פסוק ג:אמו ואביו תיראו, מן אמה ומן אבוהי תהון דחלין. צ"ע דבאיזה מקומות, נקשר בת"א הפעל "דחל" עם מלת "מן" ובאיזה מקומות עם מלת "ית" ובאיזה מקומות עם אות ל', כלקמן פסוק ל' ? (וע' מה שהעירותי לעיל [שמות י"ד ל"א] וניחא גם פה, כי על יראת העונש לא יפול צווי כ"א ביראת ה'. ולירוא מן האדם אם יש בידו לענוש. א"צ צווי). שבתתי, יומי שביא דילי. כוונתו על כל ימי השבתות המעידים על חדוש העולם שבת בראשית ושמטת הארץ וכל המועדים שנקראו ג"כ שבת, כמ"ש הראב"ע (שם ל"א י"ג).
פסוק י:ופרט, ונתרא. ר"ל דבר הנושר, וכן "נבל ציץ" (ישעיה מ' ז') ת"י "נתר ציצא".
פסוק יג:לא תלין פעלת שכיר אתך, לא תבית אגרא דאגירא לותך, מלשונו משמע לכאורה שלא תלין שב על הפעולה (אולם לפ"ז היה לו לת' "ולא יבית" בל"ז, כי "אגרא" הוא שם זכר), וכוונתו "לא תבית" לא תלין את הפעולה, ותחת אשר יאמר העברי "שכור אתו" יאמר הארמי "אגירא לות".
פסוק יד:לא תקלל חרש, לא תלוט דלא שמע, הוא כמ"ש רז"ל "לרבות כל אדם" (וכן "ולפני עור" ת' "וקדם דלא חזי" הוא כמ"ש רז"ל והובא ברש"י "לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו").
פסוק טז:לא תלך רכיל, לא תיכול קורצין. עמ"ש רש"י ע"ז וערמב"ן שפי' דהוא הרמת קול, ואפשר שמלת "קורציך היא מלשון "קרצו ומרקו" במס' יומא, וכוונתו כי ההולך רכיל ומלשין על חבירו יאכל חצי בשרו, כמו שיאמר האשכנזי (צערפליישען), והאנגלי cut to pieces.
פסוק יז:ולא תשא עליו חטא, ולא תקבל על די לה חובא. ר"ל כדי שלא תקבל אתה המוכיח - אם לא תוכיח - את חטאיו, כמ"ש הרמב"ן שכוונת אונקלוס הוא שמקבל על עצמו החטא.
פסוק יח:ולא תטר, ולא תטר דבבו. הוסיף מלת "דבבו" מפני שהפעל "נטר" בארמית, מורה רק על שמירה לבד, וע' בדרשות הר"ן מ"ש על בני עמך.
פסוק יט:לא תרביע כלאים, לא תרכיב עירובין. אפשר שת' בלשון הרכבה לרמז שאם הנהיג ב' מינים יחד אפי' לא עשו שום מלאכה חייב משום הנהגה והרכבה, ובי"ד סי' רצ"ז יש בזה מחלוקת הפוסקים, וע"פ פשוטו יש לומר שההרבעה נקראת הרכבה בלשון חכמים, כמו הנולדין מן הכלאים אם היו אמותיהן מין אחד מותר להרכיבן זה ע"ז" וכן בכמה דוכתי.
פסוק כ:בקרת תהיה, בקרתא תהא בה, ערמב"ן ומיני תרגומא שלדעתם סובר המת' שהוא מלקות, ופי' "בקרת" תהא בקראי כדעת ר' יצחק בש"ס (כריתות י"א) ואיירי בחציה שפחה, ולעד"נ דדעת המת' כר' ישמעאל שקרא איירי בשפחה וודאית המאורסה לעבד עברי, והפדה לא נפדתה כו' דברה תורה כלשון ב"א, או כאחרים (ע' בכריתות בסוגיא הנ"ל) ולכן ת' "אמתא" לא עברית רק כנענית שלא נפדתה לא בכסף ולא בשטר (כמו שת' "ואתפרקא לא אתפרקת בכספא או חרותא לא אתיהיבת לה בשטר") "בקרתא תהי" או מל' "בקור"או "באקראי תהא" (ובחומשי רוו"ה מלת "בה" איננה) ומה שהקשה בעל מ"ת על רש"י שכ' "ורבותינו למדו מכאן שמי שהוא במלקות תהא כו'" הלא לא מצינו שלמדו רבותינו מכאן כו' ואדרבה בסוגיא הנ"ל הוכיח הש"ס שהיא במלקות. מדכתיב בקרת תהיה, ומנין כו' ? במחכ"ת נעלמו ממנו דברי הת"י בסוגיא הנ"ל ד"ה תהא בקראי "מנ"ל אם לא מכאן, ואפשר שהיה הלמ"מ שצריך קריאה בכל מלקות ואסמכוהו אקרא "בקרת" והא ראיה לרב אשי שה דיליף שצריך בקור דהיינו שיאמדו כמה יכול לקבל נמי מהכא משמע, ובזה מתורצים כל קושיותיו, גם אתפלא בזה על הראב"ע שכתב "והמעתיקים אמרו שהוא מלקות ברצועה של בקר", שזה לא כר' יצחק שאמר "בקראי תהא" ולא כרב אשי שאמר "בבקור תהא" ובאמת רצועת עגל ילפינן בש"ס (מכות כ"ג) מידע שור כו', ואפשר מ"ש הראב"ע "רצועה של בקר" היא הוספה מדעתו. גם מ"ש "והמכחישים אמרו כי איננה יהודית" מאד יקשה הלא אחרים סוברים כן בברייתא דכריתות הנ"ל ? ואם נאמר שהוא ט"ס וצ"ל "מעתיקים" כמו שמשמע מדבריו אח"כ שכתב "אבל לפי הפשט כו'", יקשה הלא רבנן ור"ע לא סברי כן, ודע שמ"ש המת' "והיא אמתא אחידא לגבר היינו כמ"ש בש"ס (גיטין דף ע"ג ע"א) לר' ישמעאל מאי מאורסה מיוחדת, וזה ראיה למ"ש שהת"א סובר כר' ישמעאל, ועי' בירושלמי פ"א דקדושין תרגם עקילס הגר כו' וע' בהקדמה ועי' בספרא.
פסוק כג:ערלים, מרחק לאבדא. נ"ל שב' פירושים התערבו בת', הא' "מרחק" (והוא כמו שת' "וערלתם") והב' "לאבדא" ואפשר שכללם יחד לאשמועינן שאסור בהנאה.
פסוק כז:וכתבת קעקע, ורושמין חריתין. מל' "חרות על הלחות" וכמ"ש חז"ל שרושם צורות בגופו במחט.
פסוק ל:ומקדשי תיראו. ולבית מקדשי תהון דחלין. אפשר שהוסיף מלת "ולבית" לבלי תטעה לומר שהוא כמו "ומקודשי" כדרשת רז"ל (שבת דף נ"ה ע"א) ע"פ "וממקדשי תחלו".
פסוק לא:האובות, בדין. וכן "מפר אותות בדים" [ישעיה מ"ד כ"ה] ת"י "מבטל אותות בדין" ועי' במס' ברכות (נ"ט ע"א) "אובא טמיא" מה שפירש"י ולכן קאמר הגמ' שם אובא טמיא כדיב הוא ומיליה כדיבין. ידעני, דכורו. הוא מל' "זכרות" וכמו שמצינו בש"ס [סנהדרין ס"ה ע"ב] "המעלה בזכורו" ופרש"י שם, שמעלה את המת בזכרותו, והראיה שבשמואל א' כ"ח ג' "את האובות ואת הידעינים" ת' "בידין וזכורו" בז', וכן בת' ירושלמי "שאלי בידין ומסקי זכורו" ע' בסנהדרין (שם) תוד"ה מעלה, ובעל מערכי לשון סובר שמ"ש הגמ' שם שהוא פיתום בל' יוני Python רק מ"ש שאוב הוא רק באשה וידעוני באיש לא ידעתי מנין הוא לו ? (ואולי מפני סימן הרבות והרבים הבאים בסופם).
פסוק לב:מפני שיבה, מן קדם דסבר באוריתא. משמע שסובר כר' יוסי הגלילי (קדושין ל"ב ע"ב) "אפי' יניק וחכים" וצ"ע שם, ועיין מה שכתב הרמב"ן שיתכן שתהיה דעת אונקלוס דאתי זקן (שבסוף הפסוק) וגלי בשיבה שמשמעותה בין שיבת התורה בין שיבת הימים, אבל באמת עדיין קשה, הלא ריה"נ פליג ארבנן רק בזה, דהם סבירא להו דזקן הוא רק שקנה חכמה. והוא סבר דזקן מרבה נמי יניק וחכים, אבל שיבה לכ"ע זקן ממש, ומנ"ל להמתרגם לת' שיבה "דסבר באוריתא" לכן נלע"ד לומר דהת"א סובר כרבנן דאמרי זקן היינו רק זקן וחכם, וכמ"ש הש"ס שם, דאס"ד כדקאמר ריה"ג א"כ נכתוב רחמנא כו' ש"מ חד הוא " וכמ"ש שם בתוד"ה ש"מ, ובהרא"ש, דלהתירוץ הראשון של הרא"ש צריך שיבה דצריך. זקן ומופלג, ולהתי' השני אפי' אינו מופלג, ולכן מ"ש הת"א "דסבר באורייתא" שפי' דגמיר וסביר, היינו דצריך חכם וה"ה זקן דצריך כתי' ראשון, ואפשר שצ"ל "סבא דסביר באוריתא" (וכתיב"ע שת' "סבי דסבירין באוריתא") ורק התיב"ע סובר כדעת ריה"ג דשיבה היינו זקן ולא מופלג, אבל עכ"פ צריך גם חכמה, ולא אפי' זקן אשמאי כמ"ש רש"י ד"ה אס"ד, ולכן ת' בזקן "ותיקר אפי חכימא" אבל הר"ן בפ"ק דקדושין סובר דהת"א פסק כאיסי, ות' "שיבה, דסבר באוריתא" אף לכל התנאים שיבה כל שיבה אי לאו דגלי עלייהו, ועשה כן כדי לסמוך קימה אצל ת"ח, או שהוא חולק על כל התנאים, וצ"ע (וראיה לת"א דסמך לזה "אל תפנו אל האובות" וצ"ל אל תפנו לעושי מעשה כשוף ושטות, רק לחכם ויודע תורה תפנו ותקומו מפניו) ומתחלה חשבתי אולי יש ט"ס בת"א וצ"ל "סבי דארמאה" תחת "סבר באורייתא" וסובר כדעת תוד"ה מאי, דאיסי דסובר כל שיבה במשמע, היינו אפי סבי דארמאה כדמוכח שם דף ל"ג, דר"י הוה קאי מקמיה, וכבר כתבתי כ"פ דגיורא עד עשרי דרי כו', אבל אח"כ יראתי לשלוח יד בזה ולהגיה כזאת, שוותר נכון להגיה ולומר שצ"ל על שיבה סבי, ועל זקן דסבר באוריתא, ואתי ככ"ע אפי' לאיסי, ויותר נראה שסובר כת"ק וכריה"ג ולא כאיסי, וקאמר "דסבר. באורייתא" למעט זקן אשמאי. שסובר כרש"י דאשמאי הוא מל' "אשם" ופי' רשע וע"ה, ורש"י או או קאמר כדמוכח מפירושו ד"ה דאס"ד, דאל"כ היינו איסי, וכוונת הת"א "דסבר באוריתא" ר"ל סביר ולא גמיר שיצא מכלל ע"ה, וזקן גלי על שיבה דאפי' יניק וחכים קצת צריך לקום מפניו, וזקן היינו כל זקן, ואפשר דזהו כוונת הרמב"ן, ועי' היטב בסוגיא שם.
פסוק לה:ובמשורה, ובמכלתא. רש"י כתב, שמשורה היא מדת הלח ואיפה מדת היבש, אבל מהת"א לא משמע כן, שהוא תרגם "איפת, מכילן" [ורק בכ"י העתקת איפת מתקלין] ובאמת מלת "מכלתא" כוללת כל מיני המדות באשר שרשה "כול" שהוא גם בעברית גם בארמית "מדידה" והראיה כי נמצא בתרגום ירושלמי [בראשית ל"ח כ"ו] וכן [שם ל"ה ט'] "במכלתא דאינש מכיל בה מתכל, במכילת רחמיך").