פסוק ב:פירש״י ז״ל דבר וכו׳ שנאמרה פרשה זו וכו׳. אע״ג דבפ׳ ויקהל נמי כתיב את כל עדת בני ישראל וה״נ התם ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל וכו׳ מ״מ התם לא נכתב ל׳ זה בציווי הקב״ה כמו הכא ומש״ה לא פירש״י בהו ולא מידי אלא בהך. ומ״מ כבר הקשה הרא״ם ז״ל שהרי כל התורה כלה נאמרה לכל ישראל ומה הוסיף בהקהל זה בפ׳ זו ותירץ דבכל התורה תחלה היה מלמד לנשיאים ולראשים ואח״כ לשאר העם וכדפירש״י בפ׳ תשא ובפ׳ מטות משא״כ פ׳ זו שנאמרה לכלם ביחד ומ״מ הדר והק׳ דלמה הוצרך כאן שינוי זה ומה טעם וסיבה הוא היות גופי תורה תלויין בה לשתאמר בהקהל ולא בזה אחר זה ותי׳ בדוחק וכבר הקשה עליו הרב ק״א והוא ז״ל תירץ בדיוק לשון גופי תורה דבשאר הפרשיות הוצרך ללמדה בזה אחר זה לפי שלא היה הלימוד לכלם בשוה למי לימד גופי התורה דהיינו פשטיות ולמי היה מלמד הנשמה דהיינו פנימיות הסודות אבל בפ׳ זו שריבה גופי תורה והם פשטי התורה הכל שוים והיו יכולים לשמוע יחד עכ״ל והוא פלאי לע״ד דמי גילה לו להרב שבפ׳ זו ליכא רזין ורזי דרזין כמו בשאר כל פרשיותיו של תורה ומה נשתנה והנלע״ד דאיכא למידק נמי אומרו שרוב גופי תורה תלויים בה והול״ל כתובים בה או כיוצא בזה אלא נראה דר״ל שרוב גופי תורה שכבר נכתבו במקומם בשאר פרשיות הנס תלוים בפ׳ זו שחזרו ונשתנו כאן לאיזה חידוש ולכי תידוק תמצא שכל המצות שנכתבו בפ׳ זו כבר נאמרו במקום אחר כגון קדשים תהי׳ דהיינו גדר ערוה קאי אעריות דפ׳ דלעיל עוד בכמה מקומות נכתב. איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי וכו׳ ישנם בעשרת הדברות. וה״נ אל תפנו וכו׳. וכי תזבחו וכו׳ בפ׳ צו. ובקצרכם וכו׳ דהיינו מתנות עניים בפ׳ אמור לא תגנובו ולא תכחשו וכו׳ בפ׳ ויקרא וכחש בה וכו׳. וה״נ לא תעשוק וכו׳ איתא נמי התם או עשק את עמיתו. לא תקלל וכו׳ בפ׳ משפטים וה״נ התם איתא לא תעשו עול במשפט וכו׳ ולא תלך רכיל נמי איתא התם לא תשא שמע שוא היא אזהרה ללה״ר כדפירש״י שם. לא תעמוד על דם רעך היינו לא תרצח לא תשנא וכו׳ וה״נ לא תקום ולא תטור וכו׳ ה״ז בכלל עזוב תעזוב עמו. הוכח תוכיח וכשלו איש באחיו שדרשו בו איש בעון אחיו והיינו כשאינו מוכיחו דוק ותשכח והילכך מאחר דלאו מילי חדתי הוו לא האריך ללמדם בזה אחר זה אלא לכלם בהקהל ותמצא דה״נ ספר משנה תורה נאמר כן אל כל ישראל שהיו כולם שם בהקהל והוא נמי מהאי טעמא גופא שאין שם אלא חזרה בחידוש קצת פרטי דינים ולכך נאמר יחד בהקהל:
פסוק ב:קדשים וכו׳ מן העריות ומן העבירה וכו׳. נר׳ דעריות ר״ל הנהו דכתיבי באורייתא ועבירה ר״ל כגון שניות דבהו שייך ל׳ קדושה דהיינו כדאמרינן קדש עצמך במותר לך שמן התורה מותרים נינהו והיינו דמסיים שכ״מ שאתה מוצא גדר ערוה. ואין כוונת רש״י לומר דלא שייך ל׳ קדושה אלא בפרישת עריות שהרי הוא ז״ל עצמו פי׳ לקמן בפ׳ והתקדשתם זה פרישות ע״א אלא כוונתו דציווי קדושים תהיו וכדומה הוא דבר שאינו נדרש בפ״ע אלא לעולם הוא מחובר למה שלמעלה הימנו והכא קאי אעריות דבפ׳ דלעיל ואהא הוא דמייתי ראיה דמצינו ל׳ קדושה גבי גדר ערוה וההוא דלקמן והתקדשתם וכו׳ התם נמי אדלעיל מניה קאי דהיינו ע״א ולאו למימרא שלא יעבדו ע״ז דהא פשיטא ומדת כל אדם היא ולא שייך בזה קדושה אלא כלומר שתתרחק מנייהו ומאביזרייהו:
פסוק ג:איש אמו וכו׳ אשה מנין וכו׳. וא״ת ומהיכא תיתא לפטור נשים מכיבוד דאצטריך ריבויא הא הויא לה מ״ע שלא הזמן גרמה דנשים חייבות וי״ל משום דכתיב גבי כיבוד למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה׳ אלהיך נותן לך ונשים לא נטלו חלק בארץ ומש״ה הוה ס״ד דליפטר ודומה לזה פירש״י בגמרא פ״ב דברכות גבי הא דבעי נשים בברהמ״ז דאורייתא או דרבנן ופירש״י דס״ד דהוו דרבנן משום דכתיב וברכת וכו׳ על הארץ הטובה אשר נתן לך ע״ש ומ״ש רש״י שהאיש ספק וכו׳ ק׳ דהא ודאי חילוק זה לא שייך אלא בכבוד אבל לא במורא וא״כ הני מיעוטא וריבוייא הו״ל למכתבינהו גבי כבוד ולא הכא במור׳ והרא״ם ז״ל תירץ דדרשינן באם אינו ענין ולענ״ד אכתי צריכינ׳ למהדר אטעמא אמאי לא כתביה קרא בהדי׳ גבי כבוד ולא נצטרך למדרש באם אינו ענין ונראה דאי הוי כתיבי התם מיעוטא וריבוייא הוה מוקמיה מעוטא דאיש למעט נשים לגמרי דייקא נמי דכתיב על האדמה וכו׳ כדלעיל וריבוייא היה מוקמיה ליה לאיזה דרשא אחרינא כגון לרבות זרע פסול אבל השתא דכתיב ריבוייא גבי מורא ועל כרחך נשי נמי איתנהו בכלל ריבוייא לגבי מורא דהא ל״ת הוי וליכא שום טעמא למפטרינהו ממילא תרבינהו נמי לגבי כבוד דנימא דומיא דזכור ושמור הואיל ואיתנהו בשמירה וכו׳ הכי נמי הואיל ואיתנהו במורא איתנהו נמי בכבוד ומהני מיעוטא לגבי כבוד היכא דאית לה רשות אחרים עליה:
פסוק ג:ואת שבתותי וכו׳ סמך שבת וכו׳. וטעמא דסמך שבת וכו׳ הא לא״ה ה״א הואיל והקיש הכתוב כיבוד אב ואם לכבוד המקום כי היכי דלגבי כבוד המקום דוחין את השבת כגון בעבודה ה״נ לגבי כבוד אב ואם ידחה שבת קמ״ל ומ״ש רש״י וכן בשאר כל המצות היינו מדכתיב בתר הכי אני ה׳ דאל״כ פשיטא דמשבת ליכא לאוכוחי שאר המצות דאיכא למימר שאני שבת החמורה דשקולה ככל התורה ותו דאית בה עשה ול״ת:
פסוק ג:אני ה׳ וכו׳ איזהו מורא וכו׳. טעמא דנטר רש״י לפ׳ זה כאן דנראה חוץ למקומו היינו ליישב טעמא מאי כתב רחמנא לימוד זה דסמיכות שבת הכא גבי מורא טפי מלגבי כבוד וכיון לתרץ דלרבותא נקטיה הכא דלא מיבעיא לגבי כבוד שלא יחלל השבת כגון להביא לו מאכל דרך ר״ה כדי להאכילו שזהו בכלל הכבוד דפשיטא שאסור הואיל ואביו לא ציוהו כלום אלא אפילו ציוהו בפירוש לעשות איזה דבר שיש בו חילול שבת לא די שאין לו לשמוע דברו ולעשותו אלא שצריך גם כן לסתור את דבריו ולא לשמוע מורא אב בזה אלא צריך לומר לו אבא איני שומע לך בזה לפי שהוא חילול שבת וכיוצא בזה:
פסוק ד:ואלהי מסכה תחילתן וכו׳. דק״ל דהול״ל ולא תעשו לכם אלהי מסכה כי היכי דקאמר ברישא אל תפנו אל האלילים ולכך תירץ דהך ואלהי מסכה מחובר לראש המקרא וה״ק אם אתה פונה וכו׳ וע׳ מ״ש לקמן על פ׳ ולפני עור לא תתן מכשול:
פסוק ד:לא תעשו לכם וכו׳. דק״ל דאמאי לא כתיב לא יהיו לכם כדכתיב התם לא יהיה לך ותי׳ דתרתי אזהרות נינהו לא תעשו בפ״ע ולכם בפ״ע אתם לא תעשו לאחרים ולא אחרים לכם:
פסוק ז:ואם האכל וכו׳ אם אינו ענין וכו׳. דק״ל דהך ביום הג׳ יתירא הוא והוה סגי לומר ואם האכל יאכל פגול הוא דהא ביום הג׳ קיימי דהשתא סליק קרא למימר והנותר עד יום הג׳ באש ישרף אלא ודאי משו״ה הדר ביום הג׳ למדרשיה באם אינו ענין ואפקיה קרא בל׳ חוץ לזמנו לומר דלגבי הקרבן עצמו כך לי מחשבת חוץ למקומו כחוץ לזמנו ותו הזכיר קרא ביום הג׳ משום ואוכליו עונו ישא דבתר הכי דעליה דביום הג׳ קאי דמיירי בנותר גמור בלא מחשבה וכדפירש״י בסמוך:
פסוק ז:פגול מתועב וכו׳. קשה דאמאי לא פירש״י מידי בפ׳ צו דכתיב פגול הוא ונטר למיפרשה עד השתא ונראה דהכא אתא לתירוצי דהיכי מפרשינן לקרא דמיירי בחוץ למקומו והא ההוא פסול מיקרי דפיגול הוי בחוץ לזמנו וכדתנן בזבחים חוץ לזמנו פגול וחייבין עליו כרת חוץ למקומו פסול ואין בו כרת משו״ה תירץ דליתא דמלת פגול אין משמעה אלא מתועב ושפיר שייך נמי בחוץ למקומו אלא דהתנא השאיל ל׳ פגול לחוץ לזמנו ול׳ פסול לחוץ למקומו לדבר בלשון קצרה ולהודיע הענין ובלישנא דרבנן נמי משכחת הכי כמ״ש התיו״ט בכמה מקומות:
פסוק ט:לא תכלה וכו׳ שיניח פאה וכו׳. פי׳ דק״ל דהול״ל בקיצור לא תקצור פאת שדך ולכך משני דקמ״ל באומרו לא תכלה שצריך להניחה דוקא בסוף שדהו כשמכלה לקצור והיינו כר״ש דפ״ק דפאה דאמר ובלבד שיתן בסוף כשיעור והלכה כמותו:
פסוק יא:לא תגנובו וכו׳ דבר הלמד מעניינו וכו׳. הק׳ הרא״ם ז״ל למה לא הביא הראיה מלא תגנובו דהכא דדבר הלמד מעניינו הוא במה הכתוב מדבר בממון אף כאן בממון וממילא דאידך בנפשות והכי תניא בפרק הנחנקין עכ״ל ונראה דמהכא לחוד ליכא למילף דאיכא למימר אדרבא דבר הלמד מעניינו בנפשות דבקרא דלעיל כתיב וכרמך לא תעולל וכו׳ והוא דבר שחייבין עליו עונש הגוף דהיינו מלקות ונימא במה הכתוב מדבר בדבר שחייבין עליו עונש הגוף אף כאן שחייבים עונש הגוף ואילו בגונב ממון ליכא מלקות דניתן להשבון ואע״ג שזה עונש מלקות וזה עונש מיתה היינו הך דמלקות במקום מיתה קאי ומ״ל קטליה כוליה מ״ל קטליה פלגא ובפ׳ הנחנקין מעיקרא מייתי דרשא על לא תגנוב דעשרת הדברות דמיירי בנפשות בדבר הלמד מעניינו ובתר הכי לרווחא דמלתא דריש נמי לדהכא בדבר הלמד מעניינו ומיהו לא צריכה לה דאפילו ליכא למדרש מידי מדההוא בנפשות הך בממון אלא מדאשכח קצת סייעתא קאמר לה לרווחא לבסומי ומיהו ודאי דאי לא הוה אלא הך דרשה לא הוי מהני ולא מידי דאיכא למימר איפכא כדלעיל:
פסוק יא:ולא תכחשו וכו׳ משלם קרן וכו׳. כבר הכריח הרא״ם ז״ל מהברייתא דת״כ ומהש״ס דפ׳ הגוזל דף ק״ו דהכא ברישא ל״ג משלם קרן וחומש אלא ה״ג לפי שנאמר וכחש בה למדנו עונש אזהרה מנין ועונש זה היינו עונש לחיוביה באונסין משעת כפירה דמשכפר ונשבע נעשה גזלן ואין לו עוד דין ש״ח אלא קמא ליה ברשותיה להתחייב אם נאנסה ומיירי הכ׳ ברישא בשלא הודה אלא כפר ונשבע ובאו עדים דליכא חיובא דחומש ואשם ודלא כרב ששת דאמר התם דאפילו לא נשבע איכא עונש דממון להתחייב באונסין מיד משעת כפירה דמסקי׳ התם דלא כוותיה אלא האי דעושי׳ קרא להתחייב באונסין משום שבועת שקר הוא אבל אי לא אשתבע לא ולפי המסקנא ל״ק קו׳ התוס׳ שם תימא דבממון מה שייך לא ענש אלא אם כן הזהיר דבשלמא בעונש שבועה דהיינו קרבן שייך וכו׳ ע״ש שלא הקשו כן אלא לסברת רב ששת דסבר דעונש דאונסין הוי עונש דממון כלומר דמשום כפירתו חייב אבל לפי המסקנא דהחיוב הוא משום שבועת שקר הא לא מיקרי ממון אלא עונש הוא משום שבועה ולא משום דררא דממונא ושייך שפיר לומר לא ענש אלא אם כן הזהיר אע״ג דהוי׳ עונש דממון כיון דעונשו הוא משום שבועת שקר דונשבע על שקר דכתיב בתר הכי אכוליה דלעיל קאי ובסיפא גרסינן גבי לא תשקרו משלם קרן וחומש דמיירי בנשבע והודה שאז למדנו משם העונש דחומש ואשם וכאן נכתבה האזהרה וה״ט דרש״י השמיט מאי דאיתא תו בת״כ על לא תגנובו מח״ל לפי שנאמר הגנבה שנים ישלם למדנו עונש אזהרה מנין תלמוד לומר לא תגנובו דהכא ודאי שייכא קושית התוס׳ משא״כ גבי לא תכחשו הואיל ומיירי בנשבע ומחמת שבועה הוא דמתחייב באונסין שייך שפיר לומר לא ענש אא״כ הזהיר ובזה מתורץ מה שהרגיש הרא״ם ז״ל ע״ע:
פסוק יא:לא תגנובו וכו׳ אם גנבת סופך וכו׳. הר״ב ק״א כתב דמשום דכתיבי בהרדפת הוי״ו דרשינן הכי ודוחק דכמה אחריני כתיבי הכי בוי״ו ולא דרשינן כך אלא נלע״ד דמשום דכולה פרשה כתובה בלשון יחיד לא תעשוק לא תגזול לא תלין לא תקלל וכו׳ ומ״ש הני דכתיבי בלשון רבים אלא לומר לך דהני כלהו שייכי בהו דכל הגונבים סופם לכחש וכו׳ ומ״ש רבינו סופך לכחש סופך לשקר נראה דרוצה לומר סופך לכחש בעיקר הממון ושוב כדי לקיים דברו הוא משק׳ שאומר כמה דברי שקרים אחרים להקים בהם את דברו אשר כחש ושוב ישבע לשקר:
פסוק יב:ולא תשבעו וכו׳ מנין לרבות וכו׳ אף על גב דהכא נמי מדלא כתיב בשמותי אלא בשמי משמע בשמי המיוחד מכל מקום נראה דדרשינן ליה באם אינו ענין לשם המיוחד שכבר נאמר לא תשא וכו׳ תנהו ענין לכנויין:
פסוק יד:לא תקלל וכו׳ ת״ל בעמך וכו׳. אע״ג דההוא מיבעי ליה לכדדרשינן בעושה מעשה עמך י״ל דאי לההוא לחוד לכתוב קרא ונשיא עמך דשפיר הוה דרשינן עושה מעשה עמך דהא עמך מיותר מאי בעמך ש״מ כל שבעמך א״נ אי לההוא לחוד לכתוב ונשיא מעמך ואי להא לחוד לכתוב ונשיא ובעמך ש״מ תרווייהו. וכתב הרא״ם ז״ל אבל בפ״ד מיתות מפיק לה מאלהים לא תקלל באם אינו ענין לגופיה דהא אתי מנשיא וחרש במה מצינו תנהו ענין לישראל דעלמא ע״כ ונוראות נפלאתי דהתם לא ילפינן מאלהים אלא לאב ואם שלא מצינו בהם אזהרה אלא עונש בלבד ואכתי לשאר עמא צריכינן לילפותא דבעמך כל שבעמך:
פסוק יד:ומ״ש יצא המת שאינו בחיים ביאר הרא״ם ז״ל דאצטריך דלא תימא מקלל חבירו דומיא דמקלל אביו ואמו שהוא חייב אפילו לאחר מיתה כדילפינן מיתורא דאביו ואמו קלל ע״כ וק׳ דהיכי הוה ס״ד למילף מאב ואם איכא למפרך שאני או״א שהשוה הכתוב כבודה לכבוד המקום שחייב מיתה על הכאתם לכך יש בהם חומר זה לחייב אפילו לאחר מיתה משא״כ בחבירו והדרא קושיא חרש למה לי וי״ל דהוה אמינא דמשו״ה כתב רחמנא אזהרת אב ואם בקרא דאלהים לא תקלל כדלעיל דסמיך ליה בעמך לומר דמקשינן כל שבעמך לאב ואם לומר שחייב אפילו לאחר מיתה הלכך אצטריך חרש:
פסוק יד:ולפני עור וכו׳ לפני הסומא בדבר וכו׳. כתב הרא״ם ז״ל דהטעם שדרשו כן ולא הניחוהו כפשוטו משום דעור דומיא דחרש מה חרש לאו דוקא חרש אף עור לאו דוקא עור וכתב עליו הר״ב ק״א ולא ירד הרב ז״ל בזה לעומק הדבר חדא דעדיין נאמר דמי יכריחנו לדמות זה לזה דחרש הוצאנוהו מפשוטו מפני שאם נפרש אותו כפשוטו יהיה סותר אליו מלת בעמך אבל הכא למה נוציאנו מפשטו וכו׳ וכל שכן שאם הדימוי הכריחה ה״ל להוציאו מפשטו באופן אשר הוציאו חרש לדעתו שהוא על כל בלתי שומע וידרשו גם כן עור שאינו עור ממש אלא שאינו יודע במכשול ולמה העתיקוהו לסומא הלב וליועץ וזה אחר ההנחה דהוציאו מלת חרש ממשמעו אבל אחר העיון לא הוציאוהו אלא אמרו אין לי אלא חרש משום דחרש במשמע ומנין לרבות כו׳ תלמוד לומר בעמך וכו׳ וכולל חרש ומי שאינו חרש ולמה יצא חרש מן הכלל ללמד על הכלל וא״כ חרש עדיין הוא כפשוטו ומשמעו וגם בזה לא דק הרב כלל עכ״ל ואנכי עפר ואפר נלע״ד איפכא שהר״ב ק״א לא ירד בזה לעומק דברי הגאון ז״ל שבאו קצת סתומים וצריכים ביאור ותחלה צריך אני לבאר דודאי מי שמשים מכשול ממש לפני עור כפשוטו כההיא דעבדו עבדי ריש גלותא לרב ששת בריש מי שאחזו פשיטא ופשיטא דעברו על לאו זה אלא דרז״ל קבלו דלאו דוקא הוא אלא גם כל הנותן מכשול לפני חבירו בכל ענין ואפילו בדברים בעלמא הואיל ומכשילו באותם הדברים לפי שחבירו אינו יודע בדבר קעבר בלאו זה דלענין זה הו״ל ההוא גברא דומיא דעור והכי דרשינן מה עור מיוחד שא״י לישמר מהמכשול אף כל שאינו יודע יצא היודע ואעפ״כ רוצה ליכנס באותה סכנה אין אנו אחראין לו שאין זה דומיא דעור והיינו כסברת רשב״ג ברפ״ה דמעשר שני דסבר הלעיטהו לרשע וימות וקי״ל כוותיה אבל כל שהוא עור בדבר והוא נותן לו עצה לרעתו בין בנפשו בין בגופו בין בממונו ה״ז עובר בלאו זה דהוי דומיא דעור ממש והיינו דאמור בת״כ אל תאמר לו בת פ׳ כשרה לכהונה והיא פסולה אל תאמר לו צא בהשכמה שיקפחוהו לסטים אל תאמר לו מכור שדך וקח לך חמור וכו׳ דהראשון מיירי במכשול דנפשו והב׳ בגופו והג׳ בממונו [וגם בזה לא דק הר״ב ק״א לפרש אמאי נקט שלשתן] ורש״י ז״ל לא נקט אלא האחרון לרבותא וכ״ש אידך תרתי נמצא שהלימוד שאנו עושים בעור הוא ממש דומה בדומה ללימוד חרש דבחרש אמרינן איברא דחרש היינו כפשוטו מכל מקום מכח ילפותא דאידך קרא דבעמך דרשינן דלאו דוקא חרש לחוד אלא ה״ה כל דדמי ליה ולאפוקי מת וה״נ הדמיון יתעבד בעור דאיברא דבעור כפשוטו מיירי שאסור לעשות לו שום מין מכשול לפי שאינו יודע ליזהר מכל מקום מכח ההיקש דחרש דרשינן ה״נ ביה (אע״ג דליכא ביה הכרח מקרא אחרינא) דלאו דוקא עור לחוד אלא ה״ה כל דדמי ליה וע״ד דאמרו ולאפוקי מפקי׳ עצמו דאין אנו אחראין לו לחוס על נפשו טפי מדידיה אלא הלעיטהו וכו׳ וכדאמרן ומה שהכריח לרז״ל לדמות העור לחרש בילפותא זו מלבד שכך קבלו ז״ל הוכרחו גם כן מלישנא דקרא דכתיב לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשול והול״ל ולא תתן מכשול לפני עור דומיא דרישא אם איתא שזה מלתא באפי נפשה אלא משו״ה סמך העור לחרש לומר לך עור דומיא דחרש ודומה ללימוד זה תמצא בכמה מקומות בתלמוד ומנייהו בפ׳ כל הבשר דף קי״ד גבי קרא דלגר וכו׳ תתננה ואכלה או מכור לנכרי ע״ש ונמצאו דברי הרא״ם ז״ל נכונים ומיוסדים על אדני פז והיטב הדק:
פסוק טו:לא תעשו וכו׳ מלמד שהדיין וכו׳. יש להסביר טעמא למה נקרא באלו החמשה שמות של גנאי ונראה משום דמסיק בת״כ ומייתי לה רש״י לקמן גבי משקר במדות דגורם לה׳ דברים מטמא את הארץ ומחלל את השם וגורם לשכינה שתסתלק ומפיל את ישראל בחרב ומגלה אותם מארצם. וכלפי החמשה נזיקים הללו שגורם נקרא באלה החמשה כינויים כלפי הראשון שמטמא קדושת הארץ נמצא שמעול והופך הטהור לטמא ולכך נקרא עול ולפי שמחלל את השם דהיינו שהבריות אומרים ראו כלומר הדיין שלמד תורה כמה מקולקלים מעשיו וש״ש מתחלל על ידו והוא מה שאמרו רז״ל עליו בפ״א דיומא ואהבת את ה׳ אלהיך שיהא ש״ש מתאהב על ידך וכו׳ ע״ש וזה שמחלל את השם גורם ההפך לכך הוא קרוי שנאוי וכנגד מה שגורם הסתלקות שכינה שחשובים כטמאים ומשוקצים שאינם ראויים שתשרה שכינה ביניהם לכך הוא קרוי משוקץ ועל מה שמפיל את יש׳ בחרב דהיינו להשמיד ולהחרים כדכתיב כל חרם אשר יחרם מן האדם ומפרשינן דהיינו שנגמר דינו להריגה לכך הוא קרוי חרם וע״ד הגלות שגורם שיוצאים בגלות לח״ל וחשוב כעע״ז כמ״ש על פ׳ כי גרשוני וכו׳ לאמר לך עבוד אלהים אחרים וידוע שהע״ז נקראת תועבה לכך קרוי גם הוא תועבה:
פסוק טו:בצדק וכו׳ כמשמעו ד״א וכו׳. דק״ל דמאחר דכתב לא תעשו וכו׳ לא תשא וכו׳ אמאי הדר וכתב בצדק וכו׳ ופיר׳ כמשמעו כלומר ולעבור עליו בעשה ול״ת ולפי זה קשה דלא הול״ל אלא בצדק תשפוט ומאי עמיתך דמשמע הא למי שאינו עמיתך לא איכפת לן וזה אינו שהמשפט שוה לכל ואפילו לרשע אסור להטות עליו את הדין לכך מייתי ד״א דהשתא דייק שפיר עמיתך לאפוקי רשע דאין חיוב לדינו לזכות אדרבא ברשיעי כל מה דאפשר דמיתלי תלינן כמ״ש ז״ל ומיהו להך פירוש נמי ק׳ תרתי חדא דלא שייכא כ״כ מלת תשפוט ותו דאין זה ענין לפסוק הזה דאיירי בדיין ואזהרה זו איננה מיוחדת לדיין אלא לכל איש אשר בשם ישראל יכונה:
פסוק טז:לא תלך רכיל וכו׳ לכך אני אומר שהלשון הולך ומרגל וכו׳. פי׳ הואיל ובשאר לשון הרע לא מצינו בל׳ הליכה רק ברכילות בלבד לכך אני אומר שהלשון כלומר לשון הולך רכיל קרוי כך על שם שהולך ומרגל מבית לבית וממקום למקום כך נראה לפרש שהרי בתחלה כך אמר שנקרא הולך רכיל לפי שהולך ממש בבתים רעים וע״ז הביא ראיה וחיזוק ממה שלא מצינו הליכה אלא ברכיל:
פסוק טז:לא תעמוד וכו׳ ואתה יכול להצילו וכו׳. ואפילו אינו יכול בעצמו חייב להשכיר אחרים משלו להצילו דמשום הכי אצטריך הך קרא דאילו בדידיה למטרח ולהצילו מהתם נפקא אבדת גופו מנין תלמוד לומר והשבותו לו הכי אי׳ בש״ס דסנהדרין:
פסוק טז:אני ה׳ נאמן וכו׳ ונאמן וכו׳. לפי שכאן הוא כתוב אצל קיום מצות ואצל עונש דכתיב בפסוק ויראת מאלהיך כלומר המעניש לעוברי עבירה והכי נמי לעיל וחללת את שם אלהיך אני ה׳ הילכך הכא צריכינן למדרש לתרווייהו ודייק רבינו דהכא כתב ונאמן ליפרע ולא כתב דיין ליפרע וזה מסכים לדברי שכתבתי לעיל בפ׳ אחרי מות בפ׳ איש איש אל כל שאר בשרו עיין שם:
פסוק יח:לא תקום וכו׳ השאילני מגלך וכו׳. כן הלשון בת״כ ואיכא למידק אמאי בנקימה התחיל במגל ובנטירה הפך והתחיל בקרדום. ונלע״ד משום דסתם מגל הוא לקצור התבואה שהוא דבר רך ואינו מתקלקל אבל קרדום סתמו לבקוע עצים ודברים קשים והוא מתקלקל ונפגם ובזה מובן דבנקימה נקט הכי לרבותא כלומר אמר ליה השאילני מגלך שהוא דבר שאינו מתקלקל וא״ל לאו למחר אמר לי׳ השאילני קרדומך שהוא דבר המתקלקל אפ״ה אינו יכול ליפטר מלהשאילן ולומר בשלמא אם היה שואלני המגל הייתי נותן לו אע״פ שהוא לא נתנו לפי שאינו מתקלקל אבל מאחר שהוא לא רצה להשאילני אפי׳ דבר שאינו מתקלקל היאך אני נותן לו דבר המתקלקל קמ״ל קרא דאפ״ה אם אינו משאילו עובר על לא תקום ובסיפא דנטירה הפך הסדר לרבותא כלומר אף על גב דכשאומר לו איני כמותך שלא השאלתני אינו מביישו בדבריו אלו שיכול הלה להשיבו תשובה ניצחת ולומר לו אני לא השאלתיך לפי ששאלתני הקרדום שהוא דבר המתקלקל אבל אם היית שואלני המגל כמו שאני שואלך גם הייתי משאילך קמ״ל קרא דאפ״ה לא מצי למימר ליה ולא מידי ואם אומר עובר על לא תטור. ובזה אני מבין דקדוק ל׳ הת״כ דתניא עד היכן כחה של נקימה אמר לי׳ השאילני מגלך וכו׳ ובתר הכי תניא עד היכן כחה של נטירה אמר ליה השאילני קרדומך וכו׳ והר״ב ק״א נדחק שם בפירוש דברים עד היכן כחה ולפי האמור ניחא:
פסוק יח:ואהבת לרעך כמוך אמר ר״ע וכו׳. פירש״י בפרק במה מדליקין שכל המצות הנאמרות בתורה נכללו בזה דרעך זה הקדוש ברוך הוא דכתיב רעך ורע אביך אל תעזוב ואל תעבור על דבריו שהרי שנאוי לך שיעברו על דבריך ע״ש ולפי״ז מובן למה הוצרך רש״י להביא הדבר בשם בעליו לפי שבא לפרש דלרעך זה הקב״ה ואי לאו דאמרוה רז״ל לא הוה מפר׳ הכי מדידיה דלאו אורח ארעא אלא שרז״ל ברוח קדשם קבלו שזו כוונת הכתוב והיינו דאמר מר אמר רבי עקיבא זה כלל וכו׳ כלומר ואי לאו דאמרה ר״ע לא הוה אמינא לה:
פסוק יט:ובגד כלאים למה נאמר וכו׳. ההרגש שמבחוץ הוא דבשלמא מאמרו בהמתך לא תרביע כלאים מובן ממילא דר״ל כל ב׳ מיני בהמה וה״נ שדך לא תזרע כלאים כל ב׳ מיני זרעין אסור לזרען יחד אבל בגד כלאים הואיל ולא כל שני מינין אסורים אלא דוקא צמר ופשתים א״כ לא הו״ל לסתום אלא לפ׳ ומשני שלא הוצרך לבאר לפי שמבואר במקום אחר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו ואדרבא כאן יש להקשות למה נאמר שכבר כתיב באידך קרא ומתרץ לפי שנאמר וכו׳ ומ״ש רש״י דנוז דבר הנמלל כמו חזיין לנאזי דאית בהו הך לישנא איתא בפ״ג דמ״ק דף י״ב אההיא דרב יהודה שרא במועד למעקר כיתנא ולמעקר שומשמי ופרכינן שומשמי למאי חזו ומשני חזו לנאזי דאית בהו ואמנם רש״י גופיה פי׳ נאזי גרעינין דאית בהו בשומשמין דחזו למעבד בהו משחא ע״כ וא״כ לא ידענא מהו זה שכתב רש״י הכא שאנו מפרשין ל׳ כמש ואפשר דכאן חזר בו מפירושו דהתם ומפרש חזיין לנאזי כלומר אותן הגרעינין שהם דבוקים וכתושים זה עם זה וראויים לעשות מהן משחא וזהו לשון כמש כלומר שע״י רגלים נדושו ונעשו כמושים. ומ״מ פירושו דהתם אינו ענין לזה כלל וגם הערוך פירשו כפירש״י דהתם דהיינו גרעינין:
פסוק כ:נחרפת וכו׳ ואיני יודע וכו׳. אפשר לפרשו מלשון ימי חרפי כך ר״ל שקדמה ליארס קודם הזמן שעדיין לא נפדתה לגמרי ולכן לא יכלה ליארס אלא לעבד ולא לבן חורין:
פסוק כ:והפדה וכו׳ פדויה ואינה פדויה. דהכא ודאי ליכא למימר דברה תורה כלשון בני אדם דא״כ לשתוק קרא ולא לכתביה כלל דמדכתיב והיא שפחה פשוטה שאינה פדויה:
פסוק כ:בקורת וכו׳ ורבותינו למדו מכאן וכו׳ וכתבו וכו׳ וכתבו הכתוב כאן לרבותא דאפילו במלקות זה שהוא חידוש דאפילו שניהם מזידין היא לוקה והוא אינו לוקה אפ״ה בעי לקרות וכ״ש בשאר מלקיות ומ״ש שהדיינים קורין לאו דוקא אלא הגדול שבדיינין הוא הקורא:
פסוק כג:שלש שנים וכו׳ משעת נטיעתו יכול וכו׳. פירוש דק״ל דהול״ל עד שלש שנים יהיה לכם ערלים שאז הוה משמע דעד ג׳ שנים יהיה הפרי ערל מלאכלו ומדלא כתיב אלא שלש שנים וכו׳ משמע דר״ל ג׳ שנים יהיה של ערלה השנים בעצמן בין יש בהן פרי בין שאין בהן פרי עולה למנין שני ערלה מעתה צ״ל מאימתי מונין לו משעת נטיעתו והשתא ק׳ כיון דערלים קאי אשלש שנים אמאי כתיב יהיה ותירץ בהווייתו יהיה אי נמי בענין אחר הוא נקשר דהשתא דחזינן שהיקל בו הכתוב דעולין למנין השנים הראשונים אפילו אם אין בהם פרי מעתה יכול שנקל גם כן שאם הצניעו יהא מותר תלמוד לומר יהיה:
פסוק כה:להוסיף לכם וכו׳. רע״א לא דברה וכו׳. כלומר אף על גב דלכאורה יש דוחק לפ׳ כן שהרי האי להוסיף קאי על תאכלו ואיך נאמר דה״פ מה שתשמרו שני ערלה יהיה להוסיף וכו׳ הא קרא לא כתיב אלא תאכלו את פריו להוסיף לכם וכו׳ והו״ל לכתוב הך להוסיף וכו׳ קודם לובשנה החמישית תאכלו את פריו מש״ה מייתי רש״י הפי׳ בשם ר״ע האומרו כלומר כך פירשו רז״ל ואף שיש קצת קושי צריך לדחוק ולפ׳ כן לפי שאין לפ׳ הבנה אחרת וה״ק מה שתאכלוהו בחמישית בלבד ולא בשנים שקדמו הדבר הזה יהיה להוסיף וכו׳:
פסוק כח:ושרט לנפש כן דרכן וכו׳. נתכוון רבינו בזה למיהב טעמא אמאי לא אסרה תורה אלא על מת דכתיב לנפש וכמ״ש בת״כ דעל ביתו שנפל ועל ספינתו שאבדה בים לא מיחייב ויהיב טעמא שלא אסרה התורה אלא שלא לעשות כמעשיהם ולא היה דרכן לשרוט אלא על מת ומיהו לא איתמר בת״כ אלא שאינו חייב על צער אחר אבל איסורא מיהא איכא דקי״ל כסתמא דמתני׳ דפ׳ החובל דקתני החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי פטור והכי דייקי דברי הטור בי״ד סי׳ ק״פ שכתב המשרט על צער אחד שבא לו פטור. ואף על גב דמרן הב״י כתב שם דלישנא דפטור דנקט רבינו לאו דוקא דאיסורא נמי ליכא אחר המחילה מרוממות קדושתו נראה דבדוקא נקט הטור ומטעמא דאמרן. ושוב מצאתי להרב ש״כ שם שכ״כ בשם הב״ח. ומזה ק״ל על מ״ש התוספות ספ״ד מיתות דף ס״ח אההיא דר״ע דכשנפטר ר״א היה מכה בבשרו עד שדמו שותת ומשום שרט לנפש ליכא דמשום תורה קעביד ע״כ מאי נ״מ דמשום תורה קעביד סוף סוף איסורא מיהא איכא דחובל בעצמו הוא. ויותר ק׳ על הרא״ם ז״ל שתירץ כתי׳ התו׳ והביא ראיה מהברייתא דת״כ דהתורה לא אסרה אלא על המת בלבד כדתניא יכול אפילו שרט על היחוד שנפל וכו׳ הא חייב ת״ל לנפש ע״כ ולפי׳ האמור ליכא מינה שום ראיה דהא לא אמרינן אלא שאינו חייב אבל איסורא דאורייתא מיהא איכא ובר מן דין עיקרא דמלתא איני מבין דאף על גב דמשום תורה עביד מ״מ כוונתו היתה לפי שמת אותו החכם שהיה לומד ממנו ולפי שמיתתו גרמה לו שרט על הצער שהיה לו על מה שהפסיד במיתתו וסוף סוף על מת מיקרי דכל השורט על מת כוונתו על הצער שיש לו במה שהפסיד במיתתו ומה לי לפי שהפסיד תורה מ״ל לפי שהפסיד ד״א ולקו׳ ראשונה אפשר ליישב דעת רבותינו בעלי התוס׳ ז״ל בהאי דמסקי׳ בגמרא בפרק החובל דתנאי היא דאיכא מ״ד דשרי לחבול בעצמו וא״כ אף על גב דאנן קי״ל כמאן דאסר וכסתם מתניתין וכדאמרן מ״מ כוונת התוספות לומר דר״ע הוה ס״ל כמאן דשרי וכ״ש משום כבוד התורה ומ״מ קו׳ שנייה במקומה עומדת ונראה דהא נמי ל״ק דגדולה מזאת אשכחן דאותו היום שמת ר׳ בטלה קדושה ופי׳ קדושת כהנים דשרי ליטפל בו וכמו שהאריכו בזה תו׳ עצמם בכתובות וכתבו דיום שמת ר״ת הכריז רבינו חיים הכהן אין כהונה היום וטעמא לפי שצדיקים במיתתם קרויים חיים וכיון דלאו מתים נינהו לא מטמאו ה״נ מצינו למימר דר״א לא מת הוה אלא חי ולא מיקרי שבט לנפש ואיברא דאיכא איסור דחובל בעצמו מ״מ משום כבוד תורה אפשר שיש לדחות איסור זה תדע דהא אמרינן אדם כי ימות באהל אין ד״ת מתקיימים אלא במי שממית עצמו(ולאו דוקא ממית) עליה וכה״ג אי לאו משום תורה הוה אסור מההיא דר״א הקפר ובפ׳ עליו מאשר חטא על הנפש שציער עצמו מן היין דמהכא נפי׳ למ״ד דאסור לחבול בעצמו כדאיתא התם בפ׳ החובל וה״נ נימא עשה דכבוד תורה עדיף. ומעתה אעיקרא דמלתא יש לומר דאיברא דקעבר על לאו מ״מ אתי עשה ודחי ל״ת וכ״ש הך עשה:
פסוק ל:ומקדשי תיראו וכו׳. דאף על פי שאני מזהירכם על המקדש וכו׳. אף על גב שכבר נכת׳ זה גבי משכן בר״פ ויקהל צריכי תרווייהו דאילו נאמר משכן ה״א לפי שקדושתו קדושת שעה אבל מקדש דקדושת עולם אימא דחיא שבת ואי אתמר מקדש ה״א לפי שלא נמשח בשמן המשחה אבל משכן שנמשח דוחה צריכי דומיא למ״ש בשבועות גבי טומאת מת וכתבו רש״י בפרשת חקת:
פסוק לב:והדרת פני זקן איזהו הדור וכו׳. פי׳ דק״ל דכי היכי דפתח מפני שיבה תקום ה״נ הו״ל לסיומי ופני זקן תהדר אלא צ״ל כמו שתי׳ בגמרא פ״ק דקדושין דסמך הכתוב הדור לקימה להקישן מה הדור שאין בו ביטול אף קימה שאין בה ביטול ומה קימה שאין בה חסרון כיס אף הדור וכו׳ וא״כ צריך לדעת איזהו הדור כדי שנוכל לומר בפשיטות מה הדור וכו׳ ולכך משני שפיר דהדור היינו לא ישב במקומו וכו׳ שהללו הם דברים שאין בהם ביטול ואין בהם חסרון כיס וא״ש הקושיא דגמרא ומתורצ׳ הקו׳. ומ״ש יכול יעצים עיניו וכו׳ דמשמע ליה לרבינו דויראת קאי נמי אקימה ומיהו צריך לפרשו ג״כ כה״ג בהדיא ועפ״י מה שפירש רבינו מהו ההדור א״ש דה״נ מצינן למימר יכול יעשה עצמו כאילו אינו יודע שאותו המקו׳ מיוחד לזקן ולכך הוא יושב שם וה״נ כאילו לא ידע שהזקן דיבר על אותו הענין שהוא מדבר לסותרו לכך נאמר ויראת מאלהיך ובגמרא מוקמי לה להך שלא יעצים כלומר קודם שיגיע אליו הזקן דאל״כ לאו ברשיעי עסוקים ע״ש וכה״ג איכא למימר נמי בהדור:
פסוק לג:לא תונו אונאת דברים וכו׳. מדכתיב בתר הכי כי גרים הייתם בארץ מצרים ומשמע ליה דאכלה פרשתא קאי למיהב טעמ׳ ואי באונאת דברים ניחא וכמ״ש רש״י מום שבך וכו׳ אבל אי באונאת ממון לא שייך למיהב טעם זה:
פסוק לה:לא תעשו עול וכו׳. אם לדין וכו׳ ההרגש הוא דמה ענין מדה אצל משפ׳ והול״ל לאו אחר באפי נפשיה:
פסוק לה:ובמשורה זו מדת הלח והיבש. רש״י גופיה במציעא אברייתא דקתני ובמשורה שלא ירתיח פירוש משורה מדת הלח ולפ״ז יש כאן ט״ס וצריך לומר זו מדת הלח בלבד דמדת היבש הרי היא בכלל משקל שהרי במדה פירוש מדת קרקע. ומיהו אפשר דהכא רש״י נקט כפי הברייתא של ת״כ דקתני ובמשורה זו זיר הגדול וי״א זו קוטית קטנה (ופי׳ הק״א מדת הלח והיבש) וי״א זה המחק ע״כ:
פסוק לו:אשר הוצאתי וכו׳ ע״מ כן ד״א וכו׳. לפירוש ראשון ק׳ דלמה במצוה זו דוקא כתיב כך הרי הוציאם מא״מ ע״מ לשמור כל המצות ולד״א ק׳ דמה ענין הוצא מא״מ טפי הול״ל אשר הכתי כל בכור בארץ מצרים לכך מייתי תרווייהו:
