פסוק ב:נחזור לעניננו. שנקהלו על משה ועל אהרן, לומר שהם יודעים שהבאר בזכות מרים, אבל מזכות שניהם יחזור להם, וירב העם עם משה דנפיש זכותיה מאהרן, ועוד שאהרן היה אוהב שלום ורודף שלום נתביישו מלדבר עמו, ואפי' למשה לא היה להם פנים לדבר אלא מאמרו לאמר אמירה אחר אמירה שלא אמרו בפירוש ולא נתלוננו, כי לא אמר וילונו אלא וירב לפי שא"א לסבול הצמא:
פסוק ג:ולו גוענו בגוע אחינו. לא על עדת קרח אמרו כן אלא על אותם שהן מבן עשרים שנה ומעלה שמתו במדבר, עליהם אמרו אחינו, שקבלו עליהם גזירת המקום ב"ה, זהו לפני ה':
פסוק ד:ולמה הבאתם את קהל ה'. במדרש, אמרו להם בתחלה אמרתם לנו מפני פושעים וחטאים שיש ביניכם אין המקום מצוי לכם, עכשיו שנעשינו כולנו קהל ה', מפני מה אנו מתים בצמא, ע"כ. ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה, כי אפילו שזה הדבור אינו מן הראוי לדברו, אלא הצמא א"א לסובלו, זהו למות שם. ואמרו אנחנו ובעירנו, לומר שהקב"ה מרחם על עולמו אפי' בשביל הבהמות שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך, שהוא כשאין ישראל עושין רצונו של מקום, כמ"ש בפ' כיצד מברכין ואספת דגנך אפשר אדם זורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מאי תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתם נעשית ע"י אחרים שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מלאכתם נעשית ע"י עצמן שנא' ואספת דגנך, א"כ פירוש הפסוק הוא כן, ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת, לומר שבשביל הבהמות אתה אוכל, כן אמר כאן אנחנו ובעירנו, אם אין אנו ראוים יתן לנו בשביל בהמות שלנו. ולמה הבאתם וגו', לומר התנצלות שסיבת הדרך היה שהלינו על המן ועל המים, שאילו עלו דרך כרכים ועיירות היו מוצאין מים ומזון לאכול כדרך הולכי דרכים, והיה זכות שלשתכם עומד לנו לדורות, לא כן עתה שהבאתם אותנו על דרך זה המדבר ונסתפקנו בזכותכם:
פסוק ו:ויבא משה ואהרן מפני הקהל. שראו שהדין עמם שא"א לסבול הצמא, ומפני הבושה נפלו על פניהם. וירא כבוד ה' אליהם, לא כמו עדת קרח שאמר וירא כבוד ה' אל כל העדה, אלא אליהם לבד, לומר שהדין עמהם ואינו מקפיד על דבריהם. וירא כבוד ה', אמר להם הקב"ה אין אבל וצער למשרתי צבור, צאו מכאן במהרה, בני בצמא ואתם יושבים ומתאבלים על מרים, א"כ זו המראה היא לכבודן של ישראל:
פסוק ח:וידבר ה' אל משה וגו' קח את המטה לא אמר מטך, אלא המטה בה' הידיעה יש מי שפירש שזה המטה הוא מטה של אהרן, והוא לאות לבני מרי, לזה אמר שמעו נא המורים, זהו ויקח משה את המטה מלפני ה', כמו שכתוב בפרשת קרח וינח משה את המטות לפני ה', והכונה היא לומר שכמו שזה היה עץ יבש והפריח ועדיין הוא עומד בלחותו ובפרחו, כן יש כח להוציא מים מצור החלמיש, לא להכות בו הסלע, ומשה שהכה בו הסלע, רצה לומר שהם ראוים להכאה אחר שהטריחו קונם להוציא מדבר שלא כטבעו, כמו מעשה של בנו דר' יוסי דמן יוקרת שאמר לתאנה להוציא פרי שלא בזמנו ונענש, והקב"ה חשבו למשה לחטא, כי אדרבא בזה תוכר גבורת הבורא ונפלאותיו בשינוי טבעו של עולם, ולזה אמר יען לא האמנתם, לא אמר אמנתם אלא האמנתם להכניס בלבן של ישראל שיש בו יכולת לשנות הטבע בלי שום טורח, וכל ענין יציאת מצרים והמכות והוליכם בתהומות כמדבר והליכתם במדבר מ' שנה ולא חסרו דבר, הכל היה בשינוי טבעו של עולם בלי טורח, והכנסתן לארץ ולהרוג ל"א מלכים, הכל היה שלא על דרך הטבע. לכן לא תביאו את הקהל הזה וגו', ואמר הקהל הזה ולא קהל הזה, לומר הקהל הזה לא תביאו אבל קהל אחר שהוא קהל אחרון בזמן מלך המשיח תביאו, "מה "שהיה "הוא שיהיה ר"ת משה. וכל דור ודור הוא רועה אותם כנזכר בזוהר על דור הולך ודור בא, כמו דור שהלך שהם דור המדבר שישבו במצרים דו"ר שנה הוא היה רועה אותם, כן בכל דור ודור שבא הוא רועה אותם, וכן אמרו ראשון לציון" הנה" הנם", הם ס"ת ה' של משה ן' של אהרן ס' של מרים, לומר כמו שהיו בגאולה ראשונה, כן עתידין להיות בגאולה אחרונה. וכן מצאתי במדרש וז"ל א"ר חמא בר חנינא לכן לא תביאו את הקהל הזה, הקהל הזה אין אתם מביאים אבל אתם מביאים כל ישראל לעתיד לבא, שנאמר וענתה שמה כימי נעוריה, זה משה ואהרן, ע"כ:
פסוק ח:ויש מי שפירש שחטא משה היה לפי שתלו הגדולה לעצמן ואמר המן הסלע הזה נוציא כי היל"ל יוציא, ולתלות הגדולה בבעליה שהוא הקב"ה, לזה אמר יען לא האמנתם בי להקדישני. ויש מי שפירש שחטא משה היה לפי שאמר לו הקב"ה ודברתם אל הסלע הידוע שהוא ידוע אצל משה, והם בכל סלע שהיו רואים היו אומרים הוצא לנו מים מזו, אמר להם משה המן הסלע הזה נוציא אין זה סלע שאמר לי הקב"ה. וחטא בזה, שמי שנתן כח באותו סלע להוציא מים הוא יתן כח בזו, כמו מי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק. ואינו נכון, שהרי אחרי שאמר ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע אמר אחר כך המן הסלע הזה. ויש מי שפירש שהחטא היה לפי שאמר המן הסלע, שאמר בה' התימה שהיא תימה גדולה להוציא מים מן הסלע, ואצל הקב"ה אינה תימה כי יש לו יכולת להוציא מן הרוח, לזה אמר יען לא האמנתם בי שיש לי יכולת בכל בלא עמל ובלא טורח, כי בדבר ה' שמים נעשו, בדבור לבד. עוד יש מי שפירש שהחטא היה לפי שאמר לו הקב"ה ודברתם, והוא אבד כונתו במריבת העם, והכה פעם ראשונה ולא יצאו מים למה הכה שנית, זהו שאמר להקדישני, שלא יצאו מים בפעם הראשון, לפי שהסלע שמע מה שנאמר למשה ודברתם אל הסלע, והוא הכה, לזה לא הוציא מים, וכשלא הוציא מים, היו קצת מהם אומרים שח"ו אין לו כח להוציא, זהו להקדישני. ויש מפרשים אחרים שפירשו עוד, שהחטא היה שאמר ודברתם אל הסלע לעיניהם, ר"ל איזה סלע שיראו ראשון, ומשה לא עשה כן, אלא ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע הידוע:
פסוק ח:ובמדרש אמרו. אמרו לו הרי סלע, כשם שאתה רוצה להוציא מסלע אחר, תוציא מזה, צוח עליהם משה שמעו נא המורים סרבנים, אעפ"כ לא עשה משה אלא מסלע שאמר לו הקב"ה, ומנין שאף אותו סלע שאמרו ישראל עליו וכל סלע וצרור שהיו באותו מקום היו מוציאין מים, שנאמר יבקע צורים במדבר, צור לא נאמר אלא צורים. ע"כ. עשה הקב"ה שכל הצורים שהיו שם זבו מים, משום חלול ה', שלא יאמרו שאותו סלע יש שם מים גנוזים או יש מקור שם ובהכאה נתפוצץ ונשתבר ויצאו מים מתחתיו, לזה אמר ונתן מימיו, להורות כי מגוף הסלע יצאו:
פסוק ח:ורבינו בחיי ז"ל אמר מימיו הנגנזים מששת ימי בראשית, כי בארה של מרים היא מעשרה דברים שנבראו בין השמשות. לזה כל צורים שהיו שם הוציאו מים בלא הכאה. וכן אמרו בתנחומא, ויקהילו משה ואהרן את הקהל, למה כינסם, אלא משה ואהרן מהלכין וכל ישראל אחריהן, והיו ישראל רואים אבן והיו מקיפין אותה, ואין דור שאין בו ליצנים, והיו הנקהלים אומרים אי אתם יודעים שבן עמרם רועה של יתרו היה, הרועים הם פקחים במקום המים, והוא מבקש להמשיכנו למקום שיש בו מים ולומר לנו הרי הוצאתי לכם מים ולהטעות אותנו, אלולי כן יוציא לנו מן האבן הזאת או מזו, והקב"ה כך צוהו, מכל סלע שרוצים הוצא להם ומשה הפך פניו כסבור שישראל אחריו, והיו עשויים כתות כתות על האבנים, אמר להם באו עמי שאוציא לכם מים, אמרו לו מזו אנו מבקשים, אם מן הסלע הזה אין אתה מוציא אף מן האחרת אין אנו מבקשים, ונתכרכמו פניו כנגדם ונשבע שאינו מוציא מים אלא מאותה שהוא מבקש, א"ר יהודה בר סימון בשם ר' יהושע בן לוי, משה הכה את הסלע וכל הצורים שבמדבר נבקעו והיו מוציאין מים, שנאמר יבקע צורים במדבר, ע"כ. א"כ על זה הדרך יהיה פירוש המן הסלע הזה מורכב על ב' פנים, בה"א התימה, שאמר המן הסלע הזה שאתם אומרים, לא כן אלא המן הסלע הזה שאני מבקש נוציא, והיא נקראת ה' הודאית, ולזה אמר נוציא, שאע"פ שאמר לי מכל סלע שרוצים הוא יסכים עמי בזה, ואמר שמעו נא המורים, מרים כתיב, או מלשון ממרים סרבנים, או מלשון מורים חצים, שלשונם כמו חץ, שנאמר חץ שחוט לשונם וגו'. ולמה פעמים. אמרו במדרש פעם ראשונה התחיל נוטף מים מעטים שנאמר הן הכה צור ויזובו מים, כזב שהוא נוטף טפין טפין, אמרו לו בן עמרם מים אלו ליונקי שדים או לגמולי מחלב, מיד הקפיד כנגדם והכהו פעמים, ושטפו אותם שהיו מרננין כנגדו, שנאמר ונחלים ישטופו, כתיב הכא יבקע צורים וכתיב התם נבקעו כל מעינות תהום רבה, מה התם שטפו אף כאן שטפו, ע"כ במדרש:
פסוק ח:והרמב"ם ז"ל כתב שהחטא היה לפי שכעס באומרו שמעו נא המורים ובא לכלל כעס בא לכלל חטא, והקב"ה דקדק עליו שהיה אדם גדול, ואין ראוי לאדם כמוהו שיהיה כועס לפני עדת בני ישראל, במקום שאין ראוי בו הכעס, וכל כיוצא בזה בדין האיש ההוא חלול השם, מפני שתנועותיו כולם אל הצלחת העולם הזה והעוה"ב, ואיך יראה עליו הכעס והוא מן הפעולות הרעות, ולא יבא כי אם מתכונה רעה בנפש, ועל זה אמר מריתם את פי, כי היו ישראל חכמים גדולים, וכאשר ראוהו שכעס והוא ע"ה אין בו פחיתות המדות, חשבו כי השי"ת כעס עליהם בבקשת המים, ולולי זה לא היה כועס, ואנחנו לא מצאנו בזה כעס להשי"ת, ע"כ:
פסוק ח:ואמרו במדרש וכי לא אמר משה קשה מזו שאמר הצאן ובקר ישחט להם והיא גדולה מזו, מפני מה לא גזר עליו שום מיתה, משל למלך שהיה לו אהוב והיה מגיס בינו לבין המלך בדברים קשים ולא הקפיד עליו, לימים עמד והגיס לפני הלגיונות, גזר עליו מיתה, אף כאן אמר הקב"ה למשה מה שעשית ביני לבינך מחול לך, עכשיו כנגד הרבים א"א למחול, שנא' להקדישני לעיני בני ישראל, ע"כ:
פסוק ח:עוד יראה ממדרש ילמדנו, שהחטא היה לפי שאמר ויבא משה ואהרן מפני הקהל אל פתח אהל מועד, למה באו והראו ח"ו חולשה ביכלתו ית', ז"ל אמר להם הקב"ה היה לכם ללמוד מהגר דכתיב ותרא באר מים, ומה ישמעאל שלא הי"ל אלא זכות אברהם אביו העליתי לו הבאר, ישראל שיש להם זכות חבות וזכות תורה וזכות מצות על אחת כו"כ. ד"א לא היה לך ללמוד ממה שאירע ברפידים שאמרת עוד מעט וסקלוני, אמרתי לך למה אתה מקטרג את בני עבור לפני העם, עבור מחטא זה שבידך, ד"א עבור לפניהם וראה שאין עושים לך כלום. דרש רבי נהוראי כשעברו ישראל בים והיו ישראל צמאים והיתה אשה פושטת ידה בים וממלאה חמתה מן המים המלוחים ונעשים מתוקים, ועוד היתה פושטת ידה בין גלי הים ומלקטת לבנה תאנים ורמונים ואפרסקים, אמר הקב"ה למשה ומה אם באותה שעה עד שלא קבלו תורתי ועד שלא האמינו בי כך עשיתי להם עכשיו לא כ"ש:
פסוק יב:יען לא האמנתם. ד' חטאות כתובים כאן, לא האמנתם, לא קדשתם, מעלתם, מריתם. לא האמנתם שלא אמרתי לכם להכות והכיתם, ולא קדשתם שאמרתי לעיניהם להוציא להם מים מכל סלע שרוצים. מעלתם, שאמרתם המן הסלע הזה. מריתם, שאמרתי ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק אחד ועברתם על דברי, ע"כ. ונכתב חטאו של משה בתורה, להודיע שאון הקב"ה נושא שנים לשום אדם, שהרי משה נאמן ביתו ונתן נפשו על ישראל, על חטא קל לא נשא לו פנים וכתב חטאו, וכן בעגל שעשו ישראל גם כן אמר אשר עשה אהרן ולא נשא לו פנים, זהו המה מי מריבה וגו' ויקדש בם, שנתקדש שמו, שאמרו הכל שיתקדש שמו שאינו נושא פנים לשום אדם, וכן אמרו בגמרא אשריכם משה ואהרן שלא נשאו להם פנים בעוה"ז שנאמר יען לא האמנתם בי, הא בלא"ה עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר:
פסוק יד:וישלח משה מלאכים. להודיע ענותנותו של משה, שאע"פ שנגזרה עליו גזירה שלא יכנס לארץ, עכ"ז הוא משתדל בהכנסתם של ישראל אע"פ שנענש על ידם וכן אמרו במדרש, בנוהג שבעולם אדם עושה פרקמטיא עם חבירו והפסיד, פורש ממנו ואינו רוצה לראותו, ומשה אע"פ שנענש על ישראל שנאמר וירע למשה בעבורם, לא פרק משאם מעליו שנאמר וישלח משה מלאכים. וא"ת מאחר שנטה מעליו ולא עבר על ארצו למה שלח מלאכים, אלא שליחות המלאכים היה להודיע לישראל שיש לו מלכות ואדנות וממשלה, והוא עומד כנגדם אם יעברו על צווי המקום, כמו שברכו אביו והיה כאשר תריד כתרגומו כו', וכן אמר להם לישראל ברמז לא תעבור בי, כלומר לא תעבור על מצות התורה שהיא רמוזה בעשר דברות, זהו ב"י בגימ' בעשר. עוד שלח כדי להאשימו ולהוסיף על חטאתו פשע אם לא יתן להם אכסניא, כי מן הראוי היה לו לצאת לקראתם הואיל ופרעו עליו חוב אביהם שהוא ג"כ חייב בו, שהוא ג"כ מזרעו של אברהם שנגזר על זרעו גרות, שנאמר כי גר יהיה זרעך, ולזה אמר כה אמר אחיך ישראל, לומר ששנינו חייבין בפרעון החוב. וכן אמרו במדרש משל לשני אחים שיצא שטר חוב על שניהם, עמד אחד מהם ופרע אותו חוב, לימים התחיל לשאול חפץ מאחיו, אמר לו אתה יודע שאותו חוב על שנינו היה ואני פרעתיו כולו, אל תחזירני מן החפץ שאני שואלך:
פסוק יד:עוד אמר אתה ידעת את כל התלאה. לפי שאתה היית שם, שמכל האומות באו שם מחמת הרעב, והיתה סיבה מאתו ית' כדי שכל ארבע גליות שנגזר עליהם כמו שארז"ל והנה אימה חשכה וגו', אימה זו גלות בבל, חשכה זו גלות מדי, גדולה זו מלכות יון, נפלת זו מלכות ארם, והקב"ה מרוב חיבתו לישראל היה רוצה לעשותם כולם גלות אחד, והביא מכל האומות למצרים כדי שישתעבדו תחת ידיהם, ובזה יתמו כל הגליות ויצאו לחרות מתחת כולם, ואפי ממלאך המות, כמו שארז"ל חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות, אלא שגרם עון העגל לזה אמר לו אתה ידעת את כל התלאה שהוא עון העגל שאלמלא כן לא היה לך מלכות. לזה אמר וישלח מלאכים אל מלך אדום, לומר שבסיבת העון יש לו מלכות, ועכ"ז שיש לך מלכות וממשלה, אין אנו מפחדים ממך שהרי אנו בקדש עיר קצה גבולך והרי הרעו המצרים לנו ולאבותינו, ושלא מלאך ממלאכיו והוציאנו מיד פרעה שהיה מלך גדול יותר ממך. ואמרו לו כל זה כדי שלא יעשה כמו שעשה עמלק בן בנו שבא להלחם בישראל, ויצטרך לנכות מהזכיות, והם היו רוצים להניח מלחמת ארם לזמן מלך המשיח:
פסוק יז:אעברה נא. עתה אעבור שתהיה כבושה תחת ידי. לא נעבור בשדה ובכרם, שהם סביב המדינה כמתפחדים וכמו הגנבים שאין יכולים ליכנס למדינה. ולא נשתה מי באר שלנו, שלא נראה כחלשים ומפחדים מכם ע"כ אין אנו שותים כ"א מימינו, אלא דרך המלך נלך, ולא נטה ימין ושמאל כמו מי שמתחבא ממקום למקום. ורז"ל אמרו לא נשתה מי באר, למדה תורה דרך ארץ שההולך ממקום למקום לא יאכל משלו אלא יקנה מבעל אכסניא שלו כדי להנות את האכסניא, הוקשה להם ז"ל שהיל"ל לא נשתה מי בור, לפי שהבור מימיו מכונסים וכשדולים ממנו מימיו כלים, אמנם הבאר מימיו נובעים וכשדולים ממנו הם מתרבים, א"כ יאמר מי בור לא מי באר, לזה ארז"ל מי באר, הבאר שלנו, כדי להנות לאכסניא:
פסוק יח:ויאמר לא תעבור בי. אמר בי, כלומר עתה יש לי ממשלה על יצרי, ואם אתה עובר בתוך ארצי אולי יגרני בך היצר. לזה אמר פן בחרב וגו', ויונוני הכל לומר שלא זכרתי ברית אחים. ואפילו אצא להקביל פניך, כשיראוני יוצא בחרב, יאמרו לא יצאתי אלא להלחם עמך. ובלא חרב אי אפשר לי לצאת, שכן ברכני אבא ועל חרבך תחיה. ורז"ל אמרו אתה באת בברכת אביך שברכך הקול קול יעקב, לז"א ונצעק אל ה' וישמע קולנו, ואני ג"כ ברכני אבי ועל חרבך תחיה:
פסוק יט:ויאמרו אליו בני ישראל במסלה נעלה. קודם שלח לו משה מלאכים לראות אם יש בלבו משטמה על הריגת עמלק, ומתשובתו יראה אם תשובתו באף ובחמה. ואמרו נעברה נא בארצך, בתוך ארצך ממש, ואם תהיה בלבו שום משטמה יתן להם רשות לעבור כדי לתפשם. וכשראו שאמר לא תעבור בי, בזה היה להם אבירות לב וידעו שאין בלבו. לזה ויאמרו אליו בני ישראל, אמרו כולם כדי להודיעו שלא שלחו לו אלא לראות מה בלבו ולגנוב דעתו. אמרו לו אתה אמרת לא תעבור בי, לומר שבתוך הארץ לא נעבור, אלא במסלה נעלה, והם כוונתם לא לתוך ולא למסלה, אלא כדי שלא ידע ששלחו לו לראות מה שבלבו. ובזה יתיישב שמה שעשו לבסוף ויט ישראל מעליו, היה להם בתחילה לעשות כן ולא יראו עצמן כחלשים. א"כ לזה אמרו אין דבר, אין בלבבנו שום ערמה ולא שום תחבולה רק אעברה ברגלי. ויאמר לא תעבור:
פסוק יט:עוד אמר לו ברמז במסלה נעלה לעתיד, כמאמר הנביא עברו עברו בשערים פנו דרך העם סלו סלו המסלה, וכה"א ישרו בערבה מסלה לאלהינו, אז יהיה לנו עלוי דסמיך ליה כל גיא ינשא וגו', על הר גבוה עלי לך, זהו במסלה נעלה. ברגלי אעבורה, עם שכינת עוזנו שהיא נקראת רגלי, שנאמר והארץ הדום רגלי, וכן ועמדו רגליו. ואמר לא תעבור בי ויצא אדום לקראתו בעם כבד, לא למלחמה אלא כדי שלא יעברו בגבולו זהו וימאן אדום נתון את ישראל עבור בגבולו, למיאון לבד יצא לקראתו לא למלחמה. ובזה יתורץ כי היל"ל קודם וימאן אדום ואח"כ ויצא לקראת, אלא וימאן הוא פירוש שלא יצא למלחמה אלא למיאון, כי הוא היה ירא מהם, כמו שאמר במשנה תורה, אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו וייראו מכם וגו' אל תתגרו בם וגו'. וא"ת מאחר שה' אמר אל תתגרו בם למה שלחו להם מלאכים, ואע"פ שאמרנו שכדי לראות אם שומר משטמה בלבו, י"ל ג"כ לפי שישבו ימים רבים לומר שלא אבדו החזקה שיש להם בארץ ישראל, כי היינו עושין מחאה כדין מי שהחזיק בנכסי חבירו שלא בפניו שצריך לעשות מחאה, ואנו עשינו מחאה שהיינו צועקים אל ה' להחזירנו לארצנו, ואין לך מחאה גדולה מזו, ועוד שאין מחזיקים בנכסי שבוי: ואמר וירעו אותנו המצרים. לומר שאלו עשאונו רעים וחטאים, שלמדונו מעשיהם, כמו שארז"ל מה אלו עובדי ע"ז אף אלו עובדי ע"ז כו', לזה ישבנו ימים רבים ואחר שעשינו תשובה וצעקנו אל ה' הוציאנו משם, ואנו עומדים בתשובתנו, ולא תחשוב שיש לך רשות עלינו:
פסוק יט:עוד נאמר אף שכל עניניהם של ישראל הם על דרך הנס והפלא, עם כל זה היו רוצים להתקרב על דרך הטבע, להראות גבורתם, ולפי שסיחון היה מלך קשה וחשבון מדינה קשה, שכן נאמר ערים גדולות ובצורות בשמים, וכדי לעקרו מן המדינה ויצא לקראתם, עשו תחבולה ושלחו לאדום בלשון רכה כה אמר אחיך ישראל, ויצא אדום לקראתו, ויט ישראל מעליו, ואז נתחזק לבו של סיחון ואמר אלו חלשים הם, ויצא לקראתם למלחמה, ואז ויכהו ישראל וגו', וזה היה סבה מהי"ת שיצא אדום בעם כבד וביד חזקה, לא למלחמה כי אם לחזק לבו של סיחון שיצא מחשבון שהיא מדינה קשה, ולא יחריבוה כדי להורישה. ונקראת חשבון חשב בון, ר"ל חשוב והתבונן מבנינה, וכה"א בואו חשבון תבנה ותכונן, ר"ל התבונן והתכונן בבנינה:
פסוק כב:ויסעו מקדש ויבאו בני ישראל כל העדה ארז"ל כולם שלמים, זהו מקדש, שכולם מקודשים ונקיים וכדאים הם ליכנס לא"י שהיא נקראת הר, שנאמר ארץ הרים וגבעות, ולבנין בית המקדש שנקרא הר, שנא' לכו ונעלה אל הר ה', וזהו כל העדה הר ההר, לא"י ולבית המקדש. א"כ יאסף אהרן אל עמיו, אינן צריכין עוד מי שיגן עליהם מאחר שנצולו מאדום שיש לו זכות אבות ונצולו ממנו איני עתה מפחד עליהם. זהו על גבול ארץ אדום, לאמר יאסף אהרן:
פסוק כב:עוד לאמר יאסף אהרן. אמרו במדרש שאמר הקב"ה למשה, עשה לי טובה ואמור לו לאהרן על המיתה, שאני בוש לומר לו, א"ר הונא בשם ר' תנחום מה עשה משה השכים בשחרית והלך לו אצל אהרן כו'. וכן בילקוט האריך כיצד המשיך לבו עד שקבל עליו המות, עיי"ש. ומה שלא מת כמו שמתה מרים ולא הודיעה, אלא כמו שאמרו במדרש, לא ירעיב ה' נפש צדיק, זה אדם הראשון, שכל הצדיקים שעמדו ממנו ונגזרה עליהם מיתה אינן נפטרין עד שרואין פני שכינה ומתוכחין עם אדם הראשון ואומרים לו אתה גרמת מיתה לנו, והוא משיבן אני בידי חטא אחד ואין כל אחד ואחד מכם שאין בידו עונות הרבה, ומנין שרואים פני שכינה, שנאמר אמרתי לא אראה יה יה בארץ החיים, והצדיקים נענשים מיתה ע"י עבירות קלות, שלא יהא אדם הראשון נתפש על ידיהם, לכך נאמר על אשר מריתם את פי, ע"כ. זהו למי מריבה, היל"ל במי מריבה, אלא למי מריבה למי שיש לו מריבה בשבילכם, שלא יהא נתפש על ידיכם אע"פ שהחטא הוא לך:
פסוק כה:קח את אהרן. ארז"ל קחנו בדברים ואמור לו דברי תנחומים, אשריך שאתה מוריש כתרך לבנך מה שאין אני זכאי לכך, והפשט את אהרן וגו' והלבשתם את אלעזר בנו, ובזה הוא בעצמו יאסף ומת, ויקבל עליו המיתה בחיבה. וכל זה לפי שהיה הקב"ה כביכול בוש, כמ"ש במדרש. ונאמר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, לחסידו כתיב, לאהרן שהיה איש חסד. ועם זה יתורץ שכבר אמר יאסף אהרן, למה חזר כאן ואמר ואהרן יאסף ומת שם:
פסוק כז:ויעש משה כאשר צוה ה'. אע"פ שהוקשה בעיניו מיתת אהרן על מיתת עצמו, שאמר על אשר מריתם פי בלשון רבים, עכ"ז הואיל והוא צווי המקום, קבלו עליהם בחבה, ועלו שניהם לעיני כל העדה, ואע"פ שהוא חביב על כל ישראל, וידע שאח"כ יאמרו לו היכן אהרן, כמו שארז"ל כשירדו משה ואלעזר מן ההר נקבצו כל הקהל עליהם אמרו היכן אהרן, אמר להם מת, אמרו אדם שעמד במלאך המות ועצרו, היאך מלאך המות יכול לפגוע בו, אם אתם מביאים אותו מוטב ואם לאו אנו סוקלים אתכם, באותה שעה עמד משה בתפלה ואמר רבש"ע הוציאני מן החשד, מיד פתח הקב"ה את המערה והראהו להם, שנא' ויראו כל העדה כי גוע אהרן. א"כ אע"פ שידעו כל זה, עכ"ז עלו לעיני כל העדה לעשות צווי של מקום:
פסוק כח:ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש אותם את אלעזר. אמרו במדרש היה אהרן פושט כלי אחד ואלעזר לובשו, ארז"ל מעשה נסים נעשו בבגדים הללו, שהרי כשפושט פושט העליון תחלה שהוא המעיל, וכשלובש הכתונת לובש תחלה שהיא על הבשר, ואיך אפשר שיפשוט אחד אחד ואלעזר לובשו, לזה ארז"ל נסי נסים נעשו בבגדים. ולזה תמצא ששה אלפי"ן יתרים ג' באהרן וג' באלעזר, שנאמר ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש אותם את אלעזר בנו, הרי ששה אלפי"ן, שהיה יכול לומר ויפשט משה לאהרן בגדיו וילבישם לאלעזר בנו, ונכתבו הששה אלפי"ן לומר שנעשה בהם פלא פלאות, כי אל"ף הוא פלא. ולפי שבגדי כהן גדול הם ח' בגדים, מכנסי בד וכתונת ואבנט וחשן ואפוד ומעיל ומצנפת וציץ, והפלא היה בששה בגדים, כי המצנפת והציץ היה אפשר להיות בסוף מה שאין כן בשאר הבגדים שאי אפשר לפשוט חשן ואפוד עד שיפשוט המעיל, ואי אפשר הכתונת עד שיסיר האבנט, לזה באו ששה אלפי"ן יתרים:
פסוק כח:וימת אהרן שם בראש ההר. המיתה נזכרה ולא נזכרה הקבורה כמ"ש במרים, שאמר ותמת שם מרים ותקבר שם, אלא לפי שנפתחה לו מערה ונסגרה עליו כשהושם שם וקלטתו לתוכה, ולזה אמר וימת אהרן שם בראש ההר, לא אמר וימת שם אהרן כמ"ש ותמת שם מרים, אלא וימת אהרן שם בראש ההר, כאילו אמר הושם בראש ההר ונתאוה למות שם, כי מצא מטה מוצעת ונרות דולקות ואמר פה אשב כי אויתיה. וכן "אהרן "שם "בראש ר"ת אשב:
פסוק כט:ויבכו את אהרן שלשים יום. מרוב חבתם בו, כי שלשה ימים לבכי ושבעה להספד, והם עשו כל עשרה ימים יום אחד. "שלשים "יום "כל "בית "ישראל ר"ת שיכבי. יש בכי, עוד שיכבי שאמר הקב"ה לנפשו שיכבי עד הבקר הידוע שהיא בוקרו של תחית המתים, וכה"א נפשי לה' משומרים לבקר:
