א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר ב דַּבֵּ֞ר אֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ ג אִ֣ישׁ אִמּ֤וֹ וְאָבִיו֙ תִּירָ֔אוּ וְאֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ ד אַל־תִּפְנוּ֙ אֶל־הָ֣אֱלִילִ֔ים וֵֽאלֹהֵי֙ מַסֵּכָ֔ה לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ ה וְכִ֧י תִזְבְּח֛וּ זֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים לַיהוָ֑ה לִֽרְצֹנְכֶ֖ם תִּזְבָּחֻֽהוּ׃ ו בְּי֧וֹם זִבְחֲכֶ֛ם יֵאָכֵ֖ל וּמִֽמָּחֳרָ֑ת וְהַנּוֹתָר֙ עַד־י֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֔י בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵֽף׃ ז וְאִ֛ם הֵאָכֹ֥ל יֵאָכֵ֖ל בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י פִּגּ֥וּל ה֖וּא לֹ֥א יֵרָצֶֽה׃ ח וְאֹֽכְלָיו֙ עֲוֺנ֣וֹ יִשָּׂ֔א כִּֽי־אֶת־קֹ֥דֶשׁ יְהוָ֖ה חִלֵּ֑ל וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּֽיהָ׃ ט וּֽבְקֻצְרְכֶם֙ אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֔ם לֹ֧א תְכַלֶּ֛ה פְּאַ֥ת שָׂדְךָ֖ לִקְצֹ֑ר וְלֶ֥קֶט קְצִֽירְךָ֖ לֹ֥א תְלַקֵּֽט׃ י וְכַרְמְךָ֙ לֹ֣א תְעוֹלֵ֔ל וּפֶ֥רֶט כַּרְמְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ יא לֹ֖א תִּגְנֹ֑בוּ וְלֹא־תְכַחֲשׁ֥וּ וְלֹֽא־תְשַׁקְּר֖וּ אִ֥ישׁ בַּעֲמִיתֽוֹ׃ יב וְלֹֽא־תִשָּׁבְע֥וּ בִשְׁמִ֖י לַשָּׁ֑קֶר וְחִלַּלְתָּ֛ אֶת־שֵׁ֥ם אֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ יג לֹֽא־תַעֲשֹׁ֥ק אֶת־רֵֽעֲךָ֖ וְלֹ֣א תִגְזֹ֑ל לֹֽא־תָלִ֞ין פְּעֻלַּ֥ת שָׂכִ֛יר אִתְּךָ֖ עַד־בֹּֽקֶר׃ יד לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ טו לֹא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֙וֶל֙ בַּמִּשְׁפָּ֔ט לֹא־תִשָּׂ֣א פְנֵי־דָ֔ל וְלֹ֥א תֶהְדַּ֖ר פְּנֵ֣י גָד֑וֹל בְּצֶ֖דֶק תִּשְׁפֹּ֥ט עֲמִיתֶֽךָ׃ טז לֹא־תֵלֵ֤ךְ רָכִיל֙ בְּעַמֶּ֔יךָ לֹ֥א תַעֲמֹ֖ד עַל־דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃ יז לֹֽא־תִשְׂנָ֥א אֶת־אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ הוֹכֵ֤חַ תּוֹכִ֙יחַ֙ אֶת־עֲמִיתֶ֔ךָ וְלֹא־תִשָּׂ֥א עָלָ֖יו חֵֽטְא׃ יח לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃ יט אֶֽת־חֻקֹּתַי֮ תִּשְׁמֹרוּ֒ בְּהֶמְתְּךָ֙ לֹא־תַרְבִּ֣יעַ כִּלְאַ֔יִם שָׂדְךָ֖ לֹא־תִזְרַ֣ע כִּלְאָ֑יִם וּבֶ֤גֶד כִּלְאַ֙יִם֙ שַֽׁעַטְנֵ֔ז לֹ֥א יַעֲלֶ֖ה עָלֶֽיךָ׃ כ וְ֠אִישׁ כִּֽי־יִשְׁכַּ֨ב אֶת־אִשָּׁ֜ה שִׁכְבַת־זֶ֗רַע וְהִ֤וא שִׁפְחָה֙ נֶחֱרֶ֣פֶת לְאִ֔ישׁ וְהָפְדֵּה֙ לֹ֣א נִפְדָּ֔תָה א֥וֹ חֻפְשָׁ֖ה לֹ֣א נִתַּן־לָ֑הּ בִּקֹּ֧רֶת תִּהְיֶ֛ה לֹ֥א יוּמְת֖וּ כִּי־לֹ֥א חֻפָּֽשָׁה׃ כא וְהֵבִ֤יא אֶת־אֲשָׁמוֹ֙ לַֽיהוָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד אֵ֖יל אָשָֽׁם׃ כב וְכִפֶּר֩ עָלָ֨יו הַכֹּהֵ֜ן בְּאֵ֤יל הָֽאָשָׁם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה עַל־חַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֑א וְנִסְלַ֣ח ל֔וֹ מֵחַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֥ר חָטָֽא׃ כג וְכִי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ וּנְטַעְתֶּם֙ כָּל־עֵ֣ץ מַאֲכָ֔ל וַעֲרַלְתֶּ֥ם עָרְלָת֖וֹ אֶת־פִּרְי֑וֹ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים יִהְיֶ֥ה לָכֶ֛ם עֲרֵלִ֖ים לֹ֥א יֵאָכֵֽל׃ כד וּבַשָּׁנָה֙ הָרְבִיעִ֔ת יִהְיֶ֖ה כָּל־פִּרְי֑וֹ קֹ֥דֶשׁ הִלּוּלִ֖ים לַיהוָֽה׃ כה וּבַשָּׁנָ֣ה הַחֲמִישִׁ֗ת תֹּֽאכְלוּ֙ אֶת־פִּרְי֔וֹ לְהוֹסִ֥יף לָכֶ֖ם תְּבוּאָת֑וֹ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ כו לֹ֥א תֹאכְל֖וּ עַל־הַדָּ֑ם לֹ֥א תְנַחֲשׁ֖וּ וְלֹ֥א תְעוֹנֵֽנוּ׃ כז לֹ֣א תַקִּ֔פוּ פְּאַ֖ת רֹאשְׁכֶ֑ם וְלֹ֣א תַשְׁחִ֔ית אֵ֖ת פְּאַ֥ת זְקָנֶֽךָ׃ כח וְשֶׂ֣רֶט לָנֶ֗פֶשׁ לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בִּבְשַׂרְכֶ֔ם וּכְתֹ֣בֶת קַֽעֲקַ֔ע לֹ֥א תִתְּנ֖וּ בָּכֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה׃ כט אַל־תְּחַלֵּ֥ל אֶֽת־בִּתְּךָ֖ לְהַזְנוֹתָ֑הּ וְלֹא־תִזְנֶ֣ה הָאָ֔רֶץ וּמָלְאָ֥ה הָאָ֖רֶץ זִמָּֽה׃ ל אֶת־שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃ לא אַל־תִּפְנ֤וּ אֶל־הָאֹבֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים אַל־תְּבַקְשׁ֖וּ לְטָמְאָ֣ה בָהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ לב מִפְּנֵ֤י שֵׂיבָה֙ תָּק֔וּם וְהָדַרְתָּ֖ פְּנֵ֣י זָקֵ֑ן וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ לג וְכִֽי־יָג֧וּר אִתְּךָ֛ גֵּ֖ר בְּאַרְצְכֶ֑ם לֹ֥א תוֹנ֖וּ אֹתֽוֹ׃ לד כְּאֶזְרָ֣ח מִכֶּם֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם הַגֵּ֣ר ׀ הַגָּ֣ר אִתְּכֶ֗ם וְאָהַבְתָּ֥ לוֹ֙ כָּמ֔וֹךָ כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ לה לֹא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֖וֶל בַּמִּשְׁפָּ֑ט בַּמִּדָּ֕ה בַּמִּשְׁקָ֖ל וּבַמְּשׂוּרָֽה׃ לו מֹ֧אזְנֵי צֶ֣דֶק אַבְנֵי־צֶ֗דֶק אֵ֥יפַת צֶ֛דֶק וְהִ֥ין צֶ֖דֶק יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם אֲנִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ לז וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־כָּל־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־כָּל־מִשְׁפָּטַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ריב"א

יהודה בן אליעזר

פסוק ב:
קדושים תהיו ואת שבתותי תשמורו. פרש"י סמך וכו' אם אמר חלל שבת אל תשמע לו. ואם תאמר תיפוק לי' דאין עשה דכבוד אב ואם דוחה את לא תעשה ועשה דשבת. וי"ל דאצטריך דס"ד דדחי הואיל והוקש כבודם לכבוד המקום דכתיב כבד את אביך ואת אמך וכתוב כבד את ה' מהונך קמ"ל קרא בפרק אלו מציאות שקיל וטרי התלמוד הכי גבי יכול אם אמר לו אביו אל תחזיר יכול ישמע לו וא"ת מפני שהוקש ואמר שידחה לא תעשה ועשה דשבת הא כל הקישא אינו להחמיר לא לעשות כמוהו וי"ל דהכא סלקא דעתין דנחמיר דהא חזינן בהך הקש דמחמיר בכבוד אב מכבוד המקום דאמרינן כבד את ה' מהונך אם יש לך וכבד את אביך ואמך אמרי' שהוא חייב לחזר על הפתחים בשביל כבודם. כך פי' התוספות שם. וא"ה אכתי למה לי קרא תיפוק דאינו עושה מעשה עמך שהרי מוזהר אדם שלא יביא חבירו לדבר עבירה דהא גבי נשיא אמרינן הכי דכתוב ונשיא בעמך לא תאור הא אינו עושה מעשה עמך תאור אותו ואל תנהג בו כבוד והכא נימ' הכי גבי אביו ולמה לי קרא ויש לו' דהאי חלול אינו אלא שבות כדאיתא פ"ק דיבמות וסד"א דאתי כבוד אב ואם דאורייתא ודחי שבות מדרבנן קמ"ל דלא:
פסוק ג:
איש אמו ואביו תיראו. פרש"י דאשה רשות אחרים עליה. ואע"ג דמעשה ידיה לבעלה מדרבנן בעלמ' מ"מ אינה צריכה ומצויה אצל אביה אלא אצל בעלה. לשון שטת שנ"ץ. עוד פרש"י שהבן ירא מאביו יותר מאמו. והטעם מפרש בפ"ק דקדושין לפי שאביו מלמדו תורה:
פסוק ג:
איש אמו ואביו תיראו. פרש"י אי זו היא מורא לא ישב במקומו כלו' במקום המיוחד לאביו לעמוד שם בסוד זקנים עם חביריו בעצה כמ"ש בפ"ק דקדושין:
פסוק ט:
לא תכלה פאת שדך. וא"ת אמאי אינו חייב פיאה לכל ד' רוחות שבה כמו שחייב על כל רוחות של פאת זקן דחייב על פאותיו וי"ל דילפי' מהקפת הראש דחייב על צדעא זו ועל צדעא זו דמאי שנא זו מזו ומפאת ראשו ילפינן פאת זקנו דהוי גלוח מגלוח אבל שדה מאדם לא ילפינ' לשון תו"ך במסכת שבועות:
פסוק י:
לא תעולל. פרש"י לא תיטול עוללות שבה והם נכרות אי זהו עוללות כל שאין לו לא כתף ולא נטף כבר פירשתי הענין בפרשת תצא:
פסוק טו:
לא תעשו עול במידה פי' זו מדת הארץ מפרש באי זהו נשך שלא ירבה לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים ופירשו שם על שני אחים הבאים לחלק הארץ לא ימדוד וכו' באותו חבל מפני שהחבל לח בימות הגשמים ומתפשט כל צרכו ובימות החמה מתוך היובש הוא נגרר וכווץ:
פסוק טז:
ולא תעמוד על דם רעך. פרש"י לראות במיתתו ואתה יכול להצילו. י"מ לא תלך רכיל בעמך אע"פ שהזהרתיך על לשון הרע לא תעמוד על דם רעיך שאם אמר לך אדם אחר שיהרגנו אל תעמוד עד שתודיע לו. עוד יש מפרשים לא תלך רכיל כדי שלא תעמוד על דם רעך כשתאמר לאדם פלוני הוציא עליך שם רע שמא יקום עליו ויהרגנו כך מצאתי בפשטי ר"מ מקוצי. לא תקום פרש"י השאילני מגלך וא"ת היה לו להזהיר על הראשון לא על השני שיש לו טענה גדולה שלא רצה חבירו להשאיל לו מגלו. וי"ל כי הראשון לא הניח להשאיל לו מגלו אלא מחמת צרות עין שהיה לו על מגלו לפי שהיה חביב עליו ואין הקב"ה מכריח לאדם להשאיל מגלו בעל כרחו אבל השני שהיה חפץ להשאיל כליו לו אלא שהוא רוצה להנקם מחבירו לפיכך אמ' הקב"ה תנצח האהבה שיש לך עמי את השנאה שיש לך עם חבירך ומתוך כך יבא שלום בעולם כך פי' חזק':
פסוק יח:
ואהבת לרעך כמוך. פרש"י אמר רבי עקיבא כלל גדול בתורה כלו' כי ההוא מעשה דפרק ב' דשבת בעכו"ם שבא לפני הלל הזקן ואמ' לו גיירני על מנת שתלמוד לי כל התורה כלה על רגל אחד אמ' לו דעלך סני לחברך לא תעבד ואידך פירושא וכן יתנהג אדם עם חבירו באהבה מה שלא ירצה שיעשו לו אל יעשהו לחבירו וזהו ואהבת לרעך כמוך. כך פי' הרב אליקים:
פסוק כ:
ואיש כי ינאף. ושם פי' רש"י ואיש פרט לקטן. כבר פירשתי הענין בפר' משפטי' גבי מכה איש ומת. את אשת איש פרש"י פרט לאשת קטן כלו' אפילו היתה יבמה ובא עליה בן ט' שנים והלאה אעפ"כ הבא עליה פטור כך מצא בסוף רבן גמליאל. ערות אחות אביך ואחות אמך לא תגלה. או' רבי אברהם א"ע שמשה רבינו כשכתב התורה לא רצה לכתוב עונש באחות אביו מפני כבוד עמרם אביו שנשא דודתו דכתיב ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה ואגב שדלג עונש באחות אביו כך דלג באחות אמו. גם לא רצה לכתוב עונש בב' אחיות מפני כבוד ישראל שיצאו מיעקב שנשא שתי אחיות. כן פי' ר"מ מקוצי ז"ל:
פסוק לב:
מפני שיבה תקום. יכול זקן אשמאי ת"ל זקן אין זקן אלא שקנה חכמה כך פי' הרב היינו כר' יוסי הגלילי כדמוכח בפ"ק דקדושין דר' יוסי בא להוסיף קרא דזקן ממשמעו ולו' שפתרונו יניק וחכים וקרא דשיבה היינו זקן וחכם לאפוקי אשמאי. ותרי מילי ננהו ודריש לקרא הכי מפני שיבה היינו זקן שבעבורו תקום והדרת וכן תקום והדרת פני זקן פי' חכם לחוד דקימה והדור מוסבין לכאן ולכאן הסוגיא מוכח כל זה. ונלאתי לכתוב טעם וראיה למה הוצרך לפרש כן ועוד דורש שם דבעינן לכולי עלמא קימה שיש בה הדור והיינו תוך ד' אמות דדבר הנכר הוא שבשבילו עמד והקשו התוספו' למה לי שיבה כיון דכתו' זקן והיינו חכם לחוד כל שכן שיבה שהוא זקן וחכם וי"ל דאי לאו שיבה הוה אמינא מאי זקן כמשמעו שהוא זקן וחכם זקן מדכתוב זקן וחכם מתוך דרשה שאין זקן. אבל השתא דכתו' שיבה דמשמע זקן שהוא חכם אם כן זקן היינו לחוד דאי זקן שהוא חכם אם כן שיבה למה לי. עי"ל דאצטריך שיבה לומ' דפעמים צריך לכבדו מפני שיבתו ואפילו יניק וחכים צריך לעמוד מפני שיבה חכם. שאף היו שוין לא היה צריך לעמוד כשלא למד ממנו שום דבר. עי"ל דשיבה היינו זקן שהוא חכם אך אינו צריך שיהא מופלג בחכמה רק שלא יהא זקן אשמאי דהיינו עם הארץ לפי ר"ת אבל קרא דזקן דהיינו יניק וחכים היינו דמופלג בחכמה כדמשמע קרא ה' קנני ראשית דרכו תוספו' שנ"ץ. ובסמ"ק תופס זה התירוץ אחרון עקר. בפ"ק דקדושין פליג איסי בן יהודה לר' יוסי דקרא דריש שיבה ומפרש שיבה אפילו עם הארץ אבל בקרא דזקן סבר כותיה דהיינו יניק וחכים כדפי' התוספות ורבי יוחנן פסק דהלכה כאיסי ופירשו התוספות שכן הלכה וא"כ צריך לעמוד מפני כל שיבה ואפילו עם הארץ ושיבה היינו בן ע' שנה כדאמרינן בן ע' לשיבה וכן צריך לעמוד בפני יניק וחכים דבהא לא פליג איסי כדפרי' ודוקא כשהוא גדול ממנו אבל כשהוא גדול כמותו אינו צריך לעמוד מפניו אם לא למד ממנו שום דבר כדאמרינן בבא מציעא תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מפני זה לפי ששואלין זה לזה ולומדין זה מזה. ומפרש אביי לא אמרנא דבעי קימה שיש בה הדור אלא ברבו שאינו מובהק. אבל ברבו שהוא מובהק צריך כמלא עיניו. פירשו התוספו' משמע מדאביי דכל הלומד מחבירו דבר אחד חייב לעשות לו קימה שיש בה הדור דהיינו תוך ד' אמות מדאוריית' ואפילו אינו זקן וגם לא מופלג בחכמה והיינו כר' יוסי דדריש זקן זה שקנה חכמה הכי נמי דרשינן זקן זה שקנה ממנו חכמה דהיכא שלמד ממנו דבר אחד צריך לנהוג בו כבוד מן התורה ואפי' היה גדול כמותו:
פסוק לב:
והדרת פני זקן. פרש"י יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו ת"ל ויראת. פריך תלמודא אטו ברשיעי עסקי' פי' בתמיה למה לי קרא אם ראה ועצם עיניו הרי עבר על תקום והדרת ומשני דהכי קאמר יכול יעצים מקמי דלמטי זמן חיוביה פי' קודם ד' אמות דכי מטא זמן חיוביה הא לא חזי ליה בפ"ק דקדושין. ת"ל ויראת. פי' התם יש לך לירא מן היוצר היודע מחשבותיך שאתה מבקש ליפטר ממצותיו עכ"ל. זקן אשמאי פרש"י דהיינו בור ועם הארץ כדמתרגמינ' והאדמה לא תשם לא תבור:
פסוק לג:
לא תונו אותו אונאת דברים לא תאמר אתמול היית עובד ע"ז ועכשו אתה בא ללמוד תורה שנתנ' מפי הגבור':
פסוק לד:
כי גרים הייתם מום שבך אל תאמר לחברך כפרש"י ובמצרים עבדו ישראל ע"ז כדכתב בסוף יהושע והסירו את אלהי הנכר אשר עבדו אבותיך בעבר הנהר ובמצרים כך פי' חזק' ואמנם פרש"י בבבא מציעא פרק הזהב וז"ל כיון דגרים הייתם גנאי לכם להזכיר את הגירות:
פסוק לה:
במשורה פרש"י זו מדת הלח והיבש מפרש באי זהו נשך שלא ירתיח ופרש"י שם וז"ל אשקומייר"י שממליאה את המדה כשמוציא היין ולאחר זמן נמצאת חסרה עכ"ל:
פסוק לו:
אשר הוצאתי אתכם. פרש"י אני הבחנתי וכו' ואני נאמן ליפרע ממי שטומן משקלותיו במלח. פרש"י בפרק אי זהו נשך טומן משקלותיו במלח כדי להכבידו וכשהוא לוקח במשקל שוקל באלו עכ"ל: ור"ת פי' איפכא טומן משקל במלח להקל משקלם כדאי' בירושלמי שהמלח שואב המשקל והמוכר במשקל מוכר באלו: