פסוק א:"...בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה למשפחֹת מנשה בן יוסף". לשם מה מונה הכתוב את יחוסו של חוטא זה לחמשה דורות? בוודאי אין לומר שזה על שם סוף העניין - פרשת הסבת נחלה שנאמרה דווקא בקשר לשבט מנשה, שכן לצורך זה היה די לומר "למשפחת מנשה" ותו לא כלום. לשאלה זו נדרש רש"י וכותב: "ללמדך שהיו כולם צדיקים, שכל מי שמעשיו ומעשה אבותיו סתומים ופרט לך הכתוב באחד מהם ליחסו לשבח, הרי זה צדיק בן צדיק". (פ' פינחס תשנ"ז) וראה דברי "אור החיים" הק' על אתר. לדבריו, במה שהזכיר עתה הכתוב את כל ייחוסם, בא לרמז מה היתה טענתן של בנות צלפחד שבגינה התקרבו לעמוד לפני משה. למאן דאמר שהארץ נתחלקה ליוצאי מצרים (בבא בתרא קיח ע"א), כיון שהיה אביהן מיוצאי מצרים, ראוי היה ליטול חלק בארץ, ואם היה לו בן היה בנו נוטל את חלקו. לכן עמדו וצווחו "למה יגרע שם אבינו וגו' כי אין לו בן". וכיון שלמאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה הארץ (שם), הכוונה היא שהנחלה חוזרת לאבותיהם יוצאי מצרים ושבים הבנים ויורשים אותם (ראה למעלה כו, נה), הרי חפר, אביו של צלפחד, היה אף הוא מיוצאי מצרים, והיו לו עוד בנים מלבד צלפחד, והם לא מתו כצלפחד אלא נכנסו לארץ. והנה, אותם בנים שהיו דודיהן של בנות צלפחד, נטלו חלק בארץ כי לבאי הארץ נתחלקה הארץ, אלא שכפי שנתבאר, חזרה הנחלה בירושה לחפר אביהן שהיה מיוצאי מצרים, ורק אחר כך שבו בני חפר ונחלו את חלקם מאביהם. אם כן זו היתה טענת בנות צלפחד, הרי אם היה לאבינו בן, היה אותו הבן מקבל חלק בנכסי חפר, כי אחיו של צלפחד היו מקבלים נחלה בארץ, והיתה הנחלה חוזרת לחפר אביהם, ואז כאשר היתה שבה הירושה לבני חפר, היה גם בנו של צלפחד נוטל חלק, כי בן הבן יורש במקום הבן (בבא בתרא קטו ע"א), ואת חלקו של צלפחד בנכסי חפר היה יורש בנו. ואילו עתה, שאין לצלפחד בנים כי אם בנות, הפסידו הבנות את חלקן בנכסי חפר, ועל זאת היתה טענתן. ע"כ.
פסוק א:ועל כל פנים אינו חוזר עד יעקב, מפני שאז לא היה יכול לדרוש שיוסף חבב את ארץ ישראל (ראה ספרי קלג). (פ' פינחס תש"ס)
פסוק א:רש"י ד"ה למשפחֹת מנשה בן יוסף, ...יוסף חבב את הארץ... ובנותיו חבבו את הארץ וכו'. מסתבר שחיבת הארץ היא עניין של חינוך בבית. (פ' פינחס תשמ"ח) הערת ר' שמואל עמנואל שי': חיבת הארץ היא אכן עניין של חינוך בבית, אבל נשאלת השאלה: האם בני יעקב האחרים לא קיבלו בבית חינוך לחיבת הארץ? מדוע? תשובה: יוסף ואסנת (במצרים) ידעו שאם הם לא יעניקו למנשה ואפרים חינוך לחיבת הארץ, לא תהיה להם אהבת ארץ ישראל. לעומתם, בני יעקב שחיו בארץ כנען חשבו שאת בניהם, הגדלים וחיים בארץ, אין צורך לחנך לחיבת הארץ. המסקנה החשובה והאקטואלית: גם לילדים הגדלים וחיים בארץ, חייבים להעניק חינוך לחיבת הארץ ולאהבת ארץ ישראל. ע"כ.
פסוק א:מכיוון שרש"י מסתמך לכאורה על יתור הלשון "בן יוסף", ראוי לבדוק אם פירושו מתאים כל אימת שיש איזכור מיותר כזה. (פ' פינחס תשנ"ג) ומהרא"י להלן (לד, כג) כתב שבכל פעם שמזכיר הכתוב את שמות השבטים לענין הארץ, מייחס את מנשה ליוסף (להלן לד, כג; למעלה כו, כח; למעלה יג, יא), אבל בשאר המקומות מיוחס אפרים ליוסף.
פסוק א:ומכל מקום קשה: כיצד זה שדווקא מחצית שבט מנשה קיבלה נחלה בעבר הירדן המזרחי? (פ' פינחס תשנ"ד) המעיין בפסוקים יגלה כי אין כל איזכור של בקשת נחלה בעבר הירדן מצד חצי שבט מנשה. ואמנם מדבריו של ראב"ע (להלן לב, לב) נראה שאף חצי שבט מנשה ביקשו, אך מפרשים אחרים פירשו שחצי שבט מנשה באמת לא ביקשו לנחול בעבר הירדן.
פסוק א:לפי חזקוני (להלן לב, לג) נתחלקה נחלתו של שבט מנשה לשני חלקים כעונש על כך שאביהם גרם לשבטים לקרוע בגדיהם במעשה הגביע.
פסוק א:לפי רמב"ן (להלן לב, לג) היתה זו יזמה של משה רבנו משיקולים מעשיים. משראה ששטחו של עבר הירדן גדול יותר מן הראוי לנחלת ראובן וגד ביקש שאחד מן השבטים יצטרף אליהם, והיו אנשים משבט מנשה שהסכימו וניתן להם חלקם.
פסוק א:ולפי הנצי"ב (להלן לב, לג ודברים ג, טז) לא שיקולים מעשיים הנחו את משה רבנו אלא שיקולים חינוכיים. משה ביקש לנטוע בעבר הירדן גדולי תורה שירוממו את יושבי המקום. בפירוש זה מתגלה, בזעיר אנפין, דמותו המחנכת של ראש ישיבת וולוז'ין, המבקש ליטוע גדולי תורה רבים ככל שניתן בכל אתר ואתר. (הערת הרב איתן שנדורפי שי')
פסוק א:תוספת נופך לדברי הנצי"ב הללו מובאים בספר "נר למאור" של הרב משה צבי נריה (עמ' 377). הנימוק ליזמתו של משה רבנו ביישוב חצי שבט מנשה בעבר הירדן המזרחי היה לא רק כדי להוסיף לאוכלוסיית עבר הירדן המזרחי יסוד אנושי תורני רוחני איתן, אלא גם כדי לחזק את הזיקה של בני ראובן וגד לעבר הירדן המערבי, ואת חיבתם לארץ ישראל כולה, כמיטב המסורת של אלה אשר יוולדו על ברכי יוסף - "ולחצי שבט מנשה בן יוסף". והוסיפה רננה שתח', כי יתכן שזו גם הסיבה לחלוקת שבט מנשה לשני חלקים. חילוקה של נחלת בני מנשה בין שני עברי הירדן מכריח שיהיו השיירות מצויות בין שתי הנחלות, וממילא ישמר הקשר בין שני עברי הירדן ותשמר הזיקה והחיבה לארץ ישראל כולה. וראה מש"כ להלן (לב, לג).
פסוק א:"מחלה נעה וחגלה ומִלכה ותרצה". רק בשם השני אין ו"ו החיבור, ולכאורה זה תמוה. (פ' פינחס תשמ"ט) ולפי "משכיל לדוד" על אתר כאשר נדייק במקרא נמצא ששינה סדר הזכרתן באופן שכל אחת ואחת מהן נזכרה פעם אחת בלא ו"ו המוסיף - שם הזכיר רק "מחלה נועה" בלא ו"ו המוסיף, ואילו לעיל (כו, לג) הזכיר מלבד מחלה הראשונה "חגלה מלכה" בלא ו"ו, וכאן בפסוק זה הזכיר את "תרצה", דהיינו להודיע ששקולות הן וכל אחת ואחת ראויה להיכתב ראשונה.
פסוק ב:רש"י ד"ה לפני משה ולפני אלעזר, מגיד שלא עמדו לפניהם וכו'. תמוה ניסוח דברי רש"י: מגיד שלא עמדו וכו'. מאי הוה אמינא שמעשה בנות צלפחד יהיה לפני שנת הארבעים? והרי: (א) לא היתה השאלה־הבעיה רלוונטית? (ב) ודאי לא נאמר "אין מוקדם ומאוחר" בלא כל סיבה, וכאן לכאורה אין סיבה שכזאת. (פ' פינחס תשנ"א) וראה "באר מים חיים". לדבריו, באה התורה להדגיש שעד שלא מת אהרן לא דברו בנות צלפחד כלום, באמרן שבודאי תתבטל הגזרה שנגזרה על משה ואהרן במי מריבה, ומשה יכנס עמהם לארץ והוא ינחילם אותה ואז יקרבו להגיש משפטן אליו. אמנם כיון שמת אהרן קרבו אל משה כי אם לא עכשיו אימתי.
פסוק ב:שם. ...דברי רבי יאשיה. אבא חנן משום רבי אלעזר אומר וכו'. נדיר למדי שרש"י יזכיר שמותיהם של חכמים שחולקים בעניין מסוים, ולא ידעתי, אימתי יעשה כן ואימתי לא, גם כשמביא יותר מדעה אחת שבדברי חז"ל. (פ' פינחס תשמ"ט)
פסוק ב:והנה גם בפסוק הבא (ד"ה והוא לא היה וגו') בא איזכור שמות החכמים. (פ' פינחס תשנ"ד)
פסוק ב:ועלי לסיים את העיון בספרו של ניסים אליקים "שיטתו הפרשנית של רש"י" שנדרש לשאלה זו ומאריך בה (עמ' 101), התחלתי וטרם אסיים. (פ' פינחס תשנ"ו)
פסוק ב:שם. ...אלא סרס המקרא ודרשהו וכו'. כאן אין רק סירוס, כלומר שינוי מקום מילים בפסוק, אלא גם שינוי ו"ו־החיבור. ודומה שכבר שאלתי מי רשאי לפרש בעזרת כלל זה. (פ' פינחס תשנ"ח)
פסוק ב:באשר ל"רשות" לפרש בעזרת "סרס המקרא" אישר לי ר' משה ארנד שי' בימים אלה, כי כל אחד רשאי לפרש בזה, כל עוד אין זה משנה לעניין הלכה. (פ' פינחס תש"ס) וראה מש"כ בספר ויקרא (א, טו).
פסוק ג:"...כי בחטאו מת". קשה לי: מה היו צריכות להעלות עניין חטאו כסיבת מותו, והרי (כו, סד-סה) כבר תמו כל יוצאי מצרים, והרי אפשר לתלות מות צלפחד במיתה הכללית? וכי רק השתייכות למתלוננים או לעדת קרח תמנע תביעה מצד הבנות, ואילו חילול שבת בפרהסיה (רבי עקיבא - מקושש עצים היה) חמור פחות? (פ' פינחס תשנ"ח) וראה רמב"ן שהביא דברי חז"ל (בבא בתרא קיח ע"ב), לפיהם מתלוננים ועדת קרח - שניהם חטאו והחטיאו אחרים, לפיכך איבדו חלקם בארץ, לכך הדגישו בנות צלפחד שאביהן מת בחטאו ולא החטיא אחרים. עיין שם. ורש"ר הירש כתב: כי בחטאו מת: הוא - ככל האדם - לא נפטר מן העולם בלא חטא, אך אין ספק שהיה זה רק חטא של יחיד. מעולם לא השתתף בחטא האומה. ע"כ.
פסוק ג:וראה דברי "משך חכמה" וגם "דעת מקרא" על אתר. ועדיין לא ברור לי, מה היה ההכרח לדבר על סיבת מותו במקום שלמעלה משישים רבוא מתו. (פ' פינחס תשנ"ח)
פסוק ג:"...כי בחטאו מת ובנים לא היו לו. למה יגרע שם אבינו...". טענתן של בנות צלפחד קצת תמוהה. מצד אחד הן מודות "בחטאו מת" ומאידך גיסא הן טוענות "למה יגרע", והרי לפי רבי עקיבא חֵטְא חמור חָטָא - חילול שבת, כמובא ברש"י כאן - ואם כן אפוא, שמא זאת הסיבה ששמו יגרע, כי מה עניין יש להנציח שם חוטא? (פ' פינחס תשנ"ז) הערת הרב איתן שנדורפי שי': וראה זוהר (ח"ג קנז ע"א. מובא ב"אוצר אישי התנ"ך"). שם מבואר שמשה רבנו התקשה בדין בנות צלפחד, כי לא ידע אם משקיבל אביהן את עונשו נסלח לו הכל כדי שיהיה לבנותיו חלק בארץ, או לא. לפי זה ניתן לומר שטענת בנות צלפחד "למה יגרע" אף היא נובעת מכך שאביהן כבר נענש על חטאו. ע"כ.
פסוק ג:ועוד: הדעה (תוספות ד"ה אפילו קטנה שבהן, בבא בתרא קיט ע"ב) שעשה כן כדי להבהיר דין העונש קשה לי. כלום 'צדיק' יקרא מי שעובר עבירה חמורה (בהתראה) כדי לברר הלכה? (פ' פינחס תשנ"ז) לשאלה זו נדרש ה"דבר יעקב" על מסכת בבא בתרא (קיט ע"א), ואלו דבריו: המהרש"א מקשה איך הותר לו לעשות כן. ותירץ: כיון שלא היה צריך את העצים, הוי 'מלאכה שאינה צריכה לגופה'. ומוסיף המהרש"א, דמכל מקום הוא היה חייב מיתה בידי אדם, כיון שהעדים שהתרו בו לא ידעו שעשה על דעת כן ואינן אלא דברים שבלב. ה"קובץ שיעורים" (אות שס) מקשה דמכל מקום הקב"ה יודע שמחשבתו היתה לשם שמים והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכתיב "ויאמר ה' אל משה מות יומת האיש" (במדבר טו, לה). ה"קובץ שיעורים" מתרץ איך הותר לו לעשות כן, על פי מה שכתוב בשולחן ערוך (סימן שו, סעיף יד) דמותר לחלל שבת כדי להציל מהמרת דת באונס, דמוטב לחלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, והכא נמי בני ישראל היו כאנוסין ומוטעין.
פסוק ד:רש"י ד"ה למה יגרע שם אבינו, אנו במקום בן עומדות, ואם אין הנקבות חשובות זרע, תתיבם אמנו ליבם. ע"כ. מקורו בבבא בתרא (קיט ע"ב). חשבתי לשאול: מדוע לא נתיבמה עד כה, אך מעיון בגמרא שם אין מקום לשאלה זו, שכן הלשון שם הוא: "...מלמד שהיה משה רבינו יושב ודורש בפרשת יבמין", כלומר עד שלא ידעו על מצוות יבום, לא היה מקום לטענתן. רק קצת קשה שעניין יבום היה לכאורה ידוע ומקובל עוד לפני מתן תורה, ראה מעשה יהודה - ער ואונן וכו'. (פ' פינחס תשנ"ט) וראה רשב"ם שם (בבא בתרא קיט ע"ב ד"ה אילו היה לו בן). לדבריו, כאשר היה משה רבנו יושב ודורש בפרשת יבמים, חידש ואמר, שלא רק בן פוטר את אשת המת מייבום, אלא גם אם הניח המת בת, פטורה אשתו מן היבום. מששמעו בנות צלפחד דין זה באו ועמדו לפניו וטענו: מאחר שלמדנו שאם הניח המת בן, הריהו פוטר את אמו מייבום ויורש את נכסי המת, הרי עלינו לרשת את נכסיו.
פסוק ז:רש"י ד"ה נתן תתן, ...חלק אביהן שהיה מיוצאי מצרים, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר. ע"כ. (בבא בתרא קיח ע"ב). צריך לעיין בגמרא, למה קוראים לדבר זה שני חלקים, והרי החלוקה היתה כדברי רש"י למעלה (כו, נה) - "חזרה נחלתן אצל אבי אביהם וחלקו הכל בשוה"? ועוד: הרי מכיר בן מנשה - זקנו של חפר, זקנן של בנות צלפחד - בעבר הירדן נטל נחלתו, ומשום מה כלל לא נאמר כיצד חילקו שם? (פ' פינחס תשנ"א)
פסוק ז:וראה דברי "שפתי חכמים" (אות ב) המביא דברי רא"ם באריכות. (פ' פינחס תשס"א)
פסוק ז:רש"י ד"ה והעברת, ...דבר אחר, על שם שהבת מעברת נחלה... שבנה ובעלה יורשין אותה, שלא תסוב נחלה לא נצטוה אלא לאותו הדור בלבד, וכן "והעברתם את נחלתו לבתו" וכו'. כלומר הבת עשויה להנשא לבן שבט אחר, וכיון שבנה ובעלה יורשין אותה - הנחלה עלולה לעבור לשבט אחר. ומעיר רש"י, שאף שהוזהרו ישראל כי כל בת היורשת נחלת אביה, תינשא דווקא לאחד מבני שבטה - אין דבר זה נוהג לעולם, כי הציווי "ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה" (להלן לו, ז) לא נאמר אלא לדור הנכנסים לארץ. (פ' פינחס תשנ"ו)
פסוק י:"ואם אין לו אחים ונתתם את נחלתו לאחֵי אביו". קצת תמוה שאין רש"י מביא את דרשת הגמרא בבא בתרא (קט ע"א) "...ואי אתה מעביר נחלה מן האב במקום אחין", שהרי בלא איזכורה יחסר מקום האב בפרשה זו לגמרי. (פ' פינחס תשס"א)
פסוק יג:"...ונאספת אל עמיך". לשון־הרבים קצת תמוה, וצריך לבדוק במקבילים. (פ' פינחס תשס"ה) וראה מש"כ בספר בראשית (כה, ח). הערת הרב איתן שנדורפי שי': ביטוי זה מופיע פעמים נוספות (במדבר לא, ב; דברים לב, נ). והביטוי "ונכרתה מעמיה" מופיע עשרות פעמים במקרא.
פסוק יג:רש"י ד"ה כאשר נאסף אהרן אחיך, ...ואחת אכלה פגי שביעית וכו'. קשה לי: כלום יש מלקות על אכילת פגי שביעית? והרי זה לאו הבא מכלל עשה - לאכלה, ולא להפסד. (פ' פינחס תשס"א) וראה מהרי"ק שהכוונה למכת מרדות מדרבנן, אבל מן התורה אין לוקים על חטא זה שאינו אלא עשה.
פסוק יד:רש"י ד"ה הם מי מריבת קדש, ...דבר אחר, הם שהמרו במרה, הם היו שהמרו בים סוף וכו'. הט"ז ב"דברי דוד" מעיר: ועוד הרבה דברי כעס נעשו במים אלו מלבד דבר הנזכר כאן, והך 'מי ים סוף' הוא טעות סופר, וצריך לומר 'ברפידים', וכן מצאתי. ע"כ. וראה גם אצל ר' אברהם ברלינר (אות ז). (פ' פינחס תשמ"ז) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: אבל במזמור קו בתהלים (פסוק ז) נאמר: "אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם לֹא הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ לֹא זָכְרוּ אֶת רֹב חֲסָדֶיךָ וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף".
פסוק יד:אבל ראה רש"י בספר דברים (א, א ד"ה מול סוף) שכתב: "לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו את המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל". לפי זה אין כל קושי. (פ' דברים תשמ"ז)
פסוק טו:רש"י ד"ה וידבר משה וגו' - ד"ה יפקד ה'. אכן בא "וידבר משה" להודיע שבחן של צדיקים, שהרי משה עצמו אינו מזכיר עניין זה בנאומיו בספר דברים. ואולם סתירה יש בין הנאמר כאן "מניחין צרכן ועוסקין בצרכי ציבור" לבין הנאמר מיד - "הגיעה שעה שאתבע צרכי". (פ' פינחס תשמ"ח) וראה "נחלת יעקב". לדבריו, הגם שרצה משה רבנו שבניו יירשו את גדולתו (כמצויין ברש"י לפסוק טז), מכל מקום לא פירש הדבר בתפילתו, אלא ביקש שיהיו במנהיג הנבחר כמה מעלות טובות, אף שיתכן שאינן מצויות בבניו, כי העמיד את טובת העם במרכז.
פסוק יז:רש"י ד"ה אשר יצא לפניהם, ...אלא כמו שעשיתי אני, שנלחמתי בסיחון ועוג... וכדרך שעשה יהושע, שנאמר "וילך יהושע אליו" וגו' (יהושע ה, יג). ע"כ. קצת קשה לי: מה שייך לומר "וכדרך שעשה יהושע" על דבר שבעתיד, והרי כאן בא ליתן דרך להתנהגות הרצויה על פי דוגמא מן העבר. (פ' פינחס תשמ"ח) הערת ר' חזקי פוקס שי': לפי "משכיל לדוד" אין כאן ענין לעבר או עתיד. לדבריו, הביא רש"י שלוש דוגמאות אלו ללמדנו שהנהגה זו, שהמנהיג יוצא בראש הלוחמים ולא יושב בביתו ומשלח את חייליו, אינה נוהגת רק במלחמה גדולה, כמו מלחמת סיחון ועוג, שכן יהושע נהג כך גם כשיצא לקראת המלאך. כמו כן אין נוהגת הנהגה זו רק במלחמת חובה, שכן דוד יצא ובא לפני חייליו בכל מלחמותיו.
פסוק יח:רש"י ד"ה קח לך. ד"ה וצויתה אתו. תמוהה דרך שכנוע זו שמומלצת לו למשה על ידי הקב"ה - לפתות את יהושע תחילה בכבוד להיות מנהיג בניו של מקום ורק אחר כך לגלות לו את פרצופם האמיתי של בנים אלו. ועוד: כל זה לגבי אדם שלא מש מאהל משה, כלומר שידע היטב עם מי יש לו עסק. צריך להבין מה ביקשו חז"ל לומר בזה. (פ' פינחס תשמ"ח) וראה רמב"ן שמביא דברי רש"י אלו וכותב: ואינו נכון בעיני, בעבור שאמר "לעיניהם", כי יותר ראוי הענין הזה להאמר בינו לבינו (בין משה ליהושע), כי בפניהם (בנוכחות כולם) יגרום בהם התפקרות (שיתמרדו יותר), ומדרך המוסר שיזהיר להם בפני עצמן (שלא בנוכחות יהושע) מהיותם עוד טרחנין וסרבנין וכו'.
פסוק יח:רש"י ד"ה לך, את שבדוק לך, את זה אתה מכיר. ע"כ. אבל ודאי שתיבת "לך" אינה מבטאה כאן: לטובתך, כמו במקומות אחרים. ואולי דווקא משום כך מעיר רש"י כפי שמעיר. וראה רש"י למעלה פסוק טו ד"ה וידבר משה אל ה' וגו'. (פ' פינחס תשנ"ט)
פסוק יח:וכדאי לרכז את כל "לך" ולבדוק אם בכולם שייך לומר "לטובתך". (פ' פינחס תשס"א) וראה מש"כ למעלה (יג, ב). הערת הגר"א נבנצל שליט"א: יש מקומות שהמשמעות היא 'משלך' (ראה למעלה י, ב ורש"י שם).
פסוק יח:רש"י ד"ה אשר רוח בו, כאשר שאלת, שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד. ע"כ. לכאורה חוזר על האמור למעלה (טז ד"ה אלהי הרוחות), כדברי בעל "שפתי חכמים" (אות א). ואולם שם נאמר "...שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו", ואילו כאן - "כנגד רוחו של כל אחד ואחד", ובעל "שפתי חכמים" מתעלם מזה. ואולי זה משום שאי אפשר להסכים לדעות נוגדות אבל צריך לסבול אותן, והיכולת לתמרן בין סובלנות לדעות שונות ובין הליכה נגדן היא המייחדת את המנהיג האידיאלי. (פ' פינחס תשמ"ח)
פסוק כ:רש"י ד"ה ונתתה מהודך עליו, זה קירון עור פנים. ע"כ. וכאילו זה דבר גשמי שמעבירים מאיש לאיש ביד. וראה להלן (כג ד"ה ויסמך את ידיו) "בעין יפה, יותר ויותר ממה שנצטוה" וכו'. והרי זה קשה. (פ' פינחס תשמ"ח) וראה "עבד שלמה". לדבריו, הכוונה היא שכשיסמוך משה ידיו על יהושע, יתן לו הקב"ה מהודו.
פסוק כא:"...על פיו יצאו ועל פיו יבאו" וגו'. רש"י על אתר מבאר: על פיו - של אלעזר. ע"כ. כלומר על פי אלעזר יצאו ויבואו וכו'. ולא ידעתי, למה לא לפרש: על פי משפט האורים המוזכר קודם, כי אלעזר הרי אינו אלא נושא חושן המשפט אשר בו מופיעות התשובות לשאלות שמציגים. (פ' פינחס תשס"ג) וראה "ספר הזכרון". לדבריו, ביאורו של רש"י נובע מסיום הפסוק "הוא וכל בני ישראל אתו".
פסוק כג:רש"י ד"ה ויסמך את ידיו, בעין יפה, יותר ויותר ממה שנצטוה וכו'. ואף על פי כן, "פני משה כחמה, פני יהושע כלבנה" (כ ד"ה מהודך). (פ' פינחס תשמ"ח) מעניינים בהקשר זה דברי בעל "מלאכת הקדש" שכתב: הנה כל ימי צְבָאִי הייתי מייחל לידע מה זאת עשה ה' לנו, שבכל מקום הוא אומר "יהושע בן נון" - הבי"ת בחיריק, ולא עשה כן בכל "ן" הכתוב במקרא, והרבה פעמים שאלתי את חכמי ארץ ולא מצאתי בפיהם מענה. אמנם עתה ניחא לי, דאיכא למימר שמכיון שמשה מלאו ליהושע את חכמתו בעין יפה עד שעשאו ככלי מלא וגדוש, לכן נקרא "בן" - מלשון בינה, להורות על הבינה היתרה שניתנה לו. ע"כ.