לפרק י"ח

הרחקה מהתועבות

הקב"ה אומר למשה בתחילת הפרק:

דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אֲנִ֖י יְ-הוָ֥ה אֱ-לֹהֵיכֶֽם׃ כְּמַעֲשֵׂ֧ה אֶֽרֶץ־מִצְרַ֛יִם אֲשֶׁ֥ר יְשַׁבְתֶּם־בָּ֖הּ לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ וּכְמַעֲשֵׂ֣ה אֶֽרֶץ־כְּנַ֡עַן אֲשֶׁ֣ר אֲנִי֩ מֵבִ֨יא אֶתְכֶ֥ם שָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶ֖ם לֹ֥א תֵלֵֽכוּ׃
(ויקרא יח ב-ג)

חז"ל בתורת כהנים דרשו, שאותו מקום שבו ישבו ישראל (גושן) היה יותר מקולקל משאר המקומות, ומעשיהם של המצריים והכנענים היו מקולקלים מכל האומות. עם ישראל התפתח במקום בו היה ניגוד מוחלט לקדושה. המפרשים עומדים על ההבחנה בין ההשתקעות ביצרים הבהמיים, בה עסקו בני ארץ מצרים, ובין זו של בני ארץ כנען. אצל בני ארץ כנען היו חוקים של התועבות, אך בארץ מצרים כל אחד התנהג כאוות נפשו. כשעיוותים מעוגנים בחוק, מבחינה מסוימת הם חמורים יותר מאשר כשהם נעשים בצורה ספונטית.

תורתנו הקדושה הרחיקה מאיתנו את נישואי הקרבה, ואת העניינים הבלתי צנועים, מפני שהם נוגדים את קדושת החיים עפ"י תורת ישראל. למרות שבאופן טבעי יצרו של אדם נגרר אחרי דברים אלו, התורה האלוקית אוסרת אותם, מפני שהם גוררים את האדם לדיוטא התחתונה ולשפל המדרגה.

וָחַ֣י בָּהֶ֑ם – דיני התורה ניתנו לחיים

לאחר מכן אומרת התורה:

וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֔י אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֛ם הָאָדָ֖ם וָחַ֣י בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה׃
(ויקרא יח ה)

מפסוק זה למדו חז"ל, בנוסף למשמעותו הערכית, הלכה למעשה, שאפילו ספק פיקוח נפש של אדם מישראל דוחה שבת ויום הכיפורים. חולה או אישה בהריון ביום הכיפורים, שאם לא יאכלו או ישתו יבואו לידי סכנה - מותרים לאכול. ואומר בעל 'הלכות גדולות', שאף אם מדובר רק בסכנת העובר ולא האם עצמה, דוחים את יום הכיפורים להצלתו. דיני התורה ניתנו לחיים, ואם קיומה של מצווה בא בהתנגשות לחיים, אנו מצווים לחיות ולא למות.

אונקלוס מתרגם "וָחַ֣י בָּהֶ֑ם" - בחיי עלמא, בחיי הנצח. אנו מאמינים שהעולם הזה הוא פרוזדור, מבוא לקראת העולם הבא, והמצוות שאדם מקיים בעולם הזה מזכות אותו לחיי הנצח בהיפרד הנשמה מהגוף.

מהמילים "אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֛ם הָאָדָ֖ם וָחַ֣י בָּהֶ֑ם" דרשו חז"ל, שקיום המצוות והליכה על פי דרכה של תורה, הם הנותנים לאדם את החיות ואת שמחת הנפש. הנצי"ב מסביר, שחיות אין פירושה ההיפך ממוות, אלא תחושת סיפוק נפשי. התורה היא המזון הרוחני של אדם מישראל, ואם הוא קשור בה יש לו שמחת חיים אמיתית. החסידות פיתחה את ענין עבודת ה' בשמחה, אך גם אלו שאינם הולכים בדרך החסידות מודים שאדם צריך להיות בשמחה, כמו שכתוב "תחת אשר לא עבדת את ה' א-להיך בשמחה"(דברים כח מז). אולם מי שאינו קשור לתורה, ממילא קשור לתרבות הקלוקלת הממציאה מנגינות, משחקים ושעשועים שונים, הממלאים את החלל הריק כדי שאדם יברח ולא יפעיל את מחשבתו. מי שאינו חי לאורה של תורה חי חיי עבדות, על אף שכלפי חוץ הוא נראה כאדם חופשי, מפני שהוא משועבד לסיפוק יצריו, ואינו מסוגל בלעדיהם. חיי התורה הם החיים החופשיים באמת, כפי שדרשו חז"ל "אל תקרי חרות על הלוחות אלא חירות", ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.

יהי רצון שנחיה לאורה של תורה ונהיה בני חורין אמיתיים.