פסוק ד:אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם.
תו״כ, פרשה א, יב: יכול יעשו להם אחרים, ת״ל לא לכם. או לא לכם יכול הם יעשו לאחרים, ת״ל לא תעשו לא לכם. מיכן אמרו העושה ע״ז לעצמו, עובר משום שתי אזהרות, משום לא תעשו ומשום לא לכם. ר׳ יוסי אומר משום שלש, משום לא תעשו, משום לא לכם ומשום לא יהיה לך.
הרמב״ם ז״ל בהלכות ע״ז גבי ישראל שעשה ע״ז נקט לאו דלא תעשה [לך פסל] וגבי עשאה לנכרי נקט לאו (דע״ז) [ואלהי מסכה וגו׳], ובתו״כ פ׳ קדושים מבואר להפך וכן במכלתא. אך זה תליא בהך מחלוקת בע״ז דף נ״ב אם של ישראל אסורה מיד, או עד שתעבד, ואנן פסקינן עד שתעבד ולכך שינה הלאו. וכן רש״י ע״ז דף י״ט ע״ב דישראל שעשאה לצורך נכרי אסורה מיד וכו׳. וכן בס׳ המצות להרמב״ם ג״כ כן.
פסוק ט:ובקצרכם את קציר ארצכם וגו׳, ולקט קצירך לא תלקט.
שם, פרק ב, ה: ׳ולקט קצירך׳; לא לקט קיטוף. עי׳ בירוש׳ פאה פ״ג גבי מידל, ע״ש הגירסא בר״ש ורמב״ם.
(כרם שהיה בוצר ממנו וכו׳), עי׳ לקמן פ״ג הכ״ג מה דמחלק שם בין לבית בין לשוק, ובפ״ד הכ״ז וכו׳. והנה מלשון רבנו משמע דהטעם לאו משום דאין עליה שם בצירה, רק משום דהוה עראי, ונ״מ לענין עוללות וכו׳. והנה רבנו כאן גבי הקוטף דפטור נקט רק מלילות, משמע דהפטור הוא מחמת מלילות ולא מחמת קטיפה וכו׳. אך באמת כך, דבירוש׳ כאן אמרינן דאלו לעיסתו פטור אפי׳ כל שהוא, ר״ל אפילו הרבה, ואח״כ אמר ואפי׳ במגל, וע״ז אמר והוא ששייר, ואמר שם דזה רק לעיסתו, אבל אם למלילות אפי׳ לא שייר, ולכאורה זה קאי אמגל. ורבנו נקט כאן מעט מעט. וכבר עמד ע״ז הר״ן דהרי רבנו פוסק כמ״ד בחולין דף קל״ז דתולש היינו גוזז. ועי׳ תוס׳ בכורות דף כ״ה ע״א ובפסחים דף י״א. ורבנו בהל׳ תמידין ומוספין פ״ז לא הביא זה דיהיה מותר לקטוף לפני העומר. ולקמן בפ״ד ה״ב פסק דתולש ביד פטור מלקט ע״ש. ובאמת מדברי התו״כ פ׳ קדושים לכאורה מבואר דרק מלקט פטור תולש וקוטף, ולא משכחה ופאה, ע״ש בפי׳ הראב״ד וכו׳. והנה לפי המבואר ברש״י ביצה דף י״ג ע״א גבי מחלוקת דרבי ור׳ יוסי בר׳ יהודה, מבואר שם דר״י בר״י ס״ל דמלילות אין עליהם גדר חיוב כלל לחייב כתרומות ומעשרות, והוה כמו מאכל בהמה וכו׳. והנה רש״י שם דייק גבי הך דאם חשב אח״כ לאוכלן מלילות כתב ״כולן״ וכו׳. ובאמת כן הדין לשיטת רבנו גבי כרם המידל, דרק כששייר מקצת אז הראשונים פטורים, אבל אם לא שייר אף אם בצרן עראי, נהי דלא חייב על פאת קציר, מ״מ חייב משום פאת עומרין ואז יתחייב על הכל למפרע וכו׳. אך זה שייך רק גבי פאה ושכחה דיש בהם חיוב גם לאחר הקצירה, אבל גבי לקט כיון שאז פטור שוב אין עליו שום חיוב. ולכך גבי קוטף אך אם קוטפם לעיסה פטור מלקט, וכן גבי תלישה, אבל גבי שכחה ופאה חייב משום עומרים. אך זה רק לעיסה, אבל אם קטף למלילות אז פטור מן הכל וכו׳. וא״כ לפ״ז מבואר דשיטת רבנו דהמידל פטור לא משום דלא מקרי בצירה רק משום דהוה עראי.
פסוק ט:שם. פי׳ הראב״ד: ואני תמה מאד על חילוף הגירסאות מהו וכו׳. ומאין היה לו לבעל הגמ׳ לסדר הענין והמחלוקת כך וכו׳. ובעל הגמ׳ איך לא ראה הנוסחא הזאת וכו׳. הלשון בפה פלאי ואתמה. ולפ״ד היתה זו הוספה מן המגיה, אשר היה כופר כידוע.
פסוק י:וכרמך לא תעולל וגו׳ לעני ולגר תעזוב אותם. תו״כ פרק ג, ה: ׳תעזוב׳; הנח לפניהם והם יבזבזו
אין בעה״ב חייב לבצור העוללות וליתנן לעניים אלא הם בוצרין אותן לעצמן, הוא מהך דמבואר בירוש׳ [פאה] פ״ד ה״א ובתו״כ פ׳ קדושים דכיון דכתיב ׳תעזוב׳, הנח לפניהם כמו שהוא. ולכאורה גבי עוללות זה תליא במחלוקת דירוש׳ [פאה] פ״ז ה״ה אם הוה כמוכר או כשותף, ואנן פסקינן לקמן בהכ״ד כמ״ד כשותף.
פסוק יב:ולא תשבעו בשמי לשקר, וחללת את שם אלקיך.
תו״כ, פרשה ב, ז: מלמד ששבועת שוא חילול השם. דבר אחר ׳וחללת׳, נעשה אתה חולים לחיה ולבהמה. שבת דף ל״ג, ע״ש.
פסוק יד:לא תקלל חרש.
שם שם, יג: אין לי אלא חרש, מנין לרבות כל אדם וכו׳. אם כן למה נאמר חרש, מה חרש מיוחד שהוא בחיים, יצא המת שאינו בחיים. עי׳ סנהדרין דף פ״ה, מקויים שבעמך.
פסוק יח:ואהבת לרעך כמוך.
שם, פרק ד, יב: ר׳ עקיבא אומר, זה כלל גדול בתורה. ירוש׳ נדרים פ״ט, ע״ש בזה.
פסוק יט:את חוקותי תשמורו, בהמתך לא תרביע כלאים.
שם שם, יד: אין לי אלא בהמתך על בהמתך, מנין בהמתך על בהמת אחרים, בהמת אחרים על בהמתך וכו׳, ת״ל ׳את חוקותי תשמורו׳. אך נ״מ כגון זכר על זכר, אם יש גדר כלאים בזה.
פסוק יט:את חוקותי תשמורו וגו׳, ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך.
שם שם, יח: ׳ובגד כלאים׳ מה ת״ל, לפי שנאמר ׳לא תלבש שעטנז׳, יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן, ת״ל ׳בגד׳. עי׳ תוס׳ סוכה די״ב ע״ב ע״ש.
פסוק כ:בקורת תהיה לא יומתו כי לא חפשה. עי׳ כריתות דף י״א. וגם י״ל כך, דהיא צריכה לבדוק אותה אם הביאה ב׳ שערות, דאז לוקה ואין בזה חזקה דרבא, דהנה לפי מה דמוכח מדברי הרמב״ם ז״ל בסוף הלכות ממרים גבי בן סורר ומורה דלמלקות אין צריך לבדוק מחמת חשש הקפה אבל למיתה בודקין ע״ש, וכאן אמר דהמלקות במקום מיתה וצריכה בדיקה, אבל הוא אין צריך בדיקה, ובפרט לשיטת הרמב״ם ז״ל דגם קטן חייב קרבן, ורק שימתין עד שיגדיל ויהיה בן דעת, ר״ל גדר מופלא סמוך וכו׳ דהיינו לשיטת הרמב״ם שנים בלא סימנים, ולא שייך בדיקה.
פסוק כז:לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך.
גבי פאות הראש יש חיובים נפרדים, דהרי קיי״ל אחד המקיף ואחד הניקף, ואם הקיף לעצמו חייב שתים, וגבי משחית אף דהתוס׳ כתבו דזה דומה למקיף, מ״מ זה לא מצינו דאם השחית לעצמו חייב שתים. והרבה יש להאריך בזה גבי הך דכריתות דף ו׳ גבי סך בשמן המשחה, אם סך לעצמו אם חייב שתים. ועי׳ בתוס׳ מכות בזה ואכמ״ל.
פסוק לג:וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך. עי׳ יבמות דף מ״ו ע״ב ע״ש בזה, ועי׳ ב״מ דף נ״ט ע״ב וברמב״ם שם הגירסא. אך י״ל בפשט, דרישא קאי אגר תושב דיש בו דין אונאה, אף דאין צריך להחזיר לו, עי׳ בכורות דף י״ג ע״ב ע״ש בזה, וכמו במ״ש רש״י ערכין דף כ״ט ע״א, ועי׳ גיטין דף מ״ה ע״א וברמב״ם בהל׳ עבדים בפ״ח בזה. ונקט רק בארצכם לאפוקי ירושלים שלא נתחלקה לשבטים, דשם אסור גר תושב לדור, כמבואר בתוספתא נגעים וברמב״ם בהל׳ בית הבחירה וספרי תבוא וכ״מ. והך פסוק דכאן גבי כאזרח זה קאי אגר צדק, ולכך נקט ואהבת לו כו׳, ר״ל לאפוקי גר תושב אף דמצווה להחיותו אין נותנין לו לקט וכו׳ ואין מחללין עליו שבת כמ״ש הרמב״ם ז״ל ועי׳ ב״מ דף ע״א ותו״כ פ׳ קדושים וכ״מ בזה.
פסוק לה:לא תעשו עול במשפט במדה, וגו׳.
תו״כ פרק ח, ה: אם לדין כבר הדין אמור, א״כ למה נאמר לא תעשו עול וגו׳. מלמד שהמודד נקרא דיין.
עי׳ ב״ק דף צ״א ע״א גבי אמדוהו והבריא או אמדוהו והיה מתנונה, דנותנין לו כהאומד. חזינן דהאומד של חבלה הוי דין לא בירור. ועי׳ מכות דף כ״ב ע״ב במה דאמר שם גבי מלקות דאמדוהו ליומא, ע״ש ברש״י דזה הוי כמו אומד טעות, וגבי חבלה לא אמרינן כן, אלא אמרינן משמים רחימי עליה ולא הוי אומד טעות. עכ״פ חזינן דאומד על חבלה הוי רק דין וכו׳. ועי׳ בתו״כ פ׳ קדושים דמודד נקרא דיין, ור״ל דאף דמבואר בקדושין דף מ״ב וכמ״מ דדבר שבמדה כו׳ חוזר, דזה ודאי גלוי מילתא, אבל יש דברים של מדה השייכים לב״ד. וזה כוונת הרשב״ם ב״ב בתוס׳ שם דף ק״ד ע״א ד״ה פיחת, דגבי קרקע טעות דמדה אינו חוזר ע״ש, ור״ל היכא דהטעות היה ע״י חכמת המדידה, וכמ״ש רבנו בהל׳ גניבה פ״ח ה״א ע״ש. ואז יש דבר שרשות להמודד לזלזל, כמ״ש רבנו בהל׳ ב׳ וכו׳.
