א וַיָּבֹ֣אוּ בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵל כָּל־הָ֨עֵדָ֤ה מִדְבַּר־צִן֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מָת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם׃ ב וְלֹא־הָ֥יָה מַ֖יִם לָעֵדָ֑ה וַיִּקָּ֣הֲל֔וּ עַל־מֹשֶׁ֖ה וְעַֽל־אַהֲרֹֽן׃ ג וַיָּ֥רֶב הָעָ֖ם עִם־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּאמְר֣וּ לֵאמֹ֔ר וְל֥וּ גָוַ֛עְנוּ בִּגְוַ֥ע אַחֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ ד וְלָמָ֤ה הֲבֵאתֶם֙ אֶת־קְהַ֣ל יְהוָ֔ה אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר הַזֶּ֑ה לָמ֣וּת שָׁ֔ם אֲנַ֖חְנוּ וּבְעִירֵֽנוּ׃ ה וְלָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ אֶל־הַמָּק֥וֹם הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה לֹ֣א ׀ מְק֣וֹם זֶ֗רַע וּתְאֵנָ֤ה וְגֶ֙פֶן֙ וְרִמּ֔וֹן וּמַ֥יִם אַ֖יִן לִשְׁתּֽוֹת׃ ו וַיָּבֹא֩ מֹשֶׁ֨ה וְאַהֲרֹ֜ן מִפְּנֵ֣י הַקָּהָ֗ל אֶל־פֶּ֙תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְהוָ֖ה אֲלֵיהֶֽם׃ ז וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ח קַ֣ח אֶת־הַמַּטֶּ֗ה וְהַקְהֵ֤ל אֶת־הָעֵדָה֙ אַתָּה֙ וְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְדִבַּרְתֶּ֧ם אֶל־הַסֶּ֛לַע לְעֵינֵיהֶ֖ם וְנָתַ֣ן מֵימָ֑יו וְהוֹצֵאתָ֨ לָהֶ֥ם מַ֙יִם֙ מִן־הַסֶּ֔לַע וְהִשְׁקִיתָ֥ אֶת־הָעֵדָ֖ה וְאֶת־בְּעִירָֽם׃ ט וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֶּ֖ה מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּֽהוּ׃ י וַיַּקְהִ֜לוּ מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן אֶת־הַקָּהָ֖ל אֶל־פְּנֵ֣י הַסָּ֑לַע וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם שִׁמְעוּ־נָא֙ הַמֹּרִ֔ים הֲמִן־הַסֶּ֣לַע הַזֶּ֔ה נוֹצִ֥יא לָכֶ֖ם מָֽיִם׃ יא וַיָּ֨רֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת־יָד֗וֹ וַיַּ֧ךְ אֶת־הַסֶּ֛לַע בְּמַטֵּ֖הוּ פַּעֲמָ֑יִם וַיֵּצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וַתֵּ֥שְׁתְּ הָעֵדָ֖ה וּבְעִירָֽם׃ יב וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם׃ יג הֵ֚מָּה מֵ֣י מְרִיבָ֔ה אֲשֶׁר־רָב֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־יְהוָ֑ה וַיִּקָּדֵ֖שׁ בָּֽם׃ יד וַיִּשְׁלַ֨ח מֹשֶׁ֧ה מַלְאָכִ֛ים מִקָּדֵ֖שׁ אֶל־מֶ֣לֶךְ אֱד֑וֹם כֹּ֤ה אָמַר֙ אָחִ֣יךָ יִשְׂרָאֵ֔ל אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֥ת כָּל־הַתְּלָאָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מְצָאָֽתְנוּ׃ טו וַיֵּרְד֤וּ אֲבֹתֵ֙ינוּ֙ מִצְרַ֔יְמָה וַנֵּ֥שֶׁב בְּמִצְרַ֖יִם יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וַיָּרֵ֥עוּ לָ֛נוּ מִצְרַ֖יִם וְלַאֲבֹתֵֽינוּ׃ טז וַנִּצְעַ֤ק אֶל־יְהוָה֙ וַיִּשְׁמַ֣ע קֹלֵ֔נוּ וַיִּשְׁלַ֣ח מַלְאָ֔ךְ וַיֹּצִאֵ֖נוּ מִמִּצְרָ֑יִם וְהִנֵּה֙ אֲנַ֣חְנוּ בְקָדֵ֔שׁ עִ֖יר קְצֵ֥ה גְבוּלֶֽךָ׃ יז נַעְבְּרָה־נָּ֣א בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נַעֲבֹר֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם וְלֹ֥א נִשְׁתֶּ֖ה מֵ֣י בְאֵ֑ר דֶּ֧רֶךְ הַמֶּ֣לֶךְ נֵלֵ֗ךְ לֹ֤א נִטֶּה֙ יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֔אול עַ֥ד אֲשֶֽׁר־נַעֲבֹ֖ר גְּבוּלֶֽךָ׃ יח וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֱד֔וֹם לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר בִּ֑י פֶּן־בַּחֶ֖רֶב אֵצֵ֥א לִקְרָאתֶֽךָ׃ יט וַיֹּאמְר֨וּ אֵלָ֥יו בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֘ל בַּֽמְסִלָּ֣ה נַעֲלֶה֒ וְאִם־מֵימֶ֤יךָ נִשְׁתֶּה֙ אֲנִ֣י וּמִקְנַ֔י וְנָתַתִּ֖י מִכְרָ֑ם רַ֥ק אֵין־דָּבָ֖ר בְּרַגְלַ֥י אֶֽעֱבֹֽרָה׃ כ וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א תַעֲבֹ֑ר וַיֵּצֵ֤א אֱדוֹם֙ לִקְרָאת֔וֹ בְּעַ֥ם כָּבֵ֖ד וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה׃ כא וַיְמָאֵ֣ן ׀ אֱד֗וֹם נְתֹן֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל עֲבֹ֖ר בִּגְבֻל֑וֹ וַיֵּ֥ט יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעָלָֽיו׃ כב וַיִּסְע֖וּ מִקָּדֵ֑שׁ וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל כָּל־הָעֵדָ֖ה הֹ֥ר הָהָֽר׃ כג וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן בְּהֹ֣ר הָהָ֑ר עַל־גְּב֥וּל אֶֽרֶץ־אֱד֖וֹם לֵאמֹֽר׃ כד יֵאָסֵ֤ף אַהֲרֹן֙ אֶל־עַמָּ֔יו כִּ֣י לֹ֤א יָבֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עַ֛ל אֲשֶׁר־מְרִיתֶ֥ם אֶת־פִּ֖י לְמֵ֥י מְרִיבָֽה׃ כה קַ֚ח אֶֽת־אַהֲרֹ֔ן וְאֶת־אֶלְעָזָ֖ר בְּנ֑וֹ וְהַ֥עַל אֹתָ֖ם הֹ֥ר הָהָֽר׃ כו וְהַפְשֵׁ֤ט אֶֽת־אַהֲרֹן֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְהִלְבַּשְׁתָּ֖ם אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֑וֹ וְאַהֲרֹ֥ן יֵאָסֵ֖ף וּמֵ֥ת שָֽׁם׃ כז וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה יְהוָ֑ה וַֽיַּעֲלוּ֙ אֶל־הֹ֣ר הָהָ֔ר לְעֵינֵ֖י כָּל־הָעֵדָֽה׃ כח וַיַּפְשֵׁט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶֽת־אַהֲרֹ֜ן אֶת־בְּגָדָ֗יו וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֔וֹ וַיָּ֧מָת אַהֲרֹ֛ן שָׁ֖ם בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַיֵּ֧רֶד מֹשֶׁ֛ה וְאֶלְעָזָ֖ר מִן־הָהָֽר׃ כט וַיִּרְאוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה כִּ֥י גָוַ֖ע אַהֲרֹ֑ן וַיִּבְכּ֤וּ אֶֽת־אַהֲרֹן֙ שְׁלֹשִׁ֣ים י֔וֹם כֹּ֖ל בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

נחלת יעקב

יעקב בן יעקב משה מליסא

פסוק ח:
ודברתם אל הסלע. להבין חטא משה כי לכאורה אין חילוק בין אם יוצא המים ע"י הכאת הסלע או הדיבור אל הסלע. וגם המדרש הוא תמוה שאמרו במדרש בשעה שנגזר מיתה על משה אמר רבש"ע מה עשיתי והשיב הן האדם הי' כאחד ממנו וכו' כלומר כיון שנגזר מיתה על האדם בלתי אפשרית שיחיה האדם לעולם שלא יעשהו אלוה, והוא תמוה דמפורש בקרא החטא שעשה. לכן נראה לפרש בדרך שדרך האלשיך ורק שהוספתי בו דברים כאשר יראה הקורא שם לכאן והבוחר יבחר. והוא להבין ענין הבאר כי מי שמע כזאת הולך הלוך הבאר כרגלי הממלא כי ל"ת מסעות נסעו והבאר עמהם וגם אחרו חז"ל שכל נשיא הי' רושם במשענתו על הארץ מפי הבאר עד מקום שבטו. וגם אמרו שהיו דשאים ואילנות ופירות היו צומחים בו ואין זה דרך באר. והנראה כי כיון שהמן הי' מאכל שמלאכי השרת אוכלין והוא מאכל רוחני ולזה ע"כ מי הבאר היו ג"כ רוחנים ומסתמא הישראל היו ג"כ רוחנים כי המזון נתייחס אל הניזון. והנה כל עון ופשע הוא מסך ומבדיל והוא הסותם פי הבאר מלהוריד ממנו שפע רוחניות ומאותו עון ני כצור החלמיש ואמרו במדרש כשהנער קטן רבו מכה אותו ומלמדו כיון שהגדיל בדיבורו מייסרו. וידוע מ"ש רמב"ן בפ' לך כשה נביאים כשהיו רוצים שיתקיימו דבריהם היוצריכין לעשות פועל דמיון שיהי' דומה להדיבור של נבואה ע"ש. ומקודם שהי' הקליפה קשה הוצרך להכאת מטה אלהים להכניע כח הקליפה הנקראת צור הסותמת פי הבאר וכאן לא הי' צריך רק דיבור ולבסוף כשנזדככו ישראל הי' די להם לשנות פרק אחד או הלכה אחת כמ"ש חז"ל והיו שבים להזדככות הראשון ועל ידי הכעס שכעס משה עליהם ולא השיבם בנחת נסתתם פי הבאר המוריד שפע חיות עד שהוצרך להכות בכח הקליפה הקשה ומן אז והלאה נתמעט ההזדככות של ישראל וגם כח משה נתמעט וחזרו לזוהמתן ואם היו ההזדככות הליך וגדל הי' פסקה מיתה מישראל אבל כיון שלא הושיבם משה ולא פסקה מיתה מישראל ממילא הוכרח גם משה למות משום דהן האדם הי' כאחד ממנו והבן. ובדרך אחר יש לפרש להבין חטא משה כי אין סברא שמשה ישנה דברי השם כי הוא צוה לו לדבר והוא שינה להכית את הסלע. עוד קשה דלמה צוה לו השי"ת ליקח המטה כיון דבדיבור סגי. וגם קשה הכפל שאמר ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו ולמה האר עוד והוצאת להם מים שהוא מיותר. וגם המדרש פ' וילך הוא תמוה וז"ל למה אמות שמא עברתי על ל"ו כריתות וכו' ואמר לו הקב"ה בעון אדה"ר דכתיב הן האדם כו' ע"ש שהוא תמוה דהא החטא מפורש בקרא יען לא האמנתם בי להקדישני וכו'. ולפענ"ד דהנה מה שהוצרך משה לעשות במטה הנסים שעשה הוא רק מפני כלא הי' לישראל ההזדככות והוא עדיין בגשמות לכן הוצרך לעשות פועל דמיון בגשמות ע"י המטה וכמ"ש הרמב"ן הנ"ל ולכך בפ' בשלח צוה לו להכות בצור לצאת מים לאשר הוא בקצת גשמיות אבל אח"כ שכבר נזדככו ופסקה זוהמתן והיו צריכין למים רוחנים מלמעלה ולזה אין תועלת במטה ולכך צוה לו הקב"ה ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והיינו כמ"ש האלשיך דהסלע הוא כח הטומאה מחמת החטא הסוגר את פי הבאר והוא מכונה בשם סלע וצור ולזה ציה לו ודברתם אל הסלע כמ"ש חז"ל שאמר לו שנה עליו פרק אחד או הלכה אחת שיסתלק כח הטומאה ואז ממילא הבאר שהוא כינוי לשכינה יתן מימיו הרוחנים ואם הי' משה עושה כן היתה פסקה זוהמתן לגמרי ולא הי' להם מיתה כלל כמו שהי' בשעה שאמרו נעשה ונשמע שפסקה זוהמתן ופסקה המיתה אך כיון שהבחירה היא חפשית ואולי יגרום החטא ולכך אמר לו בכפל ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו שאם לא יגרום החטא מועיל הדיבור שיסתלקו הכוחות הטומאה המכונה בשם סלע ונתן מימיו וצוה לו ג"כ שיקח המטה מפני שאולי יגרום החטא מפני שהבחירה חפשית ויצטרך להוציא מים גשמיים מן הסלע ולזה צוה לו שיקח המטה ולזה א"ל והוצאת להם מים מן הסלע והיינו ע"י המטה ולכך סיים והשקית את העדה ואת בעירם כיון שאל יהיו המים גשמיים אשר הוא ראוי ג"כ לבעירם. וכיון שמשה חשב לישראל לחוטאים כמ"ש שמעו נא המורים חשב שכבר גרם החטא ולכך פעל ע"י המטה ובאמת לא הי' חטאם גדול כל כך ואם הי' מדבר הי' ג"כ מועיל והי' אז ג"כ מים רוחניים והיו אז כולם חיים וקיימים אך הוא חושבם לחוטאים שלא יועיל להזדכך חומרם ופעל על ידי המטה ונתמעט השפע גם ממשה ולא נזדככו וכיון שלא הזדככו וממילא לא הסתלק המות מהם וממילא הוכרח הדבר שלא הסתלק המות אפילו ממשה כדכתיב, הן האדם הי' כאחד ממנו שלא יטעו אחריו לומר כי זה משה איש אלהים הוא שהרי חי וקים: