פסוק ב:אני ה׳ אלהיכם וכו׳ דיין ליפרע ונאמר וכו׳. כתב הרא״ם ז״ל דמה׳ למד נאמן לשלם שכר ומאלהיכם דיין ליפרע. ואע״ג דרש״י ז״ל פירש בר״פ וארא שמצינו לפעמים אני ה׳ דר״ל נאמן ליפרע הרי כתב שם שזהו דוקא כשהוא אמור אצל עונש אבל כשהוא אמור אצל שכר רוצה לומר נאמן לשלם שכר והכא הרי אמור אצל שכר דמסיים הפסקא אשר יעשה אותם האדם וחי בהם הילכך ע״כ לומר דאני ה׳ דהכא נמי היינו נאמן ליתן שכר ואייתר ליה אלהיכם שהוא מדה״ד ללמד דיין ליפרע. ודלא כהנח״י שהביא הש״ח שכתב על דברי הרא״ם שלא זכר מה שכתב רש״י בר״פ וארא ע״ש וליתא כי אין שכחה לפני כסא כבודו של מוהרא״ם ז״ל אלא מוכרח הוא לפ׳ כן מטעמא דאמרן ודברי רש״י נמי דייקי הכי שכתב דיין ליפרע ולא כתב נאמן ליפרע כלשונו דהתם בפ׳ וארא א״ו דהכא לאו מאני ה׳ נפקא לי׳ אלא מאלהיכם שהוא מדה״ד והיינו דיין דקאמר:
פסוק ג:כמעשה וכו׳ מגיד שמעשיהם וכו׳. הק׳ המפ׳ זכרונם לברכה שהאחרון סותר הראשון דברישא אמר שמעשה המצריים מקולקל מכל האומות וממילא גם כנען בכללם ובסיפא אמר דשל כנענים מקולקלים מן הכל דמשמע גם ממצרים. והרא״ם תי׳ דר״ל דמצרים מקולקלים מכל השאר לבד מכנען וכנען על כלם ע״ש וכבר הק׳ עליו הר״ב ק״א מלשון הברייתא ומלבד זה איכא לאקשויי דא״כ לא לכתוב קרא אלא המקולקל מכלם דהיינו כנען ולשתוק ממצרים. והרב ק״א רצה לומר דהקושיא אינה קושייא דהברייתא ה״ק שאין מקולקל בעולם יותר ממצרים שהרי אף כנען אינו מקולקל ממנו אלא כמוהו וה״נ אמר בסיפא שאין מקולקל יותר מכנען שהרי אף מצרים לא היה מקולקל ממנו אלא כמוהו ונמצא שהיו שניהם שוין ע״ש ואע״ג דל׳ הברייתא דת״כ סובל פירושו דהכי תניא התם מנין שלא היתה אומה בעולם שהתעיבו מעשיהם יותר מהמצריים וכו׳ מ״מ לשון רש״י אינו סובלו דבהדיא כתב דאותו מקום שהיו ישראל מקולקל מן הכל הרי שלא היה בעולם אפילו שוה לו וה״נ בסיפא קאמר שאותן עממין שכבשו ישראל מקולקלים מכלן ולפי״ז הדרא קושיין. ובר מן דין ק׳ לדרכו של הרב מעין מה שהקשינו על הרא״ם דכיון דשוין נינהו לא לכתוב קרא אלא חד מנייהו ולשתוק מאידך והתימא מהר״ב ק״א דבברייתא אחרת הכתובה בסוף הפ׳ דקרי ליה מגלתא דעריות ושם כתובה כל׳ רש״י ממש וכתב שם הרב על הנהו בבי כלם בארנום למעלה ולא הרגיש שפירושו דלעיל לא יתכן על זה הל׳ ומה שנלע״ד שהיא האמת הוא מעין מ״ש הר״ב ק״א בתחלה דלא דמי קלקול המצרים לקלקול הכנענים דאיברא שכלם היו בהן כל מיני עבירות ומיהו בחדא מנייהו גברו המצריים גם על הכנעניים והיינו בזנות דכתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם וזרמת וכו׳. ובמלתא אחריתי גברו הכנעניים עליהם דהיינו בקסמים ונחשים ועבודות זרות ואביזרייהו דאע״ג דמצרים נמי קלקלו טובא בהך ג״כ מ״מ כנעניים גריעי מנייהו תדע דהא קרי׳ להו דרכי האמרי ולא קרינן להו דרכי המצריים והיינו נמי דכתיב בפ׳ שופטים כי אתה בא אל הארץ וכו׳ לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם לא ימצא בך מעביר וכו׳ הרי שהיה צריך לימוד שהוא דבר שלא למדו מהמצריים לפי שבתועבות ההם לא קלקלו כמותן ויש קצת סמך לפי׳ זה בויקרא רבה ע״ש. ודע דבת״כ מסיים בה במצרים ומנין שישיבתם של ישראל גרמה להם לכל המעשים הללו תלמוד לומר אשר ישבתם בה לא תעשו. ובכנעניים מסיים בה הכי ומנין שביאתם של ישראל גרמה להם לכל המעשים הללו תלמוד לומר אשר אני מביא וכו׳ לא תעשו עכ״ל. ונדחק בזה הר״ב ק״א שם לפרשו. ולעד״נ דמ״ש גרמה להם לאו המצריים והכנעניים קאי אלא על ישראל וכוונת הברייתא שבא ליישב מאי דקשיא דמאי קאמר רחמ׳ להן כמעשה א״מ וכו׳ לא תעשו דמשמע כמעשיהם של אלו דקלקלו טובא הוא דלא תעש׳ הא כמעשה שאר אומות שאינם מקולקלים כ״כ תעשו אתמהא. וכיון לתרץ דמה שבא להזהיר שלא יעשו כמעשיהם של אלו היינו לפי שבמעשה מצרים כבר עשו כמותם כשנטמאו בהם ויתערבו בהם וילמדו מעשיהם וכמו שאמרו ז״ל גוי מקרב גוי מה אלו וכו׳ וה״נ היה גלוי לפניו יתברך שכשיבאו לארץ כנען ילמדו ג״כ מעשיהם ולפי׳ הוצרך להזהירם טפי על מעשה שנים אלו ולאו לאפוקי מעשה שאר האומות אתא. וז״ש ומנין שישיבתם של ישראל במצרים גרמה להם לכל המעשים האלו כלומר גרמה להם לעשות גם הם כמותם דמשו״ה הוצרך הכתוב להזהירם שלא לעשות עוד שנאמר אשר ישבתם בה לא תעשו דאמאי סמך לא תעשו לאשר ישבתם בה הול״ל לא תעשו כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה אלא ודאי הכי קאמר בשביל שישבתם בה וכבר קלקלתם כמותם הלכך אני מצוה אתכם שלא תעשו עוד. וה״נ בארץ כנען ה״ק אשר אני מצוה אתכם שמה וגלוי לפני שתלמדו מהם לכך אני מצוה אתכם לא תעשו:
פסוק ג:ובחקתיהם וכו׳ מה הניח וכו׳. ההרגש הוא אמאי כתיב הכא בל׳ הליכה לא תלכו ולא כתיב לא תעשו ומשני שפיר דר״ל שלא ילכו לטרטריאות ולר״מ נמי א״ש דרכי האמורי יש בהן דברים שאין בהן מעשה:
פסוק ה:ושמרתם וכו׳ דבר אחר ליתן שמירה וכו׳. פי׳ דקרא ה״ק ושמרתם בין חקתי בין משפטי והדר קאמר אשר יעשה אתם וקאי אתרווייהו והוצרך לד״א דלפי׳ קמא הול״ל ושמרתם ועשיתם את חקתי ואת משפטי ולפי׳ בתרא טפי הול״ל ועשיתם את חקתי ואת משפטי אשר ישמור דהשתא הוה שפיר להיפך מקרא קמא ובזה הי׳ נותן ג״כ עשה לחקים ושמירה למשפטים אבל השתא הוא דוחק לפ׳ כדאמרן:
פסוק ה:וחי בהם לעולם הבא וכו׳. ק׳ דהא הך וחי בהם אצטריך למאי דאמרינן בסנהדרין ובשאר דוכתי ואיתיה נמי במגלתא דעריות משמיה דר׳ ישמעאל וחי בהם ולא שימות בהם לו׳ שיעבור ואל יהרג כשהוא בצנעא. וי״ל דתרווייהו ילפינן דאי לההוא לחוד כיון דתנאי הוא הול״ל אם חי או כי חי. ואי אינו אלא להבטחת טובת העולם הבא הול״ל ויחיה בהם א״נ וחיה על משקל והיה א״ו תרווייהו ש״מ:
פסוק ה:אני ה׳ נאמן לשלם שכר. אין זה סותר כללו של רש״י דבפרשת וארא שכבר כתב הרא״ם דהך מיקרי קיום מצות שאם ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה אך ק׳ דבברייתא דמגלתא דעריות תנינא אני ה׳ דיין ליפרע ונאמן לשלם שכר ותרתי מנא ליה ולא עוד אלא דאפילו בקרא דלעיל ושמרתם את חקתי וכו׳ אני ה׳ התם נמי איתא בברייתא הנזכר אני ה׳ דיין ליפרע ונאמן וכו׳ והתם ודאי הוי קיום מצות ולא הוה ליה למדרשיה אלא לענין שכר. ונראה דבין הכא ובין התם סמך התנא על מאי דכתיב בפ׳ אני ה׳ אלהיכם דלעיל כתוב הוא בריש הפסקא דבר אל בני ישראל וכו׳ אני ה׳ אלהיכם הילכך אע״ג דבסוף הפסקא לא כתיב אלא אני ה׳ והכי ודאי רוצה לומר נאמן לשלם שכר שכתוב הוא אצל קיום מצות מ״מ ברישא כתיב ה׳ אלהיכם והכא ארישא סמך ומש״ה פי׳ בו התנא דיין ונאמן ורש״י כבר פירש כן בראש הפסקה וכדכתיבנא התם והה״נ הכא אע״ג דהכא בריש הפסקה לא כתיב אלא אני ה׳ והוי נמי אצל קיום מצות מכל מקום הרי בסוף הפ׳ כתיב אני ה׳ אלהיכם והילכך ה״נ פי׳ בת״כ דיין ונאמן ואסיפא דפרשתא קאי:
פסוק ו:לא תקרבו להזהיר הנקבה וכו׳. דאע״ג דהשוה הכ׳ אשה לאיש לכל עונשין שבתורה סד״א דהכא בעריות אתתא קרקע עולם היא ולא היא עבדה מעשה קמ״ל:
פסוק יא:ערות בת אשת אביך למדנו וכו׳. פי׳ דק״ל לכאורה משמע דהכי מיירי בבת אשת אביו אע״פ שאינה אחותו כלל כגון יעקב נשא לאה והוליד ראובן ואח״כ לקח עוד רחל והיא אלמנה שנשאת תחלה ליצחק וילדה לו את חנה דהשתא קמ״ל קרא דראובן אסור לישא את חנה לפי שהיא בת רחל דהיא השתא אשת אביו והא ודאי א״א לומר שהרי היא נכרית אצלו לגמרי אלא ודאי צריך לומר דבאחותו מיירי ומעתה קשה מאי קמ״ל הרי כתיב לעיל ערות אחותך וכו׳ דליכא למימר דהכא בא לרבות אחותו בת אביו מאשתו פסולה דכלהו כתיבי לעיל מולדת בית או מולדת חוץ וכדפירש״י התם ולכך משני דאה״נ דהכא ליכא מידי לאתויי ולא בא אלא ללמד שאינו חייב על אחותו מנכרית:
פסוק יז:זמה עצה וכו׳. לא ידענא להסביר טעמא מ״ש באשה ואמה דכתיב בהו זמה טפי מכלהו עריות ושוב מצאתי לק׳ בפרשת קדושים בת״כ על פסוק אל תחלל את בתך וכו׳ ומלאה הארץ זמה ר׳ אליעזר אומר מנין שהוא ענוש לפני המקום כאילו בא על אשה ובתה (ופי׳ הר״ב ק״א דאפשר שיבא עי״ז על בתה מתוך שלא ידע על מי בא) נאמר כאן זמה ונאמר להלן זמה וכו׳ ע״ש:
פסוק כא:למולך וכו׳ ומעבירין וכו׳ את הבן וכו׳. הרא״ם ז״ל הק׳ דהיינו כאביי בפ׳ ד׳ מיתות ודלא כרבא שם דתניא נמי כוותיה עיין שם ועיין בהרמב״ם פ״ו מה׳ עכו״ם שכ׳ נמי כדברי רש״י דהכא והאריך שם מרן הכ״מ ז״ל להוכיח דהיינו כרבא ע״ש דפי׳ הסוגייא בתרי אנפי אלא שאינם עולים לפי׳ רש״י שפי׳ בסוגייא:
פסוק כג:תבל הוא לשון קודש וכולי דבר אחר וכו׳. דאילו לפירוש קמא קשה מ״ש בעבירה זו דכתיב תבל הרי כולם ערוה וניאוף הם ולפי׳ ב׳ נמי ק׳ דהול״ל תבלול שהרי שרשו בלל אם הוא מל׳ בלולה כמו תבלול בעינו:
פסוק כט:הנפשות העושות וכו׳. דליכא למימר הנפשות דעלמא דאמאי שינה הכתוב שהתחיל בלשון יחיד כי כל אשר יעשה וכו׳ והכי נמי הו״ל לסיומי ונכרתה הנפש אלא ודאי לרבות הנקבה ועמ״ש בפסוק לא תקרבו:
פסוק ל:ושמרתם וכו׳ להזהיר ב״ד. ז״ל הת״כ ושמרתם את משמרתי שמרי לי משמרת ושמרתם משמרתי להזהיר ב״ד על כך ונ״ל דרישא וסיפא הכל בענין אחד דהיינו בסייגים וגדרים של רז״ל כגון שניות לעריות ומזהיר הכ׳ לב״ד לעשות הגדרים ולתקן סייגים כדי שלא יבואו להכשיל באיסור תורה ובמלת את ריבה אזהרה לכל העם לשמוע ולקבל שפיר גזרתא של הב״ד ע״ד לא תסור וכו׳:
פסוק ל:ולא תטמאו וכו׳. הא אם תטמאו וכו׳. כלומר דהכא תרתי קאמר קרא אם לא תטמאו אני ה׳ במדה״ר נאמן לשלם שכרם ואם תטמאו הריני אלהיכם דיין ליפרע וע״ד מ״ש לעיל גבי אני ה׳. והיינו דהדר רש״י ומסיים לכך נאמר אני ה׳ אלהיכם:
