פסוק ב:דבר אל כל עדת בני ישראל. למה כל עדת בני ישראל, שחזר כאן ואמר עשרת הדברות כולם בלשון רבים, לפי שעשרת הדברות נאמרו בלשון יחיד, לפי שצפה הקב"ה שעתידין לעשות העגל, וכדי שימצא משה רבינו מקום להתפלל עליהם לומר שלו נתנה התורה, עד שנתכפר להם ועשו המשכן ושרתה שכינה ביניהם, חזר ואמרם בלשון רבים, ולזה לא אמרם בקולות ולא ברעמים כדי שלא להרעידם ולא להפחידם, לפי שהם חביבין עליו כבן שאין האב מפחידו ומרעידו ומדבר עמו בנחת, ולזה ואמרת אליהם בנחת בלשון רך, וע"י שליח, כל זה כדי שלא להרעידם כמ"ש, וכמו שבמעמד הר סיני היו שם כולם, כן כאן אל כל עדת, וכדי שלא יהיה להם פתחון פה לומר ליחיד נתנה תורה, לזה חזר ואמר בלשון רבים:
פסוק ב:ומה שאמר קדושים ולא אמר גוי קדוש כמ"ש ואתם תהיו לי ממלכת וגו', זה יובן מהמדרש ז"ל, משל למלך שהיה לו מרתף של יין והושיב בו המלך שומרים, מהם נזירים ומהם שכורים, לעת ערב בא ליתן שכרם ונתן לשכורים שני חלקים ונתן לנזירים חלק אחד, אמרו לו אדוננו המלך לא כולנו שמרנו כאחד מפני מה אתה נותן להם ב' חלקים ולנו חלק אחד, א"ל אלו שכורים דרכם לשתות יין לפיכך אני נותן להם שני חלקים, כך העליונים לפי שאין יצה"ר מצוי ביניהם יש להם קדושה אחת שנאמר ובמאמר קדישין שאלתא, אבל התחתונים לפי שיצה"ר שולט בהם הלואי בשתי קדושות יעמודו, הה"ד אל כל עדת וגו' קדושים תהיו וכתיב והתקדשתם והייתם קדושים ע"כ. א"כ פירוש קדושים תהיו בלשון רבים לומר שעל ידיהם יהיה להם הויה בעולם, ופירוש הענין כמו שאמר במדרש א"ר יהודה בן פזי למה נסמכה פ' עריות לפ' קדושים ללמד שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה ואתיא כהך דר"י בן פזי דאמר כל מי שהוא גודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש הה"ד ישלח עזרך מקדש, כלומר אם אתה מקדש עצמך ושומר עצמך מן הערוה ומן הזנות, אפילו שהיצר של זנות מתגבר עליך, כמו אותו מעשה שהעלה בלבו טינא מחמת חשק, ישלח לך עזר שתזכה לכופו, וזהו ישלח עזרך, למה מקודש לפי שקדש עצמו, זהו קדושים תהיו, אם אתה גודר עצמך אני מבשרך שתהיה קדוש ונעזר, ולזה אמר תהיו ולא אמר היו:
פסוק ב:ובמדרש תנחומא אמר הקב"ה בעולם הזה קדושים נקראתם, לעתיד והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו וגו'. כי קדוש כלומר אני קדשתי אתכם במעמד הר סיני וקראתי אתכם גוי קדוש ואני ה' אלהיכם, א"כ אין ראוי לעבור על דבורי, וכן מורה הטעם על קדוש זקף קטן. אם יעלה על דעתכם לומר שממה שעברנו ב"פ על דרך השתן מהאב ומהאם ומהם באה לנו הסיבה, לזה אמר איש אמו ואביו תיראו, ולזה הקדים האם שצריכה לבון וטהרה וטבילה, וכה"א ובחטא יחמתני אמי, שאין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה, לא תתלו הדבר באב ובאם, כי ג' שותפין באדם, האב נתן חמשה דברים, עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראש ולובן שבעינים, והאם ארבעה דברים עור ובשר ודם ושחור שבעינים. והקב"ה נתן בו עשרה דברים רוח ונשמה וקלסתר פנים וראית העין ושמיעת האוזן ודבור והלוך ודעה ובינה והשכל, א"כ לא תתלו באב ובאם כי אני נתתי יותר מכלם, וזהו אני ה' וגו', ואתם תעשו שיהיו בניכם ג"כ קדושים כדי שיהיו הג' שותפים שוים, ובמה ואת שבתותי תשמרו, כמו ואביו שמר את הדבר, שימתינו לעונה לליל שבת, זהו ואת שבתותי תשמרו אני ה' אלהיכם, שנשמות כל ישראל בידי וכפי הקדושה שאתם נותנים בו על אותו ערך אתן אני את הנשמה, וכבר כתבנו פרשת תשא ושמרו בני ישראל את השבת ר"ת ביאה, שימתין בעונה עד ליל שבת. ומצאתי כתוב על ביאה של ליל שבת, משל לעני שבא לשאול על פתח המלך אם בא בעת רצון כשהמלך יושב אל השלחן נותנין לו מעל השלחן שלפני המלך, לפי שבליל שבת הוא הזיווג של מעלה ונותנין לו מאותן הנשמות שמולידים, ואם היא בחול נותנין לו נשמות חיצונות הצריכות לגלגול, כארז"ל אשר פריו יתן בעתו זה ליל שבת. שי"ן בי"ת תי"ו הנעלם בגי' עתו, כן מצאתי:
פסוק ב:ובזהר א"ר אבא מ"ט פרשת עריות ופרשת קדושים סמוכין דא לדא, אלא הכי תאנא כל מאן דאשתמר מאילין עריין בקדושא אתעביד ודאי, וכ"ש אי אתקדש, ת"ח מאן דבעי לאתקדשא ברעותא דמאריה לא לשתמיש אלא מפלגו ליליא ואילך או בפלגו ליליא דהא בההיא שעתא קב"ה אשתכח בגנתא דעדן וקדושא עילאה אתער וכדון שעתא היא לאתקדשא להאי שאר בני נשא, אבל תלמידי חכמים דידעי אורחוי דאורייתא בפלגו ליליא שעתא דלהון למיקם למלעי בה באורייתא לאזדווגא בכ"י לשבחא לשמא קדישא, בליליא דשבתא דרעותא דכולא אשתכח זוגא דילהון בההיא שעתא לאפקא רעותא דקב"ה וכ"י כמא דאתמר דכתיב בנים אתם לה' אלהיכם, ואלין אקרון קדישין דכתיב קדושים תהיו כי קדוש אני ה', וכתיב אשר פריו יתן בעתו ע"כ:
פסוק ב:עוד קדושים תהיו. כמו שארז"ל שלא יהיו פרוצים בעריות קבלנו שכל מי שבא ביאת איסור אינו זוכה בבת זוגו, כמו שהוא הלך לחוץ כך היא הולכת לחוץ, ולזה אמר קדושים תהיו שלא יבא ביאה אסורה כדי שיהיו הבנים שיוליד מאביו ומאמו שהיא בת זוגו שהיא אמו ודאי שהוא ראוי לבא ממנה, לא כן כשבא מחוץ מבת זוגו, אינה אמו ודאית, ואין לו כל כך מורא ממנה, שלא היה ראוי לבא ממנה, ולזה אמר איש אמו קודם ולא אמר האם והאב תיראו, אלא אמו הראוי לבא ממנה, ואביו ודאי שהשתדל להביאו מאמו ולא מאחרת, ואז יהיו הג' שותפים שוים, כמו שהקב"ה ודאי כן האב והאם, וזהו אני ה' אלהיכם, וזיווג האיש עם זוגתו רומז על היחוד, לזה אני ה':
פסוק ב:ובזהר אמר תא חזי בשעתא דבר נש מקדש לתתא כגון חבריא דמקדשי גרמייהו משבת לשבת בשעתא דרעוא אשתכח וברכתא אזדמנת כדין מתדבקן כלהו בחדא נפשא דשבת וגופא דאזדמן בשבת, ועל דא כתיב איש אמו ואביו תיראו, דאינון זיווגא חד בגופא בההיא שעתא לאתקדשא, ואת שבתותי תשמרו דאינון מזמני לנפשא בההוא גופא וע"ד ואת שבתותי תשמורו ע"כ. א"כ איש אמו ואביו, כמו שאמר נפשא דשבת וגופא דאזדמן בשבת, זהו ואת שבתותי שהם ב' שבתות, שהם נפשא וגופא:
פסוק ג:עוד איש אמו ואביו תיראו, לומר שאם נעשה הבן איש אתם אביו ואמו תיראו, כיצד תיסרוהו שלא תשימו מכשול פן יבא לידי הכאה וקילול, וכן אז"ל המכה בנו הגדול עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול, ולזה אמר תיראו לנוכח ולא אמר ייראו, כי כן היה ראוי לומר לפי שאמר אמו ואביו שלא לנוכח שלא אמר אביך, אלא לרמוז למה שאמר זהו על מצות עשה, ואת שבתותי תשמרו זהו מצות ל"ת, כי השמר פן ואל מצות ל"ת הוא, פירוש אם ראה בנו מחלל שבתות וה"ה אם עבר על שאר מצות ל"ת חייב להכותו וליסרו עד שישוב, ואפילו לא יהא בנו, כמו שארז"ל וכשלו איש באחיו איש בעון אחיו ולפי שהשבת שקול כנגד כל המצות לזה אמר ואת שבתותי, וה"ה לשאר מצות. אל תפנו אל האלילים. שלא יפנה לבו לשום דבר מעניני העוה"ז שכולו כלה ונפסד וכולו כלא חשיב, זהו אלילים, כמו וישם לאל מלתי, שהוא כלא חשיב, וזהו לשון קדושים שיהיו פרושים, וכן אמרו ז"ל קדש עצמך במותר לך, כי אם מפנה עצמו להבלי עולם יבא מזה לעבוד עבודת אלילים, שישכח האמת וירדוף אחרי ההבל, וזהו הע"ז, לזה אמרו ז"ל אל תפנו אל האלילים אל תפנו אל מדעתכם, כמו שאמר דוד ע"ה שויתי ה' לנגדי תמיד כי בהיסח הדעת בא המסית להסית, ואם אתה תפנה אלי אני אפנה לך שנאמר ופניתי אליכם, זהו אני ה' וגו', שאהיה מצוי לך. עוד אני ה', לומר שלא יפנה בכל רגעיו ובכל שעותיו ובכל תתר"ף חלקים של השעה שלא יפנה לבו מה', שכן ה' מתגלגל בגלגולו תתר"ף, כמו שתמצא במערכת דף קצ"ה ע"ש, וכן הוא אומר כל הנשמה תהלל יה, אמרו ז"ל על כל נשימה ונשימה תן לו הודאה, וזהו גדר שלא יסיח דעתו מהקב"ה, וכן הוא אומר בכל דרכיך דעהו, כמו שאמר בזוהר ז"ל. אמר רבי אלעזר כל עובדוי דבר נש בעי ליה דליהוון כולהו לשמא קדישא ולאדכרא בפומיה שמא קדישא על כל מה דאיהו עביד ולא לישרי עלוי סטרא אחרא בגין דאיהו זמין תדיר לגבי בני נשא וכו':
פסוק ג:את שבתותי תשמורו. אמר שישמור השבת של זה העולם כדו שיזכה לשמור עולם שכולו שבת, ולפי שאינם שוים, לזה כתב שבתתי חסר. ומקדשי תיראו שיקדשו עצמן, שגוף האדם הוא המקדש, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, וכן הוא אומר היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה, שהוא רמז על ב' מקדשים. היכל ה' המה, לומר שאם האדם מקדש עצמו הוא חשוב אצלו ית' יותר מב' מקדשים, וכן אמר בספר הבהיר ומקדשי תיראו שמרו עצמכם מן הרהור, כי מקדשי קדוש הוא, למה כי אני ה' בכל ע"כ:
פסוק ג:עוד את שבתותי תשמרו, שימתין מלהזדווג עם אשתו עד ליל שבת, כמו שכתבנו פרשת תשא, אבל בתנאי שיכול להעמיד עצמו מלהרהר כל ימי החול, זהו ומקדשי תיראו כמ"ש, כדי שיהיה גופו קדוש להוליד בן קדוש:
פסוק ג:עוד את שבתותי תשמורו, כמו שארז"ל אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות מיד הם נגאלים, זהו ומקדשי תיראו שיזכו לגאולה ולראות בנין בית המקדש במהרה בימינו אמן:
פסוק ד:ובזהר אל תפנו אל האלילים, תנינא אסור ליה לבר נש לאסתכלא בשפירו דאנתתא בגין דלא ייתי בהרהורא בישא, ויתעקר למלא אחרא, וכך היה רבי שמעון עביד כד הוה אזיל במתא והוו חבריא אזלין אבתריה וחמא לאינתו מאיך עינוי והוה אמר לחבריא אל תפנו. וכל מאן דאסתכל בשפירו דאנתתא ביממא אתי להרהורי בליליא, ואי סליק ההוא הרהורא בישא עליה אעבר משום ואלהי מסכה לא תעשו לכם תו אי שמש באנתתיה בזמנא דסליק ההוא הרהורא בישא אינון בנין דאוליד אלהי מסכה אקרון ע"כ. עוד אל תפנו אל האלילים, שלא יפנה לבבם אחרי שרי מעלה לומר שיש בידם יכולת להיטיב או להרע, ואלהי מסכה שהוא עשוי בידי אדם שמתיכים הזהב או הכסף, ואם יצטרך משנהו מזהב לכסף, ואם יצטרך משנהו לעץ שנאמר המסוכן תרומה, כלומר שהוא עני עץ לא ירקב יבחר, ואין להם כח מעצמם, כן הם השרים שאין להם אלא מה שנתן להם, ואפילו מה שנתן להם יש יכולת למונעם ממנו, כמו שעשה בשרו של מצרים ובשרו של סנחריב ובשרו של נבוכדנצר ישחקו עצמותם, ואמר לא תעשה לך, כלומר אם אתה מאמין בהם סוף שאתה עושה אותם לך ועושה עצמך אלוה, כמו שעשה פרעה וחירם מלך צור, שתבא לומר כמו שהם עשוים והן אלוה כן אני, זהו לא תעשו לכם, אני ה' אלהיכם, אני לא מניתי אתכם תחת יד השרים כדי שתפנו להם אלא תהיו פונים לי שבידו היכולת, וכשתפנו לי אני אפנה אליכם לפי שאני אלהיכם:
פסוק ה:וכי תזבחו זבח שלמים לה'. כלומר אם אתם רוצים להיות בשלימות עם ה', לרצונכם תזבחוהו, זבחו הרצון שלכם קודם שהוא היצר שלא תהיו נסתים לו, ואח"כ זבח שלמים:
פסוק ו:ביום זבחכם יאכל. כלומר לא תניחו מלאכלו, כלומר ליצר להכניעו ולשברו עד שיעברו קצת ימים, כי אח"כ לא תוכל לו, אלא ביום זבחכם באותו יום, או לפחות אם עבר אותו יום, ממחרת יום הבא מאחריו מן הבקר, זהו וממחרת, ואם תמתין עד יום השלישי כבר הוחזק, בתלתא יומי הוי חזקה ולא תוכל עליו כי אם באשה של תורה, כמו שארז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, זהו אם פגע בך על דרך מקרה, אבל אם נתחזק ג' ימים צריך שיתמיד בבית המדרש התמדה גדולה עד שישרף באשה של תורה, ואם האכיל יאכל ביום השלישי לומר אם בא יום ג' ולא דחהו ואכל ונהנה ממנו בכמה אכילות, כבר נעשה היתר, כמו שארז"ל עבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר, ואוכלו עונו ישא, כי את קודש ה' חלל, שהיא הנשמה שבו נתחללה, לזה ונכרתה הנפש ההיא שהוא הגוף שחיותו ע"י נפש המתאוה שנקראת נפש הבהמית, כי הנשמה אין לה בטול עולמית, ואין כרת זה אמור אלא על נפש המתאוה, לפי שעל ידו נתחללה הנשמה שהיא קדש, ולזה יפרדו זו מזו ונכרתה מעמיה, שעמה הוא הנשמה:
פסוק ט:ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה וגו' בא לומר שלא יאכל עולמו בחייו ולא יכלה הקרן ויניח לבניו שיאכלו בזכות אבות, זהו וכרמך לא תעולל שלא יניח לעולליו שהם בניו שהם עדיין קטנים שאין להם זכות, זהו לעני ולגר שהם עניים והם גרים שמחדש באו, א"כ מהקציר שהם מצות החמורות ומהכרם שהוא למוד התורה שהיו יושבים שורות שורות ככרם, וכן במשנה תחת כשנכנסו רבותינו לבית המדרש ביבנה אמרו כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה, ומהפירות שהם פירי המצות יניח לבניו אולי לא יהיה להם זכות ויאכלו מזכות אבותם, אני ה' אני נאמן לשמרם לבניהם ולבני בניהם עד עולם, ומה שנכנס בלשון רבים ואמר ובקצרכם ויצא בלשון יחיד שאמר לא תכלה, הוא לכלול האב והאם, כמו דביתהו דר' חנינא בן דוסא דשדרו ליה כרעא דפתורא דדהבא א"ל דביתהו בעי רחמי דלשקלוה ובעא רחמי ושקלוה במסכת תעניות, הרי לא רצו לאכול עולמם בחייהם, לפי דאחזו ליה בחלמא דכולי עלמא אכלו על פתורא דתלת כרעי ואיהו על תרין כרעי והאשה חלק מחלקו ומהעונג שלו היא אוכלת, ולזה אמרה לו בעי רחמי, ולפי שהוא עיקר ועמו טפילה היא, אמר בלשון יחיד לא תכלה וכו':
פסוק ט:עוד אמר פאת שדך לקצור, נראה שמלת לקצור יתירה, אלא אמר לא תהיה סיבה שלא תבא בר מינן לידי כליה שתהיה אתה מחזר על השדות לקצור הפיאות, והשדות שהיו לך יהיו ביד אחרים ואתה נכנס כמו עני וקוצר, וכן לקט קצירך לא תבא ליד שתלקט שתבא לידי עוני ותצטרך אליו, וכן פרט כרמך על זה הדרך, זהו לא תלקט לעני, ר"ל לא תלקוט לך העניות. אני ה' אלהיכם, גימ' קצ"ג, ובגימ' אקיף ג', ע"ה, ג' גלגל, ר"ל אקיף הגלגל, שאחר שאתה בעל שדות וכרמים תהיה עני מחזר אחר שדות וכרמים ליטול לקט שכחה ופיאה, שהרי בתו של נקדימון בן גוריון שהעיד ר' יוחנן בן זכאי שהיה חתום בכתובתה והיה כתוב בה אלף אלפי דינרין של בית אביה חוץ משל בית חמיה, וראה אותה מלקטת שעורים מבין טלפי רגלי בהמתם של ערביים, וקרא עליה מקרא זה אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן, לפי שהקיף עליה את הגלגל, א"כ אני ה' אלהיכם עם ג' מלות בגימ' אקיף, ה' ר"ל הגלגל:
פסוק יא:לא תגנבו ולא תכחשו וגו'. פרשה זו מאחר שכל גופי תורה תלויים בה ומזהרת על הקדושה יכולה לומר שכולה רומזת על ענין הקדושה, ואמר לא תגנבו שלא יגנוב נפשות, ר"ל שלא יחשבו האיש והאשה בשעת החבור וההולדה, הוא לא יביא למחשבתו לשום אשה, והיא ג"כ בשום איש, ולזה יש מי שפירש כמדומה לו שהוא רש"י ז"ל, על מה שאמרו לא ישמש בתחילת הלילה כדי שלא ישמע קול השכנות ויבא להרהר בהם, ויבא לשלוף נפשות חיצוניות, והם עשוקות אצלו, והוא מכחש בחותמו של מלך ומשקר בו לצור צורות שאינם ראויים, ואז"ל אמר הקב"ה לא דיין לרשעים שעברו על דברי ועשו זנות, אלא שמכריחים אותו כביכול לצור צורות ממזרות, וארז"ל מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים ישא אשה הוגנת לו ויקדש עצמו בשעת תשמיש ויבקש רחמים ממי שהבנים שלו שנאמר הנה נחלת ה' בנים, ומה שאמר ויהיו לו בנים זכרים אין הכוונה זכרים ולא נקבות, כי זה אמר במקום אחר הרוצה שיהיו לו בנים זכרים יבעול וישנה או ישהא על הבטן עד שתזריע היא תחילה, אלא הכוונה כאן הוא אומר זכרים, ר"ל בעלי ברכה. זכר בגימ' ברכה, שיהיו ראויים לברכה. ואמר ממי שהבנים שלו לרמוז שיכוין לבינה שהיא אם הבנים, ומשם שאלה חנה ונתן לה בן צדיק ונביא. גם הנושא אשה שאינה הוגנת לו ונושא אותה בשביל יפיה או לשם ממון, אמרו בגמרא במסכת קדושין פרק עשרה יוחסין אמר רבה בר בר חנה כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו מעלה עליו הכתוב כאלו חרשו לכל העולם וזרעו מלח, שנאמר אלה העולים מתל מלח תל חרשא, ואמר רבה בר בר חנה כל הנושא אשה לשם ממון הויין ליה בנים שאינם הגונים שנאמר בה' בגדו כי בנים זרים ילדו, ואמר רב המנונא כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו אליהו כופתו והקב"ה רוצעו, ותאנא על כולם אליהו כותב והקב"ה חותם אוי לו לפוגם זרעו ולפוסל משפחתו ולנושא אשה שאינה הוגנת לו, א"כ אין לך גנב יותר מזה שגנב דעת הבריות ודעתו של מעלה לומר שכוונתו בנישואין לשם שמים, והוא כוונתו לשם זנות או לשם ממון וכותב לה כתובה ונשבע לעשות לה כל תנאי הכתובה שארה כסותה ועונתה, ולזה סמך ולא תשבעו בשמי לשקר, על שקר שאינה הוגנת לו, א"כ אין לך גנב גדול מזה, כמו שארז"ל ז' גנבים הם, גונב דעת הבריות והמסרב בחבירו ואין בלבו לזמנו והפותח חביות של יין ואומר שלכבודו של חבירו פתחם והם מכורות לחנווני ומי שמעוול במדות ובמשקלות, והמערב את הגירא בתלתן (פירוש גירא דומה לתלתן) וחומץ בשמן. וגדול בכולן גונב דעת הבריות, וכ"ש דעתו של מעלה, לפי שמי שמתחבר בבלתי זוגתו הוא נשבע לשקר בשמו, לפי ששמו רמוז, ש' בנחירים, ד' בזרוע, י' במילה, וכאילו משביע למי שצר הצורות לצור צורת שמי לשקר, ר"ל שאינה אמתית:
פסוק יב:ואמר וחללת את שם אלהיך. לא אמר אלהיכם או אלהינו, אלא אלהיך, ולשון זה של אלהיך אמרו משה במשנה תורה אחר שהוא נתעלה במעלה עליונה על ישראל הוא אומר אלהינו, ולישראל שהם במדרגה למטה הימנו אמר אלהיך. עוד אמר בזוהר ז"ל לפי שישראל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה, ומשה לא קאמר אלא לאינון דהוו זמינין למיעל לארעא קדישא ולקבלא אנפי שכינתא, ומה דלא אמר אלהינו משום דמשה לא זכה למיעל לארעא, ובגין כך אלהיך ודאי בכל אתר, משום דאינון הוו זמינין למיעל תמן ע"כ. הרי שלא נאמר אלהיך אלא לצורך, א"כ למה אמר כאן אלהיך. אבל עם מה שאמרתי שהשם רמוז באדם בצורה שלו והוא שומרו, והוא הצל שמצל עליו, ולזה רמז ולא תחלל את שם אלהיך, לא תוציא אותו לחול על צורה של חול, והפגם הוא לך לא לצל שמצל עליך, אע"פ שהנשמה שלך היא חלק אלוה, הפגם הוא לך, כי בה אין שום פגע נוגע, כי אני ה' אין נוגע בי שום שינוי, זהו וחללת את שם אלהיך אני ה', וכן אמר במדרש וחללת נעשית אתה חולין על החיה ועל הבהמה, וכן הוא אומר על אלה אבלה הארץ ויאשמו יושבי בה, על כן חרו יושבי ארץ ונשאר אנוש מזער:
פסוק יב:וכתב הרב מנחם רקאנטי ז"ל בדבור לא תגנוב בעשרת הדברות ז"ל, איסור הנגבה רומז למרכבה העליונה כי אין ראוי ליהנות רק מן האצילות הבא אליו, והגונב או הגוזל הרי הוא מכחות הטומאה ומטה צינורות הקדושים לכח הטומאה, ויש מחכמי הקבלה שאומרים שקבלה בידם כי כל גונב או גוזל מחבירו עתיד לתקן מעוותו ולמות מיתא תנינא, זהו מאמרם ז"ל כל הגוזל את חבירו כאילו נוטל נשמתו שנאמר את נפש בעליו יקח ע"כ. ולזה אמר לא תגנבו ולא תכחשו וגו' איש בעמיתו בעם שאתו, והבן. ועל זה רמז ג"כ לא תעשוק את רעך ולא תגזול לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר, עד שיבא בקרך ותצטרך להחזירו. ואמר בגמרא זהו עשק זהו גזל ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין, הבן מלת לאוין, כי הלוה צריך לפרוע והבן, זהו פעולת שכיר, שהוא שכיר יום, והוא היה חייב להשלים לכל יום, ולתת לו שכרו שנאמר ביומו תתן שכרו, ואולי באותו עשק שעשקתו או באותו גזל שגזלתו לא יכול להשלים שכרו של אותו יום שהיה עושה בו שום צדקה, ואתה עזבת אותו והלנת פעולתו אתך, אתך היא עד בקר, "בא "קץ "רצון ותחזירהו לו בעל כרחך:
פסוק יב:ובזהר ז"ל ולא תלין פעולת שכיר, לא תלין פעולת שכיר אמאי, אלא מקרא אחרא אשמע דכתיב ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו, לא תבא עליו השמש אזדהר דלא תתכניש בגילוי מעלמא עד לא ימטי זמנך לאתכנשא, כד"א עד אשר לא תחשך השמש, מהכא אוליפנא מלא אחרא מאן דאשלים לנפשא דמסכנא אפי' דמטו יומוהי לאסתלקא מעלמא קב"ה אשלים לנפשיה ויהיב ליה חיין יתיר, ת"ח מאן דנטיל אגרא דמסכנא כאילו נטיל נפשיה ודאנשי ביתיה, הוא אזער נפשייהו וקב"ה אזער יומוי ואזער נפשיה מההוא עלמא, דהא כל אינון הבלים דנפקן מפומיה כל ההוא יומא כולהו סלקי קמיה דקב"ה וקיימין קמיה, לבתר סלקי נפשיה ונפשיהו דאינשי ביתיה וקיימין באינון הבלי דפומיה וכדון אפילו אתגזר על ההוא בר נש כמא יומין וכמה טבאן כלהו מתעקרן מניה ואסתלקו מניה, ולא עוד אלא דנפשא דיליה לא סלקא לעילא והיינו דאמר רבי הבא רחמנא לשזבינן מינייהו ומעלבנייהו, ואוקמוה יכול אפילו עשיר הוא ת"ל ואליו הוא נושא את נפשו דייקא, אפילו מכל בר נש וכ"ש מסכנא, והיינו דהוה רב המנונא עביד כד הוה ההוא שכיר מסתלק מעבידתיה הוה יהיב ליה אגריה ואמר ליה טול נפשך דאפקד בידאי טול פקדונך. ות"ח לית לך יומא ויומא דלא שלטא ביה יומא עילאה אחרא והאי איהו לא יהיב נפשא דיליה כמאן דפגים לההוא יומא ובגיני כך ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש דא יומא עילאה ע"כ. א"כ לזה אמר לא תלין שלא יהיה לו נחת רוח בהסתלקו מן העולם, כמו שאמר אזער נפשיה מההוא עלמא, ולא עוד אלא דנפשא דיליה לא סלקא לעילא, א"כ לא תלין למה לפי שפעולת שכיר אתך:
פסוק יד:לא תקלל חרש. בא להזהיר האדם שלא יקלל לשום אדם שלא יענש על ידו ותחזור הקללה לו, שנאמר קללת חנם לא תבא קרי, וכתיב לו תבא, שלא תבא למתקלל ותבא למקלל, ואם תבא למתקלל כמו שארז"ל קללת חנם לו תבא, אפי' על חנם היא באה עכ"ז הוא נענש, כמו שכתב בעל צרור המור על פסוק עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה ז"ל, ומאותה קללה מתה רחל, ולפי שהיתה קללת חנם לו תבא חזרה ליעקב, ולכך נתקצרו ימיו ל"ג שנה מחיי אביו כמנין יחיה ע"כ, ולזה לא בא לו ספק ולומר תחיה אולי נקבה גנבתם, אלא בא לפיו יחיה כדי להענישו. ולפני עור לא תתן מכשול, הוא השטן שנקרא אבן נגף מכשול. כי מיד כשפותח פיו לקלל מיד מקבלה השטן ומשטין בה, ועל זה הזהירו חז"ל שלא יפתח אדם פיו לשטן, וכן אמר בזוהר ז"ל דלית לך מלה ומלה דסלקא מפומיה דבר נש דלא אית ליה קלא וההוא קלא סלקא לעילא כו' ע"כ. ומה שנקרא השטן עור, הוא הפך סגי נהור, לפי שהוא כולו מלא עינים. ואם שום אדה יקללך לא תשמע לו ועשה עצמך כחרש אשר לא שומע וכן אמר דוד ואני כחרש לא אשמע וגו' וכתיב ואהי כאיש אשר לא שומע וגו', כי ודאי ה' אמר לו לקלל, ואין לו לבעוט אלא יסבול ויצדיק עליו את הדין, שאילו לא היה ראוי לא היה סבה לזה לקללו, ואולי הוא שליח לקלל, ויסבול חרפתו ויעשה עצמו כאילו אינו אדה, ויאמר זה מקלל לאדם אני איני אדם כמ"ש דוד ואנכי תולעת ולא איש, ומשה ואהרן אמרו ונחנו מה, וארז"ל אין העולם קיים אלא במי שבולם עצמו בשעת מריבה, שנאמר תולה ארץ על בלימה, וזו היא ממעלת הענוה, ויעביר על מדותיו, וארז"ל כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר נושא עון ועובר על פשע, למי נושא עון. למי שעובר על פשע, א"כ יש לך שכר גדול בשתיקתך. בגמרא פ' יום הכפורים, אמר רב הונא בשם ר' אלכסנדרי כל השומע קללתו ושותק נקרא חסיד, ודוד שמע קללתו ושתק לכך נקרא חסיד, ואם תשיבהו אחת ישיב לך שתים ויענש על ידך, וארז"ל כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה, ואמרו שחכם אחד צוה לבנו ואמר לו סבול דבר אחד כדי שלא תשמע דברים הרבה. וכבר הפליגו ז"ל במדת הענוה, במאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם שתקות אנוש רמה, וילמד ממעשה הלל הזקן, כדאיתא בגמרא במסכת שבת פרק במה מדליקין, כ"ש שאלו ודאי הם יסורין וצריך לקבלן באהבה, כי ה' אמר לו לקלל כמ"ש ולא יבעוט ולזה אמר ויראת מאלהיך, שלא תבעיט בדינך, ואם הצדקת עליך את הדין וקבלת אותה באהבה, אני ה' נאמן לשלם שכר:
פסוק יד:ועוד לא תקלל חרש שלא יקלל עצמו בחיי צער או בדוחק, חר"ש נוטריקון חיים רעים שלך, וכן אמר בזוהר פרשת פקודי (דף רס"ו) ז"ל היכלא רביעא היכלא דאקרי חובא ודא איהו טיט היון לקבל שמא אחרא דאקרי אבן מכשול איהו יקרי חובא דתמן קיימין כל חובי דעלמא וכו', ואמר בסוף ומהכא נפקא חד רוחא מסאבא דאקרי אריריא וכמה אלף ורבבן עמיה וכלהו אקרון אוררי יום כדאמרינן יקבוהו אוררי יום, והאי רוחא וכל אינון דעמיה כלהו קיימי לנטלא ההיא מלה דלייט בר נש גרמיה ברוגזיה ואלין מתערין להאי חויא דאקרי נחש עקלתון, בגין לאייתאה ולאתערא לווטין על עלמא הה"ד יקבוהו אוררי יום העתידים עורר וגו', ואלין אוררי יום שלטי בכל רגעי ושעתי דיומא ונטלי אינון מלין דלייט בר נש גרמיה בין ברוגזא בין באומאה ובההיא מלה מתערי להאי נחש עקלתון דאקרי לויתן לחבלא לעלמא, ועל דא לייט איוב יומיה בצעריה ולא גופיה, דכתיב ויקלל. את יומו בתחלה ולבתר יקבוהו אוררי יום, רחמנא לשיזבן מכל מלה בישא. ובפרשת פנחס (דף רמ"ו) ז"ל תלת אינון דגרמין ביש לגרמיהו תרי בהאי עלמא וחד בעלמא דאתי, ואלין אינון מאן דלייט גרמיה, דתנינן חד ממנא אתפקד קמיה דבר נש ובשעתא דלייט גרמים ההוא בר נש האי ממנא ושבעין אחרנין דממנן תחותיה נטלי ההיא מלה ואמרי אמן וסלקי ליה לעילא ודיינין ליה, ואיהו רדיף אבתריה עד דעביד ואשלים ליה ההיא מלה, מאן לן רב ממשה דאמר ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת ואמר לצורך, אע"ג דהקב"ה עביד רעותיה עם כל דא לא אשתזיב מעונשיה, והא אתמר דלא אדכר בפרשת משכן ואתמחי מתמן, והא אוקמוה מאן לן רב מדוד מלכא דאמר אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי, מאי בעוד רשע לנגדי ההוא ממנא דאתפקד על דא נטיל לההיא מלה לאבאשא ליה לבר נש ע"כ. זהו ויראת מאלהיך אני ה', רחמן ואיני חפץ בקללת האדם אלא בברכתו שיאמר ה' חפץ למען צדקו, לצדק בריותיו:
פסוק יד:וכתב רבינו בחיי ז"ל, לא תקלל חרש כדי ללמוד קל וחומר אם החרש שאינו שומע הזהירה תורה עליו אין צריך לומר מי שישמע ומתקצף ומתבייש, וכל זה כדי שיהיה האדם גדור בדבורו ולא ירגיל עצמי ונפשו בתנינה רעה, ואין האיסור מצד חבירו השומע אלא מצד עצמו, ואם הוא גדול אצל החרש כ"ש אצל השומע ולכך הזהירה תורה חרש והוא בנין אב לכל השאר ע"כ:
פסוק טו:לא תעשו עול במשפט, במשפטו של הקב"ה כשתראה עני והוא צדיק כמו ר' חנינא בן דוסא או כמו ר' אלעזר בן פדת שהיו עניים, לספק ח"ו במשפטו של הקב"ה ולומר זו שעשה עול ולא עשה על פי הקו, עול בגימ' ק"ו ותשא לו אתה פנים לומר שעשה עמו ח"ו שלא כדין, ולזה אמר לא תשא פני דל, ולא תהדר פני גדול, לומר הואיל והקב"ה עשה לו כבוד אני ג"כ אהדרהו ואעשה לו כבוד ואצדקהו בדין, ולזה אמר ולא תהדר פני גדול, אלא דע והאמן שהכל בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים, שאין אתה רחמן יותר מבעל הרחמים ב"ה. שמא תאמר הואיל לא אשא פני דל ולא אהדר פני גדול אמנע עצמי מן הדין, ת"ל בצדק תשפוט עמיתך, כי העולם עומד על הדין ועל האמת, ואם אין דין יבאו לידי גזל וחמס ועושק ויחרב העולם. ולזה אמר התנא על שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום, ושלשתם כלולים בדין, כשהדין על האמת שם השלום, ואם אין דין אמת אין אמת ואין שלום, וכל שהגיע להוראה כו עליו נאמר ועצומים כל הרוגיה יכו', מדה כנגד מדה, הוא סבב להיותם נהרגים ונלחמים איש באחיו במנעו מלדון ביניהם, סופו ליהרג. ואמר לא תעשו עול בלשון רבים ואח"כ אמר בלשון יחיד בצדק תשפוט, לומר שאם אחד מהדיינים ידע שהדין מרומה או שאין חביריו הדיינים בקיאים באותו דין לא יאמר הקולר תלוי בצואריהם שהם הרבים ואני היחיד, ת"ל בצדק תשפוט, אע"פ שאתה יחיד בדין זה והתנא אמר אל תהי דן יחידי, עכ"ז בצדק תשפוט עמיתך, עם שאתך לצדקו ולא אחר:
פסוק טו:עוד אמר בלשון רבים לא תעשו עול ואח"כ לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול, לומר שלא יהיה גונב הלבבות, שאמר שדנו הדין וזכו את הזכאי וחייבי את החייב, לא תאמר לחייב שהוא דל אילו הייתי אני הדיין הייתי מזכך, כמו שאמר אבשלום שאמר מי ישימני שופט בארץ ועלי יבא כל איש אשר יהיה לו ריב ומשפט והצדקתיו, וכן לזכאי לא יאמר אילו הייתי הדיין הייתי יותר ויותר מזכה לך ממה שזכוך, זהו ולא תהדר פני גדול מהדר פנים בדברים של גניבות דעת, ולזה סמך לא תלך רכיל בעמיך, וכן ארז"ל מנין שלא יאמר אני מזכה אלא שחבירי רבו עלי ת"ל לא תלך רכיל בעמיך. ד"א ולא תשא פני דל, דל במ"ק יצה"ט, ונקרא דל לפי שאין לו מסייע שהאיברים הם חומריים והולכים אחר יצה"ר, והזהירו שלא ישא פנים ליצה"ט ויתרחק מיצה"ר בתכלית הריחוק, שלא יאכל בשר ולא ישתה ייי ולא ילבש אלא הצמר הקשה ולא ישא אשה, זה עון גדול הוא כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות דעות, ומה נזיר שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר עאכ"ו. ואמר בירושלמי דפרק עשרה יוחסין יאכלו ענוים וישבעו, א"ר חזקיה עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל רבי אלעזר חשש לההיא שמעתתא ומצמית ליה פריטי (פירוש מצמצם מאכילתו ומותיר פרוטות, שהיה עני, שזה ר' אלעזר הוא ר' אלעזר בן פדת) ואכיל בהון כל מלה חדתא בשתא, פירוש פעם בשנה לא לתענוג אלא שלא לענות נפשו, כי לזה ברא הקב"ה הפירות לשבח הקב"ה עליהם ולברך עליהם תחילה וסוף, שנאמר יהיה כל פריו קדש הלולים לה', ב' הלולים תחילה וסוף. ולא תהדר פני גדול, זה יצה"ר שהוא בא לאדם מיום שיצא מבטן אמו שנאמר לפתח חטאת רובץ א"כ הוא גדול, בשנים יותר מיצר הטוב, לא תהדרהו בפני יצה"ט ותשמע לו לבדו, אלא בצדק תשפוט עמיתך, עם שאתך שהם יצה"ט ויצה"ר תשפוט ביניהם בצדק, ואחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך וכה"א לא תהו בראה לשבת יצרה:
פסוק טז:לא תלך רכיל בעמיך. יש מי שכתב לא תלך רכיל, אבל אם שמעת שמתיעצים על חבירך להרגו לא תעמוד מלהודיעו שישמור עצמו, כי הצלת נפשות אין בה רכילות, אדרבא שעליך עון גדול כאילו הרגתו, לא תעמוד על דם וגו' אלא תודיעו מיד, ואם לאו אני ה' נאמן ליפרע, ועל זה אמר שלמה אל תהי צדיק הרבה לומר שהיא רכילות:
פסוק טז:עוד לא תעמוד על דם רעך, לומר שלא יהיה ברכילותו סבה לבא לידי הריגת נפש, שאם יהרג שום אדם ע"י רכילותו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה אע"פ שלא הרגו, כי הגורם מיתה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ופירוש תעמוד תתעכב מליכנס לפנים אלא בחוץ תעמוד ויפגעו בך יושבי חוץ, שהם המזיקים, תעמד כתיב תע מד, פירוש תועה מודח, שמכניסין אותו לתוך כף הקלע, ובגמרא פרק בן סורר ומורה אמרו על מי שהוא חייב הריגה מנין שאם ידעת לו שום זכות שלא תשתוק עליו ת"ל לא תעמוד על דם רעך, פירוש תעמוד כמו עמדו לא ענו עוד, וכה"א ובפתחו עמדו כל העם פירוש שתקו:
פסוק יז:לא תשנא את אחיך בלבבך. וא"ת אותו שעבר עבירה ומהשנאה שיש לך עמו אין אתה רוצה להוכיחו כדי שלא ישוב מחטאו ויענש ותשמח במפלתו, לזה אמר הוכח תוכיח ולא תשא עליו, אתה חושב שאין עליך כי אם עון אחד של השנאה לבד, כי גם משא עונות יש עליך, יש עון של בנפול אויבך אל תשמח, ויש עון של נקימה ונטירה, ואילו הוכחת אותו אולי היה חוזר בו ואתה הנחת אותו באולתו ועברת על לפני עור לא תתן מכשול, וכל עון ועון שעושה כאילו אתה עשיתו, א"כ משא של חטאים יש עליך, לא של עונות, כי הוא לא עשה אלא על שלא הוכחת נחשבים עליו כחטאים, לא כעונות שהם במזיד. וקודם אמר אחיך, שאמר לא תשנא את אחיך, ואח"כ אמר את עמיתך, בא לומר שאם אתה יודע בו שמקבל תוכחת ואחר התוכחת יהיה עמך בלב שלם הוכיחו, זהו את עמיתך עם שאתך, וכן אמר במדרש לעם שאתך אתה מוכיח ואין אתה מוכיח לץ שנאמר יוסר לץ לוקח לו קלון, וכה"א אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך, וכן אמרו בגמרא א"ר יוחנן בן נורי מעיד אני עלי שמים וארץ שיותר מק' פעמים לקה עקיבא בן יוסף לפני רבן גמליאל ביבנה שהייתי קובל עליו ויותר היה מוסיף בי אהבה לקיים מ"ש הוכח לחכם ויאהבך, שאם אתה רואה שאינו מקבל תוכחות אתה נושא עליו חטא, לפי שעד עתה היה עושה בשוגג ועתה יעשה במזיד, וארז"ל הנח להם לישראל שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים וכתיב הוכח, לומר שימוד עצמו הוא קודם, אם הוא באותו מצב שחבירו עומד בו והיו מוכיחים אותו ישער עצמו אם יכול לקבל תוכחות יוכיח כמו שאמר התנא ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, ולזה א"ר טרפון תמה אני אם יש בדור הזה מי שיוכל להוכיח, וא"ר אלעזר בן עזריה העבודה אם יש בדור הזה מי שיוכל לקבל תוכחת, וא"ר עקיבא העבודה אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח:
פסוק יז:ובמדרש ילקוט. לא תשנא את אחיך, כשם שהקב"ה יהיה שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים מגלגל ומעביר ואינו משמר קנאה ונקמה בלבו על ישראל בכל מקומות מושבותיהם כך לא תשנא את אחיך, מה ת"ל בלבבך בשנאה הנושנת, וכי באחים מן האב או מן האם הכתוב מדבר אין הכתוב מדבר אלא כנגד הקב"ה שאין לו אחים לא בעוה"ז ולא בעוה"ב ולא לימות המשיח אלא צדיקי עולם שעושים רצונו בתורתו בכל יום תמיד שקרא אותם אחי ורעי ע"כ. א"כ פירוש הפסוק לא תשנא לשום אדם ותלמוד מהאח שהוא הקב"ה ית' שאינו משמר קנאה ושנאה על ישראל, זהו את אחיך, אתה תלמוד מאחיך, ובזה הוכח תוכיח את עמיתך, ומזה יובן למה אמר תחלה אחיך ואח"כ שינה ואמר עמיתך, וכן הוכח תוכיח את עמיתך, עם שאתך שהם יצה"ט ויצה"ר כמ"ש יצה"ר שלא ישנא ויצה"ט שיוכיח:
פסוק יח:לא תקום ולא תטור. זהו צווי שלא ינקמו וינטרו איבה על בני לוי שהרגו מישראל כשלשת אלפי איש, לפי שהם לא עשו מדעתם אלא מדעתו של מקום, שנאמר כה אמר ה' הרגו איש וגו', ולזה אמר בני עמך ולא אחיך או עמיתך כמו שאמר בפסוקים של מעלה, לפי שנאמר בהם בני, שנאמר בני לוי. ועוד שנמנו מבן חדש, וכן בני עמך בגימ' אלו הן בני לוי עם האותיות והמלות, אני ה' אני הוא שצויתי להם להרוג. ואהבת לרעך כמוך, זה הקב"ה וכן אמר שלמה רעך ורע אביך אל תעזוב, ואהבת אהבהו על הבריות, כמוך כמו שאהבת עצמך היא אהבה אמתית כן תהיה אהבת הקב"ה, לא מיראה, אני ה' יודע מצפוני לבך אם אתה עובד מאהבה או מיראה:
פסוק יח:במדרש ר' עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה א"ל בן עזאי בצלם אלהים עשה אותו זה כלל גדול ממנו שלא תאמר הואיל ונתבזיתי יתבזה חבירי הואיל ונתקללתי יתקלל חבירי עמי, א"ר תנחום אם עשית כן דע למי אתה מבזה. כוונת ר' עקיבא היא כמו שבא מעשה בגמרא במסכת שבת פרק במה מדליקין עכו"ם אחד שבא לפני שמאי א"ל גיירני על מנת ללמדני תורה על רגל אחת, דחפו באמת הבנין שבידו, בא לפני הלל וגיירו, וא"ל דעלך סני לחברך לא תעביד זהו כל התורה כולה ואידך פירושה זיל גמור. לומר שאהבת אדם לחבירו כולל כל מצות שבין אדם לחבירו עשה ולא תעשה, ומאהבת חבירו יבוא לאהבת המקום. או משכלו, באמרו אם ב"ו אני אוהב אותו למי שבראו לא כל שכן, או מרבוי החברים יורוהו ויודיעוהו ומשם יבא לדעת המצות האלהיות, א"ל בן עזאי בצלם אלהים עשה אותו, שאין צריך שידע אלא שבצלם אלהים ברא אותו, מכאן יבא לאהבתו, ומאהבת חבירו יבא לאהבתו ית', וכמו שצוה באהבתו של מקום שנאמר ואהבת את ה' אלהיך כן צוה באהבת חבירו שהוא הדומה. וכוונת ר' תנחום הוא לומר שסוף הפסוק אני ה' הוא חוזר על ואהבת לרעך, אינו חוזר לתחלת הפסוק שהוא לא תקום, זהו אמר ר"ע למי אתה מבזה, וסמך על דברי בן עזאי שאמר בצלם אלהים עשה אותו, והנה האוהב את חבירו הנעשה בצלם אלהים הוא אוהב ה' ית' ומכבדו:
פסוק יט:את חקתי תשמרו בהמתך וגו' ארז"ל חקתי חקים שחקקתי כבר, לומר שלא יתחכם להוסיף ולעשות בריות מחודשים מה שלא עשה הקב"ה וכאילו מראה שלא יספיק מה שברא הקב"ה והוא רוצה לעשות בריות מחודשים ויבא מזה ח"ו כפירה לומר שהוא עשה מה שלא עשה הקב"ה, לזה אמר חקותי חוקים שחקקתי שהם חקות שמים וארץ אין להוסיף עליהם, כי חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם, שאם ישנו יחרב העולם, וכולם נעשו במספר במשקל, חקתי ת"ק חי, שמי ששומר חוקים של כלאים כאילו כביכול נותן חיים לעולם שהוא מהלך ת"ק שנה. ואמר הבהמה ואח"כ השדה ואח"כ המלבוש, לומר שבהרבעת הבהמה ימנע ממנו פועל הבהמה, הוא שאמר במשנה תורה לא תחרוש בשור וגו', שימנע ממנו החרישה שלא יהיה כח בשור לחרוש, ורוב תבואות בכח שור, וימנע מהשדה הזריעה זהו שדך לא תזרע, וגם עושה מניעה בגופו שהוא מלבוש הנשמה, ולזה אמר במשנה תורה לא תלבש שעטנז שלא יתלבש באותם כחות הטומאה, כי כלאים פירש בזוהר שהוא לשון מניעה כמו ויכלא הגשם, לא תכלא רחמיך, ומעמיד נשמתי בבית הכלא תחת שר בית הסהר, כי אין האיסור בבהמתו אבל בהמת אחרים מותר, כי כבר ארז"ל בהמת אחרים מנין ת"ל את חקותי תשמורו, אלא הכוונה היא לומר שהוא מחריב עולמו שהיא נפש הבהמית ונפש הצומחת, והמלבוש שהוא הגוף, כי כלאים מאה ואחת בגימ', כאילו הותיר אחת על מאה, ואמר רבי עקיבא קו"ף זה הקב"ה, וכן כלאים במ"ק י"א, יאמר כאילו הותיר אחד על י' מאמרות שנברא העולם בהם:
פסוק יט:ובזהר ת"ח כד ברא קב"ה עלמא אתקין כל מלה ומלה כל חד וחד בסטרוי ומני עלייהו חילין עילאין ולית לך אפילו עשבא זעירא בארעא דלית לה חילא עילאה דממנא עליה לעילא וכל מה דעבדין כל חד וחד עביד בתוקפיה דההוא חילא עילאה עליה לעילא וכלהו נמוסין גזירין מדינא על דינא נטלין ועל דינא קיימין, לית מאן דנפיק מן קיומיה לבר וכלהו ממנן מן יומא דאתברי עלמא מתפקדן שלטונין על כל מלה ומלה וכלהו נטלין על נמוסא אחרא עילאה דנטלין כל חד וחד כמא דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה, כיון דנטלין ההוא חוק כלהו אקרו חקות, וההוא אתיהיב להון מן שמיה כדין אקרון חקות שמים, ומנא לן דמן שמים קא אתיין דכתיב כי חוק לישראל הוא, ועל דא כתיב את חקתי תשמרו בגין דכל חד וחד ממנא על מלה ידיעא בעלמא בההוא חוק. בגין כך אסיר למיחלף זינין ולאעלא זינא בזינא אחרא בגין דאעקר לכל חילא וחילא מאתרייהו ואכחיש פמליא של מעלה ואכחשי פומבי דמלכא, כלאים, מהו כלאים כמא דיהיב אחרא בבית מטרא, כד"א אל בית הכלא, בגין דלא למעבד מידי. ד"א כלאים מניעותא דמנע לכל אינון חילין מעבידתא דילהון, ובגין כך ובגד כלאים לא יעלה עליך. ת"ח כתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, והא אתמר דשני פקודוי דמלכא ואחלף עץ החיים דביה אשתלים כולא ואתדבק באתר אחרא ע"כ. ומפני שהנולדים בעולם ראשונה היו כלאים שהם קין והבל, קין מסטרא דמסאבותא והבל מסטרא דדכיו, על כן נאסר לנו הכלאים שאין לחברם כי אין חבורם עולה יפה, כי קרבן קין היה מזרע פשתן כמ"ש בזוהר ז"ל קרבנא דקין פשתן הוה, ומנאן ידיע מסופי תיבות קרבן קו"ף רי"ש בי"ת נו"ן, ס"ת פשתן, קרבנא דהבל הוה צמר לאו דא כדא ולאו דא כדא, רזא דכולא קין כלאים הוה ערבוביא דלא אצטריך סטרא אחרא דלאו זינא דאדם וחוה וקרבניה מההוא סטרא קא אתי, הבל מזינא דאדם וחוה, ובמעהא דחוה אתחברו אלין תרין סטרין ובגין דאתחברו כחדא לא אתיא מנייהו תועלתא לעלמא ואתאבידו, ומאן דאחזי גרמיה בעובדא דחבורא דא אתער עליה אינון סטרין כחדא ויכיל לאתזקא ושארי עליה רוח אחרא דלא אצטריך, ועל דא כתיב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ובאבנט בד וגו'. ואמאי אקרי בד יחידאי דלא בעי לחברא להאי פשתים באחרא. כתיב דרשה צמר ופשתים מהו דרשה דבעיא ודריש על צמר ופשתים מאן דמחבר לון כחדא כו', תו דרשה צמר ופשתים למעבד נוקמא למאן דמחבר לון כחדא, ובגין דא ובגד כלאים לא יעלה עליך לא יעלה עליך רוחא אחרא לשלטאה בך ע"כ. ולזה אמרו הגאונים ז"ל שלא יהא הטלית אלא מצמר רחלים שהוא קרבן הבל הצדיק, צמר בא"ת ב"ש הי"ג, גימ' חי, רמז על חיותו, פשתן בא"ת ב"ש ובא"ט גימ' ח"י, לומר שכל אחד לבדו יש לו חיות ובהתחברות יהיה לו קטרוג כמו שאמר יעלה עליך, עליך ממש לקטרג, עוד רמז לי"ג חוליות שבציצית וה' קשרים הם ח"י, עוד רמז לח"י ברכן, רמז שלא יתפלל ח"י אלא בטלית דאית ביה י"ג חוליין וה' קשרים, וח"י שנרמז בפשתן רמז על חיותו של קין בארקא, ולפי שכל א' יש לו מקום מיוחד קי"ן בארקא, וכן קין קו"ף יו"ד נו"ן עם ה' אותיות גימ' ארקה, והבל בתבל, שמתובלת בתורה, וכן תבל, תורה, בראשית, לעיני כל ישראל, וקיימא בהבל תורה, לזה צותה תורה שלא לחברם יחד שכל אחד יהיה בתחומו במקומו, ופירוש לא יעלה עליך שלא יעלה מארקה ובחבורו יבא לך היזק ממנה, ויעלה עליך כמו שהיה שנאמר ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו:
פסוק יט:ופירוש מלת שעטנז כתב הריקאנטי ז"ל מצאתי לחכמי הקבלה שפירשו שיש שטן אחד ממונה על מי שלובש שעטנז ויכול להזיקו, ואותיות שעטנז שטן עז, ועל כן אותיות שעטנ"ז ג"ץ בס"ת יש עליהן תגין, כדי להורות שהמתעסק בתורה נצול מהמקטרג ההוא שהוא מלאך המות ותנן עליו, זהו לשון תגין ועושה לו עטרה לשון תג, זהו שעטנ"ז ג"ץ, שט"ן ע"ז "צורר "גדול לאדם, יורד ומתעה, עולה ומשטין, נוטל רשות ונוטל נשמה. ויש מפרשים כי שעטנז רומז לב' מדות שיש למעלה מן המקטרגים על ישראל והקב"ה מפרידם זה מזה שלא יתחברו לעולם להזכיר עונותיהם של ישראל, והלובש שעטנז מחבר הכחות הללו לעכב תפלתן של ישראל, ואמרו כי הלובש שעטנז בתפלתו סנדלפון המלאך הקושר כתרים להקב"ה מתפלתן של ישראל אינו מקבל תפלתו עם שאר תפלות ע"כ. ואפשר שזהו פירוש לא יעלה עליך, שאינו מעלה אותה תפלה, ופירוש עליך בעבורך, או פירוש לא, יעלה עליך זה השטן עז יעלה לקטרג עליך כמ"ש. עוד ירמוז ח"י שבפשתן, לפי שקבל עליו ארבע מיתות בית דין, שנדוק כמו סקילה, ונופץ ששורקים אותו במשרקות של ברזל של פיפיות, היא הרג, ושורין אותו במי המשרה היא חנק, ונותנין האונין לתוך התנור כדי שיהבילו, פירוש שיתלבן, היינו שריפה, ולזה הוכשר לבגדי כהונה ולבגדי כהן גדול ביום הכפורים:
פסוק יט:עוד נאמר שמה שאמר שדך לא תזרע כלאים, בא להזהיר לאדם כשיזדווג עם אשתו שלא יכוון באשה אחרת, ואין שדה אלא אשה שנאמר כי בשדה מצאה, וכן שדה גימט' אשה עם האותיות, וכן ארז"ל לא ישמש אדם עם אשתו ויתן דעתו על אחרת אפילו שתיהן נשיו. וכרמך לא תזרע כלאים רמז על הבנים, כי כרם הם ישראל שנאמר כי כרם ה' צבאות בית ישראל, ונמשלו לגפן שנאמר גפן ממצרים תסיע, לומר מה גפן אינה מקבלת הרכבה ממין אחר וכו', א"כ רמז לו שלא יזרע בכרם שהם ישראל ולא יהיה סבה לערב בכרם ה' צבאות הרכבה ממין אחר, ואם עשה הוא מלביש אותם הנשמות גופים שאינם ראויים להם והם עשוקים על ידך, זהו ובגד כלאים לא יעלה עליך.. וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו' לפי שאמר לעיל שדך לא תזרע כלאים (לא תזרע כרמך כלאים), שהם היו במדבר ולא היה להם לא שדות ולא כרמים, ולא אמר כי תבאו אל הארץ לא תזרע, אלא הכוונה שלא יעשה שום ערבוביא בזרעו לזה אמר וכי תבאו אל הארץ אין אתם צריכים שמור על דבר זה אלא במדבר ששם חלקו של סמאל מקום נחש שרף ועקרב מקום תהו יליל ישימון, והוא משטין עליכם וכוונתו להחטיאכם, אבל כי תבאו אל הארץ שהיא בחלקו של הקב"ה שאין לשטן שם שום חלק ועיני ה' אלהיך בה, הנטיעות שלכם כולם הם עץ מאכל, שיהיו כולם בעלי תורה, לפי שאוירה מחכים, ואין תורה כתורת ארץ ישראל שנאמר וזהב הארץ ההיא טוב וכו', והתורה היא טהורה ואינה חונה אלא בגוף זך, כי לזה התורה נארגת על ז"ך אותיות לומר שצריכה גוף זך נקי וקדוש, ולזה אמר וכי תבאו בוא"ו לומר שהוא מחובר לעיל:
פסוק יט:וכן אמר במדרש רבי תנחומא שזה הפסוק מדבר בתינוק ז"ל, ונטעתם וערלתם מדבר בתינוק, שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל, שאינו יכול לא להשיח ולא לדבר, ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים, שאביו מקדישו לתורה, הלולים שהוא מהלל להקב"ה שזכהו לבן וזכהו להוליכו לבית הספר, ועוד שיתחיל ללמדו תורה צוה לנו וגו' ופסוק שמע ישראל שהוא יחודו של מקום, א"כ קודש הלולים ודאי שני הלולים, הלול לאב שזכהו, והלול לבן שאומר שמע וגו', ובשנה החמישית תאכלו את פריו שהוא מתחיל לקרות בתורה, מכאן ואילך להוסיף לכם תבואתו, מכאן שנו חז"ל בן חמש למקרא בן עשר למשנה וכו':
פסוק כג:ועוד וכי תבאו אל הארץ הוא צווי לנשמות כשיבאו לזה העולם, ונטעתם כל עץ מאכל שיכוונו להוליד בנים הגונים, ואמר שלש שנים יהיה לכם ערלים שיהיה פיהם סתום וסגור ולא יפתח שישכח כל מה שלמד בבטן, כי מרוב חכמה ופקחות יבאו לחטא, כמו דור המבול כשהיה הולד יוצא מבטן אמו היה מדבר כמו שאמר במדרש, ז"ל וילדיהם ירקדון, כאילין שדים כד"א ושעירים ירקדו שם, כשהיתה אחת יולדת ביום היתה אומרת לבנה צא והבא לי צור לחתוך טבורך, וכשהיתה יולדת בלילה היתה אומרת לבנה צא והדלק לי את הנר לחתוך טבורך, עובדא הוה בחדא דילידא בליליא, אמרה לבנה פוק והדלק לי בוצינא דנקטע שורך, נפק ופגע בההוא שידא אמר לו זיל וגלוג לאמך דקרא תרנגולא דאילו לא קרא תרנגולא הויתי מחי יתך וקטלתיך, אמר לה את זיל וגלוג לאמא דאמך דלא קטעת אמי שורי דאילו קטעא אמא שורי הוית מחי יתיך וקטלתיך, הה"ד בתיהם שלום מפחד מן המזיקים ע"כ. ומרוב חכמתם עשו מה שעשו עד שכפרו בהקב"ה ובטובתו שהשפיע להם, לזה שלש שנים יהיה ערלים, ועוד לפי שביציאתו לפתח חטאת רובץ, ואולי למדו איזה דבר עד שישכח כל מה שלמד, ועוד כדי שיטרח וילמוד הוא מעצמו ויחזור וישנה כדי להגדיל שכרו, להוסיף לכם שהוא מוסיף והולך ממשנה לגמרא. להוסיף לכם תבואתו אני ה', ר' עקיבא אימר דברה תורה נגד יצה"ר שלא יאמר אדם הרי ד' שנים אני טורח חנם לכך נאמר להוסיף לכם כל מה שחסר מד' שנים מחזירו לכם ובתוספת, אני ה' הנאמן בהבטחתי:
פסוק כג:עוד להוסיף לכם כמו שאמר במדרש רבי תנחומא, בעולם הזה אדם מישראל מוליד בן מוליכו לבית המדרש יגע עמו ומלמדו תורה גרמו עונות הוא מת ואינו שמח ממנו, ואמר להם הקב"ה בעוה"ז ע"י שיצה"ר מצוי ביניכם אתם חוטאים ובניכם מתים, אבל לעתיד לבא אני מסיר יצה"ר מכם ובניכם ואתם מולידים ושמחים שנאמר לא ייגעו לריק ולא ילדו לבהלה ע"כ. לזה רמז ואמר להוסיף לכם שבעוה"ז שבאו הבנים ע"י יצה"ר שהוא הערלה לזה וערלתם ערלתו לא יאכל, שמת לפי שבא ע"י יצה"ר, אבל לעתיד לבא להוסיף שלא ייגעו לריק, אני ה' הנאמן בדבורי:
פסוק כג:עוד במדרש כי תבאו אל הארץ ונטעתם, א"ל הקב"ה לישראל אע"פ שתמצאו אותה מלאה כל טוב ותאכלו ותשבעו ולא תטעו, לא כן אלא הוו זהירין בנטיעות שנאמר ונטעתם כל עץ מאכל כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים כך אתם היו נוטעים לבניכם ע"כ. והכוונה הוא שהקב"ה כביכול יכסוף למעשה ידיו, וארץ ישראל חייבת בערלה ובבכורים ויברכו על פירותיה, לזה רצה הקב"ה שתהיה תחילת נטיעתם על יד ישראל, כדי שיהיה כל פריו קדש, ושלש שנים ראשונות לא יאכל עד שיבטל הכח שקבלה אותה נטיעה מהארץ ע"י חרישת השור הידוע, ואחר ג' שנים יהיה כל פריו קודש שיחול עליו קדושה כמו שאתם קדושים כן כל מאכלכם יהיה קודש וכשיביאו הבכורים והתרומה והמעשרות יהיה מדבר שהויתו ע"י ישראל ולא ע"י האמוריים וביני ביני ייבש כל מה שנטעו האמוריים שבא ע"י טומאה, ולקיים דברי מה שנאמר מלאה כל טוב וגו' כרמים וזיתים, ולזה אמר אשר לא נטעת כלומר שלא באו מכח טהרה, אבל מה שאתם נוטעים הוא מכח אותו עץ שהוא עץ מאכל שהוא מאכיל לכל העולם וטעם עצו ופריו שוה, לזה תאכלו את פריו, פריו דייקא ולא פריה של הארץ, ולזה מזהיר הקב"ה בנטיעות:
פסוק כג:עוד ונטעתם כל עץ מאכל הזהירם על התורה שנטע בתוכנו, והיא עץ החיים, על דרך מה שארז"ל כשנכנסו ישראל לארץ אמרה תורה לפני הקב"ה עכשיו יתעסקו ישראל איש בכרמו ואיש בשדהו תורה מה תהא עליה, אמר לה בתי נתתי להם שבתות וימים טובים שיתעסקו ביך, לזה אמר ונטעתם כל עץ, לא אמר ונטעתם כרמים וזיתים ואילני מאכל וגנות ופרדסים, או כמו שאמר קהלת נטעתי לי עץ כל פרי ואמר עץ מאכל שהיא מאכלת לכל העולם בזכותה, שהיא התורה, עץ במ"ק עה"ק כמו תורה במ"ק, אבל שאר אילנות אמר וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים לא יאכל, כדי של תערב להם פירות נטיעתם ויבטלו מהתורה, וביני ביני תערב להם תורה של ארץ ישראל שנאמר וזהב הארץ ההיא טוב, ויעשו עיקר מן התורה. ועוד רמז שאמר ובשנה החמישית תאכלו את פריו, רמז על חמשה חומשי תורה, וזו היא כוונת מדרש רבי תנחומא ז"ל שאמר הקב"ה מזהיר את ישראל על הנטיעה, אמר הקב"ה למדו ממני כביכול ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם. ודאי שהנטיעות של הקב"ה אינן אילנות ממש. וכן בויקרא רבה מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה שנאמר ויטע ה' אלהים גן בעדן, אף אתם כשנכנסים לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה. הה"ד כי תבאו ונטעתם, והכוונה כמ"ש. ואמר עץ ולא אמר אילן, להראות נפלאותיו יתברך, שהנטיעה הוא בזמן החורף ובאותו זמן כל האילנות הם כמו עץ יבש חוץ מן הזית שנאמר עליו זית רענן וכשמתחיל הקיץ נושא עלין והיה עליהו רענן, ולא ימיש מעשות פרי להראות אחד שהיה יבש בא לו הלחות, ומהם יראו ויאמינו בתחיית המתים, וגם להורות לו לאדם כי האדם עץ השדה, ולהורות ששכרן של צדיקים הוא לבסוף, שנאמר ואחריו כל ישרי לב, ששכרן של צדיקים הוא לאחריו, כן האילן אינו עושה פרי אלא לבסוף לסוף השנה:
פסוק כג:ובמסכת ברכות פרק כיצד מברכין היה רבי מאיר אומר ממשמע שנאמר וערלתם ערלתו את פריו איני יודע שעץ מאכל הוא מה ת"ל עץ מאכל להביא עץ שטעם עצו ופריו שוים, ואיזה זה הפלפלים, ללמדך שהפלפלין חייבים בערלה, וללמדך שאין ארץ ישראל חסרה כלום שנאמר ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר וגו', א"כ פירוש עץ מאכל הוא שהעץ בעצמו נאכל כמו שהיתה כוונת הבריאה שאמר תוצא הארץ עץ פרי שהעץ בעצמו הוא פרי, ולזה אמר מאחר שהעץ בעצמו הוא פרי מה תעשו בפרי, וערלתם ערלתו את פריו, לא תעשו כמו שעשתה אם העולם שנאמר ותקח מפריו ולא המתינה ג' שעות, כי בשעה תשיעית נצטוית נשאר מהיום ג' שעות, וכנגדם נצטוינו כאן שלא לאכול מהפירות ג' שנים, וכנגד זה נאמר כאן ג' ערלות, שלא המתינה שלש שעות כי בעשירית סרח, ואילו היה ממתין ג' שעות היה נכנס שבת והיה כל פריו קדש הלולים, וכן פריו קדש עם ב' מלות בגימ' שבת. עוד נאמר כאן שלש ערלות כנגד ג' ערלות שנתלבש האילן שאכל ממנו אדם, אחת בקלקול הארץ שה אמר תוצא הארץ עץ פרי והיא לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ עץ עושה פרי ונתקללה ארורה האדמה וכו', ואחת כשהיא אמרה כי אמר אלהים לא תגעו בו ובא השטן ודחפה לומר הרי נגעה ולא מתה, נתוסף בו קליפה מחמת נגיעתה ואחת כשלקחה מפריו נתלבש בקליפה אחרת מחמתה, שכן אשה בגימ' ערלה ע"ה, וכדי לסלק הג' ערלות אמרה תורה שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ולזה היא סמיכות של שפחה חרופה שהיא שפחה כנענית שחציה שפחה וחציה בת חורין המאורשה לעבד עברי הכתוב מדבר, וכבר ידעת שהכנענים נתלבשו בשלש קליפות שנאמר עבד עבדים, ויהי כנען עבד, ג"פ עבד כנגד ג' קליפות, וזו כשהיתה כנענית היו עליה ג' קליפות, וכשנכנסה תחת יד ישראל נסתלקה האחת, וכשקדשה העבד עברי נסתלקה האחרת, ואילו נשתחררה כולה היתה אשת איש והבא עליה בחנק, אבל זו לפי שלא נשתחררה חציה אינה נחשבת, לזה לא יומתו, ואמר וערלתם לומר שאתם תתחילו לתקן העוות שגרם אדם ועלי לגמור, זהו להוסיף לכם תבואתו אני ה':
פסוק כג:עוד נרמזו כאן ד' קליפות שבאגוז, וערלתם א', ערלתו ב', ערלים מעוט רבים שנים הרי ארבעה, כנגד הראשונה שהיא רכה אמר וערלתם שיש בכם כח לסלקה, ערלתו היא הקליפה הקשה שקלטה הפרי לתוכה, לזה אמר ערלתו את פריו, ערלים הם הב' קליפות דקות, אחת דקה מן חברתה והם אדוקים זו בזו, לזה הזכירם כאחת שאמר ערלים, ועוד שכל פירות של זה העולם נאצלו מאותו אילן שנקרא אילן התאוה, ונאמר ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, הרי אחת, וכי תאוה הוא לעינים שנים, ונחמד העץ להשכיל ג', לומר שנתלבש בג' ערלות, לזה כל הפירות שנאצלו ממנו צריך להמתין להם שלש שנים אחר שתהיה הנטיעה ע"י ישראל כמ"ש ונטעתם שתהיה הנטיעה על ידיכם, ובשעת הנטיעה יזכיר עליו ש"ש כמו שאמר בזוהר (דף נ"א) ז"ל אמר רבי אלעזר בכל עובדוי דבר נש מבעי ליה דלהוון לשמא קדישא מאי לשמא קדישא לאדכרא בפומיה שמא קדישא על כל מלא דהוא עביד דכולא הוא לפולחניה ולא לשרי עלוי סטרא אחרא בגין דאיהו זמין תדירא לגבי בני נשא ויכיל לאשראה על ההיא עבידתא ובגין כך כתיב ונשמרת מכל דבר רע ע"כ. ואם הנטיעה היתה ע"י ערלים לא היה מספיק להמתין כמה שנים, אם ע"י ישראל צריך שלש שנים ושנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים וצריכה פדיון. ולזה סמך לא תאכלו על הדם לומר שכל האוכל מפרי ערלה כאלו אוכל דם:
פסוק כו:מצאתי כתוב לא תאכלו על הדם, רמז כאן שלא יאכלו ביום ששופך דמן של ישראל סביבות ירושלים שהוא יום ט' באב ולזה אמר הדם בה' הידיעה שהוא דמן של ישראל שהוא חביב לפני הקב"ה שכל אחד ואחד מישראל חביב לפני הקב"ה וחשוב כרב, כמו שאז"ל על פסוק ונפל ממנו רב כל מי שיפול מהם חשוב לפני כרב:
פסוק כו:לא תנחשו ולא תעוננו. לא תעשו עצמכם נחשים, שכל מי שהולך אחר ניחוש סוף נעשה נחש מזיק הבריות, כמו שאירע לבלעם הרשע, כדאיתא בזוהר פרשת בלק (דף קצ"ד) כשבאו להרוג לבלעם וכו' זה לשונו, וכיון דחמו ליה לפנחס פרח באוירא יונוס ויומברוס בנוי וכו', פנחס חמא ליה דהוה טס באוירא והוה מסתלק מעינא, רמא קלא לבני חילא אמר אית מאן דידע לפרח אבתריה דההוא רשע צליה בריה דשבטא דדן קם ונטל שולטנו דשליט על חרשין ופרח ואסתלק וכו', קצרתי המאמר, סוף נפל לגבי פנחס אמר ליה רשע כמה גלגולין בישין עבדת על עמא קדישא אמר ליה לצליה (הגה"ה, ולמה לצליה ולא הרגו פנחס, לפי שנהרג בחרבו ולא בשמא וחרבו היה חקוק עליה חויא מהאי סטרא ומהאי סטרא ובלעם הרשע היה הולך לקראת נחשים ולא היתה חרבו פוגעת בו עד שבא צליה שבא מדן שנאמר בו יהי דן נחש עלי דרך, גבר נחש של דן על חויא דחרבא והרגו ע"כ) תא וקטליה ולא בשמא דלא חזי לאדכרא עליה שמא קדישא עילאה בגין דלא תפוק נשמתיה ותתכליל במלין דדרגין קדישין ויתקיים ביה מה דאמר תמות נפשי מות ישרים, בההוא שעתא עבד כמה זיני מותא ולא מית עד דנטל חרבא דהוה חקיק עליה חויא מהאי סטרא וחויא מהאי סטרא, אמר ליה פנחס בדיליה יקטול ובדיליה ימות כדין קטל ליה ויכיל ליה דכך אורחוי מאן דאזיל אבתרהא בה ימות ובה תפוק נשמתיה ובה תכליל והכי מת בלעם ולא אתקבר לעלמין וגרמוי כלהו אתרקבו ואתעבידו כמה חויין מזוהמין מזיקי שאר בריין, ואפילו תולעים דהוו אכלי בשריה אתהדרו חויאן ע"כ. הרי לך שאחר שהלך אחר נחש ענשו הוא התולעים שנתהוו מבשרו יהיו נחשים מזיקי הבריות, לזה הזהירה תורה לא תנחשו קרי ביה לא תינחשו לא תגרמו לנפשכם ולבשרכם שיעשו נחשים מזיקי הבריות, וכן ארז"ל על מי שלא כרע במודים לסוף שבע שנים נעשה שדרו נחש, הזהירה גם תורה על זה שלא יגרום לעצמו לבא לזה:
פסוק כו:ובזהר סבא פ' משפטים (דף ק') פתח ההוא סבא ואמר מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו, מאן הוא בעלמא דיכיל למללא גבורן דעביד קב"ה בעלמא תדיר ההוא גופא קדמאה דשבק לא אתעביד וקיומא ליהוי ליה לזמנא דאתי דהא עונשיה סבל בכמה זינין וקב"ה לא מקפח אגרא דשום בריין דברא בר אינון דנפקו מגו מהימנותא דיליה ולא הוה בהו טב לעלמין ובר מאינון דלא כרעו במודים הני הקב"ה עביד מנייהו בריין אחרנין בגין דלא אתבני ההוא גופא דדיוקנא דבר נש ולא יקום לעלמין ע"כ. הנה שאמר מאן הוה בעלמא דיכיל למללא גבורן שלא נברא האדם אלא לשבחו ולהללו על גבורותיו, ולזה אומר מודים הכורע ומספר נפלאותיך, ואומר שהוא אלהינו על נסיך ונפלאותיך ומודה לו על הכל וכשאינו כורע ומודה הוא כופר בטובתו של הקב"ה כמו הנחש סופו להיות נחש ומזיק, זהו אומר עביד מינייהו בריין אוחרנין, כי הרשעים הם הם המזיקים:
פסוק כו:וכתב הרב מנחם ריקאנטי ז"ל, לא תנחשו ר"ל לא תטעו אחר פעולת נחש הקדמוני הנקרא רוחא מסאבא ופעולותיו ניחוש כד"א ולא הלך לקראת נחשים, וע"י השבעות ידועות הנקראים שם הטומאה מודיעים עתידות מאשר יבאו על האדם, והטועה אחריהם הבורא סר מעליו ומניחו בידיהם, וזהו מאמרם כל דקפיד קפדי בהדיה, ואחר מיתתו הכתות הנזכרים מתלוים עמו כמו שאמרו בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. ויש עוד מפרשים אזהרה שלא נעשה פעולת נחש הקדמוני שהטיל פגם בחוה העליונה, ויש מן המפרשים האחרונים שכתבו כי העובר על מצוה זו הנחש יהיה לבושו, והבן זה ואם קבלה נקבל ע"כ. ולא תעוננו, לא תגרמו שתהא עינא דסטרא בישא מעיינת ומבטח בכם, כמו ויהי שאול עוין את דוד, שהיה מביט בו בעין רעה, ועל שאתה מבקשים עונות ושעות הם מביטים בכם, לפי שסר בטחונו מהקב"ה ודקפיד קפדי בהדיה, וכן אמר בזוהר כתיב הנה עין ה' אל יראיו, וכתיב עיני ה' משוטטות, זכו עין ה' עינא דלעילא לא זכו עיני ה' משוטטות דלתתא, וכתיב טוב עין הוא יבורך, מאי טעמא אקרי עין חד, ת"ח בעינים דלתתא אית עין ימינא ואית עין שמאלא, ואינון תרי בתרי גווני, אבל הכא לית עין שמאלא ותרווייהו בחד דרגא סלקין וכלא ימינא ובגין כך עין חד ולא תרין ע"כ:
פסוק כו:עוד לא תעוננו. לא תעשו עין לסמאל, סמאל, לסמא, כי הוא סומא, ובעונות שאתם עושים עושים לו עינים, ארז"ל דע מה למעלה ממך עין רואה, וכשעושה העבירה אומר אין רואני, בשעת מיתתו בא לו מלאך המות כולו מלא עינים כמנין העבירות שעשה כל עבירה יש לה עין, שהיה חושב שאין רואה ומראה לו ואומר עבירה פלונית עין זו היתה רואה בך, וכן עין אחרת כמנין העבירות, ועל זה אמר איוב לא תשורני עין רואי שהוא רואה אותי ואני איני רואהו. ואח"כ משבר עיניו, זהו לא תעוננו, לא תעשו עליכם הרבה עינים שיעידו עליכם:
פסוק כז:לא תקיפו פאת ראשכם. כבר ידעת כי האדם נברא בצורה עליונה וכל אבר ואבר שיש לאדם יש לו רמז למעלה, ושער הראש ושער הזקן הם רמז לשערא דרישא עילאה ודיקנא עילאה, וכן אמר בספר הזוהר דשעריה שעיע ואריך איהו נזירא מסטרא דאריך אנפין ובשערא דדיקנא אינהו תקיפין, וכן באדרא ז"ל תאנא הני שערי דדקנא תקיפין בלחודוי משאר שערי דרישא משום דהני בלחודייהו מתפרשן ומסתתין ואינון תקיפין באורחייהו אמאי תקיפין אי משום דכלהו דינא לאו הכי דהא בתיקוני אילין אשתכחו רחמי ודינא ובשעתא דנחתו תליסר מבועי נהרי דמשחא אלין כלהו רחמי, תאנא כל הני שערי דדקנא כלהו תקיפין מ"ט כל אינון דרחמי בעיין למהוי תקיפין לאכפיא לדינא וכל אינון דאינהו דינא תקיפין אינון ובין כך ובין כך בעיין למהוי תקיפין יתירין וכו' מתרין סטרין כד בעי עלמא רחמין רחמי תקפין ונצחין על דינא וכד בעי עלמא דינא דינא תקיף ונצח על רחמי, ובגין כך בעיין למהוי תקיפין מתרין סטרין וכד בעי רחמי שערן דאינון ברחמי קיימין ואתחזיין וכד בעיין דינא שערא דאינון בדינא קיימין ומתחזיין וכלא אתקיים בדקנא, וכד אתגליא דיקנא קדישא חוורא כל הני וכל הני מתנהרין ומסתחיין כמאן דאסתחי בנהרא ואתקיימו כלהו ברחמי ולית דינא אשתכח ע"כ:
פסוק כז:ודע כי שתי פיאות של ראש הם רמז לחסד ופחד, ופירוש פיאה כמו ולפאת ים ולפאת צפון, והפיאה הגוברת היא החסד כמו שידעת מפרשת ויעקוד את יצחק בנו, ולזה אמר לא תקיפו, לא תהפכו החסד להיותו תקיף וחזק באופן שתהפכהו לדין, כי בזה תשחית פאת זקנך שהוא אברהם שנאמר ואברהם זקן, שאחר שהוא זקן מלובש ברחמים תהפכהו דין, ואמר את פאת ולא אמר פאת, לומר שח"ו שהפגם נוגע למעלה במדה ממש, אלא בא"ת שהוא היכל של חסד שאם ח"ו היה נוגע במדה היה מחריב העולם שהוא בנוי על חסד שנאמר אמרתי עולם חסד יבנה. וכן אמר באידרא ז"ל תקונא שתיתאה, נפיק שערא בחד חוטא בשערי דדיקנא ההוא אקרי חד מה שאין כו', דתליין בחסד וברחמים ולא אבעי לחבלא האי חסד כמה דאתמר ובגין כך ולא תשחית פאת זקנך כתיב ע"כ, ולפי שהוא חד מה שאין כו', לזה אמר את, השמר לך שלא תהרהר באמרי רישא עילאה דדיקנא עילאה לומר שח"ו יש שום צלם ודמות וגשמות ח"ו, ומשה אמר כי לא ראיתם כל תמונה, וישעיה אמר ואל מי תדמיון אל, כי אין לו דמיון בנבראים רק על כוונת צורת האיברים שכנו שם עשוים לדמיון וסימנים לענינים סתומי העליונים, מה שאין הדעת יכולה להשיג:
פסוק כז:ואפשר עוד לומר, שלזה רמז לא תקיפו, פירוש לא תשוו, כמו אין מקיפין בבועי פרק אלו טרפות שפי' שלא יקיף וידמה זה לזה לומר שצורה דומה ליוצרה, לזה אמר ראשכם זקנך, לכם יש ראש וזקן והבן וכתב רבינו בחיי ז"ל על דרך הקבלה טעם איסור ההשחתה לפי שאותיות ההוי"ה של ה' הנעלם רשומו בתבנית הגוף היו"ד והה"א והוא"ו, במילה ובפה ובלשון, זהו איסור השחתת זקן העליון וזקן התחתון, כי האיסור שוה בהם, והתבונן נפלאות אל, כי כן חכמי הטבע כתבו בספריהם כי מקומות שוים הם בצמיחת שערות יש שכונה ויחס ביניהם וגידים יוצאים ממקום זה למקום זה, וכשיצמח שער במקום זה יצמח בזה, ומטעם זה אין לנשים ולסריסים זקן, מפני שהשכונה הזאת תחסר מהם ואין בהם גידים יוצאים ממקום זה למקום זה, ומפני שמצינו במקומות האלו השויה ואחדות, הנה הם רמז וציור לאחדות, ארז"ל לעולם יקדש אדם עצמו בשעת תשמיש, והמצוה אזהרה למוחק אותיות השם וזה מבואר ע"כ. ועל דרכנו מדבריו נראה שאסר גלוח שער התחתון כעליון, שהם השויה אחת, ואפשר שלזה בא רבוי את שאמר ולא תשחית את וגו':
פסוק כח:ושרט לנפש וגו'. לא אמר למת כמו שאמר לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת ואמר לנפש, לומר שמי ששורט על מתו עושה פגם ורושם בנפשו ובבשרו, כי לא אמר ושרט לנפש בבשרכם לא תתנו, אלא אמר לא תתנו בין נפש ובשר, לומר שפוגם בנפשו ובבשרו, ולזה לא אמר בכם כמו שאמר בכתבת קעקע, שנראה כבועט בהקב"ה על שהמיתו, והוא אינו יודע שמדותיו של הקב"ה הם כולם רחמים והמיתו הקב"ה כדי לשלם לו שכר, וכי שכר מצות בהאי עלמא ליכא, או לפי שנשלם גלגולו כארז"ל, או אם היו בניו הקטנים ידע כי מעון אביו מת, וכדי לכפר על עונו, או שידע הקב"ה שעתיד להחמיץ ואמר הקב"ה ימות זכאי ואל ימות חייב, ואם היה יוצא ממנו שום צדיק ודאי לא היה ממיתו הקב"ה, הרי האריך הקב"ה כמה דורות למואב ואמר אל תצר את מואב, לפי שראה שעתיד לצאת מהם רות המואביה, והרי משה כשהרג המצרי אמר וירא כי אין איש, שראה לסוף כל הדורות שאין עתיד לצאת ממנו איש ואח"כ הרגו, ומה משה כך כל שכן ממ"ה הקב"ה יתברך ויתעלה שהוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות, וכן אמר בנים אתם לה', יאמר הואיל ואתם בנים האב אינו מבקש אלא בטובות בניו, א"כ מכאן תדעו שלטובתו המיתו, ולזה אין לכם לעשות שום חבורה על מת כי אתם עושים פגם בנפשכם ובבשרכם שהוא הגוף, ומי שהוא פגום אינו מקבל פני שכינה שנאמר כל אשר בו מום לא יקרב, אלא יש לו להצדיק עליו את הדין וישאל מהקב"ה שינחמהו, וכן דוד הצדיק עליו את הדין, וישאל מהקב"ה שינחמהו שנאמר ידעתי ה' כי צדק משפטיך ואמונה עניתני יהי נא חסדך לנחמני, ואמר כאמרתך לעבדך, הוא כמו שאמר בגמרא שאם קבל עליו היסורין מאהבה מה שכרו יראה זרע יאריך ימים, לזה אמר דוד אני קבלתי עלי היסורין מאהבה ואמונה עניתני, אם כן יהי נא חסדך לנחמני, ומה שאמר יראה זרע יאריך ימים, לפי שדוד לא היה לו חיים, כמו שאמר עני אני וגוע מנוער, מיום שננער מבטן אמו היה עתיד לגוע, ולזה היה שואל חיים, שנאמר חיים שאל ממך, וכן הוא אומר ימים על ימי מלך תוסיף, ולזה אמר יהי חסדך לנחמני כאמרתך, שאמרת שמי שקיבלם מאהבה יראה זרע יאריך ימים וכן אמר רבי יוחנן בפרקא קמא דתעניות כל המצדיק עליו את הדין מלמטה מרחמין ומצדיקים עליו את הדין מלמעלה, שנאמר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. אם כן ושרט לנפש לא תתנו, לא אמר לא תעשו אלא לא תתנו שאתם נותנים שריטה ורושם ופגם בנפש ובבשר. וכתבת קעקע, כאלו אתם מקעקעים והורסים הבנין שלכם ומה שאני בניתי אתם הורסים, זהו אני ה', וזהו אל תחלל את בתך שהיא הנשמה שלך, ולא תזנה הארץ שהוא הגוף, ורז"ל אמרו אל תחלל את בתך זה המשיא בתו לזקן, זהו למען ספות הרוה את הצמאה, ולא תזנה הארץ שהאשה נקראת קרקע עולם, ומלאה הארץ זמה שמוליד עיפוש באויר. ורז"ל אמרו ומלאה הארץ זמה מזנה היא את פירותיה, פירוש שלא תוציאם כראוי:
פסוק לא:אל תפנו אל האבות ואל הידעונים. אל האבת כתיב חסר וי"ו, ר"ל שלא יפנה לבו לומר האבות אכלו בוסר ושני הבנים תקהינה אם האבות חטאו ועבדו ע"ז ונחרב בהמ"ק בימיהם אנו מה פשענו ומה חטאתנו שלא נבנה בימינו, אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו, לזה הזהיר ואמר שלא יפנה לבבך לדבר, וזה לפי שבית שני נחרב על שנאת חנם ושנאת חנם מצויה בינינו, הרי מעשינו כמעשי אבותינו, ואילו היה בנוי היה נחרב בימינו, ומי יודע אם אנו בעצמנו באנו בגלגול כדי לכפר ולמרק על עונותינו, זהו והתודו את עונם ואת עון אבותם, פעם ראשונה נקראים אבות, וכן תקנו רז"ל בנוסח הודוי אבל חטאנו אנחנו ואבותינו, זהו ואל הידעונים. לומר שזה הוא דבר ידוע, אל תבקשו לטמא עצמכם במחשבה כזו, למה כי אני ה' אלהיכם, אני דיינכם וכל דור ודור אני דן אותו כפי מעשיו:
פסוק לב:מפני שיבה תקום. קודם שתבא השיבה תקוה על עמדך ולא תפול, כמו שאמר שלמה המע"ה וזכור את בוראיך בימי בחורותיך, וכן בספר הזוהר ז"ל, מפני שיבה אזהר ליה לבר נש עד לא יסתלק לשיבתא דיקום בקיומא טבא בעלמא בגין דיהא הדור בסוף יומין, דלית שבחא לבר נש כד איהו סב ואיהו לא יכיל למהוי ביש, אלא שבחא דיליה כד איהו בתוקפיה וכו' ושלמה מלכא אמר וזכור את בוראיך ע"כ, א"כ תקום על עמדך ולא תפול ואם נפלת וכשלת על עונך חזור בך ועשה תשובה, והדרת פני זקן שילדותך לא תבייש זקנותך, ונאמר עליך אשרי שילדותנו לא ביישה זקנתנו:
פסוק לב:עוד והדרת פני זקן,, תהדר האבות אברהם יצחק ויעקב שיאמרו אשריכם האבות שזה יצא מחלציכם, והדרת פני, זה יעקב שנאמר מבקשי פניך יעקב, וצורתו חקוקה בכסא הכבוד, במרכבה שנאמר ודמות פניהם פני אדם שהוא נקרא פנים, וכן פנים בפנים בגימ' יעקב שהיו לו פנים, ולא בוש שהיתה מטתו שלימה, ולזה הקדימו זקן זה אברהם שנאמר ואברהם זקן שהיה מהודר בזקנה שעשה ישמעאל תשובה בימיו, אבל יצחק לא נזכר, שלא היה מהודר בזקנה שיצא ממנו עשו שעמד במרדו. עוד והדרת פני זקן, זה הקב"ה שנאמר ושער ראשיה כעמר נקא, כשהאדם הוא צדיק הקב"ה מתפאר בו שנאמר ישראל אשר בך אתפאר, וכשהוא רשע שמו מתחלל עליו, שהוא נקרא יהודי, ואם תשים היו"ד של יהודי תחת הדל"ת יהיה שם הוי"ה:
פסוק לב:או נאמר מפני שיבה, בגימ' יצר טוב, תקום, והדרת פני זקן זה יצה"ר שקראו שלמה המלך זקן וכסיל, אם לא תשמע ממנו יהיה לו ליצה"ר הדור פנים, כמו שכתב בזוהר פרשת תרומה (דף קס"ג) ז"ל למלכא דהוה ליה בר יחידאי והוה רחים ליה יתיר ופקיד עליה ברחימו דלא יקרב גרמיה לאתתא בישא, בגין דכל מאן דיקרב לגבה לאו כדאי הוא לאעלא גו פלטרין דמלכא, אודי ליה ההוא ברא למעבד רעותיה דאבוי ברחימו. בביתא דמלכא לבר הוה זונה יאה בחיזו ושפירא, ליומין אמר מלכא בעינא למחמי רעותא דברי לגבאי, קרא לה לההיא זונה ואמר לה זילי ותפתי לברי למחמי רעותא דברי לגבאי. ההיא זונה מה עבדת אזלת אבתריה דבריה דמלכא שארת לחבקא ליה ולנשקא ליה ולמפתי ליה בכמה פתויין, אי ההוא. ברא יאות ואצית לפקודא דאבוי גער בה ולא אצית לה ודחי לה מיניה, כדין אבוי חדי בבריה ואעיל ליה גו פרגודא דהיכליה ויהיב ליה מתנן ונבזבזן ויקר סגי, מאן גרם יקר דא להאי ברא הוי אימא האי זונה, והאי זונה אית לה שבחא או לא, ודאי אית לה שבחא מכל סטרין, חד דעבדת פקודא דמלכא, וחד דגרמת ליה להאי ברא כל ההוא טיבו וכל האי רחימו דמלכא לגביה, ועל דא כתיב והנה טוב מאד, טוב זה מלאך חיים, מאד זה מלאך המות, דאיהו ודאי טוב מאד למאן דאצית פקודין דמריה, ות"ח אי לאו האי מקטרגא לא ירתין ישראל צדיקיא הני גנזיא עילאין דזמינין לירתא לעלמא דאתי, זכאי אינון, דאערערו בהאי מקטרגא וזכאין אינון דלא אערערו בהאי מקטרגא, זכאין אינון דאערעו ביה דבגיניה ירתין כל אינון טבין וכל אינון עדונין וכל אינון כסופין דעלמא דאתי, עליה כתיב עין לא ראתה אלהים זולתך, וזכאין אינון דלא אערעו ביה דבגיניה ירתין גהינם ואיטרדו מארץ החיים, ועל דא אית ליה לצדיקיא למחזק ליה טבין דהא בגיניה ירתין כל אינון טבן ועידונין וכסופין לעלמא דאתי, תועלתא דהא מקטרגא כד חייבין צייתין ליה מאי איהי, אלא אע"ג דלית ליה תועלתא פקודא דמריה איהו עביד, ותו דהא אתתקף בגין האי הואיל ואיהו רע אתתקף כד עביד ביש, אתתקף עליה עד דקטיל ליה כיון דקטיל ליה אית ליה נייחא ע"כ. הרי אם לא ישמע לו יש לו הדור כמ"ש, דאית ליה שבחא וכו', ולזה כששמע ממנו לית ליה שבחא אלא אדרבא אית ליה עונש לפי שנענש על ידו, ולזה עולה ומקטרג ואינו נח מרוגזו עד שיורד ונוטל נשמה:
פסוק לג:וכי יגור אתך גר וגו' לא תונו אותו. בא הכתוב להזהיר על הגר, ואמר כי גרים הייתם בארץ מצרים, לומר שלא יונו אותו לומר פה שאכל נבילות ועבד ע"ז יבא להתגייר ולקבל עליו עול התורה, לזה אמר כי גרים הייתם בארץ מצרים שהיו עובדי ע"ז, לזה ארז"ל מום שבך אל תאמר לחברך:
פסוק לד:עוד אמר כי גרים הייתם בארץ מצרים, לומר לך שכמו שהיו במצרים ומהם השליכו בים ומהם מיעכו בבנין ומהם היה פרעה הורג בכל יום כמה וכמה, לפי שנצטרע וא"ל הרופאים שאין לו תקנה אם לא ישחוט ק"ן ילדים בבקר מקטני ישראל וק"ן בערב, ומהן שרפו לאלהיהם, וכל אותם הילדים היו נשמות חיצונות, שהרי משה הציל אחד מאותם שמיעכו בבנין והוא עשה פסל מיכה, וכמו שהיו מעורבות בהם נשמות חיצונות כן ג"כ יצאו מהם נשמות לחוץ, וזה גרם חטא אדם שקלקל הצינורות, א"כ לא תונו אותו כי הוא אזרחי הוא מכם, וזהו שאמר כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם אני ה' אלהיכם, כלומר אני מוציא החיצונות ומכניס האזרחיות, ולזה בברכת על הצדיקים אנו כוללים הגרים. ואמר הגר הגר אתכם, כלומר תדעו על איזה גר אני מזהיר, על אותו גר שפסקה שם ע"ז מפיו והוא גר אתכם, ונטה שכמו לסבול העול עמכם, זה ודאי הוא מנפש טהורה, לזה ואהבת לו כמוך, כי ממקום שנאצלה נפשך נאצלה נפשו:
פסוק לה:לא תעשו עול במשפט וגו'. במדרש מהו משפט האמור כאן, היא המדה והמשקל והמשורה, מלמד שהמודד נקרא דיין, שאם שקר במדה הרי הוא כמקלקל את הדין וקרוי עול משוקץ שנאוי תועבה חרם, וגורם לה' דברים האמורים בדיין, מטמא את הארץ ומחלל את השם ומסלק את השכינה ומפיל את ישראל בחרב ומגלה אותם מארצם, ע"כ:
פסוק לה:עוד לא תעשו עול במשפט, עול בגימ' ק"ו, יזהיר שלא יעשה עול בקו המדה שהם הד' יסודות, שלא יגביר יסוד על יסוד אלא כולם יהיו במשקל אחד. במשפט זה יסוד האש שנאמר כי באש ה' נשפט, והיינו אש דחולים, כאמרם ז"ל ד' אשות הן וכו' כשמגביר יסוד האש על השאר מיד מת, וכן כולם. במדה זה יסוד המים. במשקל זה יסוד הרוח, ושניהם מקרא אחד לעשות לרוח משקל ומים תכן במדה. ובמשורה זה יסוד עפר שנאמר וכל בשליש עפר הארץ. וכנגד הד' יסודות אמר אבני צדק, מאזני צדק, איפת צדק, והין צדק יהיה לכם, כלומר אם אתם זהיר במדות יהיה לך ג"כ היסודות שלך מכוונים ומיושבים על הקו, ולזה אמר הפסוק צדק צדק בכל אחד ואחד, אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם על תנאי זה. וקרא ליסוד העפר שליש, לפי שהג' יסודות הגשמיים הם האש והמים והעפר, כי יסוד הרוח הוא דק הרוחני אינו עמהם במנין, א"כ העפר הוא שלישי, הוא העב והוא החומרי, ולזה קראו שליש שהוא שלישי. או ירמוז לד' גלגולים כפי חז"ל, וברביעי הוא נתקן, וכן משורה גימ' אתקן, על יד מורש"ה, שהיא התורה שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה, ואח"כ לא תתגלגל עוד, כי השומ"ר, רושמ"ה, ושמר"ה מהשו"ר המועד, שלא יתגרה בה:
פסוק לז:ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי ועשיתם אותם אני ה'. יאמר כי כאשר יעשה האדם המצות לשם מי שצוה בהם לא לשום פניה, זהו אומרו חקתי ומשפטי ולא אמר החקים ומשפטים, אז אני ה', שעושים לשמה שמקבלים אלהותי ואני מצוי, כי זה פירוש אני, משא"כ כשעושים המצוה לשום פניה ומגמת פניהם אותה פניה לא להשי"ת, נראה ח"ו שכופרים במי שצוה באותה מצוה הואיל והם בוחרים לעשותם לאותה פניה ולא להשי"ת ולשמו: