פסוק א:כל העדה. עדה השלמה, שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים:
פסוק א:ותמת שם מרים. למה נסמכה פרשת מיתת מרים לפרשת פרה אדמה, לומר לך מה קרבנות מכפרין אף מיתת צדיקים מכפרת:
פסוק א:ותמת שם מרים. אף היא בנשיקה מתה ומפני מה לא נאמר בה על פי ה', שאינו דרך כבוד של מעלה ובאהרן נאמר על פי ה', באלה מסעי (במדבר לג, לח):
פסוק ב:ולא היה מים לעדה. מכאן שכל ארבעים שנה היה להם הבאר בזכות מרים:
פסוק ג:ולו גוענו. הלואי שגוענו:
פסוק ג:בגוע אחינו. במיתת אחינו בדבר, למד שמיתת צמא מגנה ממנה:
פסוק ג:בגוע. שם דבר הוא, כמו במיתת אחינו, ולא יתכן לפרשו כשמתו אחינו, שאם כן היה לו להנקד בגוע:
פסוק ח:ואת בעירם. מכאן שחס הקדוש ברוך הוא על ממונם של ישראל:
פסוק י:ויקהלו וגו'. זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרבה:
פסוק י:המן הסלע הזה נוציא. לפי שלא היו מכירין אותו, לפי שהלך הסלע וישב לו בין הסלעים, כשנסתלק הבאר, והיו ישראל אומרים להם מה לכם מאיזה סלע תוציאו לנו מים, לכך אמר להם המרים סרבנים, לשון יוני שוטים, מורים את מוריהם, המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים:
פסוק יא:פעמים. לפי שבראשונה לא הוציא אלא טפין, לפי שלא צוה המקום להכותו אלא ודברתם אל הסלע, והמה דברו אל סלע אחר ולא הוציא, אמרו שמא צריך להכות כבראשונה, שנאמר (שמות יז, ו) והכית בצור, ונזדמן להם אותו סלע והכהו:
פסוק יב:יען לא האמנתם בי. גלה הכתוב שאלולי חטא זה בלבד היו נכנסין לארץ, כדי שלא יאמרו עליהם כעון שאר דור המדבר, שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, כך היה עון משה ואהרן והלא (במדבר יא, כב) הצאן ובקר ישחט קשה מזו, אלא לפי שבסתר חסך עליו הכתוב, וכאן שבמעמד כל ישראל, לא חסך עליו הכתוב מפני קדוש השם:
פסוק יב:להקדישני. שאלו דברתם אל הסלע והוציא הייתי מקדש לעיני העדה ואומרים מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקים דבורו של מקום, קל וחמר אנו:
פסוק יב:לכן לא תביאו. בשבועה, כמו (שמואל א' ג, יד) לכן נשבעתי לבית עלי, נשבע בקפיצה כדי שלא ירבו בתפלה על כך:
פסוק יג:המה מי מריבה. הם הנזכרים במקום אחר, את אלו ראו אצטגניני פרעה שמושיען של ישראל לוקה במים, לכך גזרו (שמות א) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו:
פסוק יג:ויקדש בם. שמתו משה ואהרן על ידם שכשהקדוש ברוך הוא עושה דין במקדשיו הוא יראוי ומתקדש על הבריות, וכן הוא אומר (תהלים סח, לו) נורא אלהים ממקדשיך, וכן הוא אומר (ויקרא י, ג) בקרובי אקדש:
פסוק יד:אחיך ישראל. מה ראה להזכיר כאן אחוה, אלא אמר לו אחים אנחנו בני אברהם, שנאמר לו (בראשית טו, יג) כי גר יהיה זרעך, ועל שנינו היה אותו החוב לפרעו:
פסוק יד:אתה ידעת את כל התלאה. לפיכך פרש אביכם מעל אבינו (שם לו, ו) וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, מפני השטר חוב המטל עליהם והטילו על יעקב:
פסוק טו:וירעו לנו. סבלנו צרות רבות:
פסוק טו:ולאבותינו. מכאן שהאבות מצטערים בקבר, כשפרענות באה על ישראל:
פסוק טז:וישמע קלנו. בברכה שברכנו אבינו (בראשית כז, כב) הקול קול יעקב, שאנו צועקים ונענים:
פסוק טז:מלאך. זה משה מכאן שהנביאים קרואים מלאכים, ואומר (ד"ה ב' לו, טז) ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים:
פסוק יז:נעברה נא בארצך. אין לך לעורר על הירשה של ארץ ישראל, כשם שלא פרעת החוב עשה לנו עזר מעט לעבור דרך ארצך:
פסוק יז:ולא נשתה מי באר. מי בורות היה צריך לומר אלא כך אמר משה אף על פי שיש בידינו מן לאכול ובאר לשתות, לא נשתה ממנו אלא נקנה מכם אוכל ומים להנאתכם, מכאן לאכסנאי שאף על פי שיש בידו לאכול, יקנה מן החנוני כדי להנות את אשפיזו:
פסוק יז:דרך המלך נלך וגו'. אנו חוסמים את בהמתנו ולא יטו לכאן ולכאן לאכול:
פסוק יח:פן בחרב אצא לקראתך. אתם מתגאים בקול שהורישכם אביכם, אמרתם (דברים כו, ז) ונצעק אל ה' וישמע קולנו, ואני אצא עליכם במה שהורישני אבי (בראשית כז, מ) ועל חרבך תחיה:
פסוק יט:רק אין דבר. אין שום דבר מזיקך:
פסוק כ:וביד חזקה. בהבטחת זקננו והידים ידי עשו:
פסוק כב:כל העדה. כלם שלמים ועומדים להכנס לארץ שלא היה בהן אחד מאותם שנגזרה גזרה עליהם שכבר כלו מתי מדבר, ואלו מאותן שכתוב בהן (דברים ד, ד) חיים כלכם היום:
פסוק כב:הר ההר. הר על גבי הר כתפוח קטן על גבי תפוח גדול, ואף על פי שהענן הולך לפניהם ומשוה את ההרים, שלשה נשארו בהן הר סיני לתורה והר נבו לקבורת משה והר ההר לקבורת אהרן:
פסוק כג:על גבול ארץ אדום. מגיד שמפני שנתחברו כאן להתקרב לעשו הרשע, נפרצו מעשיהם וחסרו הצדיק הזה, וכן הנביא אומר ליהושפט (דברי הימים ב' כ, לז) כהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך:
פסוק כה:קח את אהרן. בדברי נחומים אמור לו אשריך שתראה כתרך נתון לבנך מה שאין אני זכאי לכך:
פסוק כו:את בגדיו. את בגדי כהנה גדולה הלבישהו והפשיטם מעליו לתתם על בנו בפניו אמר לו הכנס למערה, ונכנס. ראה מטה מצעת ונר דלוק. אמר לו עלה למטה, ועלה. פשוט ידיך, ופשט. קמוץ פיך, וקמץ. עצום עיניך, ועצם. מיד חמד משה לאותה מיתה, וזהו שנאמר לו (דברים לב, נ) כאשר מת אהרן אחיך, מיתה שנתאוית לה:
פסוק כז:ויעש משה. אף על פי שהדבר קשה לו לא עכב:
פסוק כט:ויראו כל העדה וגו'. כשראו משה ואלעזר יורדים ואהרן לא ירד, אמרו היכן הוא אהרן אמר להם מת. אמרו לו אפשר מי שעמד כנגד המלאך ועצר את המגפה ישלוט בו מלאך המות. מיד בקש משה רחמים והראוהו מלאכי השרת להם מטל במטה, ראו והאמינו:
פסוק כט:כל בית ישראל. האנשים והנשים, לפי שהיה אהרן רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו:
פסוק כט:כי גוע. אומר אני שהמתרגם דהא מית טועה הוא, אלא אם כן מתרגם ויראו ואתחזיאו, שלא אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי זה משמש בלשון דהא אלא על מדרש שנסתלקו ענני כבוד, וכדאמר ר' אבהו (ראש השנה ג, א), דאמר רבי אבהו אל תקרי ויראו אלא ויראו ועל לשון זה נופל לשון דהא, לפי שהוא נתינת טעם למה של מעלה המנו למה ויראו, לפי שהרי מת אהרן. אבל על תרגום וחזו כל כנישתא, אין לשון דהא נופל אלא לשון אשר, שהוא מגזרת שמוש אי, שמצינו אם משמש בלשון אשר, כמו (איוב כא, ד) ואם מדוע לא תקצר רוחי, והרבה מפורשים כזה הלשון (שם יד, ה) אם חרוצים ימיו: