תנ"ך על הפרק - במדבר כ - העמק דבר

תנ"ך על הפרק

במדבר כ

137 / 929
היום

הפרק

מות מרים, תלונת העדה, מקרה הסלע, הַפְּנִיָּה לאדום, מות אהרן

וַיָּבֹ֣אוּ בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵל כָּל־הָ֨עֵדָ֤ה מִדְבַּר־צִן֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מָת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם׃וְלֹא־הָ֥יָה מַ֖יִם לָעֵדָ֑ה וַיִּקָּ֣הֲל֔וּ עַל־מֹשֶׁ֖ה וְעַֽל־אַהֲרֹֽן׃וַיָּ֥רֶב הָעָ֖ם עִם־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּאמְר֣וּ לֵאמֹ֔ר וְל֥וּ גָוַ֛עְנוּ בִּגְוַ֥ע אַחֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְלָמָ֤ה הֲבֵאתֶם֙ אֶת־קְהַ֣ל יְהוָ֔ה אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר הַזֶּ֑ה לָמ֣וּת שָׁ֔ם אֲנַ֖חְנוּ וּבְעִירֵֽנוּ׃וְלָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ אֶל־הַמָּק֥וֹם הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה לֹ֣א ׀ מְק֣וֹם זֶ֗רַע וּתְאֵנָ֤ה וְגֶ֙פֶן֙ וְרִמּ֔וֹן וּמַ֥יִם אַ֖יִן לִשְׁתּֽוֹת׃וַיָּבֹא֩ מֹשֶׁ֨ה וְאַהֲרֹ֜ן מִפְּנֵ֣י הַקָּהָ֗ל אֶל־פֶּ֙תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְהוָ֖ה אֲלֵיהֶֽם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃קַ֣ח אֶת־הַמַּטֶּ֗ה וְהַקְהֵ֤ל אֶת־הָעֵדָה֙ אַתָּה֙ וְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְדִבַּרְתֶּ֧ם אֶל־הַסֶּ֛לַע לְעֵינֵיהֶ֖ם וְנָתַ֣ן מֵימָ֑יו וְהוֹצֵאתָ֨ לָהֶ֥ם מַ֙יִם֙ מִן־הַסֶּ֔לַע וְהִשְׁקִיתָ֥ אֶת־הָעֵדָ֖ה וְאֶת־בְּעִירָֽם׃וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֶּ֖ה מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּֽהוּ׃וַיַּקְהִ֜לוּ מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן אֶת־הַקָּהָ֖ל אֶל־פְּנֵ֣י הַסָּ֑לַע וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם שִׁמְעוּ־נָא֙ הַמֹּרִ֔ים הֲמִן־הַסֶּ֣לַע הַזֶּ֔ה נוֹצִ֥יא לָכֶ֖ם מָֽיִם׃וַיָּ֨רֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת־יָד֗וֹ וַיַּ֧ךְ אֶת־הַסֶּ֛לַע בְּמַטֵּ֖הוּ פַּעֲמָ֑יִם וַיֵּצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וַתֵּ֥שְׁתְּ הָעֵדָ֖ה וּבְעִירָֽם׃וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם׃הֵ֚מָּה מֵ֣י מְרִיבָ֔ה אֲשֶׁר־רָב֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־יְהוָ֑ה וַיִּקָּדֵ֖שׁ בָּֽם׃וַיִּשְׁלַ֨ח מֹשֶׁ֧ה מַלְאָכִ֛ים מִקָּדֵ֖שׁ אֶל־מֶ֣לֶךְ אֱד֑וֹם כֹּ֤ה אָמַר֙ אָחִ֣יךָ יִשְׂרָאֵ֔ל אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֥ת כָּל־הַתְּלָאָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מְצָאָֽתְנוּ׃וַיֵּרְד֤וּ אֲבֹתֵ֙ינוּ֙ מִצְרַ֔יְמָה וַנֵּ֥שֶׁב בְּמִצְרַ֖יִם יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וַיָּרֵ֥עוּ לָ֛נוּ מִצְרַ֖יִם וְלַאֲבֹתֵֽינוּ׃וַנִּצְעַ֤ק אֶל־יְהוָה֙ וַיִּשְׁמַ֣ע קֹלֵ֔נוּ וַיִּשְׁלַ֣ח מַלְאָ֔ךְ וַיֹּצִאֵ֖נוּ מִמִּצְרָ֑יִם וְהִנֵּה֙ אֲנַ֣חְנוּ בְקָדֵ֔שׁ עִ֖יר קְצֵ֥ה גְבוּלֶֽךָ׃נַעְבְּרָה־נָּ֣א בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נַעֲבֹר֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם וְלֹ֥א נִשְׁתֶּ֖ה מֵ֣י בְאֵ֑ר דֶּ֧רֶךְ הַמֶּ֣לֶךְ נֵלֵ֗ךְ לֹ֤א נִטֶּה֙ יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֔אול עַ֥ד אֲשֶֽׁר־נַעֲבֹ֖ר גְּבוּלֶֽךָ׃וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֱד֔וֹם לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר בִּ֑י פֶּן־בַּחֶ֖רֶב אֵצֵ֥א לִקְרָאתֶֽךָ׃וַיֹּאמְר֨וּ אֵלָ֥יו בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֘ל בַּֽמְסִלָּ֣ה נַעֲלֶה֒ וְאִם־מֵימֶ֤יךָ נִשְׁתֶּה֙ אֲנִ֣י וּמִקְנַ֔י וְנָתַתִּ֖י מִכְרָ֑ם רַ֥ק אֵין־דָּבָ֖ר בְּרַגְלַ֥י אֶֽעֱבֹֽרָה׃וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א תַעֲבֹ֑ר וַיֵּצֵ֤א אֱדוֹם֙ לִקְרָאת֔וֹ בְּעַ֥ם כָּבֵ֖ד וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה׃וַיְמָאֵ֣ן ׀ אֱד֗וֹם נְתֹן֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל עֲבֹ֖ר בִּגְבֻל֑וֹ וַיֵּ֥ט יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעָלָֽיו׃וַיִּסְע֖וּ מִקָּדֵ֑שׁ וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל כָּל־הָעֵדָ֖ה הֹ֥ר הָהָֽר׃וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן בְּהֹ֣ר הָהָ֑ר עַל־גְּב֥וּל אֶֽרֶץ־אֱד֖וֹם לֵאמֹֽר׃יֵאָסֵ֤ף אַהֲרֹן֙ אֶל־עַמָּ֔יו כִּ֣י לֹ֤א יָבֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עַ֛ל אֲשֶׁר־מְרִיתֶ֥ם אֶת־פִּ֖י לְמֵ֥י מְרִיבָֽה׃קַ֚ח אֶֽת־אַהֲרֹ֔ן וְאֶת־אֶלְעָזָ֖ר בְּנ֑וֹ וְהַ֥עַל אֹתָ֖ם הֹ֥ר הָהָֽר׃וְהַפְשֵׁ֤ט אֶֽת־אַהֲרֹן֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְהִלְבַּשְׁתָּ֖ם אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֑וֹ וְאַהֲרֹ֥ן יֵאָסֵ֖ף וּמֵ֥ת שָֽׁם׃וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה יְהוָ֑ה וַֽיַּעֲלוּ֙ אֶל־הֹ֣ר הָהָ֔ר לְעֵינֵ֖י כָּל־הָעֵדָֽה׃וַיַּפְשֵׁט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶֽת־אַהֲרֹ֜ן אֶת־בְּגָדָ֗יו וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֔וֹ וַיָּ֧מָת אַהֲרֹ֛ן שָׁ֖ם בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַיֵּ֧רֶד מֹשֶׁ֛ה וְאֶלְעָזָ֖ר מִן־הָהָֽר׃וַיִּרְאוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה כִּ֥י גָוַ֖ע אַהֲרֹ֑ן וַיִּבְכּ֤וּ אֶֽת־אַהֲרֹן֙ שְׁלֹשִׁ֣ים י֔וֹם כֹּ֖ל בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

בחדש הראשון. של שנת הארבעים כמש״כ הראב״ע [וסותר ד״ע בסמוך שכ׳ דשם ישבו ימים רבים] ופירש הכתוב זמן ביאה זו ביחוד כדי שנדע יום מיתת מרים. ויותר מזה יבואר לפנינו דמאז החלה הנהגה אחרת בישראל לא כמו שהיה עד כה. מש״ה פירש הכתוב דמחודש הראשון הגיע זה: וישב העם בקדש. המשכן והמחנה היה סמוך לעיר קדש. אבל העם ישבו בעיר. וכמש״כ לעיל י״א ל״ה עה״פ ויהיו בחצרות. אלא דשם לא היה בואם לעיר בתורת ישיבה רק כמו עובר ארחות מדבר שנכנס לעיר ליקח צרכיו. אבל בקדש החלו לשאוף רוח ישוב. ואע״ג שעדיין לא הגיעו אל המנוחה ואל נחלת א״י מכ״מ כבר באו לגבוליה: ותקבר שם. פי׳ הכתוב דאע״ג שלא היתה הגזרה עליה שלא יבואו עצמותיה לא״י כמו שנגזר אח״כ על משה ואהרן. מכ״מ כך עלה שנקברה שם במדבר. וידוע דרשת הגמ׳ ע״ז: ולו גוענו. דצמאון שורף את רוח החיוני בפנימית הגוף. ע״כ אמרו שטוב היה שיהיו נשרפים בשריפת הגוף ונעשים אפר לפני ה׳ כמו הר״ן איש וכמש״כ בפרשת קרח: את קהל ה׳ וגו׳ למות שם אנחנו ובעירנו. אין הלשון מדויק כלל. או ראוי לכתוב את קהל ה׳. למות שם הם ובעירם. או ולמה הבאתם אותנו למות וגו׳. וכיב״ז דקדקנו בספר שמות ט״ז ג׳. וביארנו לפי הענין שם באופן שאין מקום לפרש כן בשנת הארבעים. עוד יש להבין המשך המקרא הסמוך: לא מקום זרע ותאנה וגו׳. הפלא הנה זה ארבעים שנה הולכים במדבר הגדול וסבלו בלי שום תרעומות. והבינו כי לא זהו תכלית נסיעתם עד בואם אל ארץ נושבת. ולמה זה התרעמו עתה. אבל ראוי לדעת דבשנה האחרונה היה סוף הליכות הנסיי בהנהגה נפלאה ההולך לימין משה זרוע תפארת ה׳. ועתה היו עומדים ליכנס לא״י ולהתנהג בהליכות הטבע תחת השגחת ה׳. ע״כ התנהג הקב״ה עמם בשנה זו בדרך הממוצע. וכמו אומנת ילד היונק העומד להגמל מחלב. כבר איזה משך לפני הגמלו מרגלת את הילד מעט מעט באכילת לחם. ומכל מקום לעת הצורך מניקתו עד שהוא נגמל לגמרי. כי קשה להחליף סדר החיים בפעם א׳. כך החל המקום ית׳ להפרישם מן הנס ולהעמידם על הליכות עולם הטבע וללמדם איך יעשו בעת יהיה השגחה לענוש אותם ולמנוע טובה וגשמי השנה ולא יהיה עוד כח משה אשר בבקשתו לבד נעשה הכל. והנה כשנפסק המים מן הבאר הבינו ישראל שזהו שלא בתורת עונש על איזה דבר. אלא כדי להרגילם לחיים טבעים. והרי ההכרחי למים ימצאו בקדש. וגדולי הדור שאין דרכם בכך להטריח אחר צרכי הגוף בדרכים כאלה. תהיה השגחה פרטית שלא ישיגו צמאון וכמש״כ בס׳ שמות ט״ו י״ב ובפ׳ י״ז ע״ש. ואין זה נס נגלה אלא השגחה נסתרת על יראיו. ומשום הכי המן לא נפסק שהרי א״א לחיות בלי מאכל אף לגדולי הדור. זה היה הבנת העם. וכאשר באמת לא מצא להם מים שבקדש לכל העם ובעירם. התרעמו למה הבאתם את קהל ה׳ המה גדולי הדור שיכולים לחיות באופן נשגב ממנו שלא ירגישו צמאון. אבל אנחנו שאין אנו כדאים להשגחה זו. אלא בטבע פשוטה ואין מקום להסתפק במים שבקדש לנו ובעירנו ונמות בצמאון. ועוד התרעמו ולמה העליתנו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה. מתחלה לא היה לכם להוציא אותנו בדרך אשר לפני בואם לא״י לא נמצא מה לאכול אחר שיכלה ענינים נסיים. ואמרו בלשון ולמה העליתנו. היינו שנהיה בדוקא אנשי מעלה הראוים להשגחה פרטית. ומש״ה היה הריב עם משה ביחוד כמש״כ בספר שמות שם: ויפלו על פניהם. התפללו לדעת מה לעשות: וירא כבוד ה׳ אליהם. לא לכל העדה כאשר היה עד כה מפני שני טעמים. א׳ שזה הוא דרך נסיי שיהיו הכל רואים ומרגישים בכבוד ה׳. וע׳ ספר שמות ל״ג י׳. וכאן פסק זה הדרך. ב׳ שאז ג״כ לא נראה לכל כי אם לצורך כמש״כ לעיל י״ד י׳ ט״ז י״ט. אבל כאן לא היה כי אם מריבת דברים וכאשר עלו משה ואהרן אל פני א״מ שתקו ולא דברו מאומה. ע״כ לא נראה אלא למשה ואהרן. וידעו המה כי כבודם חדש עוד עמהם: קח את המטה. המטה הידוע של משה ומזה שאמר ליקח מבואר שלא היה עוד ביד משה בתמידות. [והא דכתיב גם בספר שמות י״ז במעשה דבאר הראשון ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך. שוברו בצדו אשר הכית בו וגו׳ ודרשו חז״ל בסנהדרין דף צ״ט שאהרן הכה. וביארנו שם שהיה מטה אהרן יע״ש] והכי מבואר בסמוך ויקח משה את המטה מלפני ה׳. והטעם הוא משום שטבע המטה היה מסוגל לעשות בו נסים נגלים ומש״ה היה מכונה האותות זה המטה ע״ש פעולתו התמידית. וכבר ביארנו שבשנת הארבעים נפסק כמעט חיי הנסיי. ע״כ כאשר צוה ה׳ לעשות נס אם יוצרך כאשר יבואר לפנינו צוהו ליקח את המטה: והקהל את העדה. שלא בחצוצרות. שהרי חצוצרות היו לאות שיהיו נקהלים לא״מ ולא אל הסלע. וגם לא כתיב כאן כל העדה כמו דכתיב שם ונועדו אליך כל העדה. אבל כאן לא היה צורך אלא לעדה שהוא עשרה או יותר כאשר יבואר: ודברתם אל הסלע. אין הכונה שידברו עם הסלע ויצוו אותו ליתן מים שהרי אין הסלע בר שמיעה. וכבר פי׳ בת״י ותומין תריכון ית כיפא בשמא רבא ומפרשא. היינו בשם המפורש. אבל בילמדנו והובא בי״ש פירוש ודברתם דבר הלכה א׳ או פרק א׳ יע״ש. ואנחנו נוסיף לבאר שבאמת מי הבאר שהיה עד כה נהיו לטבע כדאיתא במסכת פסחים שהבאר הוא מעשרה דברים שנבראו בע״ש. ומי שאמר והיה העולם גזר על העבים ליתן מים ועל הנילוס שישתפך בשעתו הוא ית׳ גזר על אותו סלע שיהיה באר מהלכת. והרי גם היום בארה ש״מ נראה כעדות הגמ׳ פ׳ ב״מ (דף ל״ה). וחכמים התרים את התבל מעידים שיש עוד היום במדבר סלע מוציא מים אלא שלא בשפע כ״כ. ועתה כשנפסק הסלע מליתן מים לא היה משום שכלה הליכות הנס. אלא הוא כמו שעוצר הקב״ה מי מטר בשביל עון הדור. וידוע מנהג ישראל בעת עצירת גשמים מתאספים ברבים למקום א׳ אף שלא בבית המקדש מקום קרבנות וגלוי שכינה וראש העם אומר דברים כבושים ואח״כ מתפללים בצבור כמבואר במס׳ תענית. ורצה הקב״ה אשר משה ואהרן ילמדו את העם היאך יעשו לדורות בא״י ויאמינו שגם בלי כח ועוז של משה אפשר לפעול בתפלת רבים. ע״כ צוה ה׳ להקהל עדה אל הסלע ושם היה השכינה באותה שעה ושמה יגיד משה ואהרן דבר הלכה ומוסר. וגם דבר הלכה מועיל לתפלה כדאי׳ בתענית פ״ב והיחידים חוזרים ומתענין מאן נינהו יחידים צורבא מרבנן. ובמסכת ע״ז דף ג׳ אי׳ הלומד תורה בלילה חוט ש״ח משוך עליו ביום. שנאמר יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי ומפרש המקרא תועלת אותו חסד תפלה לאל חיי. שהתפלה מקובלת. והיה הרצון שידברו משה ואהרן דבר הלכה ותוכחה ואח״כ יתפללו בצבור לצד הסלע. ובזה ונתן מימיו. לא יהיה בזה חדשות אלא מימיו הרגילים ונעשה לטבע יתן. וצוה עוד. והוצאת להם מים מן הסלע. ולכאורה הוא אך כפל לשון ח״ו. וגם השנוי מלשון מימיו למים לאו דבר ריק הוא. וגם השנוי ודברתם היינו משה ואהרן והוצאת הוא משה לבדו. אלא הוא אופן אחר. שאמר הקב״ה אולי לא יעלה השעה לתורה ותפלה כראוי. וא״כ לא יגיע הטבע ליתן מימיו. מכ״מ לא יעזוב את ישראל בלי מים כלל אלא יעשה נס כדרכו. וע״ז צוהו ליקח את המטה. אבל הודיעו שבזה האופן לא יהיה עוד מימיו שהיו צלולים ורבים אלא יהיה מים וכן היה באמת שלא היו מים טובים כשהיה. תדע שהרי גם אחר כן צעקו כי אין לחם ואין מים כמבואר להלן כ״א ה׳. אלא ע״כ אותם המים לא היו ראוים כ״כ לשתות אנשים וגם לא היו מרובים כאשר יבואר. ולא היה רק לרוות צמאון אותה שעה ולבהמה. ובאשר ידע הקב״ה מראש שיתקלקל הדבר ולא יצליח משה בזה הדרך של תפלת רבים. ע״כ הגיד מראש אחרית הדבר שיקח את המטה: מלפני ה׳. כבר נתבאר שהיה מונח בקדשי קדשים במקום גבוה מהליכות הטבע: כאשר צוהו. לא קאי על הלקיחה שהרי מפורש שלקח. אלא על הא דכתיב מלפני ה׳. ולמדנו שהיה מונח המטה לפני ה׳ ומה לאותו מטה שם. ע״ז פי׳ הכתוב כאשר צוהו שיהי׳ המטה שם: את הקהל. הוסיפו להקהיל רוב עם. למען להקים דבר ה׳ להוכיחם כדרך גזרת תענית. אל פני הסלע. פניהם אל הסלע ששם היה השראת שכינה: שמעו נא המורים. החל להוכיח את העם. ובא לקצף ולא דבר כדרך תוכחה ברכות. אלא ברוגז ובוז לרבים ואמר. המן הסלע הזה נוציא לכם מים. טועים אתם במה שאתם סבורים לעשות נס להוציא מים לא כן הלא זה הסלע כבר נעשה לטבע ואלו לא קלקלתם מעשיכם לא היה נפסק טבעו. ועתה קלקלתם מעשיכם וקפחתם פרנסתכם. ואמר משה דברים אלו בכעס עד שנעלמה ממנו הלכה ברורה להגיד לרבים ושימצאו אח״כ לב לתפלה כמו בעצירת גשמים. והיינו דתניא בת״כ פ׳ שמיני על זה הענין של מי מריבה שמתוך כעס בא לכלל טעות. ולא נודע איזה טעות והעלמה היה כאן למשה. ולדברינו מובן שלא היה יכול להגיד הלכה ברורה. ע״כ עשה אופן השני לעשות הנס ע״י המטה: במטהו פעמים. ביארו חז״ל ברבה שבפעם הראשונה יצא מעט מים. ובשניה יצאו מים רבים. והנראה דבאמת נשאר מאז טבע הסלע שיהיו מימיו מועטים כאשר כן הוא עד היום. וגם כי לא נצרכו עוד לשפע רב משום שהיו סמוך לישוב כמש״כ. ורק בזו הפעם שעמדו כל הקהל היה השעה נותנת שיצאו מים לרוב. מש״ה היו שתי הכאות. ואח״כ נשאר על כח הכאה ראשונה: יען לא האמנתם בי. אלו השתמשו בתורה ובתפלה. היה גם אהרן מתפלל וכמו שאמר ה׳ ודברתם אל הסלע ועתה כאשר לא נעשה כן הלא גם אהרן בכלל החטא ואע״ג שאהרן לא בא לכעס מכ״מ נתרשלו ידיו במקום משה. וע״ע להלן כ״ד: להקדישני לעיני בני ישראל. אלו היו עומדים משה ואהרן בתפלה היה נקרא בזה ונקדשתי בתוך בני ישראל שהוא אמירה דבר שבקדושה ברבים כדאיתא במגילה כ״ג. והיו ישראל מאמינים במעלת תפלה ושאני קדוש בתוכם. ועתה לא האמנתם את ישראל בזה: לכן לא תביאו וגו׳. לא היה העונש שימותו במדבר שא״כ לא היה משה מתפלל להחל שבועת ה׳ אלא הגזירה היה מדה במדה. שבשביל שלא הראו לישראל הדרך להתנהג בא״י בעת עצירת גשמים וכדומה ע״כ. לא תביאו וגו׳. ובמ״א כתיב על אשר מעלתם בי מעילה הוא שנוי בדבר ה׳ כמש״כ בספר ויקרא כ״ו מ׳. והכונה כאן שעשה משה נס ושנוי בהליכות הטבע בעת שלא היה הרצון בכך וזה נקרא מעילה כמו שנענש רבא בעת שעשה נס שלא ברצון ה׳ כדאיתא בתענית פ״ג והיה נזוף מחמת זה כדאי׳ בחולין דף קל״ג א׳: אשר רבו בני ישראל את ה׳. היינו עם משה שהביאם לזה המקום ע״פ ה׳. ונמצא מריבים את ה׳: ויקדש בם. שנודע בזה כמה סביביו נשערה מאד וה״ז כמו דכתיב בנו״א בקרבי אקדש וכמש״כ שם : וישלח משה מלאכים מקדש. האי מקדש מיותר שהרי ידענו שעומדים בקדש. עד להלן דכתיב ויסעו מקדש. ותו הכי מיבעי וישלח משה מקדש מלאכים כדכתיב ביהושע וישלח יהושע מן השטים וגו׳ אלא בא ללמדנו שלא שלח אנשי ישראל. אלא מלאכים מקדש אנשי אדום או משארי אוה״ע שדרו בקדש. והטעם לפי פשוטו משום שאין מייחדין ישראל בין אוה״ע. והרי אנחנו רואים אשר עשה מלך בני עמון לשלוחי דוד. וזה הטעם הוא גם כן בשלוחים לסיחון דכתיב ואשלח מלאכים ממדבר קדמות. אמנם עוד יש בזה דבר עמוק. שהרי אנו רואים דשליחות הראשון כתיב וישלח משה ושליחות שניה כתיב ויאמרו אליו ב״י. אלא באמת ידע משה היטב כי לא יאבה מלך אדום כמו שאמר לו ה׳ כי לא אתן לכם מארצו עד מדרך כף רגל. אבל משום שאמר ה׳ למשה וייראו מכם ונשמרתם מאד (דברים ב׳) והיה בזה המצוה להשמר שלא ייראו ויהיו בטוחים שלא בכח ישראל לעבור עליהם בע״כ ע״כ עשה משה זה השליחות כדי שיבין מלך אדום שתלוי ברצונו. וכיון שענה מלך אדום פן בחרב אצא לקראתך. ידע משה שסר פחד ישראל ממנו. ושוב לא שלח אליו. אבל בני ישראל הוסיפו לנסות ומש״ה לא רצה משה לשלח אנשי ישראל שמא יראו השלוחים כמה המה נפחדים ונמוגים כאשר כן היה באמת. והיו ישראל מתאמצים ללכת בלי פחד מחרב אדום. והיה צריך למשה להלוך נגד רוחם. ע״כ ראה לשלוח מאוה״ע שלא שמו לב כי אם לדעת תשובת המלך. והיו סבורים ישראל שבאמת לבם ברי עליהם. ושוב לא עלה על לב להלוך בע״כ וע׳ בסמוך: וירעו לנו מצרים ולאבותינו. אלו אמר וירעו לאבותינו ולנו היה במשמע מאז ירדו אבותינו למצרים הרעו. משום הכי הקדים לומר לנו ולאבותינו דמשמע אבותינו הסמוכים לדור שלנו: וישלח מלאך. ולא אמר ויוציאנו ה׳ ממצרים היינו כמש״כ שלא רצה להפחידו ע״כ אמר בלשון דיטעי אנפשיה ויבין כי גם ישראל מתנהגים עפ״י מלאך כמו אדום וכל אומה יש לה שר ומלאך. אמנם לא היה מוציא משה דבר שקר מפיו. וכוון משה על נביא כפרש״י בשם המדרש: ולא נשתה מי באר. של אדום שהיה דבר יקר כמש״כ לעיל שלא היה מים לרוב שיספיק מחנה כבדה: בני ישראל. כבר ביארנו שמשה לא שלח עוד: במסלה נעלה. שלא בדרך המלך. דבדרך המלך יש חשש לעוברים ושבים שלא יארע להם נזק בעת העברת ישראל. אבל במסלה היינו בדרכים קטנים שאין בהם כ״כ עו״ש: ואם מימיך נשתה. דבדרך המלך היו יכולים להבטיח שלא נשתה מבאריהם. שהרי אין עושים בארות אלא בצדדי הדרך. וע״ז אמרו לא נטה ימין ושמאל. משא״כ במסלות עושים בארות בתוך המסלה. וא״כ מן הנמנע לעצור העם מלשתות מש״ה אמרו שישלמו: וביד חזקה. שוב לא נתפחדו כלל. וע׳ מש״כ בספר שמות בפסוק אז נבהלו אלופי אדום: עבור בגבולו. העיד הכתוב שלא בשביל איזה טעם מיאן אלא לא רצה שיעברו בגבולו והיינו משנאה כבושה לא עשה להם טובת הנאה: כל העדה. פרש״י כולם שלמים כו׳ תמוה שהרי כבר כתוב כן בבואם לקדש לעיל א׳. אלא שהיה אפשר לחשוב שנשתיירו הרבה מישראל בארץ אדום לישב שם עד שיכנסו כל ישראל לארץ ישראל שהרי כבר היו מעורבים עם אנשי אדום בזה המשך שישבו בקדש. מש״ה כתיב שכל העדה הלכו משם עם משה ואהרן: ואל אהרן. כאן מבואר שלא היה הדבור לאהרן. שהרי אומר קח את אהרן. אלא הפי׳ שיהא הדבור ממשה ביחוד לאהרן. ומכאן למדנו בכ״מ דכתיב אל משה ואל אהרן וכידוע בת״כ ובספרי שלא היה אלא למשה. וע׳ מש״כ בספר שמות ז׳ מקרא א׳: על גבול ארץ אדום. היינו בקצה מזרחית דרומית מש״ה כשיצאו מגבול אדום בדרום היה להם עוד לסבוב מזרח ארץ אדום כמש״כ להלן כ״א ד׳. והא שפירש הכתוב כאן דהר ההר הוא על גבול אדום יותר ממקרא הקודם פרש״י שבא לעונש על שנתקרבו לאדום. והיינו משום שישבו בקדש ונתקרבו עמם יותר מן הצורך. או במה ששלחו שנית למלך אדום מדעת עצמם. ולפי הפשט בא הכתוב ללמדנו שלא נקבר אהרן באדמת אדום כי אם על הגבול והיה הפקר וידוע בפרק יש נוחלין שגנאי לצדיק שיהא נקבר באדמה שאינה שלו: על אשר מריתם את פי וגו׳. במשה כתיב בפרשת פינחס כאשר מריתם את פי במי מריבה להקדישני במים לעיניהם. וכאן באהרן כתיב סתם על אשר מריתם. היינו משום דמשה נצטוה לעשות אחד משני אופנים. או לעשות נס על ידי המטה או ודברתם אל הסלע בתורה ותפלה. ועשה משה דרך הראשון נמצא שלא עבר על הצווי לגמרי אלא שחדל לבור הדרך הטוב שהיה בזה להקדישני במים לעיניהם כמבואר במקומו. אבל אהרן לא היה משתתף בעסק המטה כלל משא״כ אם באו בתפלה היה המצוה על שניהם כמו שאמר ה׳ ודברתם אל הסלע. ואם כן חדל אהרן מלעשות דבר ה׳ אליו לגמרי: והעל אותם. בכפיית דברים אם יהי׳ נצרך. מש״ה לא כתיב ועלו אלא העל בפועל יוצא: ואהרן יאסף ומת שם. האי יאסף מיותר וגם אין לו משמעות בלי לשון אל עמיו. אלא היינו דאי׳ במדרש מצויר מיתת אהרן הצדיק שאמר לו משה הפשט את ידיך עצום את עיניך וכן הרבה. וזה למדו מלשון יאסף דמשמעות יאסף מתקבץ למקום אחד. וזהו פי׳ בכ״מ אל עמיו. שהוא נקבץ אל אבותיו בעולם העליון. וכאן משמעות ואהרן יאסף שיקבץ כחות אבריו למקום א׳ ומשם יצא רוחו הקדושה ומת שם. וא״כ הוא כמו הציור שמתחלה יצא כח החיוני מזה האבר ואח״כ מזה האבר ונקבצו אל הלב ואח״כ ומת: כאשר צוה ה׳. הוא מיותר והכי מיבעי ויעש משה כן. מש״ה פרש״י אע״ג שהדבר קשה לו לא עיכב וא״כ מפרש כאשר. תומ״י שצוה ה׳. וכמש״כ בספר בראשית י״ב ד׳ אכן לפי הפשט משמעות צוה כאן כמו בכ״מ שהוא דברי קבלה. שאע״ג שדבר ה׳ קח והעל דמשמע בע״כ אם לא ירצה. מכ״מ היו דברים בעל פה שידבר רכות ופיוסים שיתרצו מעצמם לעלות. וכן היה: ויעלו וגו׳. ברצון פשוט בלי שום סירוב והיינו חסידות של אהרן דכתיב ביה תריבהו על מי מריבה. שבאמת לא היה על אהרן לישא אשם על המרות פי ה׳ אחר שלא מצא משה כח לתורה ותפלה באותה שעה. מה היה לו לאהרן לעשות לבדו אבל הוא בחסידותו לא התרעם כלל על רצון ה׳ מאיזה טעם שיהא: לעיני כל העדה. הכל הביטו על הפלא הלז. שראו שלשה גדולי הדור עולים על ההר ולא ידעו מה ומכש״כ שראו אהרן הולך בבגדי כהונה שאסור לצאת בהם מן המשכן משום כלאים והבינו שיש בזה ענין נעלה בדבר ה׳ והביטו לראות מה יהי׳ מזה: ויראו כל העדה. בראותם כי לא ירדו אלא משה ואלעזר והוא לבוש בגדי כה״ג הלא הבינו כי גוע אהרן. ופי׳ זה הכתוב שלא הודיע משה בפירוש כי אהרן מת וכדאיתא בכתובות דף ק״ד דאסור משום מוציא דבה. אלא נתן לדעת שיבינו מעצמם. והדרש שהביא רש״י הוא מלשון כי גוע ולא כתיב כי מת. אלא עוד ראו כי לא נהרג כאשר עלה ע״ד איזה אנשים בראותם את אהרן מלפני שעה בריא אולם בלי שום חלישות והנה איננו. ועלה דעתם לחשוד מאומה עד שראו כי גוע. היינו אפיסות ימיו: כל בית ישראל. פרש״י שהיה אוהב שלום כו׳ ובת״י איתא שמשה היה בוכה ואמר ווי לי עלך אהרן אחי עמוד צלותהון דישראל. והיינו כמש״כ בספר שמות ו׳ כ״ו דלענין תפלה השייך להליכות הטבע היה אהרן עיקר בישראל יותר ממשה. ומש״ה היו כל האנשים והנשים יודעים ומכירים טובו משא״כ משה רבינו שלא היו מכירין כי אם גדולי ישראל [והיינו ההפרש שהיה בין רחב״ד ובין ריב״ז כדאי׳ ס״פ אין עומדין. דריב״ז היה כשר הצבא במלחמתה של תורה ורחב״ד היה כעבד בעבודה. ותמיד רגיל לבקש לצורך בית המלך מה שאין כן שר הצבא]:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך