א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ ג כְּמַעֲשֵׂ֧ה אֶֽרֶץ־מִצְרַ֛יִם אֲשֶׁ֥ר יְשַׁבְתֶּם־בָּ֖הּ לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ וּכְמַעֲשֵׂ֣ה אֶֽרֶץ־כְּנַ֡עַן אֲשֶׁ֣ר אֲנִי֩ מֵבִ֨יא אֶתְכֶ֥ם שָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶ֖ם לֹ֥א תֵלֵֽכוּ׃ ד אֶת־מִשְׁפָּטַ֧י תַּעֲשׂ֛וּ וְאֶת־חֻקֹּתַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ לָלֶ֣כֶת בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ ה וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֔י אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֛ם הָאָדָ֖ם וָחַ֣י בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה׃ ו אִ֥ישׁ אִישׁ֙ אֶל־כָּל־שְׁאֵ֣ר בְּשָׂר֔וֹ לֹ֥א תִקְרְב֖וּ לְגַלּ֣וֹת עֶרְוָ֑ה אֲנִ֖י יְהוָֽה׃ ז עֶרְוַ֥ת אָבִ֛יךָ וְעֶרְוַ֥ת אִמְּךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אִמְּךָ֣ הִ֔וא לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽהּ׃ ח עֶרְוַ֥ת אֵֽשֶׁת־אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה עֶרְוַ֥ת אָבִ֖יךָ הִֽוא׃ ט עֶרְוַ֨ת אֲחֽוֹתְךָ֤ בַת־אָבִ֙יךָ֙ א֣וֹ בַת־אִמֶּ֔ךָ מוֹלֶ֣דֶת בַּ֔יִת א֖וֹ מוֹלֶ֣דֶת ח֑וּץ לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽן׃ י עֶרְוַ֤ת בַּת־בִּנְךָ֙ א֣וֹ בַֽת־בִּתְּךָ֔ לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָ֑ן כִּ֥י עֶרְוָתְךָ֖ הֵֽנָּה׃ יא עֶרְוַ֨ת בַּת־אֵ֤שֶׁת אָבִ֙יךָ֙ מוֹלֶ֣דֶת אָבִ֔יךָ אֲחוֹתְךָ֖ הִ֑וא לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽהּ׃ יב עֶרְוַ֥ת אֲחוֹת־אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה שְׁאֵ֥ר אָבִ֖יךָ הִֽוא׃ יג עֶרְוַ֥ת אֲחֽוֹת־אִמְּךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה כִּֽי־שְׁאֵ֥ר אִמְּךָ֖ הִֽוא׃ יד עֶרְוַ֥ת אֲחִֽי־אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אֶל־אִשְׁתּוֹ֙ לֹ֣א תִקְרָ֔ב דֹּדָֽתְךָ֖ הִֽוא׃ טו עֶרְוַ֥ת כַּלָּֽתְךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אֵ֤שֶׁת בִּנְךָ֙ הִ֔וא לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽהּ׃ טז עֶרְוַ֥ת אֵֽשֶׁת־אָחִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה עֶרְוַ֥ת אָחִ֖יךָ הִֽוא׃ יז עֶרְוַ֥ת אִשָּׁ֛ה וּבִתָּ֖הּ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אֶֽת־בַּת־בְּנָ֞הּ וְאֶת־בַּת־בִּתָּ֗הּ לֹ֤א תִקַּח֙ לְגַלּ֣וֹת עֶרְוָתָ֔הּ שַׁאֲרָ֥ה הֵ֖נָּה זִמָּ֥ה הִֽוא יח וְאִשָּׁ֥ה אֶל־אֲחֹתָ֖הּ לֹ֣א תִקָּ֑ח לִצְרֹ֗ר לְגַלּ֧וֹת עֶרְוָתָ֛הּ עָלֶ֖יהָ בְּחַיֶּֽיהָ׃ יט וְאֶל־אִשָּׁ֖ה בְּנִדַּ֣ת טֻמְאָתָ֑הּ לֹ֣א תִקְרַ֔ב לְגַלּ֖וֹת עֶרְוָתָֽהּ׃ כ וְאֶל־אֵ֙שֶׁת֙ עֲמִֽיתְךָ֔ לֹא־תִתֵּ֥ן שְׁכָבְתְּךָ֖ לְזָ֑רַע לְטָמְאָה־בָֽהּ׃ כא וּמִֽזַּרְעֲךָ֥ לֹא־תִתֵּ֖ן לְהַעֲבִ֣יר לַמֹּ֑לֶךְ וְלֹ֧א תְחַלֵּ֛ל אֶת־שֵׁ֥ם אֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ כב וְאֶ֨ת־זָכָ֔ר לֹ֥א תִשְׁכַּ֖ב מִשְׁכְּבֵ֣י אִשָּׁ֑ה תּוֹעֵבָ֖ה הִֽוא׃ כג וּבְכָל־בְּהֵמָ֛ה לֹא־תִתֵּ֥ן שְׁכָבְתְּךָ֖ לְטָמְאָה־בָ֑הּ וְאִשָּׁ֗ה לֹֽא־תַעֲמֹ֞ד לִפְנֵ֧י בְהֵמָ֛ה לְרִבְעָ֖הּ תֶּ֥בֶל הֽוּא׃ כד אַל־תִּֽטַּמְּא֖וּ בְּכָל־אֵ֑לֶּה כִּ֤י בְכָל־אֵ֙לֶּה֙ נִטְמְא֣וּ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר־אֲנִ֥י מְשַׁלֵּ֖חַ מִפְּנֵיכֶֽם׃ כה וַתִּטְמָ֣א הָאָ֔רֶץ וָאֶפְקֹ֥ד עֲוֺנָ֖הּ עָלֶ֑יהָ וַתָּקִ֥א הָאָ֖רֶץ אֶת־יֹשְׁבֶֽיהָ׃ כו וּשְׁמַרְתֶּ֣ם אַתֶּ֗ם אֶת־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֔י וְלֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ מִכֹּ֥ל הַתּוֹעֵבֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה הָֽאֶזְרָ֔ח וְהַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם׃ כז כִּ֚י אֶת־כָּל־הַתּוֹעֵבֹ֣ת הָאֵ֔ל עָשׂ֥וּ אַנְשֵֽׁי־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר לִפְנֵיכֶ֑ם וַתִּטְמָ֖א הָאָֽרֶץ׃ כח וְלֹֽא־תָקִ֤יא הָאָ֙רֶץ֙ אֶתְכֶ֔ם בְּטַֽמַּאֲכֶ֖ם אֹתָ֑הּ כַּאֲשֶׁ֥ר קָאָ֛ה אֶת־הַגּ֖וֹי אֲשֶׁ֥ר לִפְנֵיכֶֽם׃ כט כִּ֚י כָּל־אֲשֶׁ֣ר יַעֲשֶׂ֔ה מִכֹּ֥ל הַתּוֹעֵב֖וֹת הָאֵ֑לֶּה וְנִכְרְת֛וּ הַנְּפָשׁ֥וֹת הָעֹשֹׂ֖ת מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם׃ ל וּשְׁמַרְתֶּ֣ם אֶת־מִשְׁמַרְתִּ֗י לְבִלְתִּ֨י עֲשׂ֜וֹת מֵחֻקּ֤וֹת הַתּֽוֹעֵבֹת֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲשׂ֣וּ לִפְנֵיכֶ֔ם וְלֹ֥א תִֽטַּמְּא֖וּ בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק ב:
וידבר ה' וגו' דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם. לפי שרוצה להזהירם על העריות וקשה עליהם לפרוש, כמו שארז"ל על פסוק בוכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו, לזה איים עליהם ואמר אני ה' אלהיכם וחייבים אתם לקבל מה שאני מצוה. וכן כתב רבינו סעדיה גאון ז"ל אני ה' אלהיכם קבלו עליכם מצותי, ולזה אמר איש איש ב"פ שיגבר על יצרו, כמאמרם ז"ל על פ' אשרי איש בעודו איש. עוד אמר ב"פ איש לפי שמזהירם על הבועל והנבעל. עוד אני ה' נאמן לשלם שכר, אלהיכם להעניש על העובר, וכן בכל מקום אני ה' אלהיכם. עוד אמר אני ה' אלהיכם, ומאחר שאני ה' אלהיכם אתם חיים וקיימים שנאמר ואתם הדבקים וגו', לזה כמעשה ארץ מצרים לא תעשו שאם תעשו כמעשיהם אתם נכנסים תחת ממשלתם והם בורות נשברים אינם חיים וקיימים, ואני נתתי לכם המצות כדי שתהיו קיימים לעולם, שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, לא אשר יעשה אותם למען יחיה בהם, שנראה שהוא שכר ויהיה נראה כעובד על מנת לקבל פרס, אלא אשר יעשה אותם ויחיה בטבע, וידוע הוא שמצות עשה הם רמ"ח כנגד רמ"ח איברים, כשעשה המצוה עשה אבר רוחני כנגדו עד שמשלים רמ"ח איברים רוחניים, ונעשה אדם רוחני שאינו מת לעולם, שאין המות שולט אלא בגוף שהוא גשמי. ולא עוד אלא שע"י איברים הרוחניים מביא אורה וחיים ושפע לאיברים הגופנים, לפי שע"י נעשו הרוחנים ולזה כמה צדיקים אחר מיתתם היו כמו שהם חיים, כמו מעשה דאחאי בר יאשיה במסכת שבת (דף קנ"ב:) וכמעשה דר' אלעזר בר רבי שמעון ע"ה דהוה גני בעליתיה י"ג שנין א"כ וחי בהם בטבע, וזהו אמרו את משפטי תעשו כאילו אתם עושים אותם, ואת חקותי תשמרו ללכת בהם שתהיו כמו המלאכים שהולכים ובאים לפני, כמו שנאמר ונתתי לך מהלכים בין העומדים, ויהיו לכם המצות כמו כנפים כדי לעוף בהם כמו המלאכים שנאמר ובשתים יעופף, אני ה' אלהיכם, כמו שאני אלוה על המלאכים:
פסוק ו:
איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו. שאר הוא מילה שעל ידו יש לו השארות בעוה"ז ובעוה"ב, בעוה"ז שעל ידו קיום המין, ובעוה"ב שעל ידו אנו זוכים לעולם הבא, וזהו שאומר בברכה וחק בשארו שם, ח"ק בגימ' גיהנם, לומר שע"י יורד לגיהנם אם ח"ו עשה בו זנות ואם לא עשה בו שום עבירה זוכה ע"י לעוה"ב, זהו להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו וכו', שאר גימ' ת"ק, לומר שהוא הולך בסיבתו לעולם אחר חוץ מזה העולם שהוא מהלך ת"ק שנה, זהו שאר ת"ק א', אחר, ארוך, שהוא עולם שכולו ארוך, שיש שם השארות, לא כמו זה העולם שהוא כלו נפסד, וצוה כאן שהשאר שהוא האבר שעל ידו בא השארות לעולם שלא יקרב לגלות ערוה, ערוה ר"ע ו"ה, שח"ו גורם שמביא הקליפות שהם ר"ע עם ו"ה, ומחבר רע עם טוב, גם ר"ע ו"ה כמו רעך ורע אביך, וכתיב ערות אביך בת' לומר שגורם ח"ו פרוד, ונרגן מפריד אלוף:
פסוק ו:
עוד שאר בשרו רמז על חטא אדם הראשון שאכל מן השירים ממה שנשאר בידה, כמו שארז"ל סחטה ענבים ונתנה לו, שהפרידה היין מן הענבים, ומה שנשאר בידה היינו השמרים נתנה לו, ולזה נאסרו הקרובים. והרב רבי יהודה חייט ז"ל האריך בשער ההריסה, וזה קצור דבריו. ועוד אגלה אזנך בפגם הגדול אשר עשה אדם הראשון בחטאו והעונש המגיע אליו בעבורו, כי הוא נברא בדייקן של מעלה, וכמו ששם אין פרוד בין אח ואחות וכל שאר העריות כי אין שם ערוה ופרוד כי הכל אחדות ואחוה, כך היה ראוי להיות באדם לולי הפרץ שעשה, כי בעבורו נצטוה בעריות, והביא ראיה מהתיקונים מתיקון י"א בסוף דבריו, ומפני שאין למעלה קצוץ ופרוד לזה אין ערוה בין בת ואח ואחות למעלה, ועון אדם גרם כל זה דלא יהא בדיוקנא דא מפני שהוא חטא באותה מדה שהוא שעור דעריין, וגם העריות האסורות למעלה הם אחדות שלמה, ולמטה הם בקליפות, ונקראו עריות על שם שמגלים חובותיו של אדם לפני הקב"ה כי ער הוא מלשון גלוי כמו ערו ערו עד היסוד וגו', ומפני שהתשמיש שהוא חול לגבי אדם מאחר שחטא, והוא נעשה ע"י אות ברית קדש, מן הראוי שלא להשתמש בו כי אם בלילי שבתות כדי שלא לעשות מהקדש חול, ובליל שבת היא בכחו, והתשמיש אזי הוא קודש, כי ימי החול אשר הם הקליפות ספו תמו ביום השבת, וזהו סוד עונת ת"ח מליל שבת לליל שבת, ומי שמשמש מטתו בימי החול ההוא בן דאוליד הוא צדיק ורע לו מפני שעשה מקדש חול שנשתמש ע"י ברית קדש בחול ע"כ. א"כ ע"י חטא אדם נאסרו העריות כי קודם לא היה איסור ערוה וכן ארז"ל ראויה היתה לו בתו לאדה"ר אלא שעשה חסד עם קין ונתנה לו, שנאמר אמרתי עולם חסד יבנה, ולזה נשא יעקב ב' אחיות שהוא תקונו של אדם, וגם השבטים נשאו תאומתם שנתקן החטא, לולא שחזרו ועברו כאדם ברית בעשיית העגל, ולזה התחיל ערות אביך וערות אמך לא תגלה, כלומר אם אתה תקרב אל ערוה מן העריות אתה מגלה ערות אביך הראשון שהוא היה סיבת ריחוקם ועשה העריות בי"א פרשיות כנגד ו"ה, ולזה אמר אמך היא לא תגלה ערותה והבן. וכאן רמוז חטאו של הבל באומרו ערות אחיך, שהיה חטאו כחטאו של אדם, וכן כתב הרב רבי יהודה חייט ז"ל, שחטא האב והבן שוים במחשבה ובמעשה ובאו בג' גלגולים כחז"ל, לתקן מה שעוותו, ואז תדע כי משה הוא עצמו הבל, ותדע למה נתנה תורה על ידו, והאריך בזה והביא ראיה מהתיקונים ע"ש:
פסוק ו:
והרב מנחם רקנאטי ז"ל כתב, ויש מן האחרונים שאמר בסוד העריות, כי הטעם הוא כטעם סוד העבור, שלא יכרת שם המת ממשפחתו, וראה השי"ת ברוב חכמתו איזה מקום מנוחתו ואסר לקרוביו, כי לפעמים יבא בזכר ואם לא זכה יבא בנקבה, ושמא יבא על אביו ובנו ואחיו ודודו, וזה טעם ערות אביך וערות אחי אביך, המדבר בזכרים. ויש עוד מן האחרונים שאמרו בטעם העריות עניינים אחרים, זהו כוונתם, כבר ידעת כי עשר ספירות נאצלות מאין סוף ית' וית', והן קרובות אליו ית' ומשפיע בהם ומתאחד בהם, גם הודעתיך כי פעולות של מטה פועלים למעלה, והבא על אחת מן העריות הוא משתמש בשרביטו של מלך, כי במרכבה העליונה מצוי ייחוד הקורבה איש באחיו ידובקו, ואמר כי הבא אל אמו פוגם בבינה שנקראת אם, גם בשכינה שהיא אם כל חי, ולכך כתיב ערות אמך וגו' אמך היא ב"פ, ולא נתן להשפיע בהם רק למלך הכבוד יתברך, והמשתמש בשרביטו של מלך חייב מיתה. הבא על אשת אביו פוגם בהוד, בת זוגו של נצח, הנקרא אם לצדיק, הבא על אחותו פוגם בכ"י הנקראת אחות והבן. מולדת בית או מולדת חוץ, רמז לב' אחיות שיש בבתי גואי שהם בינה וגבורה, ולב' אחיות אחרות שהם בבתי בראי, שהם הוד ומלכות. והבא על בת בתו פוגם בהוד שהיא בת הגבורה. הבא על בת בנו פוגם במלכות שהיא בת נצח. הבא על ב' אחיות פוגם בהוד ומלכות. אמנם יעקב אבינו ע"ה כשאמר לו הקב"ה אתה אלוה בתחתונים הותר לו להשתמש בשרביטו של מלך, ואמר בהם לצרור, לשון צרור המור, כי הבא עליהן עושה קשר במרכבה שלא ישפיעו לבת זוגה הבא על כלתו פוגם בהוד שהוא בת זוגו של נצח, בנו של חסד, הבא על חמותו פוגם בגבורה שהיא חמות נצח. הבא על דודתו פוגם בגבורה והוד, הגבורה דודתו של נצח, והוד דודתו של מלכות והם אחות אביו ואחות אמו הנזכר בפסוק. הבא על אשת אחיו שיש לו בנים פוגם בהוד שהיא אשת נצח, אח לתפארת, ובנו יסוד, ובתו מלכות. הבא על אשת אביו פוגם בגבורה אשת החסד, ואמר בעריות לא תגלה שהבא עליהם מגלה בת זוג מן חברתה. והנה העריות כולם רומזות לכחות של מעלה מקבלות מן בת זוגם, ולחכימא ברמיזא. ועל מה ששואלים העולם מפני מה אחי האב מותר באשת בן אחיו ובן האח אסור באשת אחי אביו, ועוד מפני מה מותר ליקח בת אחיו ואסור באחות אביו, תאסר האשה להנשא לדודה כמו שנאסר האיש לישא דודתו, הטעם בכולם כי המשפיע הוא למעלה מן המקבל וזה מותר, אמנם להפך ישתנו סדר בראשית. וטעם ואת זכר, כי אין הזיווג שוה כי אם בזכר ובנקבה, שמשם קיום המין דוגמת משפיע ומקבל, והעושה מן המשפיע מקבל משנה סדרי בראשית, וכמו שזווג האיש בבת זוגו רומז על היחוד כך זווג ב' זכרים כאילו עושה ב' רשויות, ומכאן תבין טעם ובכל בהמה לא תתן שכבתך לזרע, כי אין לערב צורת אלהית עם צורת בהמה לעשות מן הקודש חול ע"כ. וזהו תבל שהוא מלביש ומבלבל ומערב צורת אדם עם צורת בהמה. ויש מי שפירש תבל הוא מלשון תבלין, כלומר שנותן לכח הבהמה כח, כמו שהתבלין נותנין כח וטעם בתבשיל, כן זה אחר שנפש הבהמה יורדת למטה נותן לה כח לעלות ומשנה סדרי בראשית. וכן נשמתו תרד למטה ממדרגת הבהמה ע"כ. ורז"ל תקנו לקרות בספר תורה ביום הכפורים במנחה בפרשת עריות, לומר אולי חטא באחת מה להזכירו שיתודה עליהן ויעשה תשובה קודם שיפנה היום:
פסוק ו:
ובמדרש אמר טעם אחר, לומר להקב"ה אתה כתבת ערות אמך לא תגלה אמך היא, וישראל קראתם אמי שנאמר ולאומי אל תקרי ולאומי אלא לאמי, וכאן אמרת ערות אחותך לא תגלה, וישראל קראתם אחות שנאמר אחותי רעיתי, ערות כלתך וישראל נקראו כלה שנאמר אחותי כלה, לזה קורין אלו העריות כלומר שיתפללו להשי"ת שלא יגלה ערותנו בעת החתימה ויחתמנו לחיים:
פסוק כד:
אל תטמאו בכל אלה וגו' ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה, מה עון יש לארץ, לפי שהוציאה תבואה ופירות לשאינם ראוים, כדאיתא בסוף כתובות ר' יהושע בן לוי אקלע לגבלא חזינהו להנהו קטופי (פי' אשכלות ענבים) דהוו קיימי כעיגלי אמר עגלים בין הגפנים א"ל קטופי נינהו אמר ארץ ארץ הכניסי פירותיך למי את מוציאה פירות הללו לערביים שעומדים עלינו בחטאתינו. א"כ לזה ואפקוד עונה, לפי שהיא מישבת אותם ונותנת להם ישוב בהוצאת פירות כמו שאמרתי, ונטמאים בעמדם בתוכם, לזה ותקיא הארץ את יושביה, ואמר ותקיא מעת שנגזר על הכנענים להכרת כאילו כבר הקיאה אותם, ואמר ותקיא לשר שלהם כענין סר צלם מעליהם, כן כתב הרמב"ן ז"ל. אבל אתם ושמרתם את חקתי על כרחכם, ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותם כמו שקאה אותם שאינם ראוים לה, לפי שאין קיום הארץ אלא בעשיית המצות כי עיקר המצות הם בארץ, ולזה צוה יעקב הסירו את אלהי הנכר בביאתכם לארץ, וכתב הרמב"ן וה' לבדו לו נתכנו עלילות מיתת רחל בדרך בתחילת בואו לארץ, כי בזכותה לא מתה בחוצה לארץ, ובזכותו לא ישב באחד עם ב' אחיות, ונתעברה מבנימין קודם בואם לשכם, ולא נגע בה בארץ כלו, מפני כי עיקר המצות הם בארץ, ולזה נענשו הכנעניים בעבור העריות כי הארץ תתעב על התועבות האלה ע"כ. אם כן להם קאה אבל אתם שאתם יורשים אותה שנאמר ואומר אתם תירשו את אדמתם, לא תקיא כי היא כבושה לכם כשאתם בה שנאמר ונכבשה הארץ לפניכם, ולא תקיא אע"פ שתטמאוה ועל הטומאה שטמאו אם עשו מכל התועבות אני אעניש אותם, זהו כי כל אשר יעשה מכל התועבות ונכרתו הנפשות. ואמר ונכרתו בלשון רבים יכולין לומר על שניהם על הבועל והנבעל, כמ"ש על איש איש אל כל שאר בשרו:
פסוק כט:
עוד נאמר לפי שאמר כי כל איש אשר יעשה מכל התועבות, משמע מקצתם ומשמע כולם, ואם עשה שתים או שלש מהם על האחת חייב כרת, ועל השאר מה יהא חייב, לזה אמר ונכרתו, יש כמה מיני כריתות, יש כרת לנפש, ויש כרת לגוף, ויש כרת לשניהם, ויש כרת לשנים, שמת קודם ששים שנה, שנאמר תבא בכלח אלי קבר, בכל"ח גימ' ס', ויש כרת ליומי שלא מלא ימיו, כדאיתא פרק אלו מגלחין רב יוסף עביד יומא טבא לרבנן כד הוה בר שתין שנין, א"ל אביי נהי דנפיק מר מכרת דשני מכרת דיומי מי נפיק מר, א"ל נקוט מיהא פלגא בידך. ויש כרת לגוף אע"פ שהוא זקן, כפי הצער, שמצטער בעת המיתה כדאיתא בגמרא מת ליום א' זו מיתה דחופה, הני מילי אם לא הגיע לגבורות, אבל אם הגיע לגבורות זו מיתת נשיקה, וי"א זו מיתת כרת, ר' חנינא בן גמליאל אומר זו מיתת מגפה, לב' ימים זו מיתה דחויה, לג' ימים זו מיתת גערה, וי"א זו מיתת כרת, לד' ימים זו מיתת נזיפה, לה' ימים זו מיתת כל אדם, ובאיכה רבתי זו מיתה של חבה, יותר מכאן יסורין. א"כ הרי יש כרת לגוף כפי הצער שמצטער בעת המיתה. ותמצא בתורה פעמים אומר ונכרתה הנפש ההיא מעמיה, ונכרתה הנפש ההיא מלפני, ופעמים אמר ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל, לומר שאין הכריתות שוין. וצריך שתדע שאין הכרת בטול הנפש לגמרי ח"ו, שתבטל נפש האדם בנפש הבהמה, שהקב"ה חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, ומ"ש ונכרתה מעמיה, הוא כבד הנכרת מן הענף, ואם נוטעים אותו במקום אחר יעשה פרי. אבל בהמשך הזמן, ואם היה מחובר עם הענף היה עושה פרי מיד כעשות שאר ענפים, ובעת שנכרת נכרת ג"כ ונחסר מלעשות פרי, עד שיעבור עליו זמן ידוע ויחזור ליותר טוב ממה שהיה, וכן יהיה אילן בפני עצמו. וקרוב לזה כתב רבינו בחיי ז"ל שאין הנפש נכרתת ומתבטלת לגמרי, אך היא נכרתת מן המקום שחוצבה ממנו ונהנית ומתענגת במקום אחר, לא כשיעור אותו תענוג שהיתה ראויה לו במקומה הראשון אילו זכתה אליו, וכשאומר מתוך הקהל לומר שאין לה חלק לעולם חלק בפני עצמה, אלא כעני המצפה וסומך על שלחן חבירו, כי הוא יצילך מפ"ח נוטריקון מצפה פת חבירו, וכשאומר ונכרתה הנפש ההיא מלפני, זו צריכה לגלגול הבהמות, מלפני שלא תראה בצורת אדם ולא בפרצופו של אדם, וכשאומר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, לומר שצריכה ג' גלגולים כחז"ל, הכרת א', תכרת ב'. עונה בה הרי ג', ואינה מתקנת עד פעם ד'. זו למבזה התורה ומצותיה והמלעיג על דברי חכמים לפני גודל עונשו, אבל שאר גלגולים הם ג' שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, עוד אמר ונכרתו הנפשות העושות, לומר שכל רביעית דם באדם יקרא נפש, כמו שארז"ל על פסוק ועל כל נפשות מת לא יבא, וזהו הנפשות העושות, שבשעת עשיית העבירה נהנה כל הדם שבו, והקב"ה יודע כיצד יעניש כל רביעית ורביעית שבו בשעת המיתה:
פסוק ל:
ושמרתם את משמרתי. ירושלמי בנוהג שבעולם מלך בשר ודם גוזר גזירה אחרים מקיימים אותה והוא אינו מקיימה, אבל הקב"ה אינו כן גוזר גזרה והוא מקיימה תחילה, מה טעם ושמרו את משמרתי, אני שמרתי מצותיה של תורה תחילה, ושמרתם את משמרתי שמרו אתם מה ששמרתי:
פסוק ל:
ולא תטמאו בהם אני ה' אלהיכם. פירש"י ז"ל אלא תטמאו אני ה' אלהיכם, הא אם תטמאו איני אלהיכם ואתם נפסלים מאחרי ומה הנאה יש לי בכם ואתם מתחייבים כליה לכך נאמר אני ה' אלהיכם ע"כ. הוקשה לו שכל מקום שנאמר אני ה' נאמן לשלם שכר טוב כשהוא אצל קיום מצות, וכשהוא אצל עונש אני נאמן ליפרע, וכאן הוא אמור אצל עונש שאמר ושמרתם לבלתי עשות וגו', והעונש כבר אמור שאמר כל האיש אשר יעשה ונכרתו, לזה ארז"ל שזה העונש האמור לעיל, ומה הנאה שאני ה' אלהיכם ואתם מתחייבים כליה שהיא הכרת, שאמר ונכרתו:
פסוק ל:
גימטריאות
שני בני אהר"ן, ס"ת יי"ן, שתויי יי"ן נכנסו:
פסוק ל:
ארא"ה גימ' ר"ז, כלומר בסוד, יהיה בסוד אצלכם:
פסוק ל:
יבא גימ' י"ג, בזכות י"ג מדות של רחמים, וי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם:
פסוק ל:
ולבש"ם, ול"ב ש"ם, שצריך שיהיה לו כוונת הלב בלבישתם, שכל בגד ובגד מד' בגדים יש לו כוונה כנגד שם בן ד':
פסוק ל:
עוד אמר ורחץ את בשרו ולבש"ם, ול"ב ש"ם, שגם הלב צריך רחיצה במי התשובה:
פסוק ל:
גורלות גורל אחד. שיהיו שניהם אחד או שניהם של זית או שניהם של אשכרוע:
פסוק ל:
לכפר עליו לשלח. ס"ת רו"ח, לסלק רוח הטומאה מעל ישראל:
פסוק ל:
לשלח אותו לעזאזל. ס"ת חו"ל, שהמוליכו אינו צריך בגדי קדש אלא בגדיו:
פסוק ל:
את דמו כאשר עשה, ס"ת תורה, שהעוסק בתורה מתשת כחו וכאלו הקריב דמו:
פסוק ל:
וכל אדם לא יהיה, אז"ל אפי' המלאכים. כל אדם בגימ' מלאך עה"א, וכל אדם גימ' מיכא"ל:
פסוק ל:
ושלח ביד איש (עתי), ס"ת למפרע שח"ד שהוא מקבל שחד, וכדי שלא לפרסמו לא באו אותיות שחד כסדר:
פסוק ל:
איש עתי. בגימ' ואף שב"ת עה"מ:
פסוק ל:
ונשא השעיר את כל עונת"ם, עו"ן ת"ם:
פסוק ל:
אל ארץ גזרה. גזרה היא מלפני ואין לכם רשות להרהר בה ולומר מה אלו הדברים:
פסוק ל:
ובא אהר"ן א"ל אה"ל מוע"ד, בגימ' ז"ה להוצי"א מש"ם כ"ף ומחת"ה, אם תחשוב נ' של אהר"ן בת"ש באי"ק:
פסוק ל:
והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו, יכבס בגידותיו ועונותיו, לפי שהוא בא לכפר על ישראל ואם לא יהיה נקי ימצא סמאל עילה ויקטרג על ישראל וזהו ורחץ את בשרו במים, במים של תשובה:
פסוק ל:
השביעי בעשור לחודש תענו, ס"ת. ירשו, אם תעשו תשובה תירשו ארץ:
פסוק ל:
מכל חטאתיכם לפני. ר"ת מח"ל עונות שביניכם ובינו מחל לכם:
פסוק ל:
תטהר"ו, אותיו"ת תור"ה ט', לומר שהתורה מטהרת ללומדיה:
פסוק ל:
י"ו כפרות כתיב בפרשה, כנגד י"ו קרבנות של יוה"כ, וי"ו הזאות בפנים, וי"ו הזאות על הכפורת, וי"ו הזאות בחוץ, כנגד י"ו פנים שיש לחיות הקודש, לעשות ישראל כמלאכים ולדמותם לחיות הקודש ולהגן עליהם מחרבו של מה"מ שיש לו י"ו פנים, ולהגן עליהם מן י"ו פעמים שנאמר דבר בירמיהו:
פסוק ל:
דם יחשב לאיש ההוא דם שפך, זה נבוזראדן וגם נבוכד נצר, ולזה ב"פ דם. שפך, בארץ ישראל שהיא מהלך שפ"ך. למען יביאו בני ישראל, שעתידין להביא בני ישראל, שנאמר והביאו מכל אחיכם וגו':
פסוק ל:
ולא יזבחו עוד זבחיהם לשעירים, לרשעים, שאותו זמן לא יהיו רשעים ורשעים עוד אינם:
פסוק ל:
איש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם, זה יצה"ר שהוא גר בתוך גופם, וצריך לשפוך דמו ואל יהנה ממנו אלא דבר שהוא לצורך גופו, זהו אשר יאכל, וכן עולה בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך, ס"ת בגימ' זה יצר הרע עה"מ:
פסוק ל:
לא ירחץ. ר"ת גימ' מ', שצריך לטבול במ' סאה:
פסוק ל:
אשר ישבתם שישבו במצרים ר"י שנה:
פסוק ל:
וחקתי תשמרו וחקתי כתיב, אותם חוקים שחקקתי בהם שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, וכתיב בחקו חוג, וכתיב בשומו לים חקו. אלו החוקים תשמרו, בזה תשמרו שלא יהפך העולם עליכם לתהו ובהו:
פסוק ל:
תשמרו ללכת בהם. בכל מקום שאתם הולכים התורה ודיניה עמכם, ד"א ללכת בהם עד שעת המיתה, ללכת בהם ס"ת מת. ד"א ללכת בהם, להוליכו עמכם. על, דרך מה שארז"ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, וזהו וחי בהם לעולם הבא:
פסוק ל:
ערות אחות אמך לא תגלה כי שאר אמך היא, ובאחות אביך לא אמר כי שאר אביך, אלא שאר אביך, לפי שבנקבות הם יותר ודאי הקרוב יותר מן הזכרים, לז"א כי לשון ודאי. לא תקח לצרור לגלות, ס"ת אחרת, אפי' צרתה של אחות לא תקח, שט"ו נשים פוטרות צרותיהן, וכן ערותה עליה בחייה, ג' ההי"ן ט"ו, רמז לט"ו נשים. לזרע לטמאה, הזרע שלך מכאן ולהלאה יהיה טמא:
פסוק ל:
לרבעה. לעברה, עבירה גוררת עבירה:
פסוק ל:
ולא תעשו מכל התועבות, ס"ת אול"ת אדם תסלף דרכו:
פסוק ל:
כי את כל התועבות האל, לשון קושי מכלל דאיכא רכות, הם השניות במסכת יבמות, דבר אחר האל שנחשב להם על כל אחת ואחת כאילו עשו אל נכר, לפי שהם מין בשאינו מינו:
פסוק ל:
אשר לפניכם ותטמא הארץ, ר"ת אלוה, ולא תטמאו בהם אני ה' אלהיכם, ודר ביניכם. אבל אם תטמאו בהם איני דר ביניכם, ואע"פ שאמר השוכן אתם בתוך טומאתם, זהו שאר טומאתם לא כשהם טמאים בטומאת עריות, לזה אמר בהם שהיא טומאת עריות או ע"ז, אבל אם הם טמאים טומאה אחרת כמו נדה זיבה או טומאת מת על זה נאמר השוכן אתם בתוך טומאתם: