כמתאוננים. ערש"י הכי איתא בספרי, מתאוננים מתרעמים מבקשים עלילה לפרוש מאחרי המקום, ר"י אומר כמתאוננים כמדוים את עצמם, שנאמר לא אכלתי באוני ממנו, כמ"ש הרמב"ן שהיו מצטערים בעצמם לאמר מה נעשה ואיך נחיה במדבר הזה מה נאכל ומה נשתה, והמפרש לספרי אמר, לפי שהילודים במדבר לא מלו והיו אסורים לאכול שלמים, והיו כמו אונן שאסור לאכול בקדשים, ואף שהיו מותרים בבשר תאוה (כמ"ש תוס' יבמות ע"א ב' ד"ה מ"ט) מכל מקום היו מתרעמים, דעיקר כוונתם היו לפרוש מאחרי המקום, ואמרו עוד בספרי, ר"א אומר כמתאוננים כמתלהמים וכה"א דברי נרגן כמתלהמים (משלי כ"ו). נראה דמפרש כמתאוננים מגזרת אן, שאינו דוקא לשאלה על הגבול שאליו, כי תורה לפעמים גם על נקודת מקום הבלתי מוגבל, כמ"ש רש"פ, ולא תצא משם אנה ואנה (מ"א ב') שאין כאן שאלה רק הודעה לתנועה בלתי מוגבלת, שיצדק לשאול עליה להיכן היא נוטה (אירגענד וואָהין) ומזאת הגזרה שם אניה המורה על הספינה (והוא לחוף אניות) ותקרא אניה ע"ש שהולכת אנה ואנה אינה הולכת ביושר כמו ביבשה כי המים יטלטלה הנה והנה וממהלכתה לא ניכר אנה תלך כי עקבותי' לא נודעו במים ויצדק לשאול עליה תמיד שאלת אי', ומזה הענין תאנתה מי ישיבנה (ירמיה ב') דהיינו הליכתה שהולכת אנה ואנה (הין אונד הער לויפען). ומזה נעתק לשון אנה לענין המקרה, והאלהי' אנה לידו, לא תאונה אליך רעה, והוא לשון אנה ואנה דהיינו תנועה, בלי כוונה לגבול מיוחד, רק תשוטט אנה ואנה תנוח באיזה גבול שיהיה, והוא בעצמו ענין המקרה שאין שם כוונה והגבלה, ולכן יאמרו על מי שיזדמן לו דבר רע, כאלו הוא משולח ונעזב מהשגחה העליונה, שכל כוונתה לטובה, והאלהי' אנה לידו דהיינו שסילק השגחתו ית' ועזבו למקריים, והרי הוא כאלו הוא יתב' פועל רע, חלילה והתרעומת על המקרה הרע, כשיחשוב המקבל שהוא מסולק מן ההשגחה והדבר בא עליו במקרה יקרא מתאונן. ויהי העם כמתאוננים, שהיו חושבים שהם מסולקים מהשגחת השם ומשולחים למאורעות רעות, (אלס וואֶרען זיא דעם צופאלל איבערלאססען) והוסיף הכתוב אות כ"ף כמתאוננים, דומים למתאוננים, כי לא גילו בפירוש דעתם הרעה, רק היו דברים הנראים מבחוץ לטוב ונעים, ופנימית מחשבתם הרע טמון בתוכם, דברו עד"מ על שנמנעו מאכילת בשר קדשים כשלמים וכדומה, וזה לא היתה אמתת כוונתם, כ"א בקשת עלילה לפרוש מאחרי המקום. וזהו שאמרו בספרי כמתלהמים, דבלשון ערבי נקרא מתלהם, דבר מר ומזיק המעוטף מבחוץ בדבר המתוק לחיך (פערהיללטעס גיפט) כך תביעתם היתה נעימה מבחוץ אבל תוכה טמונה מרמה, ושפיר סיימו ע"ז בספרי, (כפי נוסחת כת"י) הם פיו כמתלהמים והסכין ירדה משמים ובקעה את כריסם, עדה"כ (משלי כ"ו) דברי נרגן כמתלהמים והם ירדו חדרי בטן, ודברי המפרש בזרע אברהם דחוקים הרבה בזה:
התאוו תאוה. מדברי המשורר מבואר כי לא תאוה בלבד היתה, כי היו כופרים גמורים ביכלתו ית', שאמר (תהלים ע"ח) ויוסיפו עוד לחטא לו למרות עליון בציה וינסו אל בלבבם לשאול אכל לנפשם וידברו באלהים אמרו היוכל אל לערוך שלחן במדבר הגם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו, לפי"ז נראה לפרש מלת תאוה מענין עד תאות גבעות עולם (ויחי מ"ט) שפירושו גבול, וכן והתאויתם לכם לגבול (מסעי ל"ד יו"ד) וטעם התאוו תאוה הגבילו גדר וגבול בו ית' לאמר זה יש ביכלתו לעשות וזה לא, וכלשון המשורר שם וקדוש ישראל התוו, שייחסו לו גבול וגדר עד כמה כחו מתפשט, לכן סתם הכתוב ולא אמר התאוו תאות בשר כמבואר אח"ז, כי רצה לכלול בלשון התאוו תאוה גם המרי הגדול שהיה בלבם עליו ית', לכן אמרו רבותינו בספרי על היד ה' תקצר אינם מבקשים אלא עלילה יאמרו קצרה יד ה' ואין בו כח לתת לנו שאלתינו:
זכרנו את הדגה. לא הזכירו פה פירות החשובים כי לא היו נותנים להם וכן מה שהזכירו את הדגה כי היו נותנים להם מהדגים הנבאשים, שהיו להם ד' וה' ימים משנצודו, לכן לא אמרו את הדגים או את הדג, כי בכ"מ שתמצא דגה הוא הדג הנבאש, ממה שכתוב והדגה אשר ביאור מתה, גם תמצא ביונה וימן ה' דג גדול, הזכירו תחלה בשם דג וכאשר בלעו והשלים מנויו ומת קראו דגה כמש"ש ממעי הדגה (רב"ח) עמכדרש"בי בשלח מ"ח א'. וכבר הזכרנו למעלה (וארא) ההבדל שבין דג לדגה:
אין כל. תרגומו לית כל מדעם. ויותר יתכן לפרש מלת כל ענין מאכל ומזון, מן וכלכלתי אותך שם (ויגש מ"ה י"א) דתרגומו ואזון, ושמשוהו מסדרי התפלות בברכת המזון, פרנסה וכלכלה. כי האל"ף בשרש אכל איננו מעיקר השרש דמצאנוהו בלא אל"ף, יוכלו אתיקים (יחזקאל מ"ה) מכלת לביתו (מ"א ה'), ואמר שאמרו נפשנו יבשה סיימו אין כל, כלומר אין מאכל ומזון (אָהנע נאהרונג) המוליד ליחות בגוף להשיב נפש יבשה ורזה. ויש עוד לפרש מלת כל מלשון אמרם עד שיתאכל המזון שבמעיו, ענין התכת המזון (פערדויען) ולשון זה מתיישב על כוונת שרש אכל מענין אשר תאכל האש את העולה, שעליו אמרו (זבחים פ"ג ב') עיכולי עולה. כי המן אמרו עליו (יומא ע"ה ב') שהיה נבלע באיברים ולא היה יוצא מן המעים ואמרו עתיד מן זה שיתפח במעים ויהרגם כלום יש לך המכניס ואינו מוציא. וזהו אין כל, אין איכול (קיינע פערדויאונג) כי אם היה מתאכל וניתך יתפרש הפסולת לחוץ, ואחרי שאין יציאה מוכח שאינו מאוכל וסופו שיתפח במעים:
וטחנו בריחים. לרבותינו בספרי לא ירד לריחים ולא לקדרה ולא למדוכה אבל משנה היה טעמו (ערש"י), אין כוונתם לומר הפך המבואר בקרא וטחנו ודכו ובשלו, אבל כוונו להודיע דבאמת לא היה צריך לירד לריחים ולא היה צריך לבשול, כי גם במניעת תקונים אלה היה טעמו מתבשם לטוב, אבל מקטני אמנה שבהם מתאות לבם השתדלו בתקונים שלא היו צריכים להם, ולזה אמר יב"ע בתרגומו חספין רשיעיא ומקלטין וטחנין בריחותא, ומן דהוה צבי הוי שחיק וכו' ובמכדרשב"י (בשלח ס"ב) שטו העם ולקטו בשטותא דגרמייהו בעאן לאטרחה עליה, הה"ד וטחנו בריחים, ע"ש:
לשד השמן. רבותינו פי' לשון שדים (יומא ע"ה שמות רבה פ' ה'), לדבריהם הלמ"ד לשמוש, ומלת השמן לשון שמנונית, מן וישמן ישורון, והוא תאר לשד, ופי' שד שהוא שמן; וטענת רש"י ע"ז משהנגינה מלעיל והמ"ם בסגו"ל יורה שהוא שם דבר של שמן, ולפי' רבותינו היה המ"ם ראויה להיות צרויה והנגינה מלרע, כמו כל איש שמן, מרעה שמן (ערש"י), אין זו טענה, דהרי מצאנו (תהלים ק"ט) ובשרי כחש משמן ופי' שמנונית כתרגומו שם מלהוי פטים:
למה הרעת. מאמר זה קשה כי איך יאמר נאמן בית ה' עשית רע עמדי, ועוד אם המכוון במלת הרעות עשיית הרע אינו מקושר עם שאלה שניה למה לא מצאתי חן, כי אם רע עשה עמו בידוע שלא מצא חן, וכן אמרו לשום את משא וגו', צריכים אנו לומר שהוא מוסב על מאמר למה הרעת, כי על מניעת מציאת החן שייך לשון שלילה, וה"ל למימר בלתי שום משא וגו', וזה דרך עקש בכתובים; לכן נ"ל לפרש מלת הרעת מן עתה תרעה את עמי (ש"ב ה'), לרעות את עמי (מ"ב ז'), וענינו ממשלה והנהגה, והמכוון למה הרעת לעבדך למה שמת את עבדך לרועה ולמנהיג על העם הזה (ולמ"ד לעבדך במקום את כמו הרגו לאבנר), והוסיף עוד לאמר, ואם חכמתך העליונה הסכימה לשומי לרועה ולמנהיג עליהם, למה לא מצאתי חן בעיניך לשום בידי וברשותי את היכולת למלאות תמיד משאלות לבם ובקשתם וזהו המכוון במה שסיים. לשום את משא כל העם הזה עלי. כי לשון משא ענינו ג"כ התקוה ותאות הנפש שהאדם נושא עיניו ונפשו עלי' תמיד, כמו יחזקאל כ"ד משא נפשם (וואונש, פערלאנגען), ובפרטות יורה שם משא על המאכל כמו משאת המלך (ש"ב י"א) דתרגומו סעודתא, וכמו ותרב משאת בנימין. ולשון לשום עלי, כלומר הגיעני הדבר הנצרך (מיט בעדירפניססען פערזעהען), כענין לשום לכם שארית (ראשית מ"ה), וכענין ואשימה עיני עליו. והוסיף לבאר בדרך מליצה חסרון יכלתו בהנהגתו עמהם ואמר.
האנכי הריתי אם אנכי ילידתיהו. כלומר אין ביכלתי להתנהג עמהם כהתנהגות האם עם בנה אשר הורתהו והולידתו, כי האם הוכן לה בטבעה למלאות בכל שעה תשוקת בנה להיניקהו משוד תנחומיה ומחלבה ולהשקיט המית יונקה בבכיתו עליה, ולי לא שמת היכולת הזאת בהנהגתי עליהם, רק אנכי עמם כאומן זכר הנושא ילד על כתפיו וכו':
כאשר ישא האומן. המכוון בזה למה תעשני כאומן ולא כאומנת, כי האומנת כאשר תשא את היונק אם יבכה תפייסהו בתתה לו מחלב שדים אבל האומן שהוא בעל, ואיש לא יכול לפייס את התינוק, ואם יבכה אין לו שדים וחלב יפייסהו בם (רי"א):
ככה את עושה לי. תשש כחו של משה כנקבה כשהראהו הפורענות (רש"י) וכתב הרמב"ן ולא הבינותי זה שכנוי את כלפי מעלה הוא, ע"ש. ודברי הרא"ם בזה דחוקים. ונ"ל דקדושי עליון המדמים צורה ליוצרה המתדבקים בו ית' התאחדות גמורה עד שיתבטלו בעיני עצמם כאילו אינם במציאות כלל, וכל יש הנמצא מהם אינו רק הוא ית', עד שאמר הנביא (ישעיה כ"ו ט') נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך, שהנביא קורא את הש"י בשם נפשי ורוחי, כאילו הנפש והרוח השוכן בקרבו אינם לעצמו, רק הוא ית' הוא נפשו ורוחו, ואמר, אתה נפשי אותך אני מתאוה, אתה רוחי אותך אשחר (הכי פירשוהו רבותינו במכדרשב"י, והוא פירוש יקר מאד, כי אם אל נפש ורוח עצמו ידבר לא יאמר אחריו אויתיך אשחרך כמדבר בעדו, אותך ישחרך בנסתר הוי ליה למימר, ודברי המפרשים בזה דחוקים) ואמר הנביא (חבקוק ג' י"ט) ה"א חילי, הכח שיש לי אין בו ממש וכאילו אינו במציאות כלל, רק הוא ית' הוא כחי וחילי, ואם שאר נביאים היו במדרגה גדולה כזו להתאחד ולהתעצם בו ית' עד שקוראים אותו בשם נפש ורוח עצמם, וכחו ית' בשם כח עצמם, ק"ו ב"ב של ק"ו משה אבי הנביאים אשר פי ה' יקבנו בכל ביתי נאמן הוא ושאמרו עליו השכינה מדברת מתוך גרונו של משה, מכש"כ שכחו המתפעל תמיד מכח העליון ית' והתעצם להתאחד בכחו בכל עת, עד שנוכל לומר בו כחו ית' נקרא בשם כחו של משה, וכשאמרו תשש כחו של משה ולא אמרו כחו של הקב"ה אינו רק בדרך כבוד כלפי מעלה. ובמכדרשב"י (קנ"ה ב') מאי שנא דמשה במלה דא חליש לעילא כנוקבא, ע"ש:
הרגני נא הרוג. כדי שתוכל למנות אחרים שעל ידם תהיה הנהגת העם שלמה, כמשרז"ל (תענית פ' קמא) על שמואל שמת קודם ימיו כדי שתעמוד מלכות בית דוד:
ואל אראה ברעתי. ברעת חסרון ההנהגה המסובבת בגללי, כי זה יהיה קשה עלי מן המות (רע"ס):
אספה לי. צווי בתוספת ה"א (ר"ש ב"מ) ולפי שאין זה צווי מוחלטת כ"א צווי רצונית, למלאות רצונו של משה שאמר לא אוכל אנכי לבדי לשאת, וחפצו היה שישאו אחרים אתו במשא העם, לכן בא הצווי בתוספת ה"א, דומה לתוספת ה"א במלת ואתה צויתה (ויגש מ"ה י"ט):
וירדתי. תרגומו ואתגלי, ומבואר ביתרו (י"ט י"א) ירד ה':
לזרא. חשק תאות הבשר ישוב לכם למיאוס גדול, לכן נכתבה מלת לזרא באל"ף להפלגת המיאוס, כי כל תיבה שצריכה להכתב בה"א ונכתבה באל"ף הכוונה להפליג הדבר, כמו קראן לי מרא (רות) שמשפטו בה"א ואמרה מרא באל"ף להפליג המרירות וזהו כי המר לי מאד, וכן ויצא בחמא גדולה להשמיד (דניאל י"א) שנכתב בחמא באל"ף להגדיל החמה, וכן כאן לזרא באל"ף להגדיל המיאוס, וז"ש עד אשר יצא מאפכם (רב"ח). עמ"ש בויתרו ה"א אל קנא, אמנם א"ת לזרא, לתקלא, מענין ויהודה את מזורו (הושע ה'), ולא יגהה מכם מזור (שם), לחמך ישימו מזור (עובדיה א') דתרגומו תקלא, מכאוב, וזה מסכים יותר אל העונש שהגיע אליהם מאכילה זו, כמ"ש בספרי, מכילתא, שהיו מצטערים ומתמצין בו על מטותיהן על שיצא נשמתם, כמ"ש רש"י, וכעדות הכתוב (לקמן ל"ג) ויך בעם מכה רבה. אמנם בלשון ערבי ישמשו לשון זר על השיקוץ והתיעוב (עקעל), ומסכים לדברי רב"ח:
הצאן ובקר ישחט. מי שכתוב בו בכל ביתי נאמן הוא לא יאמר אין המקום מספיק לנו, אלא כך אמר לפניו, שש מאות אלף רגלי וגו' ואתה אמרת בשר אתן לחודש ימים ואחר כך תהרוג אומה גדולה כזו, הצאן ובקר ישחט להם כדי שיהרגו ותהא אכילה זו מספקתן עד עולם, וכי שבחך הוא זה אומרים לו לחמור טול כור שעורים ונחתוך ראשך, (רש"י בשם ר' שמעון מספרי, ויש בדבריו תוספת הרבה שאינו בספרי שלפנינו, גם מ"ש רש"י ותהא אכילה זו מספקתן עד עולם אינו בספרי, ובפרט דברי רש"י יאבדו הם ומאה כיוצא בהם ואל תהיה ידי קצרה בפניהם אפי' שעה אחת אינו בספרי כלל, והענין בעצמו תמוה, דלפי תוכן שאלת משה תהיה תשובתו ית' לאבד האומה השלמה חלילה, באמרו עתה תראה היקרך דברי אם לא, וזה לא נתמלא, דלא אמר קרא רק ויך בעם מכה רבה מאד, והנה גם ענין הפיוס והפשרה שהזכיר רש"י במקרא של אחר זה בדברי ר"ש הוא בספרי בשם ר"ג בשר"י הנשיא, ע"ש. עכ"פ הנוסחאות מוטעות בספרי אשר לפנינו בסיום דברי ר"ש במאמר היד ה' תקצר היקרך וגו'), ולדעתי דלר' שמעון מלת ומצא הוא לעונש, כענין צרה ויגון אמצא, ומצאוהו צרות רבות ורעות, וכן סתם לשון מצא הוראתו העונש (ירמיה י'), והצירותי להם למען ימצאו, תרגומו בדיל דיקבלון פורענות חוביהון, וטעם ומצא להם, יגיע להם עונש כזה (זאָלל דיזעס בייא איהנען זיך איינפינדען ?); ומאהבת רועה הנאמן את צאן מרעיתו לא רצה להעלות על שפתיו עונש המיתה הנקנס עליהם, ולא הזכירו רק בהבלעה בלשון ומצא להם, וכן יאמר האשכנזי על הרגשת הצער (עמפפינדען, פיהלען), והנה משה רועה הנאמן דרש טוב לעמו, לומר אליו ית' שאין אומרים לאדם טול ככר ורד לשאול, תתן להם ותהרגם, והשתדל א"כ בהצלתם, והוא ית' שמע בקולו ומלא רצונו גם בזה, לא ענש את כל השש מאות אלף רגלי שהזכיר משה בדבורו אליו ית', ולא המית רק מכה בעם אשר לא מבנ"י המה, רק מן העם, שהם הפחותים הנקראים ערב רב, אשר עליהם אמר והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, הם הם שנענשו במכה רבה, מעדות המקרא כי שם קברו את העם המתאוים, אבל מבני ישראל אשר עליהם לא העיד הקרא רק ויבכו בני ישראל תנה לנו בשר, מאלה לא מת גם אחד, והצלה גדולה זו הועיל משה במאמר הצאן ובקר וגו'; וזהו הנכלל לדעתי במאמרו ית' היד ה' תקצר עתה תראה היקרך דברי אם לא, יד ה' אינו יד היכולת ובעלת הכח להספיק צרכם, אבל הוא כענין הנה יד ה' הויה במקנך (שמות ט') שהוא לעונש, והה"א שבמלת היד ה' הוא לאמתת הדבר, כמו ה"א הכי קרא שמו יעקב שתרגומו יאות, בקושטא, וכמ"ש הראב"ע שם, וכן הרצחת וגם ירשת (מ"א כ"ה), המן הסלע הזה, וכן הכי אחי אתה, וטעם היד ה' תקצר האם רצונך לקצר ולהקטין את העונש (זאָלל דיא שטראפע גאָטטעס פעררינגערט ווערדען ?), מיד תראה כי אמלא רצונך, כי נתייקרת בעיני, ובדבורי תתכבד ותהיה יקר בפני כל העם, בראותם כי בטלתי רצוני מפני רצונך, ובדברך אשר דברת טוב אל ישראל לדרוש זכותם בטלתי הגזרה אשר נגזר עליהם (באלד זאָללסט דוא זעהען אָב ניכט מיין וואָרט דיך ווירדיגען ווירד); היקרך דברי; אם דבורי יכבד אותך מן מה יקר חסדך, ומסתייע הדין פירושא במלת היקרך, שאם נפרשהו כתרגומו היערעינך לשון מקרה, היה ראוי לומר היקרה לך, כי כנויי הפעלים הם לסימן הנפעלים מפעולת הפועל, וכאלו מלת את כתובה אחרי הפעל, ד"מ ישמרך במקום ישמור אותך, והכנוי היא תשובת השואל את מי ישמור (אקוזאטיף), ופעולת היערעינך אין משה מקבל הפעולה, אבל לפירושנו שהוא מענין היוקר והחשיבות התחברות כנוי הכ"ף במלת היקרך על נכון:
אלדד ומידד. בנוי דאליצפן בן פרנך דילידת ליה יוכבד בת לוי בזמן דפטרה עמרם גברה ואתנסיבת ליה עד דלא ילידת משה (תיב"ע). ובמנחה בלולה כתב מצאתי כי חכם אחד מא"י כתב לרב עמרם לבבל שראה קבר שכתוב עליו אלדד ומידד אחי אהרן מן האב ולא מן האם. ואלדד טעמו, אינו בן יוכבד דודתו, ומידד נוטריקון מי היא דודתי, שאחרי מתן תורה נאסרה על עמרם ולקח אשה אחרת והוליד שני בנים אלו, ע"כ. והוא היפך דעת יב"ע, והוא תמוה מעצמו. כי ענין קברות התאוה היה קרוב בזמן מאוד לאחר מתן תורה, ואיך יהיה נביאים בני אשה הנשואה בזמן קצר כזה קרוב לשני שנים:
כלאם. ערש"י, ובמכדרשב"י (קנ"ה ב') מאי כלאם, מנע מנהון אינון מלין, כד"א ויכלא העם מהביא, ויכלא הגשם מן השמים מניעותא ממש, וכתיב"ע וכלי מנהון רוח נביאותא:
הממעיט אסף. לרש"י הם העצלים והחגרים, ובאמת זה לאו דוקא כמו ששמעתי בשם איש אלקי הגר"א, כי החונה באמצעית מחנה ישראל אף שלא היה לא עצל ולא חגר לא היה ביכלתו לאסוף יותר מעשרה חמרים, כי מחנה ישראל בכללה היתה שלש פרסאות, והחונה באמצעיתה שהיה לו עד מקום השלו פרסה וחצי לא היה יכול לילך ולשוב בעונה אחת רק שלשה פעמים, כי מהלך אדם בינוני ביום אינו אלא עשר פרסאות, ואם כן בשלשה העונות היה חוזר ושב עשרה פעמים, ובכל פעם אסף חומר אחד שהם ל' סאים, וזה היה משא של אדם אחד בימים ההם, עמ"ש רש"י בשלח לך במשא האשכול:
קברות התאוה. מהראוי היה לקרוא את המקום קברות המתאוים, שהמתאוים נקברו ולא התאוה, אמנם יראה כי שארית ישראל אשר ראו בעיניהם כמה נענשו העם המתאוים, ובשביל תאותם לקברות הובלו, שם פחדו פחד ובטלה מהם כל תאוה פן יארע להם כמותם, באופן שבאותו רגע היו שתי קברות, התאוה עצמה שנקברה ונאבד מתוך הקהל ורחקו ממנה, והיה זה לפי ששם קברו את העם המתאוים והמה ראו וחשו לעצמם (ר"ע פיגו):
