"ועינו כעין הבדולח"
"והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה, וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר וכו', וישמע משה את העם בכה למשפחתיו איש לפתח אהלו, ויחר אף ה' מאד, ובעיני משה רע וכו'. הבשר עודנו בין שניהם טרם יכרת, ואף ה' חרה בעם, ויך ה' בעם מכה רבה מאד" (במדבר יא, ד-לג).
והפליאה גדולה, האם בקשת המותרות הוא חטא חמור כל כך, שהתורה מדגישה כמה פעמים את חרון אף ה' ואת המכה הקשה שהוכו בה?
בספר קהלת יצחק, שהודפס לפני למעלה ממאה שנה (תר"ס), ובו אוסף של דרשות שונות, כתב לבאר העניין. לדעתו, שימש המדבר בית יוצר לכלל האומה, וההנהגה האלוקית היתה גלויה, כדי להרגילם בהשגחת ה' ובתורת השכר והעונש, לכן נענשו ישראל מיד על כל עוול שעשו: לאחר העגל נגף ה' את העם, לאחר חטא המרגלים מתו כל האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני ה', הארץ פתחה את פיה לאחר מעשה קרח ובלעה אותם ואת בתיהם, וכאשר דיברו באלוקים ובמשה למה העליתנו ממצרים, שלח בהם את הנחשים השרפים, וכן הלאה. אמנם יש בהנהגה זו כדי ביטול הבחירה החפשית, אך להשרשת האמונה בתחילת דרכם היה הכרח לנהוג כן.
הנהגה זו היא רק ביחס לכלל, אבל ההשגחה הפרטית הוכחה לעם באמצעות המן: "כתיב לחם (רש"י: משמע אפוי) וכתיב עוגות (רש"י: משמע קודם אפייה) וכתיב וטחנו, הא כיצד? צדיקים לחם, בינונים עוגות, רשעים טחנו בריחים" (יומא עה ע"א). המן שימש אפוא קנה מידה למעמדו המוסרי והרוחני של כל איש בישראל. מי שלקט ואכל מיד - הוכר כצדיק, והאופה - הוכר כבינוני, ומי שהוצרך לטחון - הוכר כרשע.
אך לא רק אנשי ביתו של אדם היו מבחינים במעמדו הרוחני, אלא גם מחוץ לביתו הכירו במעמדו:
כתיב "וברדת הטל על המחנה לילה, ירד המן עליו" (רש"י: אלמא בתוך במחנה ירד) וכתיב "ויצא העם ולקטו" (רש"י: יציאה מחוץ למחנה משמע) וכתיב "שטו העם ולקטו" (רש"י: משמע למקום רחוק כמו משוט הארץ), הא כיצד? צדיקים ירד (המן) על פתח בתיהם, בינונים יצאו ולקטו, רשעים שטו ולקטו" (שם שם).
הרי שכולם ידעו את מעמדו המוסרי והרוחני של כל אחד מישראל, והם חיו בעולם של אמת. מעין הכתוב בגמרא (בבא בתרא י ע"ב) שבעולם האמת כולם מבחינים באמת, ועליונים למטה ותחתונים למעלה - דור המדבר ראו זאת דבר יום ביומו.
ועוד איתא שם בגמרא ביומא: "כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין, כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין, כיצד? שנים שבאו לפני משה לדין, זה אומר עבדי גנבת, וזה אומר אתה מכרתו לי, אמר להם משה, לבוקר משפט. למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון, בידוע שזה גנבו, אם נמצא עמרו בבית רבו שני, בידוע שזה מכרו לו. וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין, זה אומר היא סרחה עלי והיא אומרת הוא סרח עלי, אמר להם משה לבקר משפט. למחר, אם נמצא עומרה בבית בעלה, בידוע שהיא סרחה עליו, נמצא עומרה בבית אביה, בידוע שהוא סרח עליה".
נמצא אפוא, שבכל בוקר היה ברור לכל ישראל מי צדיק ומי רשע, והיה הדבר קשה עליהם מנשוא. לפיכך ביקשו להיפטר מהמן, אלא שלא דיברו על כך בגלוי, ועטפו את בקשתם בתביעת הבשר. משה הבין הדברים כפשוטם, ואולם ה' הרואה ללבב ידע כוונתם, וע"כ "ויחר אף ה' מאד, ובעיני משה רע". אמנם המן "כזרע גד הוא" (במדבר יא, ז), ולא היה בו כל חסרון, אלא דבר זה בלבד שעינו "כעין הבדולח" (שם שם); שהיתה עינו של המן חודרת לחדרי בטנו של כל אחד, כעין הבדולח שהוא חד ומאיר, והיו יראים מהעין הזאת. ומדוע חששו ממנו? "שטו העם ולקטו" (שם שם, ח), שהיו אנשים שהיו צריכים לשוט וללקוט מרחוק, וכן נמצאו אנשים ש"טחנו בריחים" (שם שם), שהיו עושים עוגות - וכך נודע מיהו הצדיק ומיהו הרשע. וזו הסיבה שרצו להיפטר מהמן, אף שטעמו היה "כטעם לשד השמן" (שם שם).
חרון אף ה' לא בער בו בשל רצון העם במותרות לאכול בשר, אלא בשל התנגדותו לדרכי הנהגתו. העם לא יכול היה לעמוד בכך שכל אחד ואחד ידע את צפונות לבו, ועל כן חרה אף ה' מאוד. אך משה לא ידע מצפוני לבבם, כי האדם יראה לעיניים, לכן היה הדבר בעיניו רק רע, שסבור היה שביקשו מותרות.