא יתגאה עליהם. וכשידע משה שכוונתו ורצונו של מקום במינויו של יהושע ולא במינוי בניו, לא הוקשה עליו הואיל והוא צוויו של מקום. אלא הלך בחבה. ולא סמכו בינו לבין עצמו, אלא ויעש משה כאשר צוה ה' אותו ויקח את יהושע ויעמידהו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה, ואח"כ ויסמוך ידיו, הקב"ה אמר את ידך יד אחת והוא סמך את שתי ידיו, לומר הואיל והוא צוויו של מקום, עשה הציווי בשמחה, שעיקר העבודה היא השמחה, שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה, אע"פ שהיה לו לדאוג שכל כך זמן שרת את ישראל וקבל על ידיהם כמה צרות כמ"ש עוד מעט וסקלוני, ומחלקותו של קרח, ועוד כמה וכמה, ולסוף נענש עליהם, ואחר כל זה נאמר לו קח את יהושע ולא אחד מבניו, כאן הודיעך שבחו של משה, שמא תאמר שעבר על צוויו שא"ל קח לך בינך לבין עצמך, וא"ל וסמכת את ידך והוא סמך בשתי ידיו. לזה חזר ואמר כאשר צוה ה' את משה, לומר שדבר זה היה מסור בידו, וכדי שלא יקשה עליו אמר לו כן. ואמר והעמדת אותו לפני אלעזר, אמרו במדרש שא"ל הקב"ה בני אהרן אחיך הם תלמידיך, והתלמידים חשובים כבנים, ואע"פ שאני ממנה יהושע, עכ"ז לפני אלעזר הכהן יעמוד, ישכים לפתחו. ואמר ונתת מהודך עליו, אמרו במדרש היכן נתן לו ליהושע, בירדן נתן לו, כתיב הכא וייראו מגשת אליו, וביהושע כתיב וייראו אותו כאשר יראו את משה: