תנ"ך על הפרק - במדבר כ - מזרחי

תנ"ך על הפרק

במדבר כ

137 / 929
היום

הפרק

מות מרים, תלונת העדה, מקרה הסלע, הַפְּנִיָּה לאדום, מות אהרן

וַיָּבֹ֣אוּ בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵל כָּל־הָ֨עֵדָ֤ה מִדְבַּר־צִן֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מָת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם׃וְלֹא־הָ֥יָה מַ֖יִם לָעֵדָ֑ה וַיִּקָּ֣הֲל֔וּ עַל־מֹשֶׁ֖ה וְעַֽל־אַהֲרֹֽן׃וַיָּ֥רֶב הָעָ֖ם עִם־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּאמְר֣וּ לֵאמֹ֔ר וְל֥וּ גָוַ֛עְנוּ בִּגְוַ֥ע אַחֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְלָמָ֤ה הֲבֵאתֶם֙ אֶת־קְהַ֣ל יְהוָ֔ה אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר הַזֶּ֑ה לָמ֣וּת שָׁ֔ם אֲנַ֖חְנוּ וּבְעִירֵֽנוּ׃וְלָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ אֶל־הַמָּק֥וֹם הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה לֹ֣א ׀ מְק֣וֹם זֶ֗רַע וּתְאֵנָ֤ה וְגֶ֙פֶן֙ וְרִמּ֔וֹן וּמַ֥יִם אַ֖יִן לִשְׁתּֽוֹת׃וַיָּבֹא֩ מֹשֶׁ֨ה וְאַהֲרֹ֜ן מִפְּנֵ֣י הַקָּהָ֗ל אֶל־פֶּ֙תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְהוָ֖ה אֲלֵיהֶֽם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃קַ֣ח אֶת־הַמַּטֶּ֗ה וְהַקְהֵ֤ל אֶת־הָעֵדָה֙ אַתָּה֙ וְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְדִבַּרְתֶּ֧ם אֶל־הַסֶּ֛לַע לְעֵינֵיהֶ֖ם וְנָתַ֣ן מֵימָ֑יו וְהוֹצֵאתָ֨ לָהֶ֥ם מַ֙יִם֙ מִן־הַסֶּ֔לַע וְהִשְׁקִיתָ֥ אֶת־הָעֵדָ֖ה וְאֶת־בְּעִירָֽם׃וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֶּ֖ה מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּֽהוּ׃וַיַּקְהִ֜לוּ מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן אֶת־הַקָּהָ֖ל אֶל־פְּנֵ֣י הַסָּ֑לַע וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם שִׁמְעוּ־נָא֙ הַמֹּרִ֔ים הֲמִן־הַסֶּ֣לַע הַזֶּ֔ה נוֹצִ֥יא לָכֶ֖ם מָֽיִם׃וַיָּ֨רֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת־יָד֗וֹ וַיַּ֧ךְ אֶת־הַסֶּ֛לַע בְּמַטֵּ֖הוּ פַּעֲמָ֑יִם וַיֵּצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וַתֵּ֥שְׁתְּ הָעֵדָ֖ה וּבְעִירָֽם׃וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם׃הֵ֚מָּה מֵ֣י מְרִיבָ֔ה אֲשֶׁר־רָב֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־יְהוָ֑ה וַיִּקָּדֵ֖שׁ בָּֽם׃וַיִּשְׁלַ֨ח מֹשֶׁ֧ה מַלְאָכִ֛ים מִקָּדֵ֖שׁ אֶל־מֶ֣לֶךְ אֱד֑וֹם כֹּ֤ה אָמַר֙ אָחִ֣יךָ יִשְׂרָאֵ֔ל אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֥ת כָּל־הַתְּלָאָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מְצָאָֽתְנוּ׃וַיֵּרְד֤וּ אֲבֹתֵ֙ינוּ֙ מִצְרַ֔יְמָה וַנֵּ֥שֶׁב בְּמִצְרַ֖יִם יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וַיָּרֵ֥עוּ לָ֛נוּ מִצְרַ֖יִם וְלַאֲבֹתֵֽינוּ׃וַנִּצְעַ֤ק אֶל־יְהוָה֙ וַיִּשְׁמַ֣ע קֹלֵ֔נוּ וַיִּשְׁלַ֣ח מַלְאָ֔ךְ וַיֹּצִאֵ֖נוּ מִמִּצְרָ֑יִם וְהִנֵּה֙ אֲנַ֣חְנוּ בְקָדֵ֔שׁ עִ֖יר קְצֵ֥ה גְבוּלֶֽךָ׃נַעְבְּרָה־נָּ֣א בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נַעֲבֹר֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם וְלֹ֥א נִשְׁתֶּ֖ה מֵ֣י בְאֵ֑ר דֶּ֧רֶךְ הַמֶּ֣לֶךְ נֵלֵ֗ךְ לֹ֤א נִטֶּה֙ יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֔אול עַ֥ד אֲשֶֽׁר־נַעֲבֹ֖ר גְּבוּלֶֽךָ׃וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֱד֔וֹם לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר בִּ֑י פֶּן־בַּחֶ֖רֶב אֵצֵ֥א לִקְרָאתֶֽךָ׃וַיֹּאמְר֨וּ אֵלָ֥יו בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֘ל בַּֽמְסִלָּ֣ה נַעֲלֶה֒ וְאִם־מֵימֶ֤יךָ נִשְׁתֶּה֙ אֲנִ֣י וּמִקְנַ֔י וְנָתַתִּ֖י מִכְרָ֑ם רַ֥ק אֵין־דָּבָ֖ר בְּרַגְלַ֥י אֶֽעֱבֹֽרָה׃וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א תַעֲבֹ֑ר וַיֵּצֵ֤א אֱדוֹם֙ לִקְרָאת֔וֹ בְּעַ֥ם כָּבֵ֖ד וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה׃וַיְמָאֵ֣ן ׀ אֱד֗וֹם נְתֹן֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל עֲבֹ֖ר בִּגְבֻל֑וֹ וַיֵּ֥ט יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעָלָֽיו׃וַיִּסְע֖וּ מִקָּדֵ֑שׁ וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל כָּל־הָעֵדָ֖ה הֹ֥ר הָהָֽר׃וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן בְּהֹ֣ר הָהָ֑ר עַל־גְּב֥וּל אֶֽרֶץ־אֱד֖וֹם לֵאמֹֽר׃יֵאָסֵ֤ף אַהֲרֹן֙ אֶל־עַמָּ֔יו כִּ֣י לֹ֤א יָבֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עַ֛ל אֲשֶׁר־מְרִיתֶ֥ם אֶת־פִּ֖י לְמֵ֥י מְרִיבָֽה׃קַ֚ח אֶֽת־אַהֲרֹ֔ן וְאֶת־אֶלְעָזָ֖ר בְּנ֑וֹ וְהַ֥עַל אֹתָ֖ם הֹ֥ר הָהָֽר׃וְהַפְשֵׁ֤ט אֶֽת־אַהֲרֹן֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְהִלְבַּשְׁתָּ֖ם אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֑וֹ וְאַהֲרֹ֥ן יֵאָסֵ֖ף וּמֵ֥ת שָֽׁם׃וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה יְהוָ֑ה וַֽיַּעֲלוּ֙ אֶל־הֹ֣ר הָהָ֔ר לְעֵינֵ֖י כָּל־הָעֵדָֽה׃וַיַּפְשֵׁט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶֽת־אַהֲרֹ֜ן אֶת־בְּגָדָ֗יו וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֔וֹ וַיָּ֧מָת אַהֲרֹ֛ן שָׁ֖ם בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַיֵּ֧רֶד מֹשֶׁ֛ה וְאֶלְעָזָ֖ר מִן־הָהָֽר׃וַיִּרְאוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה כִּ֥י גָוַ֖ע אַהֲרֹ֑ן וַיִּבְכּ֤וּ אֶֽת־אַהֲרֹן֙ שְׁלֹשִׁ֣ים י֔וֹם כֹּ֖ל בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

כל העדה עדה השלימה. פי' שלא היו קצתן לחיים וקצת' למיתה שהיא עידה בלתי שלימה אלא כלן לחים שכבר מתו כל אותן שהיו למיתה ונשארה כל העד' הזאת שלמי' לחיים דאל"כ כל העדה ל"ל: ותמת שם מרים למה נסמכה פר' מיתת מרים לפ' פרה אדומה בשלהי מועד קטן והלא פ' פרה אדומה נאמרה בשנה שנייה ביו' שהוקם בו המשכן כדאיתא בפרק הנזקין ומיתת מרים היתה בשנת הארבעי' ומה ענין זה לזה: ותמת שם מרים אף היא בנשיק' מתה. כאהרן אחי' דכתי' ביה על פי' יי' דאתיא שם שם בג"ש מאהרן כדאיתא בשלהי מ"ק דאל"כ תרי זימני שם במרים ל"ל: ולו גוענו הלואי גוענו כמו הן לו יהי כדבריך לו ישמעאל יחיה לפניך לא מענין שמא כמו לו ישטמנו יוסף ולא מענין אילו כמו לו הקשבת למצותי: בגוע אחינו במיתת אחינו. שם דבר כאילו אמר בגויעת אחינו שאילו היה מקור שפירושו בזמן שגוענו אחינו היה לו לינקד בגווע בחול' כמו ויהי כשמוע לבן: המן הסלע הזה נוציא לפי שלא היו מכירין בו לפי שהלך הסלע וישב בין הסלעי' והיו ישראל אומרי' להם מה לכם מאי זה סלע תוציאו לכך אמר להם כו' המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם. פי' לא היו מכירין משה ואהרן את הסלע שנצטוו עליו לפי שהסלע ההוא נסתלק ממקומו והלך וישב בין הסלעי' והיו מבקשי' למצוא אותו דאל"כ למה אמרו לו להוציא מסלע אחר עד שהוצרך להשיב להם המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים וכשראו ישר' שהיו מבקשי' אותו אמרו להם מה לכם לבקש תוציאו לנו מים מאי זה סלע שיהי' שכל הסלעי' שוים לפני המקום אז תפס משה סלע א' מן הסלעי' שלא נצטוו עליו ואמר להם מורי' ושוטים וכי המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוצי' לכם מי' על כרחינו לבקש הסלע שנצטוינו עליו דאם לא כן מאי המן הסלע הזה דקאמר אבל בתנתומא ובמדבר רבה כתב בל' אחר ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע מלמד שכל א' הי' רואה עצמו עומד על הסלע התחילו לומ' יודע משה חק הסלע לפיכך הוא מבקש יוציא לנו מים מזה נמצא משה עומד בספק אם שומע להם אני מבטל דברי המקו' אמרו לו הרי סלע כשם שאתה רוצה להוציא מסלע אחר הוציא מזה צווח עליה' שמעו נא המורי' המן הסלע הזה נוציא לכם מים ושתי הלשונות קריבין בענין: פעמים לפי שבראשונ' לא הוציא אלא טיפין לפי שלא צוה המקום להכותו אלא ודברתם אל הסלע והם דברו לסלע אח' ולא הוציא אמרו שמא צריך הוא להכות כבראשונה שנא' והכית בצור ונזדמן להם אותו הסלע והכהו. הוכרח לומ' שבהכאה הראשונ' הוציא טיפין משום דאל"כ למה חזר והכה ולא חשב לומר שאין זה הסלע שנצטוו עליו גם הוצרך לומ' לפי שלא צוה המקו' להכותו אלא לדבר לו מפני שאילו צוה המקו' להכותו ומדוע לא הוציא בהכאה הראשונ' אלא טיפין ולא יותר ואין לומר לפי שלא היה הסלע ההוא אותו שנצטוה עליו דאם כן לא היה מוציא אפילו טפה אחת גם הוצרך לומר והם דברו לסלע אחר ולא הוציא כדי להודיע מקום טעותו של משה מהיכן בא גם הוצרך לומר ונזדמן להם אותו הסלע והכהו דאם לא כן כמו שלא הוציא עם הדבור אפילו טפה א' לא היה לו להוציא גם כן עם ההכאה אפי' פעמים וכ"ש בפעם א' שכבר הוציא טיפין אעפ"י שהיו מועטין וכן אמרו במדבר רבה וירם משה את ידו ויך את הסלע הכהו פעם אחת התחיל הסלע נוטף מים מועטי' שנ' הן הכה צור ויזובו מים כזו שהוא נוטף טיפין אמרו לו בן עמרם הללו מים ליונקי שדים או לגמולי חלב מיד הקפיד כנגדם והכהו פעמי' ויצאו מים רבים ושטפו כל מי שהי' מרנן כנגדם שנ' ונחלים ישטופו ואעפ"כ לא עשה משה אלא מסלע שאמר לו הקב"ה וקצת קשה ממה שפי' רש"י ז"ל בפ' מטות גבי ויאמר אלעזר הכהן לפי שכעס משה בא לכלל טעות וכן בשמעו נא המורי' ויך את הסלע ע"י הכעס טעה משמע אבל לא מפני שדברו אל סלע אחר ולא הוציא מים ומפני זה חשבו שאולי צווי השם לא הי' אלא בהכאה כמו שכתב כאן ושמא י"ל שהן אגדות חלוקות ורש"י תפס שתיהן כמנהגו בכמה מקומות: להקדישני שאילו דברת' אל הסלע והוצי' הייתי מקודש לעיני העדה ואומרי' ומה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואין צריך לפרנס' מקיים דברו של מקו' ק"ו אנו. מהכא משמע שחטאו של משה הי' מפני שהוצי' המי' מן הסלע ע"י הכאה ולא ע"י דבור ואלו בפ' מתאוננין גבי הצאן ובקר ישחט להם כתב ר"ע אומ' שש מאות אלף רגלי ואתה אמרת בשר אתן להם וגו' מי מספיק להם ואיזו קשה זו או שמעו נא המורי' וכו' וכן כתב למטה גבי יען לא האמנת' בי והלא הצאן ובקר קשה מזו וכן אמרו בתנחומא ובמדבר רבה יען לא האמנת' להקדישני וכי לא אמר משה דבר קשה מזה שאמר הצאן ובקר ישחט להם וגו' אף שם אמנה הוא והיא גדולה מזו ומפני מה לא גזר עליו שם משמע שחטאו של משה היה בדבור שמעו נא המורי' המן הסלע הזה וגו' כמו הצאן ובקר ישחט וגו' וכן נראה בהדיא ממה שאמרו ואיזו קשה זו או שמעו נא המורי' המן הסלע הזה וגו' דמשמע שמפני שאמר להם המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים ולא הית' לו אמנ' בשם שיסמוך עליו שיוציא להם מים מכל סלע שרצו שאז הי' השם מתקדש לעיני כל העדה כמו שלא היתה לו אמנה בשם שיבא להם בשר שיספיק להם חטא ולא בעבור שלא דבר אל הסלע כמו שכתוב כאן אבל אין זה כל כך קשה שהרי מדברי הרמב"ן ז"ל למדנו שאלו ואלו דברי אגדא הן ורש"י ז"ל מדרכו שיפרש פעם ע"פ האגד' האחת ופעם ע"פ האגד' האחרת אפי' כשהן אגדות חלוקות כ"ש אלו האגדות שאפשר שבשניה' יחד היה חטאו של משה ומר אמר חדא ומר אמ' חדא ולא פליגי א"ק שכבר דברו ולא הוציא כמו שכת' רש"י לעיל ואע"פ שאותו סלע שדברו לו לא הי' אותו שנצטוו עליו הם היו חושבין שהוא הסלע שנצטוו עליו ומה פשעם ומה חטאת' ושמא י"ל שבמקו' שיש בו חלול השם או סלוק קדוש השם ברבי' אפי' השגגות נחשבות להם כזדונות. ומה שטען הרמב"ן ז"ל על האגדא הזאת כי מאחר שצוה קח את המטה יש במשמעו שיכה בו שאילו הי' רצונו בדבור בלבד מה המט' הזה בידו אינ' טענה לפי דעתי דאיכ' למימ' שהשם נתן כחו במטה לעשות על ידו כל האותות בעת היותו בידו אע"פ שלא ישתמש בו ולפיכך נקר' מטה אלהים והראיה על זה ממה שאמר ואת המטה הזה תקח בידיך אשר תעשה בו את האותו' שהם הג' אותות הנזכרות לעיל והוא לא עשה פועל עם המטה רק באות התנין לבדו ואם יפרש האותות על הנפלאות הנזכרו' לעיל במאמר ושלחתי את ידי והכתי את מצרי' בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו שהם העשר מכות שהכה המצרי' הנה גם בהם לא עשה פועל עם המטה לא במכת הערוב ולא במכת הדבר ולא במכת השחין ולא במכת הבכורות ומלת האותות כלל כולם ומה שאמר עוד וכן במכות מצרי' אמר סתם והמט' אשר נהפך לנחש תקח בידיך והוא להכות בו לא ידעתי מהיכן הוציא זה כי יתכן שיקחנו בידו לבד ואח"כ יצוהו שיכה בו את היאור והוא אומר קח את מטך ונטה ידך על מימי מצרים וכתיב בתריה וירם במטה ויך את המי' ומה שאמר עוד שאין הנס בדבור גדול מן ההכאה כי הכל שוה אצל הסלע י"ל אם אפי' הדבר כן הק"ו אינו נופל אלא מדבור לדבור שאם הסלע שאינו מדבר ולא שמע קיי' דבורו אנו לא כ"ש שראוי לקיי' דבורו כ"ש שאין הדבר כן שהרי כמה אבני' דרכן להוציא מים על ידי הכאת המקבות והגרזן והנה ישר' כשראו את משה מחפש למצוא הסלע שנצטוה עליו התחילו לומר יודע משה חק הסלע שדרכו להוציא מים וכיון שכן אין הנס ניכר על ידי הכאה כי אם על ידי הדבור שלא נשמע מעולם שעל ידי דבר יוציא הסלע מים: לכן לא תביאו בשבועה כמו לכן נשבעתי לבית עלי נשבע בקפיצה שלא ירבו בתפילה על כך. אבל בדברי' רבה בפרשת שופטים אמרו כשראה הב"ה שקל הדבר בעינו של משה ואינו עומד בתפיל' מיד קפץ עליו בשמו הגדול שלא יכנס לארץ שנאמר לכן לא תביאו את הקהל הזה ואין לכן אלא שבועה שנאמר לכן נשבעתי לבית עלי פי' אין לכן זה אלא שבועה דומיא דאין עמידה אלא תפילה שפירושו אין עמידה זו אלא תפילה ודוכותה טובא וטעמם מפני שכבר כתב לעיל מיניה יען לא האמנתם בי להקדישני שפירושו בשביל שלא האמנתם בי להקדישני ולמה חזר וכתב עוד לכן אם פירושו בשביל כך כמלת לכן בכל מקום לפיכך אמרו אין לכן זו אלא שבועה אבל מה שאמרו שנא' לכן נשבעתי לבית עלי אין משם ראיה אלא אדרבה מדכתיב בתריה נשבעתי מכלל דלכן לאו שבועה היא ולפיכך אני אומר דהא דקאמרי אין לכן אלא שבועה אינו רוצה לומר שמלת לכן היא שבועה אלא שמלת לכן הוא לשון גזום על שבועה שכשהאדם רוצה להשבע מקדים ואו' לכן והכתוב קצר ואמר הגזם ולא חשש להזכיר השבוע' מפני שהגזום מורה עליה וכמוהו והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם וגו' שפירושו הרימותיה לישבע בכסאי ולא אמר אשר נשאתי את ידי ואמרתי חי אנכי לעולם כמו וירם וישבע בחי העולם שהכתוב קצר והזכיר הרמת היד ולא חשש להזכיר השבועה וע"ז הביא ראיה מלכן נשבעתי לבית עלי שם שרצה לומר נשבעתי הקדים בה מלת לכן אף כאן אמר לכן לגזום על השבועה ולא חשש להזכיר השבועה ומה שאמר נשבע בקפיצ' פי' קפץ מעצמו ונשבע בלתי שום הכרח שהרי לא עמדו בתפלה לפני ית' עד שיצטרך לישבע כדי שלא יבטלו גזרתו בתפלתם אלא מעצמו נשבע וכל הנשבע מעצמו מבלתי שום מכריח נקרא נשבע בקפיצה או קופץ ונשבע וכך אמרו בפירוש באגדה דלעיל שכשראה הקב"ה שקל הדבר בעיניו של משה ואינו עומד בתפלה מיד קפץ עליו ונשבע: יען לא האמנתם גלה הכתוב שאולי חטא זה בלבד היו נכנסים לארץ וכו'. פירש תחלה להקדישני ואח"כ יען לא האמנתם שלא כסדר שלא להפסיק בענין הסלע איך אמר להם השם ודברתם והם הכו ומי גרם להם זה ולמה כעס השם עליהם מה לי הכאה מה לי דבור שכל זה הוא ספור א' ואח"כ פירש יען לא האמנתם גלה הכתוב כו' שהוא ספור אחר וא"ת והלא גם בזולת החטא הזה לא היה נכנס לארץ שכבר נגזר עליו עתה תראה ולא העשו למלחמת שלשים ואחד מלכים כשאביאם לארץ כדפירש רש"י בפסוק עתה תראה ואעפ"י שי"ל שאעפ"י שנגזר עליו שלא לראות מלחמת שלשים ואחד מלכים לא נגזר שלא יכנס לארץ שאפש' שיכנס וימות בטרם מלחמת השלשי' ואחד מלכי' מ"מ קשיא מההיא דשמות רבה שאמרו עתה תראה אשר אעשה לפרעה במלחמת פרעה אתה רואה ואין אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכי' שיעשה בם נקמה יהושע תלמידך מכאן אתה לומד שנטל משה עכשו את הדין שלא יכנס לארץ י"ל דמיירי בכבוש הארץ כאילו אמר שלא יכנס עמהם בכבוש הארץ אבל ממה שכתב רש"י גבי שלח נא ביד תשלח ביד אחר שתרצה לשלוח שאני אין סופי להכניסם לארץ לא קשיא דאיכא למימר שהשם הודיעו בנבואתו מה שעתיד לגזור עליו באחרונה ומ"ש בפ' בהעלותך גבי נוסעים אנחנו אל המקום מפני מה שתף משה עצמו עמהם שעדיין לא נגזרה גזרה עליו וכסבור שהיה נכנס דמשמע שעד שנגזרה עליו גזרת מי מריבה היה סבור שיכניס י"ל שהיה סבור שמה שהראה לו הוא שלא להכניס' כמו מנהיג כדמשמע מלשון אני אין סופי להכניסם אבל לעולם יכניס שם כאחד משאר העם ולפיכך שתף עצמו עמהם ואמר נוסעים אנחנו אך קשה דא"כ אפי' אחר הגזרה שנגזרה עליו לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ לא היה להם לסבור אלא שלא להכניסם כמו מנהיגים כדמשמע מלשון לא תביאו לא תבואו אין כתיב כאן אלא לא תביאו כדרך המנהיגים אבל אתם באים כשאר העם דמאי שנא לישנא דלא תביאו מלישנא דלהכניסם לארץ ששם היו סוברים שלא יכניסם אבל יכנסו כשאר העם וכאן היה סוברים שלא יביאם גם לא יבואו כשאר העם ושמא יש לומר דמדהוצרך לפרש חטאם לומר יען לא האמנתם וגומר להבדילם מדור המדבר שלא יאמרו עליהם בעון שאר דור המדבר שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ כך היה עון משה ואהרן הבינו מיד דהאי דקאמר לכן לא תביאו לאו דוקא שחלק להם כבוד אלא שלא יביאו הקהל לארץ כמו מנהיגי' כפי הראוי להם לפי כבודם ומההיא דתביאמו ותטעמו שדרשו שהם יכנסו לארץ ולא הוא שזה היה מעת צאתם ממצרים מיד אינו אלא על דרך ניבא ולא ידע מה ניבא: והלא הצאן ובקר ישחט להם. קשה מזו ששם אמר שאין בכח השם לתת להם בשר כדי ספוקם כדמשמע מומצא להם כמו ומצא כדי גאולתו וכאן לא אמר שאין בכח השם להוציא להם מים מאי זה סלע שירצו אלא שאין לנו כח להוציא להם מי' מן הסלע שלא נצטוינו עליו והי' זה סבה שיחשבו העם שהמים לא מפני גזרתו ית' יצאו אלא מפני שחק הסלע ההו' וטבעו היה להוציא מים ולא נתקדש השם בזה שחטאו בזה אינו אלא מפני שלא בטח בשם שיוצי' להם מים מאי זה סלע שירצו אע"פ שלא נצטוה עליו: ויקדש בם שמתו משה ואהרן על ידם שכשהב"ה עושה דין במקודשיו הוא יראוי ומתקדש על הבריות וכן הוא אומר נורא אלהים ממקדשיך וכן אומר בקרובי אקדש. הרמב"ן ז"ל טען ואמר ואינו נראה בעיני כי עדיין לא מתו משה ואהרן ואיננו מתפרסם לבריות שימותו בחטא הזה שיתירא הב"ה על ידי כך כאשר היה בנדב ואביהו' ובפרץ ועוזא ועוד כי מהכתוב שאומר אשר רבו בני ישראל את יי' ויקדש בם נראה כי מריבם נתקדש מל' בקרובי אקדש וראוי היה לדבריו שיאמר ויכבד על פניהם עכ"ד. ולא ידעתי מה הפרש יש אם היתה מיתתם מיד או אחר חדשים והלא אין הדבר תלוי אלא כשיודע לכל שבעבור החטא מתו וכיון שנתפרס' שבעבור חטאם נגזר עליה' שימותו במדבר אין הפרש אם היתה מיתתן מיד או אחר חדשי' פי' ויקדש בם שמתו באותה העת מיד. ומה שטען עוד שממאמר אשר רבו בני ישראל את יי' ויקדש בם נראה כי מריבם נתקדש מל' בקרובי אקדש וראוי היה לדבריו שיאמר ויכבד על פניהם אינה טענה כי אז היתה טענה אילו היה כנוי בם שב אל ב"י כאשר חשב אבל אין הדבר כן רק הוא שב אל מי מריבה הנזכרים לעיל שעל ידם מתו משה ואהרן וזהו שכת' רש"י ז"ל ויקדש בם שמתו משה ואהרן על ידם כי לא יחוייב שתהיה הבי"ת של ויקדש בם כבי"ת בקרובי אקדש כי אותו הבי"ת פירושו בעצמם וזהו הבי"ת פירושו על ידם לא הם בעצמ': את בגדיו בגדי כהונה גדול' הלבישהו והפשיטם מעליו לתתם על בנו לפניו. הוצ"ל בגדיו אלו שהם בגדי כהונה גדול' מפני שאין הלבשתם לאלעזר בנו אות' שזכה לכהונה גדולה אלא אם היו בגדי כהונה גדולה גם הוצרך לומר שאמר לו הש"י למשה שילביש את אהרן בבגדי כהונה גדולה ואח"כ יפשיטם מעליו לתתם לבנו אע"פ שאין כתוב כאן אלא והפשיט את אהרן את בגדיו ומפני שאם לא שהלבישם משה לאהרן לא נמצא עכשו שלא בשעת העבודה לבוש בבגדי כהונה גדולה וכך אמרו במדבר רבה והלא אם יצא כהן גדול בבגדי כהונה חוץ מהר הבית סופג את הארבעים: ויעש משה אע"פ שהדבר קשה לו לא עכב. במדבר רבה דאל"כ ויעש משה למה לי וכי תעלה על דעתך שעב' על שליחותו של מקום ולא עשה ועוד הרי בכל התורה כולה אינו מזכיר רק הצווי בלב' ומסתמה חזקה שליח עושה שליחותו ומפני זה דרשו גבי וידבר משה את מועדי יי' שיהיו דורשין בהלכות הפסח בפסח ובהלכות עצרת בעצרת ובהלכות החג בחג או שיהיו קורין בענינו של יום כמו ששנינו במגילה וכן דרשו גבי שבעת ימי המלואים דכתיב בהו ויעש אהרן ובניו את כל הדברים וגו' להגיד שבחן שלא הטו ימין ושמאל ובפרשת אחרי מות ויעש כאשר צוה יי' את משה להגיד שבחו של אהרן שלא היה לובשן לגדולתו אלא במקיים גזרת מלך ובפרשת בא וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה יי' את משה להגיד שבחן של ישראל שלא הפילו דבר מכל מצות משה ואהרן ובפרשת בהעלותך כאשר צוה יי' את משה וגו' להגיד שבח העושים והנעשה בהם שאחד מהם לא עכב ובפרשת בשלח ויעשו כן להגיד שבחן ששמעו לקול משה ולא אמרו וכו' ומה שלא דרשו גבי ויעשו את הפסח הוא מפני שסמכו על מה שדרשו כבר בפסח עצמו בפרשת בא אך מה שכתוב בפרשת קרח ויעש משה כאשר צוה יי' אותו כן עשה לא דרשו בו כלום ולא ידעתי למה: ויראו כל העדה כי גוע אהרן כשראו משה ואלעזר יורדין ואהרן לא ירד אמרו היכן הוא אהרן אמר להם מת אמרו אפש' מי שעמד כנגד המלאך כו'. בקש משה רחמים והראוהו מלאכי השרת להם מוטל במטה אז ראו והאמינו במדבר רבה דאל"כ וישמעו כל העדה כי גוע אהרן מיבעי ליה שהרי לא ידעו שמת אהרן אלא מפי השמוע' ששמעו ממשה ואלעזר שאמרו להם מת אהרן מאי ויראו מלמד שהראוהו מלאכי השרת לישראל שהיה מוטל במטה מת: כל בית ישראל האנשים והנשים דאל"כ מאי שנא הכא דכתיב ויבכו את אהרן כל בית ישראל ומאי שנא גבי משה דכתי' ויבכו בני ישראל את משה:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך