תנ"ך על הפרק - במדבר יא - מה היה חטא המתאוננים ומה ניתן ללמוד ממנו לדורות? / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

במדבר יא

128 / 929
היום

הפרק

הַמִּתְאוֹנֵנִים, הַמִּתְאַוִּים, תְּפִלַּת מֹשֶׁה, הַזְּקֵנִים, אֶלְדָּד וּמֵידָד

וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאָזְנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָה֙ וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר־בָּם֙ אֵ֣שׁ יְהוָ֔ה וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַֽמַּחֲנֶֽה׃וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיִּתְפַּלֵּ֤ל מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהוָ֔ה וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ׃וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא תַּבְעֵרָ֑ה כִּֽי־בָעֲרָ֥ה בָ֖ם אֵ֥שׁ יְהוָֽה׃וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר׃זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים׃וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ׃וְהַמָּ֕ן כִּזְרַע־גַּ֖ד ה֑וּא וְעֵינ֖וֹ כְּעֵ֥ין הַבְּדֹֽלַח׃שָׁטוּ֩ הָעָ֨ם וְלָֽקְט֜וּ וְטָחֲנ֣וּ בָרֵחַ֗יִם א֤וֹ דָכוּ֙ בַּמְּדֹכָ֔ה וּבִשְּׁלוּ֙ בַּפָּר֔וּר וְעָשׂ֥וּ אֹת֖וֹ עֻג֑וֹת וְהָיָ֣ה טַעְמ֔וֹ כְּטַ֖עַם לְשַׁ֥ד הַשָּֽׁמֶן׃וּבְרֶ֧דֶת הַטַּ֛ל עַל־הַֽמַּחֲנֶ֖ה לָ֑יְלָה יֵרֵ֥ד הַמָּ֖ן עָלָֽיו׃וַיִּשְׁמַ֨ע מֹשֶׁ֜ה אֶת־הָעָ֗ם בֹּכֶה֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו אִ֖ישׁ לְפֶ֣תַח אָהֳל֑וֹ וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ מְאֹ֔ד וּבְעֵינֵ֥י מֹשֶׁ֖ה רָֽע׃וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־יְהוָ֗ה לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹא־מָצָ֥תִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ לָשׂ֗וּם אֶת־מַשָּׂ֛א כָּל־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי׃הֶאָנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם־אָנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָאֹמֵן֙ אֶת־הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַאֲבֹתָֽיו׃מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכָל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־יִבְכּ֤וּ עָלַי֙ לֵאמֹ֔ר תְּנָה־לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה׃לֹֽא־אוּכַ֤ל אָנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי׃וְאִם־כָּ֣כָה ׀ אַתְּ־עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הָרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם־מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וְאַל־אֶרְאֶ֖ה בְּרָעָתִֽי׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֶסְפָה־לִּ֞י שִׁבְעִ֣ים אִישׁ֮ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אֲשֶׁ֣ר יָדַ֔עְתָּ כִּי־הֵ֛ם זִקְנֵ֥י הָעָ֖ם וְשֹׁטְרָ֑יו וְלָקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִֽתְיַצְּב֥וּ שָׁ֖ם עִמָּֽךְ׃וְיָרַדְתִּ֗י וְדִבַּרְתִּ֣י עִמְּךָ֮ שָׁם֒ וְאָצַלְתִּ֗י מִן־הָר֛וּחַ אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יךָ וְשַׂמְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֑ם וְנָשְׂא֤וּ אִתְּךָ֙ בְּמַשָּׂ֣א הָעָ֔ם וְלֹא־תִשָּׂ֥א אַתָּ֖ה לְבַדֶּֽךָ׃וְאֶל־הָעָ֨ם תֹּאמַ֜ר הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמָחָר֮ וַאֲכַלְתֶּ֣ם בָּשָׂר֒ כִּ֡י בְּכִיתֶם֩ בְּאָזְנֵ֨י יְהוָ֜ה לֵאמֹ֗ר מִ֤י יַאֲכִלֵ֙נוּ֙ בָּשָׂ֔ר כִּי־ט֥וֹב לָ֖נוּ בְּמִצְרָ֑יִם וְנָתַ֨ן יְהוָ֥ה לָכֶ֛ם בָּשָׂ֖ר וַאֲכַלְתֶּֽם׃לֹ֣א י֥וֹם אֶחָ֛ד תֹּאכְל֖וּן וְלֹ֣א יוֹמָ֑יִם וְלֹ֣א ׀ חֲמִשָּׁ֣ה יָמִ֗ים וְלֹא֙ עֲשָׂרָ֣ה יָמִ֔ים וְלֹ֖א עֶשְׂרִ֥ים יֽוֹם׃עַ֣ד ׀ חֹ֣דֶשׁ יָמִ֗ים עַ֤ד אֲשֶׁר־יֵצֵא֙ מֵֽאַפְּכֶ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם לְזָרָ֑א יַ֗עַן כִּֽי־מְאַסְתֶּ֤ם אֶת־יְהוָה֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבְּכֶ֔ם וַתִּבְכּ֤וּ לְפָנָיו֙ לֵאמֹ֔ר לָ֥מָּה זֶּ֖ה יָצָ֥אנוּ מִמִּצְרָֽיִם׃וַיֹּאמֶר֮ מֹשֶׁה֒ שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ רַגְלִ֔י הָעָ֕ם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַתָּ֣ה אָמַ֗רְתָּ בָּשָׂר֙ אֶתֵּ֣ן לָהֶ֔ם וְאָכְל֖וּ חֹ֥דֶשׁ יָמִֽים׃הֲצֹ֧אן וּבָקָ֛ר יִשָּׁחֵ֥ט לָהֶ֖ם וּמָצָ֣א לָהֶ֑ם אִ֣ם אֶֽת־כָּל־דְּגֵ֥י הַיָּ֛ם יֵאָסֵ֥ף לָהֶ֖ם וּמָצָ֥א לָהֶֽם׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הֲיַ֥ד יְהוָ֖ה תִּקְצָ֑ר עַתָּ֥ה תִרְאֶ֛ה הֲיִקְרְךָ֥ דְבָרִ֖י אִם־לֹֽא׃וַיֵּצֵ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּר֙ אֶל־הָעָ֔ם אֵ֖ת דִּבְרֵ֣י יְהוָ֑ה וַיֶּאֱסֹ֞ף שִׁבְעִ֥ים אִישׁ֙ מִזִּקְנֵ֣י הָעָ֔ם וַֽיַּעֲמֵ֥ד אֹתָ֖ם סְבִיבֹ֥ת הָאֹֽהֶל׃וַיֵּ֨רֶד יְהוָ֥ה ׀ בֶּעָנָן֮ וַיְדַבֵּ֣ר אֵלָיו֒ וַיָּ֗אצֶל מִן־הָר֙וּחַ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו וַיִּתֵּ֕ן עַל־שִׁבְעִ֥ים אִ֖ישׁ הַזְּקֵנִ֑ים וַיְהִ֗י כְּנ֤וֹחַ עֲלֵיהֶם֙ הָר֔וּחַ וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ וְלֹ֥א יָסָֽפוּ׃וַיִּשָּׁאֲר֣וּ שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֣ים ׀ בַּֽמַּחֲנֶ֡ה שֵׁ֣ם הָאֶחָ֣ד ׀ אֶלְדָּ֡ד וְשֵׁם֩ הַשֵּׁנִ֨י מֵידָ֜ד וַתָּ֧נַח עֲלֵיהֶ֣ם הָר֗וּחַ וְהֵ֙מָּה֙ בַּכְּתֻבִ֔ים וְלֹ֥א יָצְא֖וּ הָאֹ֑הֱלָה וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ בַּֽמַּחֲנֶֽה׃וַיָּ֣רָץ הַנַּ֔עַר וַיַּגֵּ֥ד לְמֹשֶׁ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֶלְדָּ֣ד וּמֵידָ֔ד מִֽתְנַבְּאִ֖ים בַּֽמַּחֲנֶֽה׃וַיַּ֜עַן יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן מְשָׁרֵ֥ת מֹשֶׁ֛ה מִבְּחֻרָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנִ֥י מֹשֶׁ֖ה כְּלָאֵֽם׃וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה הַֽמְקַנֵּ֥א אַתָּ֖ה לִ֑י וּמִ֨י יִתֵּ֜ן כָּל־עַ֤ם יְהוָה֙ נְבִיאִ֔ים כִּי־יִתֵּ֧ן יְהוָ֛ה אֶת־רוּח֖וֹ עֲלֵיהֶֽם׃וַיֵּאָסֵ֥ף מֹשֶׁ֖ה אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה ה֖וּא וְזִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וְר֜וּחַ נָסַ֣ע ׀ מֵאֵ֣ת יְהוָ֗ה וַיָּ֣גָז שַׂלְוִים֮ מִן־הַיָּם֒ וַיִּטֹּ֨שׁ עַל־הַֽמַּחֲנֶ֜ה כְּדֶ֧רֶךְ י֣וֹם כֹּ֗ה וּכְדֶ֤רֶךְ יוֹם֙ כֹּ֔ה סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּכְאַמָּתַ֖יִם עַל־פְּנֵ֥י הָאָֽרֶץ׃וַיָּ֣קָם הָעָ֡ם כָּל־הַיּוֹם֩ הַה֨וּא וְכָל־הַלַּ֜יְלָה וְכֹ֣ל ׀ י֣וֹם הַֽמָּחֳרָ֗ת וַיַּֽאַסְפוּ֙ אֶת־הַשְּׂלָ֔ו הַמַּמְעִ֕יט אָסַ֖ף עֲשָׂרָ֣ה חֳמָרִ֑ים וַיִּשְׁטְח֤וּ לָהֶם֙ שָׁט֔וֹחַ סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶֽה׃הַבָּשָׂ֗ר עוֹדֶ֙נּוּ֙ בֵּ֣ין שִׁנֵּיהֶ֔ם טֶ֖רֶם יִכָּרֵ֑ת וְאַ֤ף יְהוָה֙ חָרָ֣ה בָעָ֔ם וַיַּ֤ךְ יְהוָה֙ בָּעָ֔ם מַכָּ֖ה רַבָּ֥ה מְאֹֽד׃וַיִּקְרָ֛א אֶת־שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא קִבְר֣וֹת הַֽתַּאֲוָ֑ה כִּי־שָׁם֙ קָֽבְר֔וּ אֶת־הָעָ֖ם הַמִּתְאַוִּֽים׃מִקִּבְר֧וֹת הַֽתַּאֲוָ֛ה נָסְע֥וּ הָעָ֖ם חֲצֵר֑וֹת וַיִּהְי֖וּ בַּחֲצֵרֽוֹת׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

מה היה חטא המתאוננים ומה ניתן ללמוד ממנו לדורות?

הקדמה

נאמר בפרקנו:

א. ויהי העם כמתאֹננים רע באזני ד', וישמע ד' ויחר אפו, ותבער בם אש ד', ותאכל בקצה המחנה.
ב. ויצעק העם אל משה, ויתפלל משה אל ד', ותשקע האש.
ג. ויקרא שם המקום ההוא תבערה, כי בערה בם אש ד'.

התורה כתבה: "ויהי העם כמתאֹננים רע באזני ד'", אבל היא לא הסבירה מה בדיוק היה חטא. וכבר כתב המלבי"ם: "הנה חטא המתאוננים לא פורש".

בהסבר החטא נאמרו מספר שיטות בחז"ל ובמפרשים, ובמאמר קצר זה נעסוק רק בשיטת רש"י ובשיטת הרמב"ן, ונרחיב את דבריהם לאור מה שהם כתבו במקומות נוספים.

א. הסבר רש"י

כתב רש"י:

כמתאֹננים - אין 'מתאוננים' אלא לשון עלילה. מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום. וכן הוא אומר בשמשון: 'כי תואנה הוא מבקש' (שופטים יד, ד).
רע באזני ד' - תואנה שהיא רעה באזני ד', שמתכוונים שתבא באזניו ויקניט. אמרו: אוי לנו, כמה לָבַטְנוּ [כלומר: טרחנו] בדרך הזה שלושה ימים, שלא נחנו מעינוי הדרך.
ויחר אפו - אני הייתי מתכוון לטובתכם, שתכנסו לארץ מיד.

יש לעיין בדברי רש"י: מתחילת דבריו נראה כאילו החטא היה שהם רצו לפרוש מהמקום ורק חיפשו עלילה. אבל מהמשך דבריו נראה שהחטא היה שהם התלוננו כמה קשה הדרך.

כתב על כך ה"באר יצחק":

לא נזכר בכתוב כלל מה הוא התואנה הזאת, לפי שהוא דבר הלמד מענינו, שלמעלה אמר: 'ויסעו מהר ד' דרך שלשת ימים' (י, לג), ומובן אם כן שהתרעמו על לכתם במדבר.

כלומר: תחילה הסביר רש"י שהם חיפשו עלילה לפרוש מהמקום, ואחר כך הסביר רש"י מה היו הדברים שהם אמרו.

כעין זה נאמר גם במדרש אגדה (בובר):

ויהי העם כמתאֹננים - כמבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי הקדוש ברוך הוא, שאין 'כמתאוננים' אלא לשון עלילה, שנאמר: 'כי תואנה הוא מבקש' (שופטים יד, ד).
ומה היו אומרים? רעה עשה לנו המקום שהטריחנו ללכת שלושת ימים רצופים.
והקב"ה לא עשה אלא לטובתם, כדי שיכנסו לארץ מיד, וְאֵלוּ חשבו לרע, לפיכך היה רע באזני ד'.

דברים אלו יש בהם לימוד גדול לדורות: פעמים רבות הקב"ה עושה עמנו חסדים גדולים, ולפעמים החסדים הללו דורשים מאתנו מאמץ, ויש אנשים שבמקום לראות את גודל החסד, הם מתלוננים על מה שעושה להם ד'!

דברים דומים כתב רש"י במקומות נוספים.

1. הסבר רש"י בפרשת חקת

בפרשת חֻקַת (פרק כ"א) נאמר:

ד. ויסעו מֵהֹר ההר דרך ים סוף לִסְבֹב את ארץ אדום, ותקצר נפש העם בדרך.
ה. וידבר העם באלקים ובמשה: למה העליתֻנו ממצרים למות במדבר, כי אין לחם ואין מים, ונפשנו קצה בלחם הקְלֹקֵל.
ו. וישלח ד' בעם את הנחשים השרפים וַיְנַשְכוּ את העם, וימת עם רב מישראל.

הסביר רש"י שם:

בלחם הקלוקל - לפי שהמן נבלע באיברים קראוהו 'קלוקל'. אמרו: עתיד המן הזה שיתפח בְּמֵעֵינוּ, כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא?!
וינשכו את העם - יבא נחש שלקה על הוצאת דבה ויפרע ממוציאי דבה. יבא נחש שכל המינין נטעמים לו טעם אחד ויפרע מכפויי טובה, שדבר אחד משתנה להם לכמה טעמים.

הסביר ה"חפץ חיים" בספרו "שמירת הלשון" (ח"ב פרשת חקת):

"כי תפשו מעשה נחש, שדבר גם כן על הקדוש ברוך הוא, ואמר שלפיכך לא הרשה אלקים לאכול מעץ הדעת: 'כי יֹדֵעַ אלקים כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים' (בראשית ג, ה), לפיכך מנע הטוב מכם. ואף כאן, מה שנתן להם המן הוא לחם הקלוקל, והוא עתיד להפרע מכם על ידו, וכפירוש רש"י, שיתפח במעיים כאשר לא יהיו זכאים כל כך, כי הוא רוצה להתנהג עמהם במדת הדין. ובאמת לא כן הוא, כי למען רחמיו וחסדיו נתן להם לחם מן השמים, שאין בו שום פסולת, מה שלא נתן הלחם הזה אפילו לאבות הקדושים. וכמו שכתוב: 'ויאכִלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבֹתיך, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ד' יחיה האדם' (דברים ח, ג). וגם רצה למעט להם טירחה, שהלא ידוע, שענן ד' היה שוכן עמהם, וכתוב בתורה: 'ויד [כלומר: מקום] תהיה לך מחוץ למחנה [ופירש רש"י: חוץ לענן], ויצאת שמה חוץ' (דברים כג, יג). ולפיכך נתן להם לאכול מן, שאין בו שום פסולת, והיה נבלע באיברים, ויהיו תמיד נקיים וטהורים. ועל כן אמרו אחר כך: 'חטאנו כי דברנו בד'' (ז), שהוא מורה על רחמים, שנתן לנו את המן ברחמיו.

אם כן ד' רצה לחסוך להם את הטירחה לצאת מחוץ למחנה, והם פירשו את הדבר לרעה, כאילו ח"ו ד' רוצה להרוג אותם בתפיחת מעיהם.

2. הסבר רש"י בפרשת דברים

בפרשת דברים (פרק א') נאמר:

כז. ותרגנו באהליכם ותאמרו: בְּשִׂנְאַת ד' אֹתנו הוציאנו מארץ מצרים, לתת אֹתנו ביד האמֹרי להשמידנו.
כח. אנה אנחנו עֹלים, אחינו המסו את לבבנו לאמר: עם גדול ורם ממנו, ערים גדֹלֹת ובצורֹת בשמים, וגם בני ענקים ראינו שם.

כתב רש"י שם:

ותמרו - לשון התרסה, התרסתם כנגד מאמרו.
ותרגנו - לשון הרע, וכן: 'דברי נרגן' (משלי יח, ח), אדם המוציא דבה.
בשנאת ד' אֹתנו - והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו. משל הדיוט אומר: 'מה דבלבך על רחמך, מה דבלביה עלך'.
בשנאת ד' אֹתנו הוציאנו מארץ מצרים - הוצאתו לשנאה היתה. משל למלך בשר ודם, שהיו לו שני בנים, ויש לו שתי שדות. אחת של שקיא [- שיש לה מעין המשקה אותה], ואחת של בעל [- שאין לה מעין המשקה אותה, אלא צריכה לגשם]. למי שהוא אוהב נותן של שקיא, ולמי שהוא שונא נותן לו של בעל. ארץ מצרים של שקיא היא, שנילוס עולה ומשקה אותה, וארץ כנען של בעל, והוציאנו ממצרים לתת לנו את ארץ כנען.

ד' רצה להביא אותם למקום הטוב ביותר בכל העולם: ארץ ישראל, והם פירשו את הדבר כאילו ד' לא רוצה לתת להם את ארץ מצרים, שבה הנילוס משקה את השדות.

ב. הסבר הרמב"ן

הסבר אחר כתב הרמב"ן:

ויהי העם כמתאֹננים ...הנכון בעיני, כי כאשר נתרחקו מהר סיני שהיה קרוב לישוב, ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא במסע הראשון, היו מצטערים בעצמם לאמר: מה נעשה, ואיך נחיה במדבר הזה, ומה נאכל, ומה נשתה, ואיך נסבול העמל והענוי, ומתי נצא ממנו, מלשון: 'מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו' (איכה ג, לט), שהוא לשון כואב ומצטער על עצמו, וכן: 'בן אוני' (בראשית לה, יח) - בן צערי, 'ואנו [מלשון אנינות ("מצודת דוד" שם)] הדייגים ואבלו' (ישעיה יט, ח). וכאשר אמר הכתוב כי היו כואבים ומצטערים כבר הזכיר וְסִפֵּר החטא.
ואמר: 'כמתאוננים', כי היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים. והיה רע בעיני ד', שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם, והם היו כאנוסים ומוכרחין, מתאוננים ומתרעמים על ענינם. ולכך אמר בשנייה (פסוק ד): 'וישובו ויבכו גם בני ישראל', כי היה חטאם הראשון להתרעם על חסרון הנאותיהם במדבר, וישובו עוד לעשות כענין ההוא, ולא לקחו מוסר על אש ד' שבערה בם.

לפי הרמב"ן החטא היה שהם הראו את עצמם שהמציאות שבה הם נמצאים כואבת להם, והיתה בכך כפיות טובה, כיון שבאמת היה להם כל טוב, גם גשמי, כמו המן והבאר והעננים, וגם רוחני, שקיבלו את התורה ובנו את המשכן והשכינה שרתה בתוכם.

יש לציין שהרמב"ן באמרו: "שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם, והם היו כאנוסים ומוכרחין מתאוננים ומתרעמים על ענינם", רומז לפסוק בפרשת כי תבוא (כח, מז): "תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל".

רבינו בחיי שם, בפרשת כי תבוא, כתב:

תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה - יאשימנו הכתוב בעבדו ד' יתברך ולא היתה העבודה בשמחה, לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצוות, והשמחה במעשה המצוה - מצוה בפני עצמה. מלבד השכר שיש לו על המצוה - יש לו שכר על השמחה, ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשאה בשמחה. ולכך צריך שיעשה אדם המצוות בשמחה ובכוונה שלמה.

דברים דומים כתב ספר הכוזרי (ג, יא):

...יצוה הבורא מהשמחה במה שחננו, כמו שאמר: 'ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' אלקיך'... השבח הולך אחרי השמחה.

כעין דברי הרמב"ן על פסוקנו כתב גם רבנו בחיי בקיצור:

ויהי העם כמתאוננים - מלשון: 'מה יתאונן אדם חי' (איכה ג, לט), כי היו כואבים ומצטערים בהכנסם עתה במדבר, והתאוננות זה היה רע באזני ד', לפי שלא היו הולכים שמחים, אלא מוכרחים ודואגים.

דברים אלו של הרמב"ן ורבנו בחיי דומים למה שכתב הרמב"ן בפרשת יתרו.

1. הסבר הרמב"ן בפרשת יתרו

בפרשת יתרו נאמר:

ויאמר משה אל העם: אל תִירָאוּ, כי לבעבוּר נסות אתכם בא האלקים, ובעבוּר תהיה יראתו על פניכם לבלתי תֶחֱטָאוּ.
(שמות כ, יז)

כתב שם הרמב"ן (אחרי שהביא את ההסברים של רש"י ושל הרמב"ם):

ועל דעתי הוא נסיון ממש. יאמר: הנה רצה האלקים לנסותכם התשמרו מצוותיו, כי הוציא מלבכם כל ספק, ומעתה יראה הישכם אוהבים אותו, ואם תחפצו בו ובמצוותיו. וכן כל לשון 'נסיון' בחינה: 'ללכת באלה כי לא נסיתי' (ש"א יז, לט) - לא בחנתי נפשי מעולם ללכת בהם.
ויתכן שיהיה הנסיון הזה בטובה, כי האדון פעם ינסה עבדו בעבודה קשה, לדעת אם יסבלנה לאהבתו, ופעם ייטיב עמו, לדעת אם יגמול אותו בטובה אשר עשה עמו, להוסיף לאדוניו עבודה וכבוד. כענין שאמרו חכמים (שמות רבה לא, כ): 'אשרי אדם שעומד בנסיוניו, שאין לך בריה שאין הקדוש ברוך הוא מנסה אותה, העשיר מנסה אותו אם תהיה ידו פתוחה לעניים, העני מנסה אותו אם יוכל לקבל יסורין' וכו'. ולכך אמר הכתוב: הטיב לכם האלקים להראותכם את כבודו, אשר לא עשה כן לכל גוי, לנסותכם אם תגמלו לפניו כטובה אשר עשה עמכם להיות לו לעם נחלה, כענין שאמר: 'הלד' תגמלו זאת' (דברים לב, ו), ואמר: 'רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם' (עמוס ג, ב), כי העמים אינם חייבים לי ככם אשר ידעתי אתכם פנים בפנים.

כלומר: ד' משפיע שפע טוב על אנשים, וגם בטוב הזה יש ניסיון כיצד הם יתיחסו לטוב הגדול שד' משפיע עליהם.

2. הסבר הרש"ר הירש

בהמשך לדברי הרמב"ן הדגיש הרש"ר הירש שבני ישראל היו צריכים לשמוח במעלות הרוחניות שהם קיבלו, על אף הקשיים הגשמיים:

ראינו בפסוקים הקודמים: משה קיבל בשמחה את הנהגת ד', והוא היה מוכן ללכת אחריו במדבר ובישימון מעתה ועד עולם. בהתמסרות גמורה וחסרת פניות ביטל את רצונו לרצון ד', ובכך גילה את הרוח ואת השקפת החיים שהיתה ראויה להיות נחלת העם כולו בכל חלקיו. אך העם היה עדיין רחוק משלמות רוחנית מוסרית זו: העם - בניגוד אל משה - היה כמתאוננים! הם היו כמתאבלים על עצמם (ראה פירוש בראשית לה, יח), הם ראו את עצמם כאילו מתו כבר, ונהגו, כביכול, אבילות על עצמם. ענן ד' עליהם, ארון ברית ד' לפניהם רק נתנו להם את תחושת הניתוק מכל העולם כולו, מתנאי חייו וגילוייו. והתמורה שקיבלו על כך, הקשר היחיד במינו עם ד', מקדש ד' בקרבם, התפקיד האלוקי שהלכו לקראתו - כל זה לא היה שוה להם, ולא נראה להם תמורה הולמת. הם לא הרגישו שזכו בחיים נעלים יותר, מלאי אושר ושובע שמחות, אלא הם ראו את עצמם כנתונים בארון מתים, והתאבלו על עצמם. העם היה רע: בריחוקו מד' היה מנוגד לאותה רוח ההולמת את ייעודו האלוקי. והוא לא היה רע 'בעיני ד'', אלא רע 'באזני ד'': הם ידעו שד' שומע את קול לבבם, וכיוונו קול זה כלפיו, האשימו אותו שקיפחו בעטיו את הערך ואת המשמעות של חייהם.

ג. השוואת הסבר רש"י והסבר הרמב"ן

יש לציין שדברי רש"י בהסבר המלים "רע באזני ד'", שד' עשה לטובה ובני ישראל פירשו את הדבר לרעה, ודברי הרמב"ן בהסבר המלים "ויהי העם כמתאֹננים", שבני ישראל לא שמחו בכל הטובה שד' נתן להם, דומים מאד: בני ישראל היו צריכים להתבונן במה שד' עשה להם, ולהבין שאת הכל עשה ד' לטובתם, ומתוך כך לשמוח בהם שמחה גדולה, וכמובן לא להתלונן על כך.

יהי רצון שנצליח תמיד לראות את הטוב בכל מה שד' עושה, ולשמוח בו, ולהודות עליו, ואף פעם לא להיכשל בעצבות מתוך פירוש לא נכון של הדברים.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך