פסוק א:ויהי העם וכו׳ אין העם וכו׳ ק׳ דאשכחן נמי איפכא כמו במתן תורה ויענו כל העם יחדיו וכו׳ ואיפכא נמי אשכחן עמי דאיירי בחוטאים ידע שור וכו׳ עמי לא התבונן. ובירמיה כי אויל עמי אותי לא ידעו ולא עוד אלא בחדא מן הראיות דמייתי רבינו לפי הנראה היא ראיה לסתור והיינו עמי מה עשיתי לך דהא בתוכחה כתוב במיכה וסליק מקרא דלעיל דכתיב שמעו הרים וכו׳ כי ריב לה׳ עם עמו וכו׳ ואהא קאי עמי מה עשיתי לך וכו׳. וי״ל דלעולם כשהם רשעים עיקר שמם העם וכשהם כשרים עיקר שמם עמי. ומיהו אה״נ דאשכחן זימנין איפכא שיוצאים מן הכלל ללמד איזה דבר ובודאי טעמא איכא ואם ריק הוא ממנו. ובהנך נ״ל דההוא דויענו כל העם דגבי מ״ת קמ״ל דבאותה שעה אפי׳ הרשעים הקרוים העם אינון נמי הדרו בהו ויענו כלם יחדיו פה א׳ כצדיק כרשע כל אשר דבר וכו׳ שגם הרשעים חזרו בתשובה. ובאידך קראי דכתיבי עמי בחוטאים ניחא לי במאי דאיתא בזוהר ר״פ בחקתי ובפ׳ בלק וז״ל קם ר״א פתח ואמר עמי זכור נא וכו׳ כמה הקב״ה אבא רחמן על בנוי דאע״ג דחאבו גביה כל מלוי כאבא לגבי בריה חטי בריה לגבי אבוי אלקי ליה לא תב מאורחיה נזיף ליה במילין ולא קביל אמר אבוי לא בעינא למעבד לברי כמה דעבדנא עד יומא דא אילו אלקייה יהא חשיש ברישיה הא כאבא דיליה גבאי אהא נזיף ביה הא דיוקניה משתניא מה אעביד אלא איזיל ואתחנן לגביה ואימא ליה מילין רכיכין בגין דלא יתעצב כן בכל זינין אזיל קב״ה בישראל שארי עמהון לאלקאה ולא קבילו וכו׳ השתא איהו מתחננא לגביה עמי מה עשיתי לך ברא יחידאה דילי חביבא דנפשאי מה עשיתי לך שליטית לך על כל בני היכלי וכו׳ ע״כ. ובזה יש ליישב כל הנהו קראי בכה״ג. ומ״מ דברי רש״י ז״ל דמייתי ליה בפשיטות להך קרא לראיה דכשהם כשרים קרויים עמי צריכי׳ תלמוד. איברא דלאו מדידיה הוה אלא הכי תניא לה בספרי אין עמי אלא כשרי׳ שנאמר עמי מה עשיתי וכו׳ ואמנם היא גופא קשיא וצ״י:
פסוק א:רע וכו׳ כמה לבטנו בדרך וכו׳ עיין מ״ש לעיל על פ׳ ויסעו וכו׳ דרך שלשת ימים:
פסוק א:בקצה המחנה במוקצין וכו׳ ר״ש בן מנסיא וכו׳ דקרא יתירא הוא דמכדי כתיב ותבער בם וכו׳ דהיינו במתאוננים ותאכל בקצה המחנה ל״ל אלא לרבויי אתא שאר אינשי למר כדאית ליה ולכ״ל:
פסוק ב:ותשקע האש וכו׳ שאילו חזרה וכו׳ ולא נסתלקה למעלה כטבע האש כדי שיכירו שסילוקה היה דרך נס ע״י תפלתו של משה שאם עלתה למעלה היו יכולים לתלות דרך טבע:
פסוק ד:מי יאכילנו בשר וכו׳ ההרגש הוא דמאי קאמר מי יאכילנו הול״ל מי יתן לנו א״ו דלא קאמרי מי יתן לפי שכבר היה להם אלא מי יאכילנו:
פסוק ה:אשר נאכל וכו׳ והלא כבר נאמר וכו׳ ההרגש הוא דאילו כפשוטו הול״ל בחנם ומאי חנם. לכך בא להכריח מתוך קושיא שאינו כפשוטו שהרי אפילו תבן וכו׳ אבל קשיא מאי קושיא דילמא תבן הוא דלא נתן משום תכבד העבודה אבל דגים לאכילה שמא היו נותנים. וע״ק דגזרת תבן לא היתה אלא לבסוף סמוך ליציאתם. אבל מקמי הכי הוו יהבי להו וה״נ דגים לימא דיהבי להו. ונראה דהוכחתם דאם אי׳ שהיה נותן להם דגים לאכילה לבסוף כשמנע התבן מהם לצערם הו״ל למנוע מהם הדגים שלא ינתן להם לאכול רק לחם צר ומים לחץ לצערם טפי דאף על גב שהיו חלשים ביותר מחמת חסרון המזון אפ״ה תוכן לבנים יתנו. ומדלא סיפר הכתוב כך ש״מ דמקמי הכי נמי לעולם לא היה נותן להם אלא לחם ומים בצמצום באופן שלא היה מציאות למנוע מאותו מזון דאם כן ימותו מיד ולא יעשו מלאכה כלל:
פסוק ח:שטו אין שיט וכו׳ אף על גב דבפ״ח דיומא דף ע״ה אי׳ כתיב וברדת הטל על המחנה וכתיב ויצא העם ולקטו וכתיב שטו העם ולקטו הא כיצד צדיקים יורד על פתח בתיהם בינונים יצאו רשעים שטו ופירש״י שטו משמע למקום רחוק כמו משוט בארץ ע״כ. מ״מ הכא נסיב לה אליביה דתנא דספרי דאי׳ התם יכול מפני שמצטערים בלקיטתו היו מתרעמים ת״ל שטו וכו׳ לפתח ביתו היה יושב ומלקט וכו׳:
פסוק ח:וטחנו וכו׳ לא ירד וכו׳ דאילו כפשוטו וכדמתרגם אונקלוס דצבי טחין וכו׳ מאי קמ״ל קרא. דאין לומר דקמ״ל שריותא דמהיכא תיתי שיהיה איסור בדבר. וליכא למימר נמי שהיה קשה ולא סגי בלאו הכי דהא כתיב והם השמש ונמס. ש״מ שדבר רך הוה. אלא מוכרח דקמ״ל שהיה משתנה וכו׳:
פסוק ח:לשד השמן לחלוח וכו׳. ורבותינו וכו׳ לא ניחא להו לרבותינו בפי׳ של דוניש דא״כ מלת לשד יתירא דהוה סגי למכתב כטעם השמן ות״ש ד״א הוא משום מאי דאקשי רש״י גופיה דה״ול לינקד המ״ם בציר״י. ולד״א נמי ק׳ דכיון דבנוטריקון נרמז השמן והדבש אמאי כתיב בתר הכי השמן:
פסוק י:בוכה למשפחותיו וכו׳ על עסקי וכו׳ אף על גב דמקמי הכי אסר להם העריות. נראה דעד שלא הוקם המשכן היו מצטערים על מעשה העגל שעדיין לא נתכפר להם לגמרי ולא היו נותנים לבם לישא נשים ואחר שהוקם המשכן היו טרודים בקרבנותיהם ובמצות הפסח ואחר שנסעו מחורב דיהבי דעתייהו לישא נשים אז בכו על שנאסרו להם הקרובות:
פסוק טו:ואם ככה וכו׳. הרמב״ן ז״ל הק׳ על זה שהרי כינוי את כלפי מעלה. ותי׳ הרא״ם ז״ל דה״ק ואם ככה פורענות תעשה להם לישראל את אתה עושה לי כלומר כנקבה זו שאומרין לה את במקום אתה ע״ש. ויש להבין לפי זה למה נקט לשון את טפי משאר לשונות של כינויי הנקבה. ואפ׳ דה״ק כל העולם יאמרו עלי וכי את ראוי להיות רועה על צאן קדשים שלא היית כדאי לבקש עליהם ולבטל הגזרה וליותר בזיון יאמרו לי את ולא אתה. ומ״מ עדיין הדבר דחוק דנמצא לפי״ז דלא נזכר בכתוב מי הוא העושה לו את. ולעד״ן עם מ״ש עוד הרא״ם ז״ל דהק׳ שהרי מצינו בכתוב לשון את לזכר כמו את כרוב ממשח הסוכך. ותי׳ דיתכן דהתם הוא לשון ארמי כמו מי מלל ע״ש. והשתא אני אומר דהכא נמי בל׳ ארמי הוא וידוע דהתרגום הוא בסוד עלמא דנוקבא וז״ש חשש כחו כנקבה שלא היה מדבר בל׳ הקדש אלא בל׳ ארמי:
פסוק טז:והתיצבו וכו׳ כדי שיראו ישראל וכו׳ דהא ל׳ עמך משמע דומין לך והא ליכא למימר שא״ל שיכנסו עמו לדבר עמהם גם כן יחד עם משה דהא בתר הכי כתיב וירדתי ודברתי עמך שם דמשמע עמך ולא עמהם וא״כ מה צורך לכניסתם הרי היה יכול להאציל מן הרוח בלי ביאה אל אהל מועד אלא מוכרח שאינו אלא לכבודם כדי שיראו ישראל ויאמרו חביבין אלו וכו׳ אבל לעולם באמת הדיבור היה למשה לבדו וכדמפ׳ רש״י אח״כ. וכן מפורש להדיא בספרי וירדתי ודברתי עמך ולא עמהם:
פסוק יז:ושמתי עליהם למה משה וכו׳ נראה שכוונתו ז״ל ליישב ב׳ דברים בכתוב חד דמאי לשון ואצלתי הול״ל והפרשתי ועוד אמאי כתיב מן הרוח אשר עליך וכו׳ הול״ל מרוחך. ומשני דה״ק כתרגומו וארבי וכו׳ כלו׳ אגדיל וארבה הרוח שיהיה עליך ועליהם ביחד וא״כ למה משה דומה וכו׳:
פסוק כ:והיה לכם וכו׳ שתהיו מרחקים אותו יותר וכו׳ פי׳ דבתחלה היו מקרבין אותו ומתאוים אכילתו והשתא קמ״ל עד אשר יצא מאפכם כלומר שתדחיקו אכילתו שתהיו קצין בו. ומעתה הא תו ל״ל והיה לכם לזרא א״ו ר״ל שתרחיקו אותו ביותר מהקירוב שאפי׳ ראייתו יהא קשה עליכם. ודברי הש״ח בזה אך למותר:
פסוק כב:הצאן ובקר וכו׳ רע״א וכו׳ נראה דכוונת ר״ע כמ״ש רבינו בחיי בשם הרמב״ן ז״ל דהן אמת כי אין מעצור לה׳ לעשות כל אשר חפץ דרך נס אבל הואיל והם לא היו ראויין לנס מש״ה קאמר הצאן ובקר הנמצאים להן ישחט להם ומצא להם וה״נ אם כל דגי הים שיכולים לצוד באותו צד המדבר שאם בו יאסף להם וכו׳ והשיבו הקב״ה היד ה׳ תקצר להספיק צרכם אפילו בדרך הטבע בלא נס עתה תראה וכו׳ וכן היה ויגז שלוים מן הים כי היו מקובצים בפאת הים והפריחם שם ולא היה בריאה חדשה ע״ש. ולפי דבריו ז״ל יש לפ׳ מ״ש וכי איזו קשה זו או שמעו נא המורי׳ דה״פ דהרי שם לא דיבר כנגד ישראל אלא דבר א׳ שקראם מורים ונחשב לו לחטא. וכאן שחטא כנגדם ביותר שהרי דיבר עליהם קטיגוריא לומר שאינם ראוים לעשות להן נס חסך עליו. ומשני לפי שהיה בסתר שהם לא ידעו מזה ולא נצטערו ע״י דבריו לכך חיסך לו. ומ״ש רש״י ח״ו לא עלתה וכולי מי שכתוב בו בכל ביתי נאמן הוא וכו׳ ה״פ וכי מי שכתוב בו בכל ביתי נאמן הוא שמכיר ויודע דרכיו של מקום ונהירין ליה שבילי דשמיא וא״כ הרי הוא יודע שאין רצונו של הקב״ה שיהיו מלמדים דלטוריא על בניו ואפ׳ שהוא אמר אין המקום מספיק כלו׳ אינם ראויים לנס. ומצאתי און לי לפי׳ זה בב״ר פרש׳ ויחי על פרש׳ ויקרא יעקב אל בניו וז״ל כתיב מסיר שפה לנאמנים וכו׳ במשה כתיב בכל ביתי נאמן הוא וכן אהרן תורת אמת היתה בפיהו ומפני שאמרו שמעו נא המורים נדונו בשפתותיהם לכן לא תביאו וכולי מסיר שפה לנאמנים עכ״ל. הרי בהדיא דאתמוהי קא מתמה בהיותו נאמן בית היכי קאמר שמעו נא המורים מוכיח דפי׳ כדכתיבנא:
פסוק כו:וישארו וכו׳ נטל ע״ב פתקין וכו׳ הק׳ בש״ח דה״ול ליטול י״ב פתקין לבד ולכתוב על עשרה ששה זקנים ועל שנים חמשה זקנים וכל שבט יטול פתקו ע״כ. ונ״ל דמשה רבינו רצה שכל זקן וזקן יהיה קדוש עפ״י הגורל שיראו שהמקום בחר בו. והיינו דאי׳ בספרי שכשעלה בידו פותק זקן היה אומר לו כבר קדשך המקום:
פסוק כז:וירץ הנער י״א גרשום וכו׳ דאל״כ מאי הנער בה״א הידיעה. ורמז יש בדבר דהנער במ״ק גי׳ י״ט כמו גרשו״ם במ״ק עם הכולל וכיון דקרי ליה קרא נער נכון לומר דרמזו הכתוב במ״ק כנודע דחושבן זעיר הוא כחנוך נער:
פסוק כח:כלאם הטל וכו׳ ד״א וכו׳ לפי׳ ראשון ק׳ דלא שייך אל״ף בלשון כלייה. ולפי׳ שני נמי ק׳ דל׳ כלאם בכינוי מחובר לא משמע חנם בבית הכלא שאין זה פועל בגופם ומ״ש רש״י לפי שהיו מתנבאים וכו׳ אתרווייהו קאי ומ״ש בפי׳ קמא והם כלים פי׳ כמשמעו ואף על גב דכתבו התו׳ בסנהדרין דר״ל שתכלה נבואתם לפי שיצטערו בצרכי צבור. מ״מ רש״י ז״ל סתמו כפירושו דלא ס״ל הכי אלא כפשוטו. והכי אי׳ בהדיא בספרי כלם מן העולם והטעם לפי שמורדין במלכותו ובנבואתו של משה במה שהיו מתנבאים כן דאע״ג שידעו כן עפ״י הנבואה לא הוה להו להתנבאות ולהשמיע הדבר לרבים בפרסום שהרי לא נצטוו להשמיע ולהעביר הקול במחנה כדי שנאמר דאי עבדי הכי הוו עברי משום כובש נבואתו. וליכא להק׳ מנא ליה דילמא לעולם קושטא הכי דנאמרה להם בנבואה ע״מ לפרסם הדבר דא״כ כי היכי דנאמר להם עפ״י הנבואה ה״נ הוה קאמר לחברייהו נביאי וכההיא דאמרי׳ בסנהדרין מאן מתרי ביה חברוהי נביאי מנא ידעי דכתיב כי לא יעשה וכו׳ כי לא גלה סודו אל עבדיו הנביאים:
פסוק ל:ויאסף וכו׳ מלמד שלא הביא וכו׳ אין הטעם כדי שלא יצטערו דהא כי נמי יתבי בביתא ושמעי מצטערי אלא נראה שהיה החרון אף גדול כדאי׳ בספרי שלא היה כיוצא בו מיום צאתם ממצרים וניתן רשות למשחית לחבל ואז אינו מבחין בין טוב לרע. ולכך רצה שיאספו הצדיקים אל תוך בתיהם דהכי מיבעי ליה לאיניש בעידן ריתחא כדאמור רבנן דומיא דכניסת נח לתוך התיבה כדאי׳ בזוהר וכתוב הדר הוא חבי כמעט רגע וכו׳ אבל משה פשיטא דלא היה צריך לזה אלא נאסף גם הוא כדי שיתאספו כלם וז״ש ויאסף משה וכו׳ הוא וזקני ישראל כלו׳ הוא משום זקני ישראל:
פסוק לב:הממעיט וכו׳ החגרים והעצלים וכו׳ הכי אי׳ בספרי אמנם מסיים בה שאסף כל א׳ מאלו מאה כור. ולא ידענא מנ״ל שאם באנו לפ׳ חמרים דקרא ל׳ כור דבל׳ תורה היינו חומר. מ״מ הא לא כתיב אלא עשרה ומנ״ל להוסיף עד מאה. ונר׳ דקשיא ליה לתנא דווקנא בלישנא דקרא דכתיב עשרה חמרים ואורחיה דקרא בכל כה״ג שהמספר הוא נרדף עם הדבר הבא אחריו כתיב עשרת ולא עשרה כמו ויגד לכם וכו׳ עשרת הדברים וכן עשרת צמדי כרם כי עשרת הבתים חומר עשרת בני המן וכן רבים. ומ״ש הכא דכתיב עשרה. לכך דריש דה״ק עשרה פעמים עשרת חמרים כלו׳ דכי היכי דבמדת חומר יש בו מנין עשרה דהיינו עשרת בתים והכא נמי בכל חומר דהיינו גל היו בו מנין עשרת חמרים דהיינו כורין והיו עשרה גלין נמצאו מאה כורין:
פסוק לג:טרם יכרת כתרגומו וכו׳ דבר אחר וכו׳ לפי׳ ראשון טרם יכרת מיותר דמדכתיב עודנו בין שניהם ממילא נשמע דעדיין לא פסק ולר״א הול״ל הבשר טרם יכרת בין שניהם:
