פסוק ב:רש"י ד"ה אני ה' אלהיכם, ...גלוי וידוע לפָניו שסופן לנתק בעריות בימי עזרא וכו'. והנה המילה לנתק אמביוולנטית, כמצויין בהערה 67 בחומש "תורת חיים": עניין מילת נתק הוא פירוד, אבל השתמשו בו גם על ההיפוך. רצונו לומר על המשך דבר אל דבר, ואז עניינו שניתק ממקומו להיות נמשך אל מקום אחר. ע"כ. וקשה לדעת, לאיזה משמע מתכוון רש"י כאן. ואכן, בחומש "רב פנינים" כתוב: להכשל, ואתי שפיר. ובדפו"ר: גלוי וידוע לפניו שסופן לנתק בעריות וכו'. ובמילונו של אברהם אבן־שושן: לנתק - לפרוק עול, למרוד. (פ' אחרי־מות קדושים תשנ"א, תשנ"ב, תשנ"ז, תשנ"ח)
פסוק ג:"כמעשה ארץ מצרים" וגו'. יפה מוסיף תרגום אונקלוס: כעובדי עמא דארעא דמצרים (כמעשה עם הארץ של מצרים), שהרי הארץ כשלעצמה אינה עושה. (פ' אחרי־מות קדושים תשנ"ט)
פסוק ג:רש"י ד"ה כמעשה ארץ מצרים, מגיד שמעשיהם של מצריים ושל כנעניים מקולקלים מכל האומות, ואותו מקום שישבו בו ישראל, מקולקל מן הכל. ע"כ. והוא מ"תורת כהנים", והדברים מוסבים על ארץ גושן. לפיכך צריך לומר בעניין פיזור ישיבת ישראל במצרים שעיקרו של העם אכן היה מרוכז בגושן. וראה הערותי בנידון ארץ גושן בספר שמות (ג, כב; ט, י; שם, כו). (פ' אחרי־מות תשנ"ז)
פסוק ג:רש"י ד"ה אשר אני מביא אתכם שמה, ...מקולקלים יותר מכולם. ע"כ. יותר ממעשה ארץ גושן, וכל שכן ממעשה המצריים. והכתוב הולך ומוסיף: ארץ מצרים, ארץ גושן, וארץ כנען יותר מארץ גושן. (פ' אחרי־מות תש"ס, איסרו חג פסח)
פסוק ג:ראב"ע ד"ה ובחקתיהם לא תלכו, שלא ירגיל אדם ללכת בדרך הזה עד שיהיה לו חוק. ע"כ. משמע שבאורח חד־פעמי מותר, ולא ראינו. (פ' אחרי־מות תשנ"ב)
פסוק ג:רש"י ד"ה ובחקתיהם לא תלכו, ...דברים החקוקים להם, כגון טרטיאות ואצטדיאות וכו'. כלומר דברים השקועים וחקוקים בטבעם של הגויים. (פ' אחרי־מות תש"ס, איסרו חג פסח)
פסוק ד:רש"י ד"ה ואת חקתי תשמרו, דברים שהן גזירת המלך... כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז וטהרת מי חטאת וכו'. והשווה גם במדבר (יט, ב) רש"י ד"ה זאת חקת התורה: לפי שהשטן ואומות העולם מונים את ישראל לומר: מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה 'חקה' - גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה. ע"כ. ולהלן (יט, יט ד"ה את חקתי תשמרו) בקיצור: חקים - אלו גזירות מלך, שאין טעם לדבר. (פ' אחרי־מות קדושים תשמ"ז)
פסוק ד:רש"י ד"ה ללכת בהם, אל תפטר מתוכם, שלא תאמר, למדתי חכמת ישראל, אלך ואלמד חכמת האומות. ע"כ. הוא על־פי "תורת כהנים". וקשה לי, מה ראו לפרש "ללכת בהם" לעניין לימוד, וראה דברי בעל "שפתי חכמים" (אות י). (פ' אחרי־קדשים תשמ"ז)
פסוק ה:רש"י ד"ה וחי בהם, לעולם הבא, שאם תאמר בעולם הזה, והלא סופו הוא מת. ע"כ. מקורו ב"תורת כהנים", וכן פירש אונקלוס. (פ' אחרי־מות תש"ס, אסרו חג פסח)
פסוק ז:רש"י ד"ה ערות אביך, זו אשת אביך וכו'. והוא מסנהדרין נד ע"א. ולא הבינותי, מדוע צריך שלא לפרש כפשוטו של מקרא - "אביך" ממש, כי מאחר שבפסוק הקודם דורש רש"י (תורת כהנים): "לא תקרבו, להזהיר הנקבה כזכר", הרי מתבקש לצייר גם את האפשרות של עריות מצד הבת לאביה. (פ' אחרי־מות תש"ס) הערת הרב איתן שנדורפי שי': כשהתורה כתבה בלשון זכר, הרי זה כולל גם את הנקבה, אך בפסוקנו נאמר בלשון זכר "ערות אביךָ", וודאי אין לומר שההתייחסות בו היא רק לנקבה. על כך הוסיף הגר"א נבנצל שליט"א: אין זה נקרא שהיא מגלה ערוותו אלא שהוא מגלה ערוותה.
פסוק ח:רש"י ד"ה ערות אשת אביך, לרבות לאחר מיתה. ע"כ. כלומר אחר מיתת אביו. וצריך לפרש כך, שהרי האם החורגת כבר נאסרה ב"ערות אביך" (פסוק ז), ואמו ה"בלתי חוקית" - על־ידי "וערות אמך" (שם). (פ' אחרי־מות תשמ"ט)
פסוק י:רש"י ד"ה ערות בת בנך, בבתו מאנוסתו הכתוב מדבר (על־פי יבמות כב ע"ב). ע"כ. בפסוק יז התורה אוסרת על האדם את נכדת אשתו וכאן בא איסור נכדתו. וכיון שנכדתו היא גם נכדת אשתו, על כרחך צריך לומר שכאן מדובר בנכדתו שאינה נכדת אשתו, אלא מאנוסתו, לכן רק נכדתו אסורה לו, אבל הנכדה שלה (של אשתו) מותרת לו. (פ' אחרי־מות תשנ"ב)
פסוק יא:רש"י ד"ה ערות בת אשת אביך, לימד שאינו חייב על אחותו משפחה ונכרית וכו'. ולכאורה מפרש כך משום שאיסור 'אחות למחצה' כלול כבר בפסוק ט. (פ' אחרי־מות תשמ"ט)
פסוק יג:"...כי שאר אמך הוא". לא ידעתי, מדוע דווקא בפסוק זה בא לשון "כי", והרי גם בלעדיו הסיפא תמיד נימוק הוא. (פ' אחרי־מות קדושים תש"ן) הערת ר' חזקי פוקס שי': ראה "משך חכמה" שנדרש לזה.
פסוק יד:"ערות אחי אביך לא תגלה". על ידי לקיחת אשתו. ולפי זה צריך לשאול לדין אשת אחי האם, כי אין היא רמוזה בפרשה, ומסתבר שגם היא אסורה. (פ' אחרי־מות תשנ"ז) וראה רמב"ם (הלכות אישות א, ו) שאשת אחי האם אינה אסורה לו מן התורה אלא מדברי סופרים.
פסוק טו:רש"י ד"ה אשת בנך, ...פרט לאנוסה ושפחה ונכרית. ע"כ. משפט התנאי "בשיש לבנך אישות בה" מתחלק לשניים, שפחה ונכרית שאי־אפשריים בהן קידושין, ואנוסה, שלא נעשו בה קידושין, אף כי הם אפשריים. (פ' אחרי־מות תש"ס)
פסוק יח:"ואשה אל אחֹתה לא תקח". לכאורה פסוק קשה, שהרי האיסור הוא באחות, כלומר באשה השנייה שהיא אחותה של האשה הראשונה, הכשרה, שלקח, והיה צריך לכתוב מעין: 'ואל אשה לא תקח את אחותה'. ומסר לי שכני בבית הכנסת ר' יהודה גרינשפן שי' בשם אחד האחרונים שהכתוב מוסב על יעקב אבינו דווקא, והוא על־פי הגמרא (פסחים קיט ע"ב): מאי דכתיב "ויגדל הילד ויגמל"? עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמול חסדו לזרעו של יצחק... אומר לו ליעקב: טול וברך! אמר להם: איני מברך, שנשאתי שתי אחיות בחייהן, שעתידה תורה לאוסרן עלי, וכו'. לאמור, ניסוח הכתוב מוסב דווקא עליו - על יעקב - שאשתו האמיתית, הכשרה והראשונה, היתה רחל, ואותה לקח על אחותה, על לאה. ובכך מיושב גם לשון היחיד שבדברי יעקב "לאוסרן עלי". (פ' אחרי־מות תש"ס)
פסוק יח:כשסיפרתי את הדבר לאביעד שי', הסתכל בחומש ואמר מיד שלפי אונקלוס אין כאן קושי - "ואתתא עם אחתה לא תסב". (פ' קדושים תש"ס)
פסוק כ:"לטמאה בה". אמנם הבועל והנבעלת יהיו טמאים בדרגת ראשון לטומאה אחרי משכבם (ראה למעלה טו, יח), אבל כאן אין מדובר בטומאה מן הטומאות שאפשר להטהר מהן, אלא במשמעות של עוון חמור, וכדברי ראב"ע על אתר. (פ' אחרי־מות תשמ"ט)
פסוק כא:"ומזרעך לא תתן להעביר למֹלך, ולא תחלל" וגו'. הסיפא "ולא תחלל" וגו' אינו לאו בפני עצמו - חילול השם, כי אם התוצאה של ההעברה למולך, שיש בה משום חילול השם ח"ו. והראיה שכך הוא, היא להלן (כ, ג) "כי מזרעו נתן למלך... ולחלל את שם קדשי". וראה מה שכתבתי להלן (יט, יב). (פ' אחרי־מות קדושים תשס"ב)
פסוק כא:רש"י ד"ה למלך. ד"ה לא תתן. ד"ה להעביר למלך. סדר זה של דיבורי המתחיל מתחייב מן הפירוש. (פ' אחרי־מות תשמ"ט)
פסוק כא:רש"י ד"ה למלך, ...שמוסרים בנו לכומרים וכו'. ודאי שחל כאן (בחומש "רב פנינים") שיבוש, וצריך לומר שמוסר בנו לכמרים וכו'. ואכן כן הוא בדפו"ר. (פ' אחרי־מות קדושים תשנ"ו)
פסוק כא:ד"ה להעביר למלך, זו העברת האש. ע"כ. ולא ידעתי, מה בא ללמדנו, שהרי העבודה היא להעביר את הבן בין שתי מדורות אש, כאמור בדיבור הקודם, ולא העברת האש. ולפי הגמרא בסנהדרין (סד ע"ב) נראה שצריך לומר: העברה באש. אך בדפו"ר הוא כמו לפנינו. (פ' אחרי־מות קדושים תשנ"ו)
פסוק כא:"...להעביר לַמֹּלֶךְ". אונקלוס מתרגם "לאעברא לְמוֹלֶךְ", וזה לכאורה קצת קשה, כי למה לא בה"א־הידיעה, כמו במקרא עצמו? וכן הוא בחומש "תורת חיים", וגם להלן ארבע פעמים בפרשיית המולך (כ, ג-ה) (פ' אחרי־מות תשנ"ב) וראה תשובתו של ר' רפאל בנימין פוזן שי' להלן (כ, ב).
פסוק כח:"ולא תקיא הארץ אתכם... כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם". לשון זכר ("קאה") שאחר לשון נקבה ("תקיא") תמוהה, וראה ראב"ע וחזקוני על אתר. (פ' אחרי־מות קדושים תשס"ו) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: "קאה" הוא עבר של "תקיא" בלשון נקבה. על כך הוסיף הרב איתן שנדורפי שי': לפי דברי הגר"א נבנצל שליט"א, שהמילה "קאה" באה בלשון נקבה, קשה לכאורה, שכן ניגונה במלרע, ואם כן אינה בזמן עבר אלא בהווה (ראה רש"י בראשית כט, ו). והשיב: פעמים רבות בתנ"ך מוצאים אנו שתיבה שהיתה צריכה לבא במלעיל והתיבה שאחריה פותחת באל"ף, בה"א, או בעיי"ן, הופכת למלרע (עיין "אמת ליעקב" לרב יעקב קמינצקי בראשית כו, י; שמות ח, ז; ועוד).