א וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאָזְנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָה֙ וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר־בָּם֙ אֵ֣שׁ יְהוָ֔ה וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַֽמַּחֲנֶֽה׃ ב וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיִּתְפַּלֵּ֤ל מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהוָ֔ה וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ׃ ג וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא תַּבְעֵרָ֑ה כִּֽי־בָעֲרָ֥ה בָ֖ם אֵ֥שׁ יְהוָֽה׃ ד וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר׃ ה זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים׃ ו וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ׃ ז וְהַמָּ֕ן כִּזְרַע־גַּ֖ד ה֑וּא וְעֵינ֖וֹ כְּעֵ֥ין הַבְּדֹֽלַח׃ ח שָׁטוּ֩ הָעָ֨ם וְלָֽקְט֜וּ וְטָחֲנ֣וּ בָרֵחַ֗יִם א֤וֹ דָכוּ֙ בַּמְּדֹכָ֔ה וּבִשְּׁלוּ֙ בַּפָּר֔וּר וְעָשׂ֥וּ אֹת֖וֹ עֻג֑וֹת וְהָיָ֣ה טַעְמ֔וֹ כְּטַ֖עַם לְשַׁ֥ד הַשָּֽׁמֶן׃ ט וּבְרֶ֧דֶת הַטַּ֛ל עַל־הַֽמַּחֲנֶ֖ה לָ֑יְלָה יֵרֵ֥ד הַמָּ֖ן עָלָֽיו׃ י וַיִּשְׁמַ֨ע מֹשֶׁ֜ה אֶת־הָעָ֗ם בֹּכֶה֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו אִ֖ישׁ לְפֶ֣תַח אָהֳל֑וֹ וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ מְאֹ֔ד וּבְעֵינֵ֥י מֹשֶׁ֖ה רָֽע׃ יא וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־יְהוָ֗ה לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹא־מָצָ֥תִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ לָשׂ֗וּם אֶת־מַשָּׂ֛א כָּל־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי׃ יב הֶאָנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם־אָנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָאֹמֵן֙ אֶת־הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַאֲבֹתָֽיו׃ יג מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכָל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־יִבְכּ֤וּ עָלַי֙ לֵאמֹ֔ר תְּנָה־לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה׃ יד לֹֽא־אוּכַ֤ל אָנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי׃ טו וְאִם־כָּ֣כָה ׀ אַתְּ־עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הָרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם־מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וְאַל־אֶרְאֶ֖ה בְּרָעָתִֽי׃ טז וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֶסְפָה־לִּ֞י שִׁבְעִ֣ים אִישׁ֮ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אֲשֶׁ֣ר יָדַ֔עְתָּ כִּי־הֵ֛ם זִקְנֵ֥י הָעָ֖ם וְשֹׁטְרָ֑יו וְלָקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִֽתְיַצְּב֥וּ שָׁ֖ם עִמָּֽךְ׃ יז וְיָרַדְתִּ֗י וְדִבַּרְתִּ֣י עִמְּךָ֮ שָׁם֒ וְאָצַלְתִּ֗י מִן־הָר֛וּחַ אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יךָ וְשַׂמְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֑ם וְנָשְׂא֤וּ אִתְּךָ֙ בְּמַשָּׂ֣א הָעָ֔ם וְלֹא־תִשָּׂ֥א אַתָּ֖ה לְבַדֶּֽךָ׃ יח וְאֶל־הָעָ֨ם תֹּאמַ֜ר הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמָחָר֮ וַאֲכַלְתֶּ֣ם בָּשָׂר֒ כִּ֡י בְּכִיתֶם֩ בְּאָזְנֵ֨י יְהוָ֜ה לֵאמֹ֗ר מִ֤י יַאֲכִלֵ֙נוּ֙ בָּשָׂ֔ר כִּי־ט֥וֹב לָ֖נוּ בְּמִצְרָ֑יִם וְנָתַ֨ן יְהוָ֥ה לָכֶ֛ם בָּשָׂ֖ר וַאֲכַלְתֶּֽם׃ יט לֹ֣א י֥וֹם אֶחָ֛ד תֹּאכְל֖וּן וְלֹ֣א יוֹמָ֑יִם וְלֹ֣א ׀ חֲמִשָּׁ֣ה יָמִ֗ים וְלֹא֙ עֲשָׂרָ֣ה יָמִ֔ים וְלֹ֖א עֶשְׂרִ֥ים יֽוֹם׃ כ עַ֣ד ׀ חֹ֣דֶשׁ יָמִ֗ים עַ֤ד אֲשֶׁר־יֵצֵא֙ מֵֽאַפְּכֶ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם לְזָרָ֑א יַ֗עַן כִּֽי־מְאַסְתֶּ֤ם אֶת־יְהוָה֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבְּכֶ֔ם וַתִּבְכּ֤וּ לְפָנָיו֙ לֵאמֹ֔ר לָ֥מָּה זֶּ֖ה יָצָ֥אנוּ מִמִּצְרָֽיִם׃ כא וַיֹּאמֶר֮ מֹשֶׁה֒ שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ רַגְלִ֔י הָעָ֕ם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַתָּ֣ה אָמַ֗רְתָּ בָּשָׂר֙ אֶתֵּ֣ן לָהֶ֔ם וְאָכְל֖וּ חֹ֥דֶשׁ יָמִֽים׃ כב הֲצֹ֧אן וּבָקָ֛ר יִשָּׁחֵ֥ט לָהֶ֖ם וּמָצָ֣א לָהֶ֑ם אִ֣ם אֶֽת־כָּל־דְּגֵ֥י הַיָּ֛ם יֵאָסֵ֥ף לָהֶ֖ם וּמָצָ֥א לָהֶֽם׃ כג וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הֲיַ֥ד יְהוָ֖ה תִּקְצָ֑ר עַתָּ֥ה תִרְאֶ֛ה הֲיִקְרְךָ֥ דְבָרִ֖י אִם־לֹֽא׃ כד וַיֵּצֵ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּר֙ אֶל־הָעָ֔ם אֵ֖ת דִּבְרֵ֣י יְהוָ֑ה וַיֶּאֱסֹ֞ף שִׁבְעִ֥ים אִישׁ֙ מִזִּקְנֵ֣י הָעָ֔ם וַֽיַּעֲמֵ֥ד אֹתָ֖ם סְבִיבֹ֥ת הָאֹֽהֶל׃ כה וַיֵּ֨רֶד יְהוָ֥ה ׀ בֶּעָנָן֮ וַיְדַבֵּ֣ר אֵלָיו֒ וַיָּ֗אצֶל מִן־הָר֙וּחַ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו וַיִּתֵּ֕ן עַל־שִׁבְעִ֥ים אִ֖ישׁ הַזְּקֵנִ֑ים וַיְהִ֗י כְּנ֤וֹחַ עֲלֵיהֶם֙ הָר֔וּחַ וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ וְלֹ֥א יָסָֽפוּ׃ כו וַיִּשָּׁאֲר֣וּ שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֣ים ׀ בַּֽמַּחֲנֶ֡ה שֵׁ֣ם הָאֶחָ֣ד ׀ אֶלְדָּ֡ד וְשֵׁם֩ הַשֵּׁנִ֨י מֵידָ֜ד וַתָּ֧נַח עֲלֵיהֶ֣ם הָר֗וּחַ וְהֵ֙מָּה֙ בַּכְּתֻבִ֔ים וְלֹ֥א יָצְא֖וּ הָאֹ֑הֱלָה וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ בַּֽמַּחֲנֶֽה׃ כז וַיָּ֣רָץ הַנַּ֔עַר וַיַּגֵּ֥ד לְמֹשֶׁ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֶלְדָּ֣ד וּמֵידָ֔ד מִֽתְנַבְּאִ֖ים בַּֽמַּחֲנֶֽה׃ כח וַיַּ֜עַן יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן מְשָׁרֵ֥ת מֹשֶׁ֛ה מִבְּחֻרָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנִ֥י מֹשֶׁ֖ה כְּלָאֵֽם׃ כט וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה הַֽמְקַנֵּ֥א אַתָּ֖ה לִ֑י וּמִ֨י יִתֵּ֜ן כָּל־עַ֤ם יְהוָה֙ נְבִיאִ֔ים כִּי־יִתֵּ֧ן יְהוָ֛ה אֶת־רוּח֖וֹ עֲלֵיהֶֽם׃ ל וַיֵּאָסֵ֥ף מֹשֶׁ֖ה אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה ה֖וּא וְזִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ לא וְר֜וּחַ נָסַ֣ע ׀ מֵאֵ֣ת יְהוָ֗ה וַיָּ֣גָז שַׂלְוִים֮ מִן־הַיָּם֒ וַיִּטֹּ֨שׁ עַל־הַֽמַּחֲנֶ֜ה כְּדֶ֧רֶךְ י֣וֹם כֹּ֗ה וּכְדֶ֤רֶךְ יוֹם֙ כֹּ֔ה סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּכְאַמָּתַ֖יִם עַל־פְּנֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ לב וַיָּ֣קָם הָעָ֡ם כָּל־הַיּוֹם֩ הַה֨וּא וְכָל־הַלַּ֜יְלָה וְכֹ֣ל ׀ י֣וֹם הַֽמָּחֳרָ֗ת וַיַּֽאַסְפוּ֙ אֶת־הַשְּׂלָ֔ו הַמַּמְעִ֕יט אָסַ֖ף עֲשָׂרָ֣ה חֳמָרִ֑ים וַיִּשְׁטְח֤וּ לָהֶם֙ שָׁט֔וֹחַ סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶֽה׃ לג הַבָּשָׂ֗ר עוֹדֶ֙נּוּ֙ בֵּ֣ין שִׁנֵּיהֶ֔ם טֶ֖רֶם יִכָּרֵ֑ת וְאַ֤ף יְהוָה֙ חָרָ֣ה בָעָ֔ם וַיַּ֤ךְ יְהוָה֙ בָּעָ֔ם מַכָּ֖ה רַבָּ֥ה מְאֹֽד׃ לד וַיִּקְרָ֛א אֶת־שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא קִבְר֣וֹת הַֽתַּאֲוָ֑ה כִּי־שָׁם֙ קָֽבְר֔וּ אֶת־הָעָ֖ם הַמִּתְאַוִּֽים׃ לה מִקִּבְר֧וֹת הַֽתַּאֲוָ֛ה נָסְע֥וּ הָעָ֖ם חֲצֵר֑וֹת וַיִּהְי֖וּ בַּחֲצֵרֽוֹת׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

דברי דוד

דוד הלוי סגל

פסוק ה:
אשר נאכל במצרים חנם כו' בלא מצות. דא"ל בחנם בלא נתינת מעות, דהא מה שהתרעמו צריך שתאמר שעכשיו אינו בחנם אלא צריך לתת דמים והא באמת היה להם המן ג"כ בחנם, אלא על המצות שלא היו צריכים לעשות מצות כדי שירד המן כדכתיב הנני ממטיר לכם כו' הילך בתורתי אם לא. וע"ד הפשט היה נ"ל לפרש דחנם היינו שבלאו הכי היו שבעים מצד, אכילות אחרות כדי שבעם, נמצא שמה שאוכל אח"כ הוא בחנם. ואגב נתרץ מה שקשה שהתחיל מי יאכילנו בשר וסיים בדגה ובקשואים כו', אלא דה"ק במצרים אכלנו רבוי דגים כ"כ דמה שאכלנו בתחילת הסעודה היה כדי להשביע ולא היינו צריכים לקינוח סעודה ואח"כ אכלנו עוד דגים אחרים בחנם כי לא היינו צריכים להם רק ע"י קינוח סעודה אכלנום, וזהו שאמר את הקשואים פירוש שאכלנו הדגה מחמת הקשואים דהיינו קינוח סעודה ואח"כ באכילת בשר שרגילים אחר הדגים לא יכולנו לאכול מחמת רבוי השובע, והקנוח לא מהני ועכשיו מי יאכילנו בשר אפילובלא קינוח סעודה, וע"כ אמרו ונפשנו יבשה, פירוש התרגום תאבה, פירוש שאנו תאבים לאכול וא"צ לקינוח סעודה אלא, שאין כל לאכול, אפילו הבשר שבמצרים לא אכלנו אותו ואפילו קינוח לא היה מועיל מרוב השובע כנ"ל בזה. ואף שאין דרכי בחבור זה רק ביאור דברי רש"י מ"מ העתקתי פה מחלק דרש שלי לרוב פשיטותו ולתרץ הקושיות:
פסוק י:
בוכה למשפחותיו כו' על עסקי משפחות של עריות. רבים מבקשים לתת טעם למה נעשה זה עכשיו דוקא ולא קודם. וי"מ שהמן היה מגלה ענין הזנות, כי מי שהיה ממזר נמצא חלק מן שלו, אצל אביו באמת ולא בחלק שסובר שהוא אביו. ולי נראה לדקדק עוד מ"ש וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו למה תלה הדבר תחילה בשמיעת משה אלא היה לו לומר ויבכו העם למשפחותיו וישמע משה. ונראה לתרץ דמצינו בגמרא חולין (דף ק"ט:) ובפיוט שכל מה שאסר לנו הקב"ה יש לנו מן האיסור היתר כגון נגד אשת איש יפת תואר נגד דם נדה דם בתולים נגד בשר בחלב כחל, ושמעתי מפי חותני הגאון מהר"ר יואל ז"ל (בעל הב"ח) דהיינו להשקיט יצרו של אדם שלא יתאוה לטעום טעם שיש באיסור, ע"כ הורה לו הקב"ה מין מאותו איסור בהיתר ולא יתאוה עוד לאיסור ובזה נראה שראו העם שנתן הקב"ה במן כל הטעמים שהם מתאוים כדי להשקיט דעתם בכל גווני והנה הם היו מתאוים לטעום טעם ביאת עריות ולא שקטה נפשם בביאות היתר, וע"כ אמרו דרך רמז מי יאכילנו בשר, הך. אכילה לשון ביאה כמו אכלה ומחתה פיה, ותאותם היה לבשר כלומר משפחתם שהם בשרם, וסמך הכתוב לזה ענין המן שהיה בו כל הטעמים כך, היו מתאוים לידע טעם ביאות האסורות, ואמרוהו דרך רמז מי יאכילנו בשר, ואמר הכתוב דבר זה שכוונתם היה שיהה כמו במן לידע כל הטעמים, וע"כ אמר איש לפתח אהלו דהיינו שראה זה את זה והתאוו זה לזה ובכו. ע"כ אמר הכתוב ויחר אף ה' מאד, שהבין מאמרם מי יאכילנו בשר, אבל משה לא הבין בזה אלא כפשוטו רק אחר שראה שבכו איש לפתח אהלו הרגיש שהתאוו זה לזה ע"כ אמר ובעיני משה רע, פירוש שלא הבין מחשבתם רק אחר שראה בעיניו שבוכים בפתחי אהליהם דוקא, כנ"ל נכון:
פסוק טו:
ואם ככה את עשה לי תשש כחו של משה כו'. מקשים הא קאי על הקב"ה, ויש מתרצים דהיה לו למשה לומר אתה אלא שלא היה בו כח לומר אלא את, וזה שיבוש. ויש לפרש דאת אינו דבוק אל ככה וראייה דיש פסיק בין ככה לאת, וא"כ ה"ק ואם ככה כאשר אתה מראה לי אז את עושה לי, פירוש שאני אהיה כנקבה ועלי יאמר לשון את שאהיה כנקבה. והנכון נראה דהא אין בהקב"ה מצד עצמו ח"ו לומר שיש שינוי בכחו אלא לענין השפעה שמשפיע לתת טובה לבני אדם, וזה תלוי בהמקבלים דהיינו אם הם צדיקים אז הם מוסיפים כח וגבורה לענין, שהקב"ה יוכל להשפיע ואין לו מעצור מצד מדת הדין, משא"כ כשאינם זוכים אז מחלישים כח ההשפעה של רחמים מצד מדת הדין, וא"כ שכח ההשפעה מלמעלה תלויה בכח המקבלים, ע"כ אמר כאן שתש כחו של משה, ובזה נחלש ג"כ הכח של מעלה ולא יוכל להשפיע למטה כביכול שתש כח של מעלה מחמת כח של משה מלמטה שניתש וזה תלוי בזה. כן הוא נכון:
פסוק טו:
ואל אראה ברעתי, ברעתם היה לו לכתוב אלא שכינה הכתוב וזה אחד מתקוני סופרים כו'. איני יודע למה לא נכתב ברעתם מה ריעותא יש בזה הלא גם אסתר אמרה כזה וראיתי באבדן מולדתי. ובאמת יש כאן נעלם מעין כל דברי המפרשים רש"י באיוב (ל"ב) וז"ל וירשיעו את איוב, זה אחד מן המקראות שתקנו סופרים את לשון הכתוב וירשיעו את המקום בשתיקתם היה לו לכתוב אלא שכינה הכתוב, וכן ואל אראה ברעתי ברעתך היה לו לכתוב אלא שכינה הכתוב כו' עכ"ל, הרי לפניך שכאן יש ט"ס הך ברעתם אלא צ"ל ברעתך דהיינו שרעה בעיני הקב"ה באבדן של ישראל ח"ו:
פסוק יז:
וירדתי, זו אחת מעשר ירידות דקשה ל"ל וירדתי, אל הכוונה דמצינו בחורבן ירושלים בסילוק שכינה דעשר עליות עלתה מלמטה למעלה, ממילא בתחילה כשירדה למטה היו עשר ירידות, וזו היא הכוונה של עשר ירידות עד שבאה למטה לכבודן של ישראל, כנ"ל:
פסוק כב:
הצאן ובקר ישחט כו' הכל כמשמעו יש לתמוה, מ"ש שהיה ר"ע דורש משמע דעכ"פ היה לו איזה דרשה ולא כמשמעו, ותו דהיאך עלה על דעתו של משה לומר כן וכמו שהקשה ע"ז ר' שמעון. ונ"ל דגם ר"ע היה לו דרשה אלא שהדרשה היא פשוטו של מקרא והיינו בדרך זה, דבודאי אין לייחס שום חסרון יכולת ח"ו ביד הקב"ה, אלא יש דברים שהם תלויים בבריאה שברא הקב"ה בשעת בריאת עולם, ויש לפעמים שאינם בבריאה הראשונה אלא שצריך להם בריאה חדשה כמאמר הכתוב ואם בריאה יברא ה', וחשב משה שאין מספיק לשש מאות אלף ואכלו חודש, דבר זה לא יספיק מן הבהמות שכבר נבראו אם לא שתקח מן כל העולם בהמות שלהם ותביאם, לכאן אלא צריך בזה לבריאה חדשה והקב"ה לא יברא בריה חדשה בשביל אלו החוטאים המכוונים למרוד בהקב"ה. ע"ז השיב לו השי"ת היד ה' תקצר, פירוש גם מה שנברא כבר, הוא רב מאוד ודי להספיק להם, וכ"ז שפיר אומר היד ה' תקצר לא אמר תחסר אלא דמה שבא מיד ה' בבריאה ראשונה לא קצרה מהיות בה די להספיק לכל באי עולם שיאכלו ביחד בפעם אחת וזמן הרבה וא"צ לבריאה חדשה. ע"כ סיים ואמר עתה תראה היקרך דברי, פירוש עתה שאין אלא בריאה ראשונה תראה שיקרך דברי ויהיה די. ור' שמעון לא דרש כמותו כי אפילו לפי מה שפירשנו יש חטא ביד משה במחשבתו זאת שיש חסרון בבריאה שלא די להם בריאה ראשונה. כנ"ל נכון בזה בס"ד:
פסוק כו:
והמה בכתובים כו' שבעים ושתים פתקין בס' ק"מ העתיק וז"ל, וא"ת למה הוצרך לע"ב פתקין לא היה ליטול רק י"ב ולכתוב על עשרה ששה ששה זקנים ועל שתים חמשה זקנים וכל נשיא יקח פתק ומי שיעלה בידו פתק של חמשה לא יברור משבט שלו רק ה' זקנים. ושמא י"ל א"כ אותו שבט שיעלה בידו ה' יהיה גנאי לכל השבט אבל עכשיו לא נתבזה רק אותו זקן לחוד שנטל פתק חלק ע"כ ולי נראה לתרץ דכל מי שיש לו זכות בפתק שלו צריך שיהיה נכתב באותו פתק מהו הזכות, כגון לעיל בפרשת נשא לענין פדיון בן לוי כתוב בפירוש בפתק שלו בן לוי, וכן כאן שצריך שיהיה כתוב בפתק שלו הזכות דהיינו זקן, ואם לא יהיו רק י"ב פתקין יהיה כתוב בכתב ששה ותו לא, ואין מפורסם מהו ששה לאיזה ענין הוא. ועי"ל אילו היה כל נשיא נוטל פתק אין שייך לומר על מי שנטל פתק של ה' לא חפץ המקום בך הא ודאי עכ"פ חפץ ה' בשבטו אלא שאין לו אלא ה' ועל אלו ה' חפץ המקום בהם, וזה נראה נכון:
פסוק כו:
עוד העתיק שם בספר הנ"ל, והקשה ה"ר יוסף כהן עדיין יש קנאה בדבר שמי שיכניס ידו תחילה מסברא יעלה בידו זקן שהוא הרוב ותירץ ה"ר שמשון בר, שמשון דכמו כן יוכלו לומר לאחרים מסברא שמן השבעים שנטלו תחילה יעלו לפחות לשנים מהם פתקי החלקים אלא שבחר בהם המקום, ומקשה בירושלמי שמ"מ יכולים לומר כיון שהאנשים היו רק ע"ב והפתקין היו ע"ב עכ"פ שיטלו ב' חלק וא"כ אין זה ראייה שלא חפץ בו המקום, ותירץ שם שהיו ע"ד פתקין ע"ב זקן וב' חלק עכ"ל. ועי"ל בפרשת נשא לענין פדיון בכור עם בן לוי: