פסוק א:ויהי העם כמתאננים. אין העם אלא רשעים וכן הוא אומר (שמות יז, ד) מה אעשה לעם הזה, ואומר (ירמיה יג, י) העם הרע הזה. וכשהם כשרים קרואים עמי, שנאמר (שמות ה) שלח את עמי, (מיכה ו ג) עמי מה עשיתי לך:
פסוק א:כמתאננים. אין מתאוננים אלא לשון עלילה מבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום וכן הוא אומר בשמשון (שופטים יד ד) כי תאנה הוא מבקש:
פסוק א:רע באזני ה'. תואנה שהיא רעה באזני ה' שמתכונים שתבא באזניו ויקניט אמרו אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזה שלשה ימים, שלא נחנו מענוי הדרך:
פסוק א:ויחר אפו. אני הייתי מתכון לטובתכם שתכנסו לארץ מיד:
פסוק א:בקצה המחנה. במקצין שבהם לשפלות, אלו ערב רב רבי שמעון בן מנסיא אומר בקצינים שבהם ובגדולים:
פסוק ב:ויצעק העם אל משה. משל למלך בשר ודם שכעס על בנו והלך הבן אצל אוהבו של אביו ואמר לו צא ובקש עלי מאבא:
פסוק ב:ותשקע האש. שקעה במקומה בארץ שאלו חזרה לאחת הרוחות היתה מקפלת והולכת כל אותו הרוח:
פסוק ד:והאספסף. אלו ערב רב שנאספו אליהם בצאתם ממצרים:
פסוק ד:וישבו. גם בני ישראל ויבכו עמהם:
פסוק ד:מי יאכלנו בשר. וכי לא היה להם בשר, והלא כבר נאמר (שמות יב, לח) וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר וגו' ואם תאמר אכלום, והלא בכניסתם לארץ נאמר (במדבר לב, א) ומקנה רב היה לבני ראובן וגו', אלא שמבקשים עלילה:
פסוק ה:אשר נאכל במצרים חנם. אם תאמר שמצריים נותנים להם דגים חנם, והלא כבר נאמר (שמות ה, יח) ותבן לא ינתן לכם, אם תבן לא היו נותנין להם חנם, דגים היו נותנין להם חנם, ומהו אומר חנם, חנם מן המצות:
פסוק ה:את הקשאים. אמר ר' שמעון מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו, מפני שהן קשים למניקות, אומרים לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק משל למלך וכו', כדאיתא בספרי:
פסוק ה:הקשאים. הם קוקומברי"ש בלע"ז [מלפפנים]:
פסוק ה:החציר. כרישין פוריל"ש ותרגומו ית בוציניא וכו':
פסוק ו:אל המן עינינו. מן בשחר מן בערב:
פסוק ז:והמן כזרע גד. מי שאמר זה לא אמר זה, ישראל אומרים בלתי אל המן עינינו, והקדוש ברוך הוא הכתיב בתורה והמן כזרע גד וגו', כלומר ראו באי עולם על מה מתלוננים בני, והמן כך וכך הוא חשוב:
פסוק ז:כזרע גד. עגול כגדא זרע אליינדר"א [כוסבר]:
פסוק ז:הבדלח. שם אבן טובה קריסט"ל:
פסוק ח:שטו. אין שיט אלא לשון טיול אישבני"ר בלא עמל:
פסוק ח:וטחנו ברחים וגו'. לא ירד בריחים ולא בקדירה ולא במדוכה אלא משתנה היה טעמו לנטחנין ולנדוכין ולמבשלין:
פסוק ח:לשד השמן. לחלוח של שמן, כך פרשו דונש ודומה לו (תהלים לב, ד) נהפך לשדי בחרבוני קיץ. והלמ"ד יסוד, נהפך לחלוחי בחרבוני קיץ. ורבותינו פרשוהו לשון שדים, אך אין ענין שדים אצל שמן. ואי אפשר לומר לשד השמן לשון (דברים לב, טו) וישמן ישורון, שאם כן היה המי"ם נקוד קמ"ץ קטן וטעמו למטה תחת המי"ם, עכשיו שהמי"ם נקוד פת"ח קטן והטעם תחת השי"ן, לשון שמן הוא, והשי"ן הנקודה בקמץ גדול ואינה נקודה בפתח קטן מפני שהוא סוף פסוק. דבר אחר לשד לשון נוטריקון ליש שמן דבש, כעיסה הנלושה בשמן וקטופה בדבש. ותרגום של אונקלוס דמתרגם דליש במשחא, נוטה לפתרונו של דונש, שהעיסה הנלושה בשמן, לחלוחית שמן יש בה:
פסוק י:בכה למשפחתיו. משפחות משפחות נאספים ובוכים לפרסם תרעמתן בגלוי ורבותינו אמרו למשפחתיו על עסקי משפחות, על עריות הנאסרות להם:
פסוק יב:כי תאמר אלי. שאתה אומר אלי שאהו בחיקך והיכן אמר לו כן, לך נחה את העם (שמות לב), ואומר (שם ו) ויצום אל בני ישראל, על מנת שיהיו סוקלים אתכם ומחרפים אתכם:
פסוק יב:על האדמה אשר נשבעת לאבתיו. אתה אומר לי לשאתם בחיקי:
פסוק טו:ואם ככה את עשה לי. תשש כחו של משה כנקבה כשהראהו הקדוש ברוך הוא הפרענות שהוא עתיד להביא עליהם על זאת אמר לפניו, אם כן הרגני תחלה:
פסוק טו:ואל אראה ברעתי. ברעתם היה לו לכתוב, אלא שכנה הכתוב וזה אחד מתקוני סופרים בתורה לכנוי ולתקון הלשון:
פסוק טז:אספה לי. הרי תשובה לתלנתך שאמרת לא אוכל אנכי לבדי והזקנים הראשונים היכן היו, והלא אף במצרים ישבו עמהם, שנאמר (שמות ג, טז) לך ואספת את זקני ישראל, אלא באש תבערה מתו. וראויים היו לכך מסיני, דכתיב (שמות כד) ויחזו את האלהים, שנהגו קלות ראש, כנושך פתו ומדבר בפני המלך. וזהו (שם) ויאכלו וישתו, ולא רצה הקדוש ברוך הוא לתן אבלות במתן תורה ופרע להם כאן:
פסוק טז:אשר ידעת כי הם וגו'. אותם שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרים בעבודת פרך והיו מרחמים עליהם ומכים על ידם, שנאמר (שמות ה, יד) ויכו שוטרי בני ישראל, עתה יתמנו בגדלתן כדרך שנצטערו בצרתן:
פסוק טז:ולקחת אתם. קחם בדברים, אשריכם שנתמניתם פרנסים על בניו של מקום:
פסוק טז:והתיצבו שם עמך. כדי שיראו ישראל וינהגו בהם גדלה וכבוד ויאמרו חביבין אלה שנכנסו עם משה לשמוע דבור מפי הקב,, ה:
פסוק יז:וירדתי. זו אחת מעשר ירידות הכתובות בתורה:
פסוק יז:ודברתי עמך. ולא עמהם:
פסוק יז:ואצלתי. כתרגומו וארבי, כמו (שמות כד, יא) ואל אצילי בני ישראל:
פסוק יז:ושמתי עליהם. למה משה דומה באותה שעה, לנר שמנח על גבי מנורה והכל מדליקין המנו, ואין אורו חסר כלום:
פסוק יז:ונשאו אתך. התנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם טורח בני, שהם טרחנים וסרבנים:
פסוק יז:ולא תשא אתה לבדך. הרי תשובה למה שאמרת לא אוכל אנכי לבדי:
פסוק יח:התקדשו. הזמינו עצמכם לפרענות, וכן הוא אומר (ירמיה יב, ג) והקדשם ליום הרגה:
פסוק כ:עד חדש ימים. זו בכשרים שמתמצין על מטותיהן ואחר כך נשמתן יוצאה, וברשעים הוא אומר הבשר עודנו בין שניהם, כך היא שנויה בספרי, אבל במכילתא שנויה חלוף הרשעים אוכלין ומצטערין שלשים יום והכשרים הבשר עודנו בין שניהם:
פסוק כ:עד אשר יצא מאפכם. כתרגומו דתקוצון ביה, יהא דומה לכם כאלו אכלתם ממנו יותר מדאי עד שיוצא ונגעל לחוץ דרך האף:
פסוק כ:והיה לכם לזרא. שתהיו מרחקין אותו יותר ממה שקרבתם ובדברי רבי משה הדרשן ראיתי שיש לשון שקורין לחרב זרא:
פסוק כ:את ה' אשר בקרבכם. אם לא שנטעתי שכינתי ביניכם, לא גבה לבבכם לכנס לכל הדברים הללו:
פסוק כא:שש מאות אלף רגלי. לא חש למנות את הפרט שלשת אלפים היתרים ור' משה הדרשן פרש שלא בכו אלא אותן שיצאו ממצרים:
פסוק כב:הצאן ובקר ישחט. זה אחד מארבעה דברים שהיה רבי עקיבא דורש ואין רבי שמעון דורש כמותו רבי עקיבא אומר שש מאות אלף רגלי, ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים, הצאן ובקר וגו', הכל כמשמעו, מי יספיק להם, כענין שנאמר (ויק' כה) ומצא כדי גאלתו. ואיזו קשה, זו או (במ' כ) שמעו נא המרים, אלא לפי שלא אמר ברבים חסך לו הכתוב ולא נפרע ממנו, וזו של מריבה היתה בגלוי, לפיכך לא חסך לו הכתוב. רבי שמעון אומר חס ושלום לא עלתה על דעתו של אותו צדיק כך, מי שכתוב בו (במ' יב) בכל ביתי נאמן הוא, יאמר אין המקום מספיק לנו, אלא כך אמר שש מאות אלף רגלי וגו' ואתה אמרת בשר אתן לחדש ימים, ואחר כך תהרוג אמה גדולה כזו, הצאן ובקר ישחט להם כדי שיהרגו, ותהא אכילה זו מספקתן עד עולם, וכי שבחך הוא זה, אומרים לו לחמור טול כור שעורים ונחתוך ראשך. השיבו הקדוש ברוך הוא ואם לא אתן יאמרו שקצרה ידי, הטוב בעיניך שיד ה' תקצר בעיניהם, יאבדו הם ומאה כיוצא בהם ואל תהי ידי קצרה לפניהם אפלו שעה אחת:
פסוק כג:עתה תראה היקרך דברי. רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר אי אפשר לעמוד על התפל, מאחר שאינן מבקשים אלא עלילה לא תספיק להם, סופן לדון אחריך, אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה, יאמרו דקה בקשנו, ואם אתה נותן להם דקה, יאמרו גסה בקשנו, חיה ועוף בקשנו, דגים וחגבים בקשנו, אמר לו אם כן יאמרו שקצרה ידי אמר לפניו הריני הולך ומפיסן. אמר לו עתה תראה היקרך דברי, שלא ישמעו לך. הלך משה לפיסן אמר להם היד ה' תקצר, (תהלים עח, כ) הן הכה צור ויזובו מים וגו' הגם לחם יוכל תת, אמרו פשרה היא זו, אין בו כח למלאת שאלתנו. וזהו שנאמר ויצא משה וידבר אל העם, כיון שלא שמעו לו ויאסף שבעים איש וגו':
פסוק כה:ולא יספו. לא נתנבאו אלא אותו היום לבדו, כך מפורש בספרי, ואונקלוס תרגם ולא פסקין, שלא פסקה נבואה מהם:
פסוק כו:וישארו שני אנשים. מאותן שנבחרו אמרו אין אנו כדאין לגדלה זו:
פסוק כו:והמה בכתבים. במבוררים שבהם לסנהדרין, ונכתבו כלם נקובים בשמות, ועל ידי גורל, לפי שהחשבון עולה לשנים עשר שבטים, ששה ששה לכל שבט ושבט חוץ משני שבטים שאין מגיע אליהם אלא חמשה חמשה אמר משה, אין שבט שומע לי לפחות משבטו זקן אחד. מה עשה, נטל שבעים ושנים פתקין וכתב על שבעים זקן, ועל שנים חלק וברר מכל שבט ושבט ששה, והיו שבעים ושנים. אמר להם טלו פתקיכם מתוך קלפי, מי שעלה בידו זקן, נתקדש, ומי שעלה בידו חלק אמר לו המקום לאחפץ בך:
פסוק כז:וירץ הנער. יש אומרים גרשום בן משה היה:
פסוק כח:כלאם. הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליהם דבר אחר תנם אל בית הכלא, לפי שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ:
פסוק כט:המקנא אתה לי. הקנאי אתה לי, הקנאתי אתה מקנא:
פסוק כט:לי. כמו בשבילי כל לשון קנאה אדם הנותן לב על הדבר או לנקום או לעזור אינפרינמינ"ט בלע"ז אוחז בעבי המשא:
פסוק ל:ויאסף משה. מפתח אהל מועד:
פסוק ל:אל המחנה. נכנסו איש לאהלו:
פסוק ל:ויאסף. לשון כניסה אל הבית, כמו (דברים כב, ב) ואספתו אל תוך ביתך, ואב לכלם (תהלים לט) יצבר ולא ידע מי אספם, מלמד שלא הביא עליהם פרענות עד שנכנסו הצדיקים איש לאהלו:
פסוק לא:ויגז. ויפריח, וכן (תהלים צ, י) כי גז חיש, וכן (נחום א, יב) נגזו ועבר:
פסוק לא:ויטש. ויפשוט, כמו (שמואל א' ל, טז) והנה נטשים על פני כל הארץ, (יחזקאל כט, ה) ונטשתיך המדברה:
פסוק לא:וכאמתים. פורחות בגובה עד שהן כנגד לבו של אדם, כדי שלא יהא טורח באסיפתן לא להגביה ולא לשחות:
פסוק לב:הממעיט. מי שאוסף פחות מכלם, העצלים והחגרים, אסף עשרה חמרים:
פסוק לב:וישטחו. עשו אותן משטיחין משטיחין:
פסוק לג:טרם יכרת. כתרגומו עד לא פסק דבר אחר אינו מספיק לפסקו בשניו עד שנשמתו יוצאה: