פסוק א:למשפחות מנשה למה נאמר וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא דאטו לא ידעינן דמנשה בן יוסף הוא והדר פריך דהיינו בן מנשה והיינו למשפחות מנשה ומשני דתרתי קמ״ל. ומ״ש רש״י שמעשיו ומעשה אבותיו סתומים דייק לומר כן לאפוקי כגון קרח בן יצהר וכו׳ דההוא מעשיו מפורשים לגריעותא ומעשה אבותיו מפורשים למעליותא וליכא למיטעי. ומ״ש כאן הרי זה צדיק בן צדיק אף על גב דהכא כתיב בצלפחד כי בחטאו מת כבר ארז״ל דצלפחד לש״ש נתכוין:
פסוק א:מחלה נעה ולהלן וכו׳ ההרגש שמבחוץ דאמאי כתיב מחלה נועה בלא וי״ו כמו באידך ולעיל הזכירן בדרך אחר דהיינו ושם בנות צלפחד מחלה ונעה חגלה מלכה ותרצה ולהלן בס״פ מסעי כתיב ותהיינה מחלה תרצה וחגלה וכו׳ באופן שכל אחת ואחת מהן נזכרה פעם אחת בלא וי״ו כאילו היא ראויה ליכתב ראשונה ובזה קמ״ל דהיינו מחלה היינו נועה היינו חגלה וכו׳ דשקולות היו כלן:
פסוק ב:לפני משה וכו׳ מגיד וכו׳ היינו משום דבין למ״ד סרס המקרא ודרשהו ובין למ״ד בבה״מ היו יושבים ס״ס קשה מאי קמ״ל קרא במה שהזכיר אלעזר הואיל ומשה היה העיקר ומשני דקמ״ל דחכמניות היו שלא עמדו אלא אחר מיתת אהרן:
פסוק ב:לפני משה ואחר כך וכו׳ דק״ל דאי לא אתא לאשמועינן אלא שהמתינו לבא לאחר מיתת אהרן אמאי הדר וכתב ולפני הול״ל לפני משה ואלעזר א״ו הא קמשמע לן לפניו דמר בפ״ע ולפניו דמר בפ״ע ואהא פריך אפ׳ אם משה לא ידע וכו׳ ומשני ר׳ יאשיה סרס וכו׳ וקמ״ל שנתכוונו שלא להטריח את משה ולכך הלכו לפני אלעזר תחלה וכיון שלא ידע הוכרחו לבא לפני משה ואבא חנן דייק דא״כ לא הול״ל אלא לפני משה ולפני אלעזר ותו לא ואמאי כתיב נמי ולפני הנשיאים וכל העדה הא ודאי לא מסתבר שבתחלה הלכו למבעי דינא מן הנשיאים והעדה ואחר כך לפני אלעזר ואחר כך לפני משה אלא ס״ל לאבא חנן דקמ״ל קרא שכיונו לבא לשאול בשעה שהיו כלם בבה״מ לפרסם הדבר בעיני כל העם ותהיה הארץ חביבה לפניהם וכיונו בזה להוכיח את העם והוא ע״ד מ״ש רז״ל האנשים אומרים נתנה ראש וכו׳ והנשים אומרים תנו לנו אחוזה. ועיין מ״ש בס״ד בפרשת בהעלותך על פ׳ לפני משה ולפני אהרן:
פסוק ג:והוא לא היה וכו׳ לא בחטא מתלוננים וכו׳ בספרי תנינא בתוך העדה אלו מתלוננים הנועדים על ה׳ אלו מרגלים בעדת קרח כפשוטו ע״כ ואמנם רש״י ז״ל לא נסיב לכלהו דבשלמא לפ׳ בעדת קרח דהיא מלתא אחריתי איכא הוכחה בלישנא דקרא דאל״כ תרי זימני עדה ל״ל הכי הול״ל והוא לא היה בתוך הנועדים וכו׳ בעדת קרח א״ו מוכח שזה נדרש לעצמו וזה לעצמו אבל למדרש בתוך העדה בפ״ע ושוב הנועדים וכו׳ גם כן למלתא אחריתי אינו קרוב לפשט הכתוב דא״כ הול״ל והנועדים או איזה הוכחה ובמאי דמייתי רש״י פלוגתא דר״ע ור״ש איכא למידק דבשלמא ר״ע יליף לה מג״ש דמרב׳ מדבר כדאי׳ בשבת דף צ״ו אלא ר״ש דהיא נמי סברת ר״י בן בתיר׳ התם מהיכ׳ גמר לה ובדוחק י״ל דדריש לה מדכתיב כי בחטאו מת ויליף חטא חטא מהתם דהתם כתיב ועלינו אל המקום אשר אמר ה׳ כי חטאנו וי״ל דה״ק כי בחטאו בשביל מה שסבר לתקן חטאו בעלות אל ראש ההר עי״ז מת:
פסוק ד:למה יגרע וכו׳ תתייבם וכו׳ נראה שדרשו כן ממ״ש שם אבינו כלו׳ דהתם כתיב ובן אין לו יבמה וכו׳ יקום ע״ש אחיו המת ולא ימחה שמו בישראל והשתא שפיר קאמרי אם אין אתה נותן לנו אחוזה ש״מ שאין אנו חשובות זרע ואם כן למה יגרע שם אבינו תתייבם אמנו ולא ימחה:
פסוק ד:כי אין לו בן וכולי מגיד שחכמניות וכולי קשה מה חכמה היא זו דבפי׳ שמעו מפי משה צווי המקום לאלה תחלק הארץ ולא לנקבות ופשיטא שאם הו״ל בן לא הו״ל לתבוע כלום דמ״ש אינהו מכל רבות בנות דלא נטלו כלום עם אחיהן ונראה דכוונת רז״ל לומר הא אם הי״ל בן בשעה שמת אפילו אם מת אותו הבן אחר כך לא היו תובעות כלום הואיל ואז לא היו יכולות לטעון בממ״נ מהיבום כדלעיל שיש להשיבם דטעמא שאין אמן צריכא יבום לפי שכבר הניח בן בשעת מיתה אבל בנות לעולם דלא חשיבי זרע וכיון שיש מקום לדחות לא היו תובעות כלום. ולמדו זה מיתורא דקרא מדהדר כתיב כי אין לו בן דהא כבר אמרו ברישא ובנים לא היו לו:
פסוק ה:ויקרב וכו׳ נתעלמה וכו׳ והא דנפרע בהעלם הלכה זו טפי מדין אחר אפשר לתוספת פרעון שיותר גנאי שראתה עין נשים מה שלא ראתה עינו א״נ לומר דאדרבא היה לטובתו שלא יארע לו זה ההעלם אלא סמוך למיתתו ולא קודם לכן בחייו כדי שלא יוכל איזה רשע לביישו לומר שנתעלמה ממנו הלכה זו להענישו. ומ״ש ד״א היינו דלפי׳ ראשון קשה מה שהקשה ר״נ בר יצחק לרבי חנינא מריה דהך מלתא ברפ״ק דסנהדרין דף א׳ מי כתיב ואשמיעכ׳ ושמעתיו כתיב אי גמירנא גמירנא ואם לא אזילנא וגמירנא. ולפי׳ בתרא נמי ק״ק שהוא דבר רחוק שלא נאמרה לו פ׳ נחלות בסיני עד האידנא ועוד דלשון ויקרב משה וכו׳ דייקא כפיר׳ קמא דלפי שנאמר תקריבון אלי לכך ויקרב וכו׳:
פסוק ז:כן וכו׳ כתרגומו וכו׳ כך כתובה וכו׳ כלומר בין מה שתרגם אונקלוס יאות ובין מה שפי׳ רז״ל כך כתובה וכו׳ תרווייהו חד עניינא נינהו והצד השוה שבהם שמגיד הכתוב שראתה עינם וכו׳:
פסוק ז:כן וכו׳ יפה תבעו וכו׳ הכא נ״ל דאתא לפרושי מאי לשון דוברות חדא דהול״ל דברו ל׳ עבר שהרי כבר דברו ועוד דטפי הול״ל בל׳ שאלה שואלות ולא בלשון דיבור לכך מפ׳ דר״ל יפה תבעו שתביעתן אמת דבר תורה ודינא קאמרי שלא היתה שאלה ע״צ המקרה אלא דת ודין אמת ויציב ונכון וקיים:
פסוק ז:והעברת ל׳ עברה וכו׳ ד״א ע״ש וכו׳ תרי זימני כתיב ל׳ זה בעניינא חד הכא בבנות צלפחד ואידך שהזכיר רש״י אח״כ בסמוך בכללות הנחלות ופי׳ ראשון יתכן גבי בנות צלפחד אבל לקמן בפ׳ נחלות קשה אי משום עברה שאינו מניח בן ליורשו מ״ש דבמניח בת ולא בן כתיב לשון עברה ובמי שאינו מניח זרע כלל לא בן ולא בת לא כתיב לשון עברה דכתיב ונתתם את נחלתו לאחיו ונתתם את נחלתו לאחי אביו ואדרבא הנך גריעי טפי ואמנם פי׳ שני יתכן טפי בההוא דלקמן דמיירי לעתיד ומצינן למימר דלא על אותו הדור קא מיירי אלא לדורות הבאין ואל בני ישראל תדבר לאמר וכו׳ והעברתם וכו׳ כלו׳ קאמר להם כי בא יבא דור אחר שיעבירו נחלה משבט לשבט ע״י הבת אבל בוהעברת ראשון דא״ל רחמנא למשה והעברת את נחלת אביהן להן דהיינו לבנות צלפחד הכא לא א״ש פירוש זה הואיל ובנות צלפחד נצטוו שלא לינשא אלא למשפחת מטה אביהן והיכי קאמר ליה רחמנא עלייהו למשה והעברת הא לאו הכי הוי לכך מייתי תרוויהו דחד פירוש דייק בפ׳ ראשון וחד בפ׳ אחרון ולא ידע איזה יכשר דסתמא דמלתא תרווייהו אית לן לפירושי בחד גוונא:
פסוק יא:לשארו הקרוב וכו׳ אין משפחה וכו׳ פי׳ דק״ל דמאחר דכתיב הקרוב אליו פשיט׳ שהוא ממשפחתו ולמה הוצרך עוד להאריך ולומר ממשפחתו ומשני דאי לא כתב רחמנא אלא הקרוב אליו כל קורבה במשמע וה״א דאפילו קרוב מצד דהאם יורשו הילכך כתב רחמנא ממשפחתו דהשתא שמעי׳ דוקא מצד האב דמשפחת אם אינה קרויה משפחה:
פסוק יב:עלה אל הר וכו׳ למה נסמכה וכו׳ דק״ל דהא השתא אכתי לא מטא זימניה למות דבתר הכי כמה זמן עבר שביאר להם כל משנה תורה וגם מלחמ׳ מדין ולבסוף אחר שירת האזינו שם נאמר לו פעם אחרת עלה אל הר העברים הזה וכולי וא״כ מה ענין זה לכאן לכך צריכים לדרוש סמוכין ומה שהוצרך לד״א דאילו לטעם ראשון קשה למה זה מצא משה רבינו מקום למסבר שהותר נדרו ע״י דברים אלו שא״ל נתון תתן טפי מדלעיל דקא״ל לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט וכו׳ ובין הכא ובין התם י״ל דר״ל שהצווי תלוי בו והואיל ויעשו עפ״י צוויו מיקרי כאילו הוא הנותן והמרבה לכך מייתי ד״א שלא דימה כן אלא לפי שראה שנכנס וכו׳ ואהא נמי קשה אמאי נטר רחמנא למימר ליה עלה וכו׳ עד האידנא אחר מנין בנות צלפחד הול״ל הכי תכף ומיד כשנכנס בארץ סיחון ועוג לכך אצט׳ גם לשון ראשון. ומ״ש רבינו במשל נכנס לשער ולחצר ולטרקלין עד שהגיע לקיטון כנגדו בנמשל נ״ל דהשער קרי ליה לארץ סיחון שהיא הראשונה וחצר לארץ עוג שהיא יותר פנימות ולבתר הכי כתיב בס״פ חקת ויסעו ב״י ויחנו בערבות מואב מעבר לירדן יריחו והוא הנמשל בטרקלין:
פסוק יג:כאשר נאסף וכו׳ ד״א וכו׳ הוצרך לד״א דאילו לפי׳ ראשון מלת אחיך יתירא היא דהול״ל כאשר נאסף אהרן דלפי׳ ב׳ א״ש כלו׳ אחים אתם ואין אתה טוב ממנו ומיהו לפי׳ בתרא איכא נמי יתור בפסוק דלא הול״ל אלא כמו אהרן אחיך ומאי כאשר נאסף א״ו דר״ל באותה מיתה שחמדת. ומאי דבפ׳ האזינו לא כתב רש״י אלא פי׳ א׳ בלבד שמש״ש בס״ד:
פסוק יג:על וכו׳ הא אם קדשתם וכו׳ אע״ג דל׳ זה לא כתיב כאן אלא בפ׳ האזינו וכאן כתיב כאשר מריתם וגו׳ להקדישני וכו׳ הביאו רש״י ז״ל לפי של׳ על אשר לא קדשתם מבורר טפי שהגזירה אינה אלא על חטא זה ומ״ש רבינו עדיין לא הגיע זמנכם וכו׳ הק׳ הרא״ם ז״ל מההיא דאמרינן בפ״ק דר״ה היום מלאו ימי ושנותי ללמדך שהקב״ה יושב וממלא שנותיהן של צדיקים מיום ליום וכו׳ והעלה שהם אגדות חלוקות ע״ש. ולהיות שהרבה הזהירנו מרן האר״י דבי עילאי ז״ל שלא לומר כן אלא לטרוח וליישב נר׳ לומר שכל דברי חכמים קיימים עזה״ד שלעולם הקב״ה קצב מתחלה חייו של משה ק״ך שנה וכמו שנרמז ג״כ בפ׳ בראשית בשג״ם וכו׳ והיו ימיו ק״ך שנה אלא שאילו לא חטא במי מריבה עכשיו שהגיע לק״ך שנה היה נכנס לא״י וכל הימים הראשונים יפלו ולא היו מונין לו הק״ך שנה אלא מהך שעתא דישיבת ח״ל אינה עולה לו מן המנין דומיא דההיא דאמרינן במי ששהא עם אשתו עשר שנים דישיבת ח״ל אינה עולה לו מן המנין ה״נ כן אלא היה מתחדש כנש׳ נעוריו ומפני שחטא מת כשעברו לו הק״ו שנים שלימות שנגזרו עליו מיום ליום וכו׳ ובמ״ש רש״י במשל דשתי נשים שלוקות אחת קלקלה דאטו במלקות סגי לה בת מיתה היא ובש״ח פי׳ שזינתה תחת בעלה בלא התראה וליתא דאי בלא התראה מלקות נמי ליכא אלא נר׳ דלא מיירי באשת איש אלא בפנויה ולוקה משום לאו דלא תהיה קדשה וא״ש לפי הנמשל עפ״י מ״ש ז״ל דמשה רבינו שבר את הלוחות כדי שלא יהיו נדונים כאשת איש אלא כפנויה וכ״ש דא״ש מה שהביאו בגמרא משל זה על משה ודוד דמעשה דוד נמי לאו אשת איש הואי ח״ו כידוע שכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות וכו׳ ומה שהמשילו חטאו של משה לאכילת פגי שביעית נלע״ד משום דפירות שביעית איקרו קדש והאיסור היא דרחמ׳ אמר לאכלה ולא להפסד דזה שאוכלם פגים מפסיד ומבזה הקדש וכך ביש׳ כתיב קדש ישראל לה׳ ומשה קא״ל שמעו נא המורים ועוד שהסלע הוא דבר של קדושה רומז לסלע העליון הידו׳ וה״ס שביעית וביזה אותו ע״י הכאתו. ועי״ל ע״פ מ״ש במדרש דהכאת הסלע גרם שירבו מחלוקת בישראל וכבר ידוע שהמחלוק׳ בא משהתחילו תלמידים שלא שמשו כל צרכם והיינו אכילת פגים:
פסוק יד:הם מי מריבת וכו׳ ד״א וכו׳ לפי׳ ראשון קשה דמשמעות הכתוב מורה דהם קאי על המי מריבה הנזכרים בכתוב ולא על משה ואהרן ותו דהא כבר שמעי׳ ליה מעל אשר לא קדשתם וכו׳ שלא היה בידם עון אחר מדקאמרי׳ הא אם קדשתם וכו׳ ולפי׳ שני נמי יש קושי דמרה וים סוף לא נזכרו בפ׳ אפי׳ ברמיזה:
פסוק טו:וידבר משה וכו׳ להודיע שבחן וכו׳ דק״ל דהואיל וחזי׳ שמשה היה קשה בעיניו מאד למות ולא ליכנס לארץ א״כ כשא״ל הקב״ה עלה אל הר וכו׳ מיד הו״ל להסדיר תפלתו דכתיב ואתחנן וכו׳ ומשני דקמ״ל הכא דמ״מ רצה להקדיש תחלה צרכי צבור שאם לא תקובל תפלתו על עצמו שיהיו כבר הצבור מושגחים:
פסוק טז:יפקוד ה׳ כיון ששמע וכו׳ הוכרח רבינו לדרשה זו אע״ג דלכאורה לא היה צריך לזה דאיכא למימר כפשטיה דכששמע משה שנגזרה מיתתו השגיח על צרכי צבור ואמר יפקוד וכו׳ וכמ״ש רש״י גופיה לעיל בסמוך מ״מ מל׳ הכתוב מוכרח לדרוש כן מדלא כתיב יַפְקֵד ה׳ מבנין הפעול דהכי אורחתיה דקרא דכל מקום שהוא לשון מינוי כמו ויפקד פקידים על הארץ ויפקידהו על ביתו ויהי מאז הפקיד וכו׳ ויפקד המלך פקידים ואמאי כתיב הכא יפקוד מהקל לכך הוצרך לפ׳ שר״ל שיפקוד עליו מעשיו ויעלה זכרונו לטובה להוריש כבודו לבניו:
פסוק טז:אלהי הרוחות למה נאמר וכו׳ יש עוד מבחוץ הרגש אחר דהוה סגי לומר אלהי כל בשר א״נ אלהי עולם דהכל במשמע ועוד כי היכי דהזכיר כל בש׳ בל׳ יחיד ה״נ הול״ל ברוחות ולכתוב אלהי רוח כל בשר:
פסוק יז:אשר יצא וכו׳ כמו שעשיתי וכו׳ וכדרך שעשה יהושע וכו׳ הביא רבינו ג׳ ענינים בתחלה מה שעשה משה במלחמת סיחון ועוג ואי מהא לחוד ה״א דוקא במלחמה גדולה כה״ג נגד ענקים הוא דצריך ללכת בעצמו הא לא״ה לא לכך מייתי מיהושע ביריחו ובמה שהביא הפ׳ הלנו אתה אם לצרינו קמ״ל מלתא אחריתי דאף נגד המלאך הרוחני צריך הוא בעצמו לצאת להושיע את ישראל כמו שעשה יהושע שיצא לקראת המלאך וא״ל הלנו אתה וכו׳ ועדיין לא שמענו שצריך לצאת אלא במלחמת חובה מש״ה מייתי מדוד דכתיב כי הוא יוצא ובא לפניהם בכל מין מלחמה:
פסוק יז:ואשר יוציאם בזכיותיו וכו׳ ד״א וכו׳ לפי׳ קמא ק״ק דהואיל ותרווייהו חד עניינא הול״ל ואשר יוציאם ויביאם ואשר ואשר ל״ל דלפי׳ בתרא א״ש דה״ק אשר יוציאם הוא עצמו יהיה אשר יביאם ומיהו לפי׳ זה נמי ק״ק דלא הול״ל אלא אשר יביאם ותו לא דכיון דיביאם בחייו פשיטא דיוציאם לכך מייתי גם פי׳ ראשון דלההוא פירושא אצטריך לומר אשר יוציאם שבזכותו יצאו לכבוש עמים רבים נוסף על הז׳ אומות שכבר הובטחו בהם וכמו שעשה דוד שבזכותו כבש ערים אחרות והוסיפן על ארץ ישראל:
פסוק יח:לך את שבדוק וכו׳ דאע״ג דבעלמא שייך למימר קח לך אבל כאן לא הול״ל הכי הואיל ולקיחה זו הוא שלא בטובתו שהרי הוא היה רוצה שירשו בניו מקומו ומשני דשפיר שייך אפי׳ בע״כ דלך לא קאי על הרצון אלא על הידיעה:
פסוק יח:וסמכת וכולי שידרוש בחייך וכו׳ דאל״כ מה צורך לסמיכה זו שהרי הסמיכה אינה אלא להודיע שהוא ראוי להוראה והכא א״צ להודעה זו שכבר פרסמו המקום א״ו שמוכרח לזה משום דאע״ג שפרסמו המקום לא מהני פרסום זה אלא לאחר מיתת משה אבל בחייו צריך ליטול רשות מרבו שהרי כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה ולכך הוצרך לסמוך את ידיו עליו:
פסוק כא:וכל העדה סנהדרין. משמע דר״ל שכשירצה לצאת למלחמה מלבד שישאל באורים ותומים צריך ג״כ לימלך בסנהדרין וקושטא הכי כדאמרי׳ בברכות מקרא דואחרי אחיתופל וכו׳ אבל ביומא דרשי׳ מהך קרא שאין נשאלין באורים ותומים אלא למלך ולאב ב״ד ולמי שהצבור צריך לו ומיהו רש״י ז״ל נקט הקרוב לפשט:
