חטא משה במי מריבה
יען לא האמנתם בי להקדישני
"ויאמר ה' אל משה ואל אהרן: יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (במדבר כ, יב). וכי אפשר להעלות על הדעת שגדול ישראל, משה רבנו עליו השלום, לא האמין בה'? הלא את כל חייו מסר למען האמונה? אלא שמבאר המהר"ל שהביטוי בפועל של האמונה הוא בשמחה. כי מי שיודע שה' שולחו להוציא מים מהסלע, ראוי לו לעשות זאת מתוך שמחה, כמי שהולך לקיים את מצוות ה'. ואף שישראל הכעיסוהו מאוד, היה ראוי למי שנשלח להוציא מים מן הסלע להיות שמח באמונתו. ואע"פ שלא זז כמלא הנימה מאמונתו ומסירותו על קידוש ה', מכל מקום כיוון שלא היה שמח, היה פגם בגילוי האמונה בנפש, ומתוך כך היכה בסלע במקום לדבר. וזהו שנאמר "יען לא האמנתם בי להקדישני" שאילו היה הולך בשמחה, היה מקדש בזה את ה' יותר.
סוף תקופת משה
ובאמת אין לומר כי היה זה פגם במשה רבנו ע"ה, אלא שכבר קרב יומו, הגיע זמנו לעבור מן העולם הזה לעולם הבא. כל הדור שיצא עמו ממצרים כבר מת במדבר. וכן אמרו חז"ל: משל לרועה שכל עדרו מת, באיזה פנים ייכנס לעיר לבדו? כך משה רבנו, כל הדור שהוציא ממצרים מת במדבר, ואיך ייכנס בלעדיהם לארץ (עיין במדב"ר יט, יג)? וכבר לא יכול משה רבנו לשמוח כראוי לו ולקדש את ה' בעבודתו כפי שהיה לפני כן, ולכן נגזר עליו שלא יכנס לארץ.
האובדן
וכמה צער ויגון נגרם עקב כך לישראל. שאילו היה משה מכניס אותנו לארץ, היינו קבועים וקיימים בארץ, ושום אומה ולשון לא היתה יכולה לנו. שכל מה שמשה ייסד בעולם נשאר לדורות. אבל בגלל חטאי הדור והצער שציערו את משה רבנו, לא יכול יותר לשמוח בעבודת ה', וזה היה סימן שנגמר תפקידו בזה העולם.
צדקותו של משה
ובשעה הזו נתגלה עוד פן בצדקותו העצומה של משה רבנו עליו השלום.
זה עתה נתבשר כי ימות לפני הכניסה לארץ, ואע"פ כן הוא ממשיך להוביל את העם אל הארץ. הוא יודע שכל צעד וצעד שהוא הולך לקראת ארץ ישראל הוא גם צעד לקראת מותו, והרועה הנאמן שכל חייו קודש ממשיך להוביל את ישראל לארץ הקדושה.