א וַיָּבֹ֣אוּ בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵל כָּל־הָ֨עֵדָ֤ה מִדְבַּר־צִן֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מָת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם׃ ב וְלֹא־הָ֥יָה מַ֖יִם לָעֵדָ֑ה וַיִּקָּ֣הֲל֔וּ עַל־מֹשֶׁ֖ה וְעַֽל־אַהֲרֹֽן׃ ג וַיָּ֥רֶב הָעָ֖ם עִם־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּאמְר֣וּ לֵאמֹ֔ר וְל֥וּ גָוַ֛עְנוּ בִּגְוַ֥ע אַחֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ ד וְלָמָ֤ה הֲבֵאתֶם֙ אֶת־קְהַ֣ל יְהוָ֔ה אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר הַזֶּ֑ה לָמ֣וּת שָׁ֔ם אֲנַ֖חְנוּ וּבְעִירֵֽנוּ׃ ה וְלָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ אֶל־הַמָּק֥וֹם הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה לֹ֣א ׀ מְק֣וֹם זֶ֗רַע וּתְאֵנָ֤ה וְגֶ֙פֶן֙ וְרִמּ֔וֹן וּמַ֥יִם אַ֖יִן לִשְׁתּֽוֹת׃ ו וַיָּבֹא֩ מֹשֶׁ֨ה וְאַהֲרֹ֜ן מִפְּנֵ֣י הַקָּהָ֗ל אֶל־פֶּ֙תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְהוָ֖ה אֲלֵיהֶֽם׃ ז וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ח קַ֣ח אֶת־הַמַּטֶּ֗ה וְהַקְהֵ֤ל אֶת־הָעֵדָה֙ אַתָּה֙ וְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְדִבַּרְתֶּ֧ם אֶל־הַסֶּ֛לַע לְעֵינֵיהֶ֖ם וְנָתַ֣ן מֵימָ֑יו וְהוֹצֵאתָ֨ לָהֶ֥ם מַ֙יִם֙ מִן־הַסֶּ֔לַע וְהִשְׁקִיתָ֥ אֶת־הָעֵדָ֖ה וְאֶת־בְּעִירָֽם׃ ט וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֶּ֖ה מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּֽהוּ׃ י וַיַּקְהִ֜לוּ מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן אֶת־הַקָּהָ֖ל אֶל־פְּנֵ֣י הַסָּ֑לַע וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם שִׁמְעוּ־נָא֙ הַמֹּרִ֔ים הֲמִן־הַסֶּ֣לַע הַזֶּ֔ה נוֹצִ֥יא לָכֶ֖ם מָֽיִם׃ יא וַיָּ֨רֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת־יָד֗וֹ וַיַּ֧ךְ אֶת־הַסֶּ֛לַע בְּמַטֵּ֖הוּ פַּעֲמָ֑יִם וַיֵּצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וַתֵּ֥שְׁתְּ הָעֵדָ֖ה וּבְעִירָֽם׃ יב וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם׃ יג הֵ֚מָּה מֵ֣י מְרִיבָ֔ה אֲשֶׁר־רָב֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־יְהוָ֑ה וַיִּקָּדֵ֖שׁ בָּֽם׃ יד וַיִּשְׁלַ֨ח מֹשֶׁ֧ה מַלְאָכִ֛ים מִקָּדֵ֖שׁ אֶל־מֶ֣לֶךְ אֱד֑וֹם כֹּ֤ה אָמַר֙ אָחִ֣יךָ יִשְׂרָאֵ֔ל אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֥ת כָּל־הַתְּלָאָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מְצָאָֽתְנוּ׃ טו וַיֵּרְד֤וּ אֲבֹתֵ֙ינוּ֙ מִצְרַ֔יְמָה וַנֵּ֥שֶׁב בְּמִצְרַ֖יִם יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וַיָּרֵ֥עוּ לָ֛נוּ מִצְרַ֖יִם וְלַאֲבֹתֵֽינוּ׃ טז וַנִּצְעַ֤ק אֶל־יְהוָה֙ וַיִּשְׁמַ֣ע קֹלֵ֔נוּ וַיִּשְׁלַ֣ח מַלְאָ֔ךְ וַיֹּצִאֵ֖נוּ מִמִּצְרָ֑יִם וְהִנֵּה֙ אֲנַ֣חְנוּ בְקָדֵ֔שׁ עִ֖יר קְצֵ֥ה גְבוּלֶֽךָ׃ יז נַעְבְּרָה־נָּ֣א בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נַעֲבֹר֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם וְלֹ֥א נִשְׁתֶּ֖ה מֵ֣י בְאֵ֑ר דֶּ֧רֶךְ הַמֶּ֣לֶךְ נֵלֵ֗ךְ לֹ֤א נִטֶּה֙ יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֔אול עַ֥ד אֲשֶֽׁר־נַעֲבֹ֖ר גְּבוּלֶֽךָ׃ יח וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֱד֔וֹם לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר בִּ֑י פֶּן־בַּחֶ֖רֶב אֵצֵ֥א לִקְרָאתֶֽךָ׃ יט וַיֹּאמְר֨וּ אֵלָ֥יו בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֘ל בַּֽמְסִלָּ֣ה נַעֲלֶה֒ וְאִם־מֵימֶ֤יךָ נִשְׁתֶּה֙ אֲנִ֣י וּמִקְנַ֔י וְנָתַתִּ֖י מִכְרָ֑ם רַ֥ק אֵין־דָּבָ֖ר בְּרַגְלַ֥י אֶֽעֱבֹֽרָה׃ כ וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א תַעֲבֹ֑ר וַיֵּצֵ֤א אֱדוֹם֙ לִקְרָאת֔וֹ בְּעַ֥ם כָּבֵ֖ד וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה׃ כא וַיְמָאֵ֣ן ׀ אֱד֗וֹם נְתֹן֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל עֲבֹ֖ר בִּגְבֻל֑וֹ וַיֵּ֥ט יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעָלָֽיו׃ כב וַיִּסְע֖וּ מִקָּדֵ֑שׁ וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל כָּל־הָעֵדָ֖ה הֹ֥ר הָהָֽר׃ כג וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן בְּהֹ֣ר הָהָ֑ר עַל־גְּב֥וּל אֶֽרֶץ־אֱד֖וֹם לֵאמֹֽר׃ כד יֵאָסֵ֤ף אַהֲרֹן֙ אֶל־עַמָּ֔יו כִּ֣י לֹ֤א יָבֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עַ֛ל אֲשֶׁר־מְרִיתֶ֥ם אֶת־פִּ֖י לְמֵ֥י מְרִיבָֽה׃ כה קַ֚ח אֶֽת־אַהֲרֹ֔ן וְאֶת־אֶלְעָזָ֖ר בְּנ֑וֹ וְהַ֥עַל אֹתָ֖ם הֹ֥ר הָהָֽר׃ כו וְהַפְשֵׁ֤ט אֶֽת־אַהֲרֹן֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְהִלְבַּשְׁתָּ֖ם אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֑וֹ וְאַהֲרֹ֥ן יֵאָסֵ֖ף וּמֵ֥ת שָֽׁם׃ כז וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה יְהוָ֑ה וַֽיַּעֲלוּ֙ אֶל־הֹ֣ר הָהָ֔ר לְעֵינֵ֖י כָּל־הָעֵדָֽה׃ כח וַיַּפְשֵׁט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶֽת־אַהֲרֹ֜ן אֶת־בְּגָדָ֗יו וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֔וֹ וַיָּ֧מָת אַהֲרֹ֛ן שָׁ֖ם בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַיֵּ֧רֶד מֹשֶׁ֛ה וְאֶלְעָזָ֖ר מִן־הָהָֽר׃ כט וַיִּרְאוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה כִּ֥י גָוַ֖ע אַהֲרֹ֑ן וַיִּבְכּ֤וּ אֶֽת־אַהֲרֹן֙ שְׁלֹשִׁ֣ים י֔וֹם כֹּ֖ל בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
מעניין להשוות בין הקשרים הדיפלומטיים שבפרשה. עם אֱדוֹם ישנו קשר ארוך (כ, יד-כא), עם סיחון - הקשר קצר (כא, כא-כג). ועם עוג - אין שום יצירת קשר, הוא יוצא הישר למלחמה. (פ' חקת תש"ס)
פסוק א:
רש"י ד"ה כל העדה, עדה השלמה, שכבר מתו מתי מדבר וכו'. כלומר כאן יש קפיצה אל תוך שנת הארבעים שבמדבר. ולא ידעתי אם המאורעות השליליים המסופרים עד כה אירעו במשך ארבעים שנות המדבר בפיזור, או תכופים זה אחר זה. (פ' חקת תשנ"ח) הערת הרב איתן שנדורפי שי': הגמרא במסכת תענית (כט ע"א) מוכיחה על פי סדר המאורעות שקרו לבני ישראל במדבר שהגזירה שלא יכנסו לארץ נגזרה עליהם בתשעה באב, וכך מסדרת הגמרא שם את סדר המאורעות: בשנה הראשונה לצאת בני ישראל ממצרים עשה משה את המשכן ואת כליו וב־א' בניסן בשנה השניה הקים את המשכן (שמות מ, יז). עשרים יום לאחר הקמת המשכן, ב־כ' בניסן, נסעו ישראל ממקומם (במדבר י, יא). נסיעתם ארכה שלושה ימים (כ'-כ"ב בניסן - שם י, לג). ביום השלישי נתאוו לבשר והתלוננו שה' אינו דואג להם כל הצורך (שם יא, ד. על פי דרשת רבי חמא ברבי חנינא במסכת שבת קטז ע"א). במשך חודש שלם (עשרים ותשעה ימים) אכלו בשר וזה פסק ב־כ"ב בסיון. לאחר מכן מספרת התורה על מרים הנביאה שלקתה בצרעת (שם יב, טו). הסגרה של מרים נמשך שבעה ימים והסתיים ב־כ"ט בסיון (שם יב, טו). מיד לאחר מכן בא הציווי על שליחת המרגלים (שם יג, ב), כלומר באותו היום נשלחו ותרו את הארץ במשך ארבעים יום, עד ח' באב. המרגלים שבו וסיפרו לישראל את מה שאירע להם בארץ ישראל (שם יג, כו), ובאותו הלילה, ליל תשעה באב היה. וראה דברי רש"י לספר ויקרא (א, א) ולספר דברים (ב, טז-יז).
פסוק א:
ראב"ע ד"ה בחדש הראשון, בשנת הארבעים. והנה אין בתורה כלל שום מעשה או נבואה רק בשנה הראשונה ובשנת הארבעים. ע"כ. מסתבר שכל התקופה שבין שתי השנים הללו מקופלת בפרשתנו, שכן מסתבר שפרשת פרה אדומה ניתנה לכל המאוחר סמוך לציווי הקמת המשכן (בא' בניסן. גיטין ס ע"א-ע"ב), שהרי בלעדיה לא ידעו כיצד לתקן טומאת המתים, ואילו מות מרים ומי מריבה שבעקבותיו היו בסוף ימי המדבר. (פ' חקת תשס"ה) הערת הרב איתן שנדורפי שי': צריך לומר שכוונת ראב"ע באמרו "בשנה הראשונה" גם לשנה השניה, כי התורה מלאה באירועים שנעשו בשנה השניה: הקמת המשכן בסוף חומש שמות, חומש ויקרא כולו ורוב חומש במדבר - המניינים, הנשיאים, עשיית הפסח, קברות התאווה וחטא המרגלים.
פסוק א:
רש"י ד"ה ותמת שם מרים (הראשון), למה נסמכה... לומר לך, מה קרבנות מכפרין, אף מיתת צדיקים מכפרת (מועד קטן כח ע"א). ע"כ. לכאורה אין כאן, בפרה אדומה, משום קרבן מכפר. וצריך עיון שם. וראה מה שכתבתי למעלה (יט, כב). (פ' חקת תשנ"ו) וראה מהרש"א בחידושי אגדות על מסכת מועד קטן שם. לדבריו, כוונת חז"ל שם היא למה שקראה התורה לפרה אדומה "חטאת" (למעלה יט, יז).
פסוק א:
רש"י ד"ה ותמת שם מרים (השני), אף היא בנשיקה מתה וכו'. מניין יודעים חז"ל־רש"י שאף היא בנשיקה מתה כשאין כל רמז בפסוק? ומעניין שגם אהרן וגם משה רבנו ע"ה וגם מרים - בחוץ לארץ מתו ונקברו. (פ' חקת תשנ"ח) באשר למיתת הנשיקה למדו חז"ל במסכת בבא בתרא (יז ע"א) גזרה שווה "שם" "שם" ממיתת משה למיתת מרים. במיתת משה נאמר "וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'" (דברים לד, ה) - היינו בנשיקה. ובמיתת מרים נאמר "ותמת שם מרים", ולא נאמר אצל מרים שמתה "על פי ה'" כי גנאי הדבר לומר. ובאשר למיתת שלושת הרועים דווקא בחוץ לארץ ראה דברי בעל ה"שם משמואל" לפרשתנו (שנת תר"פ ד"ה ויבואו) המבאר שהנהגתם של משה, אהרן ומרים היתה מתאימה לדור המדבר ולא לבאי הארץ.
פסוק ב:
רש"י ד"ה ולא היה מים לעדה. ראה להלן (כא, כ) רש"י ד"ה ומבמות הגיא וכו'. (פ' חקת תשנ"ב)
פסוק ג:
רש"י ד"ה בגוע אחינו, במיתת אחינו בְּדֶּבֶר וכו'. לא ידעתי מניין לו לרש"י שמתו בְּדֶּבֶר, הרי מיתות שונות מתו במדבר. (פ' חקת תש"ס) הערת הרב איתן שנדורפי שי': במלבי"ם (לפסוק ב) מבואר מה היא מיתת הדבר המצויינת כאן, וכה דבריו: זה היה התרעומות על משה ואהרן, שעצרו המגפה שהיתה בעת מחלוקת קרח, שהיה טוב להם לגווע בדבר מבצמא וכו'.
פסוק ד:
"ולמה הבאתם את קהל ה'". הכינוי "קהל ה'" מופיע כבר למעלה (טז, ג) בפסוקים המספרים על מחלוקתו של קרח, אך בעוד ששם יש מקום לכינוי זה והוא מתאים להקשר, הרי כאן מקומו לא יכירנו - כיצד הם קוראים לעצמם "עם ה'" בשעה שהם מתלוננים על משה "איש האלקים"? אצל רש"ר הירש מצאתי, שאדרבה, הביטוי "עדת ה'" מעצים את טענת העם - ה' חפץ שנחיה ונבוא אל הארץ, ואתם - משה ואהרן - בוגדים (ח"ו) בעדת קהל ה' ומוליכים אותה אל המדבר למות שם. (פ' חקת תשמ"ט)
פסוק ד:
והשווה מעשה פילגש בגבעה (שופטים כ, ב) - "בקהל עם האלהים". (פ' חקת תשנ"ח)
פסוק ה:
"...לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון". נזכרתי שבכיתות היסוד של בית הספר היסודי הילדים שאלו, למה לא הזכירו גם את שני המינים הנוספים שבהם נשתבחה הארץ המובטחת - זית ודבש, ואמרו ששני אלה לא חסרו להם, שהרי טעמו אותם במָן: "לשד השמן" (למעלה יא, ח) ו"צפיחִת בדבש" (שמות טז, לא). (פ' חקת תשס"א)
פסוק ז:
בדברו על פרשת השבוע בנופשון גימלאי משרד החינוך במלון הייאט בים המלח הזכיר ר' אפרים רוקח שי' את דברי הברייתא של רבי יהודה (ערכין טו ע"א) - "עשר נסיונות ניסו אבותינו להקב"ה: שנים בים, ושנים במים, שנים במן, שנים בשליו, אחת בעגל, ואחת במדבר פארן" וכו', והגמרא שם מפרטת: "שנים במים - במרה וברפידים. במרה, דכתיב: "ויבאו מרתה ולא יכלו לשתֹת" (שמות טו, כג), וכתיב: "וילנו העם על משה" (שם שם, כד)" וכו'. מסתבר שרבי יהודה מתבסס על דברי הכתוב בפרשת מסעי, שם מזכיר הכתוב עניין המים במרה (לג, ט) וברפידים (שם, יד). והנה אין הכתוב מזכיר שם עניין מי מריבה שבמדבר צין, וכבר שאל על כך רבנו גרשום בערכין (שם).
פסוק ח:
"...אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע... והוצאת... והשקית... ויקהִלו... ויאמר להם... וירם משה... ויך" וגו'. מאוד קשה לראות מה חלקו של אהרן בזה, והנה עונשם של שניהם שווה. וצריך עיון. (פ' חקת תשס"א) וראה מש"כ להלן (בפסוק יב).
פסוק ח:
רש"י ד"ה ואת בעירם, מכאן שחס הקב"ה על ממונם של ישראל. ע"כ. מקורו בתנחומא (ט). אבל לא ידעתי מה ראיה מכאן, שהרי בני ישראל דיברו גם על בעירם בתלונתם (ראה פסוק ד). (פ' חקת תש"ס)
פסוק י:
רש"י ד"ה המן הסלע הזה נוציא, לפי שלא היו מכירין אותו וכו'. הדיאלוג כולו תמוה, הרי נצטוו לדבר אל סלע מסויים - "ודברתם אל הסלע" (פסוק ח), ואמנם הקהילו את הקהל לפניו דווקא - "אל פני הסלע" (פסוק י), ומה אפוא דברי רש"י כאן "לפי שהלך הסלע וישב לו בין הסלעים כשנסתלק הבאר", וכו'. ומה המשך דברי העם ומה התשובה שניתנה? (פ' חקת תשמ"ז) וכך מבוארים הדברים ב"לפשוטו של רש"י": הקושי בפסוקנו: ייתורה של מילת "הזה". מדוע אמר משה "המן הסלע הזה"? והרי הקב"ה אמר לו: "ודברתם אל הסלע", "והוצאת להם מים מן הסלע", ולא נאמר לו: 'הסלע הזה'? לכן מביא רש"י מן התנחומא, שמדובר בשני סלעים. הקב"ה אמר למשה להוציא מים מסלע מסויים, ומכיון שאותו סלע לא נמצא, לפי שהלך הסלע וישב לו בין הסלעים, דרשו בני ישראל להוציא להם מים מסלע אחר, כלשהו, ולכן אמר: "המן הסלע הזה נוציא לכם מים?" כלומר המן הסלע הזה, שלא נצטווינו עליו, נוציא לכם מים?! ותשובת משה "שמעו נא המורים" מבוארת אצל רש"י בשלושה אופנים: (א) סרבנים - משורש מר"ה, כמבואר באונקלוס. וזה קשה: כלום בבקשת העם למַים המרו את פי ה'? לכן מביא רש"י שני פירושים נוספים: (ב) שוטים - בלשון יווני. כלומר משה אומר לעם שזו שטות לנסות להוציא מים מסלע שלא נצטוו עליו. (ג) מורים את מוריהם - לשון הוראה. כלומר משה מתרעם על שהם באים להורות לו כיצד להוציא להם מים.
פסוק י:
רמב"ן ד"ה המן הסלע וכו', ...ואמרו המפרשים שיש תמיהות מתקיימות וכו'. כלומר שאלות רטוריות! (פ' חקת תשנ"ב)
פסוק יא:
"...ותֵּשת העדה ובעירם". שאלו הילדים, כשהיו בתחילת בית הספר היסודי: והרי צריך תחילה להאכיל את הבהמה ורק אחר כך לאכול בעצמו? שאלו והשיבו, שלכאורה היתה כאן סכנה של פיקוח נפש, או שיש להבדיל בין אכילה לשתיה. רק היום ראיתי, שכבר בעל "אור החיים" הק' שואל ומשיב כתשובה הראשונה. (פ' חקת תשס"א) וראה "מגן אברהם" (או"ח סימן קסז סקי"ח), שחילק בין אכילה לשתיה, כתשובה השניה. וטעם החלוקה מבואר ב"תורה תמימה" (למעלה כ, ח אות י), וכך נאמר שם: ובכלל טעם הדבר שמשונה לענין זה שתיה מאכילה, שלשתיה אדם קודם, יש לומר על פי מה שכתבו תוספות בפסחים (קז ע"ב ובנזיר כג ע"ב), שבאכילה - לפעמים אדם אוכל אף כשאינו רעב, אבל בשתיה - דרך האדם לשתות רק לצמאונו, ואם כן אחרי דבשתיה יש צער הגוף, לכן הוא קודם לבהמה, דבודאי צערו של אדם חשוב יותר. ע"כ. וראה מש"כ בספר בראשית (כד, יח-כ).
פסוק יא:
רש"י ד"ה פעמים, ...שמא צריך להכותו כבראשונה (שמות יז, ו) וכו'. ואם כן הדבר, מהו החטא הגדול? (פ' חקת תשמ"ז) וראה "משכיל לדוד" המבאר כי טעותו של משה היתה שמתוך כעסו, למרות העובדה שבין דיבור להכאה זימנו לו מן השמים את סלע הבאר, לא ניסה שוב לדבר אל הסלע אלא פתח בהכאה.
פסוק יב:
"...יען לא האמנתם בי להקדישני...". היטב זכורים לי דברי שד"ל לפסוק זה שנמנע מלפרשו, שמא יעמיס חטא נוסף על משה רבנו ע"ה. ואני הקטן שואל להפך - היכן כאן העדר קידוש השם, והרי יש קידוש שם שמים בהוצאת מים מן הסלע גם על ידי הכאה במטה, וכפי שמשה עשה גם בתחילת מסעי המדבר (שמות יז, ה-ז), והרי חוץ מאהרן לא ידע איש שנצטווה לדבר הפעם ולא להכות. ולכאורה צריך עיון גדול. (פ' חקת תשס"ה) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: אבל אילו דיברו היה קידוש השם.
פסוק יב:
והנה מובא ב"חיוכה של תורה" בשם החתם סופר ש"האמנתם" שבכאן הוא פועל יוצא. כלומר חטאם של משה ואהרן היה, שלא עלה בידיהם להביא את בני ישראל לאמונה שלמה בקב"ה. ומעין זה כתב הרב אמנון בזק שי', ר"מ בישיבת ההסדר באלון־שבות, בגליון "שבת בשבתו", שזהו חטאם של מנהיגי דור המדבר, שלא השכילו להביא את העם לאמונה, ועל כן נענשו בענייני הנהגה - "לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ". (פ' חקת תשנ"ט)
פסוק יב:
ותמיד קשה לי לשון הרבים - "האמנתם" - וכי מה עשה אהרן במקרה זה? ראה דברינו לפסוקים ח-י: "וירם משה... ויך" וגו'. (פ' חקת תשס"ג) וראה "העמק דבר" על אתר שכתב: אילו השתמשו (משה ואהרן) בתורה ובתפילה, היה גם אהרן מתפלל, וכמו שאמר ה' "ודברתם אל הסלע", ועתה, כאשר לא נעשה כן, הלא גם אהרן בכלל החטא וכו'.
פסוק יב:
רש"י ד"ה לכן לא תביאו, בשבועה. כמו "ולכן נשבעתי לבית עלי" (שמואל א' ג, יד) וכו'. מה ראיה יש מן "ולכן נשבעתי"? הרי שם נאמר במפורש "נשבעתי". כלום כל מקום שנאמר בו "לכן" הוא שבועה? (פ' קרח תשס"ד) וראה "רש"י כפשוטו" (הערה 3), שם מבואר: לשון "לכן" דרשוהו חכמים במשמעות שבועה, רק כאשר תיבה זו מיותרת. וכגון כאן שכבר פתח הכתוב ואמר "יען לא האמנתם בי...", וכדרך הכתובים בשאר מקומות (ראה מלכים א' יא, יא; ושם כ, לו). ובטעם משמעות של שבועה שבלשון 'לכן', כתבו המפרשים לפי שהשורש 'כן' פירושו 'אמת' (ראה להלן כז, ז). ומכאן משמעותו כשבועה, כלומר: אמת ויציב הוא שכך יהיה. ואכן מצינו בדברי משה שהזכיר את גזירת אי כניסתו לארץ כשבועה גמורה (ראה דברים ד, כא).
פסוק יב:
שם. ...נשבע בקפיצה. ע"כ. כלומר הזדרז ה' להשבע כדי שלא תתבטל הגזירה על ידי ריבוי תפילה. (פ' קרח תשס"ד) וראה "באר בשדה". לדבריו, מה שהרבה משה להתפלל, זה כדי שיישאל הקב"ה על שבועתו להתירה.
פסוק יג:
רש"י ד"ה ויקדש בם. סדר הראיות אינו מובן - קודם מתהלים, ורק אחר כך מויקרא. (פ' קרח תשס"ד)
פסוק יד:
רש"י ד"ה אתה ידעת את כל התלאה, ...מפני השטר חוב המוטל עליהם, והטילו על יעקב. ע"כ. ראה "שפתי חכמים" (אות ז) שהקב"ה הטילו (את החוב) על יעקב. ולעניות דעתי הנושא הוא עשו שעליו נאמר קודם "וילך אל ארץ", ואילו "עליהם" שבדברי רש"י מוסב על שני האחים. (פ' חקת תשמ"ז)
פסוק יד:
כלומר עשו הטיל את שטר־החוב על יעקב בזה שעזב את הארץ ועבר לשעיר. וכך גם משמע מן הדיבור: "נעברה נא בארצך" שבפסוק הבא. (פ' חקת תשנ"ח) ואכן כך מבואר ב"לפשוטו של רש"י" על אתר.
פסוק טו:
רש"י ד"ה וירעו לנו, סבלנו צרות רבות. ע"כ. תוספת זו של רש"י, שאין בה לכאורה כל חידוש, באה לשמור על דברי משה כמספר על סבלות אבותינו ולא על רשעתם של המצרים. כך לדברי נחמה ליבוביץ שתח' בבר־אילן השבוע. (פ' חקת תש"ן) וכן ב"ספר הזכרון".
פסוק טו:
כלומר כאן הדגש לא על מעשיהם שלהם כי אם על סבלינו שלנו ושל אבותינו. (פ' חקת תשנ"ח)
פסוק טו:
רש"י ד"ה ולאבותינו, מכאן שהאבות מצטערים בקבר כשפורענות באה על ישראל. ע"כ. לעניות דעתי יש ללמוד מכאן היפוכו של דבר. הרי הדוברים הם דור שני ליוצאי מצרים והם המצטערים על מה שעשו המצרים להם ולאבותיהם במשך דורות. וראה "שפתי חכמים" (אות ט). לדבריו, ברור ש"ולאבותינו" שכאן מתייחס לאבות האומה - אברהם, יצחק ויעקב - ולא לאבות יוצאי מצרים, שאם לא כן, היה הכתוב צריך להקדים מילת "אבותינו" ל"לנו", שהרי סבלותיהם של האבות קדמו לסבלות הבנים, ודבריו אינם משכנעים (השווה "אבל אנחנו ואבותינו חטאנו"). ושוב יש כאן נטיה זו לעל־טבעי. (פ' חקת תשמ"ט)
פסוק טז:
רש"י ד"ה וישמע קלנו, בברכה שברכנו אבינו וכו'. משה רבנו ע"ה מדבר על האב המשותף, ואילו אדום מדגיש את המפריד (יח ד"ה פן בחרב וגו') "אתם מתגאים בקול שהורישכם אביכם... ואני אצא עליכם במה שהורישני אבי" וכו'. (פ' חקת תשמ"ז)
פסוק טז:
"וישלח מלאך ויֹּצִאנו ממצרים". תמיהני, למה לא ייחס משה בשדר שלו את יציאת מצרים לקב"ה עצמו? והנה אומר רש"י כאן (ד"ה מלאך) - זה משה. מכאן שהנביאים קרואים מלאכים וכו'. ואין בזה תשובה לשאלתנו. אדרבה, לפי זה מייחס משה לעצמו את התואר מלאך, ואילו רש"י היה מפרש "מלאך" כרגיל - שלוחו יתברך, לפחות הייתי מרוויח שהענו מכל אדם לא ייחס לעצמו תואר שכזה. וצריך עיון. (פ' חקת תשנ"ג, תשנ"ד, תשנ"ה - ברכבת לבאזל שבגולה הדוויה) לשאלה זו נדרש הרב זלמן סורוצקין בספרו "אזנים לתורה", והשיב בשם חמיו על ידי מעשה נאה, וזו לשונו: ופה אתי מקום להזכיר את אשר שמעתי מפי מורי חמי הגאון האמיתי מרן רבי אליעזר גורדון זצוק"ל, אב"ד ור"מ דטלז. מעשה בגאון אחד מרבני ווילנא (כמדומה ר' אבלי פוסבולר זצוק"ל) שיצא לשוח מחוץ לעיר וראה כפרי אחד יושב ומנהיג בעגלה הרתומה לסוס, ופרה קשורה אליה. הגאון הזהיר את הכפרי שזה אסור על פי דברי תורה, אבל הכפרי לא שמע אליו, אז ניסה הגאון לבאר לכפרי את חומר האיסור, וגם זה לא הועיל, אז לבש גאות ואמר להכפרי "הידעת מי אני ומי הוא המדבר אליך, אני הוא הרב היותר גדול שבווילנא, ושמי הולך בכל המדינות, ותיכף כאשר נבוא לווילנא אכריז עליך נידוי ושמתא". הכפרי נבהל, התיר את הפרה מהעגלה והחזיק את הרצועה בידו. הרי לנו שגאון וצדיק לבש גאות והתפאר לפני הכפרי שהוא גדול הדור כדי למנוע אותו מעבירה. וממילא אפשר לומר, שגם משה לבש גאות והתפאר לפני מלך אדום שהוא "מלאך", שה' שלחו להוציא את ישראל ממצרים כדי להטיל אימה על מלך אדום, שיתרצה לתת את ישראל עבור בגבולו ולמנוע מהם נדודים וטלטולים להסב את ארץ אדום. ואף שה"התפארות" לפני מלך אדום לא הועילה, הרי זה רק מפני שטובה צפרנו של כפרי יהודי מכרסו של מלך אדום. והיות שלא רצה משה להתפאר בתואר "מלאך" לפני השלוחים, ששלח אל מלך אדום, כינה גם אותם בשם "מלאכים" (בפסוק יד): "וישלח משה מלאכים" (הראני הרב איתן שנדורפי שי'). וראה "העמק דבר" על אתר.
פסוק טז:
וראה תרגום יונתן בן עוזיאל: "ממלאכי שירותא", כלומר מלאך ממש. (פ' חקת תשנ"ט)
פסוק יז:
רש"י ד"ה ולא נשתה מי באר, מי בורות היה צריך לומר, אלא... אף על פי שיש בידינו... ובאר לשתות וכו'. כמה קשיים קשים לי בדיבור זה: (א) למה צריך היה לומר מי בורות (בדפו"ר - מי בארות)? (ב) והרי בארה של מרים פסקה עם מותה (ראה דברי רש"י לפסוק ב, ד"ה ולא היה מים לעדה)? (ג) ואם כדברי הגמרא (תענית ט ע"א) שהבאר אכן פסקה עם מות מרים וחזרה בזכות משה, קשה, וכי זכותו גדולה יותר אחרי חטא מי מריבה? (ד) ומה באשר לדברי העם להלן (כא, ה) "כי אין לחם ואין מים". כלום צריך לומר אין מוקדם ומאוחר? וראה גם רש"י להלן (כא, כ) ודברי "שפתי חכמים" שם (אות ג). (פ' חקת תשמ"ז, תשנ"א, תשנ"ג, תשנ"ט) באשר לשאלה (א), היו השליחים צריכים לומר "ולא נשתה מי בורות", כי אין רגילים להקפיד על נטילת מי באר שהולכים ונובעים, ואין בנטילתם הפסד, אלא על מי בורות שהם כָּלִים ואוזלים (ראה "לפשוטו של רש"י". הערת הגר"א נבנצל שליט"א: בחרן שמו אבן גדולה על פי הבאר). ולפי דפו"ר הגורס "מי בארות היה צריך לומר", הכוונה היא שהשליחים היו צריכים לדבר על בארות ארץ אדום בלשון רבים ולא על באר אחת. על כרחך התכוונו לומר: אף על פי שיש לנו באר - בארה של מרים - נקנה מכם מים. באשר לשאלות (ב-ד) ראה "העמק דבר" להלן (כא, ה) שכתב: אף על גב שהיה הבאר (של מרים) הולך... לא נתן בפעם השנית הסלע מימיו שהיו מכבר נוזלים ומתוקים, אלא היה מים גרועים ומעטים... וכל זה עשה הקב"ה כדי להרגילם בדברים שאין בהם נס וכו'.
פסוק יז:
שם. ...מכאן לאכסנאי... מן החנווני... להנות את אושפיזו. ע"כ. הניחא אכסנאי, הוא האורח, ואושפיז - המארח, אבל חנווני מה לו כאן? (פ' חקת תש"ס) ובדפו"ר הגירסה היא: יקנה מבעל הבית.
פסוק יח:
"פן בחרב אצא לקראתך". ר' יוסף קצבורג שי' טוען שלשון "פן", שלא כ"אולי", בא כאשר העשייה היא נגד רצון המדבר. וטענתו זו עולה בקנה אחד עם דברי בעל "שפת אמת" (המובאים ב"מעינה של תורה") שלפיו היה צריך לומר "כי בחרב" וכו'. אלא כך אמר אדום: אמנם כעת לא אפסיד דבר, אם אתן לכם לעבור בארצי, אך אולי יארע אי פעם בעתיד שאצטרך להילחם בכם, ואז אין זה טוב אם תכירו את מוצאיה ומבואיה של ארצי. (פ' חקת תשנ"ד)
פסוק יט:
"ברגלַי אעבֹרה". שאלה ממן שתח', מה חידוש יש בזה, והרי ברגל הלכו לאורך כל הדרך. ומצאתי רק התייחסות אחת בהערה 28 לדברי ר"ע ספורנו (בחומש "תורת חיים"), לפיה הוראת "ברגלי", משמעותה - בגללי, בסיבתי. (פ' חקת תשנ"ד)
פסוק כב:
רש"י ד"ה הר ההר, ...שלושה (הרים) נשארו בהן, הר סיני לתורה, והר נבו לקבורת משה, והר ההר לקבורת אהרן. ע"כ. מקורו בתנחומא (יד). וכך גם בדפו"ר, אף על פי שהסדר הכרונולוגי שבו זכו הרים אלה לחשיבות, הוא שונה, שהרי משה רבנו ע"ה נפטר אחרי אהרן. וקצת קשה: למה המדרש משנה את סדר הדברים, ורש"י אחריו? כמובן צריך לומר שהשוואת הדרך על ידי הענן היתה לשעתה בלבד, לנוחותם של בני ישראל, שהרי ישנם כיום יותר משלושת ההרים הנ"ל. (פ' חקת תשמ"ז, תשמ"ט, תשנ"א, תשנ"ב, תשנ"ג, תשנ"ה - קולמר שבצרפת, תשנ"ט)
פסוק כב:
תרגום אונקלוס: "הר ההר" - להור טורא. מסתבר שאונקלוס "מתרגם" שמות גיאוגרפיים רק כאשר השתנו ברבות הימים והיו - בזמנו - שונים מן האמור בכתוב. לכן קשה להבין למה תרגם כאן מחצית השם והמחצית האחרת השאיר כמות שהיא. וצריך עיון. (פ' חקת תשס"ג)
פסוק כב:
לא כי. "הֹר" הוא שם ההר, ואותו אכן אונקלוס לא תירגם, אך תירגם את המילה "ההר" - טורא. (פ' חקת תשס"ג) וראה מש"כ בספר שמות (טו, כב ד"ה אל מדבר שור).
פסוק כג:
רש"י ד"ה על גבול ארץ אדום, ...שמפני שנתחברו כאן להתקרב לעשו וכו'. ומה יעשו? כיצד יגיעו בלא להתקרב? כלום גם הקירבה הגיאוגרפית אסורה? (פ' קרח תשס"ד) וראה "באר בשדה" שהיו ישראל יוצאים מענני הכבוד המקיפים את המחנה ומתקרבים לארץ אדום ליקח מהם דברים, לכן נלקח מהם הצדיק הזה אשר בזכותו היו ענני הכבוד.
פסוק כד:
"...על אשר מריתם את פי למי מריבה". עדיין לא אדע במה חטא אהרן בעניין זה. גם לא אדע מה פירוש "למי מריבה". (פ' חקת תשס"ה) וראה דברי בעל "העמק דבר" המובאים למעלה (בפסוק יב) ודבריו על אתר. והמילים "למי מריבה" מתפרשות אצל ראב"ע בשני אופנים: (א) בי"ת המקום - כמו במי מריבה - שם המקום. (ב) בי"ת הסיבה - עבור מי מריבה.
פסוק כה:
רש"י ד"ה קח את אהרן, ...מה שאין אני זכאי לכך. ע"כ. הביטוי קשה לכאורה, שהרי לא בשל העדר זכות משה, בניו לא באו במקומו, כי אם בהעדר זכות בניו, ולפחות בשל עודף זכות יהושע. ואולי אין מדקדקים ב"דברים של ניחומים"? (פ' חקת תשנ"ג) הערת ר' חזקי פוקס שי': באמת במקור דברי רש"י (תנחומא יז), נכתב רק "הרי אתה מנחמו שהוא מוריש כתרו לבניו, מה שאין אתה מוריש לבניך".
פסוק כו:
רש"י ד"ה את בגדיו, את בגדי כהונה גדולה וכו'. אין בכתוב כל רמז שמדובר בבגדי כהונה גדולה, אבל מסתבר שרש"י לומד דבר זה מתוך ההקשר, שהרי העברת בגדים רגילים מאהרן אל בנו תהיה מחוסרת כל עניין. וזה שהקב"ה ציוה שעל אהרן ללבוש בגדי כהונה גדולה שלא בשעת העבודה במשכן, אולי הוא קשור לדברי הברייתא במסכת מועד קטן (כח ע"א): "אמר רבי אלעזר - למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה? מה בגדי כהונה מכפרין, אף מיתתן של צדיקים מכפרת". וראה רא"ם שאמנם כהן גדול היוצא מבית המקדש בבגדי כהונה - לוקה משום לבישת שעטנז, אבל כאן הוראת שעה היתה להלביש את אהרן ואלעזר. אך קצת קשה: למה אין הכתוב רומז לפחות שמשה רבנו ע"ה הלביש את אחיו תכריכים או מעין זה, ומה גם שלפי במדבר רבה לפסוק כט הראו מלאכי השרת את אהרן לכלל ישראל, ובוודאי לא הראוהו ללא כל כיסוי. צריך כנראה לומר שהסיר ממנו רק ארבעה בגדים הנוספים לכהן גדול יותר מכהן הדיוט - חושן ואפוד ומעיל וציץ. (פ' חקת תשס"ג)
פסוק כט:
רש"י ד"ה ויראו כל העדה וגו', כשראו משה ואלעזר וכו'. התיאור הוא יפה ואף דרמטי, אך קשה לי: מדוע היה צריך להטריח על מלאכי השרת לטלטל את המת כדי להאמין משה עליהם? (פ' חקת תש"ס)
פסוק כט:
רש"י ד"ה כי גוע, ...וכדאמר רבי אבהו (ראש השנה ג ע"א), דאמר רבי אבהו, אל תקרי "וַיִּרְאוּ" אלא 'וַיֵּרָאוּ' וכו'. שתי נוסחאות יש בתרגום אונקלוס למילה "וַיִּרְאוּ". הנוסחא הראשונה - לפי פשוטו של מקרא - היא: וַחֲזוֹ ומשמעה, שכל עדת ישראל ראו שמת אהרן. הנוסחא השניה נאמנת לדברי חז"ל, והיא: וְאִתְחֲזִיאוּ כל כנישתא דהא מית אהרן (וַיִּתְרָאוּ כל העדה, משום שמת אהרן). כלומר תיבת "וַיִּרְאוּ" נדרשת כאילו היא מנוקדת "וַיֵּרָאוּ". לאמור - כיון שנסתלקו ענני הכבוד במיתת אהרן - התגלו ישראל ונראו לפני אויביהם. (פ' חקת תשמ"ז)