א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ ג כְּמַעֲשֵׂ֧ה אֶֽרֶץ־מִצְרַ֛יִם אֲשֶׁ֥ר יְשַׁבְתֶּם־בָּ֖הּ לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ וּכְמַעֲשֵׂ֣ה אֶֽרֶץ־כְּנַ֡עַן אֲשֶׁ֣ר אֲנִי֩ מֵבִ֨יא אֶתְכֶ֥ם שָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶ֖ם לֹ֥א תֵלֵֽכוּ׃ ד אֶת־מִשְׁפָּטַ֧י תַּעֲשׂ֛וּ וְאֶת־חֻקֹּתַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ לָלֶ֣כֶת בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ ה וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֔י אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֛ם הָאָדָ֖ם וָחַ֣י בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה׃ ו אִ֥ישׁ אִישׁ֙ אֶל־כָּל־שְׁאֵ֣ר בְּשָׂר֔וֹ לֹ֥א תִקְרְב֖וּ לְגַלּ֣וֹת עֶרְוָ֑ה אֲנִ֖י יְהוָֽה׃ ז עֶרְוַ֥ת אָבִ֛יךָ וְעֶרְוַ֥ת אִמְּךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אִמְּךָ֣ הִ֔וא לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽהּ׃ ח עֶרְוַ֥ת אֵֽשֶׁת־אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה עֶרְוַ֥ת אָבִ֖יךָ הִֽוא׃ ט עֶרְוַ֨ת אֲחֽוֹתְךָ֤ בַת־אָבִ֙יךָ֙ א֣וֹ בַת־אִמֶּ֔ךָ מוֹלֶ֣דֶת בַּ֔יִת א֖וֹ מוֹלֶ֣דֶת ח֑וּץ לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽן׃ י עֶרְוַ֤ת בַּת־בִּנְךָ֙ א֣וֹ בַֽת־בִּתְּךָ֔ לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָ֑ן כִּ֥י עֶרְוָתְךָ֖ הֵֽנָּה׃ יא עֶרְוַ֨ת בַּת־אֵ֤שֶׁת אָבִ֙יךָ֙ מוֹלֶ֣דֶת אָבִ֔יךָ אֲחוֹתְךָ֖ הִ֑וא לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽהּ׃ יב עֶרְוַ֥ת אֲחוֹת־אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה שְׁאֵ֥ר אָבִ֖יךָ הִֽוא׃ יג עֶרְוַ֥ת אֲחֽוֹת־אִמְּךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה כִּֽי־שְׁאֵ֥ר אִמְּךָ֖ הִֽוא׃ יד עֶרְוַ֥ת אֲחִֽי־אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אֶל־אִשְׁתּוֹ֙ לֹ֣א תִקְרָ֔ב דֹּדָֽתְךָ֖ הִֽוא׃ טו עֶרְוַ֥ת כַּלָּֽתְךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אֵ֤שֶׁת בִּנְךָ֙ הִ֔וא לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽהּ׃ טז עֶרְוַ֥ת אֵֽשֶׁת־אָחִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה עֶרְוַ֥ת אָחִ֖יךָ הִֽוא׃ יז עֶרְוַ֥ת אִשָּׁ֛ה וּבִתָּ֖הּ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אֶֽת־בַּת־בְּנָ֞הּ וְאֶת־בַּת־בִּתָּ֗הּ לֹ֤א תִקַּח֙ לְגַלּ֣וֹת עֶרְוָתָ֔הּ שַׁאֲרָ֥ה הֵ֖נָּה זִמָּ֥ה הִֽוא יח וְאִשָּׁ֥ה אֶל־אֲחֹתָ֖הּ לֹ֣א תִקָּ֑ח לִצְרֹ֗ר לְגַלּ֧וֹת עֶרְוָתָ֛הּ עָלֶ֖יהָ בְּחַיֶּֽיהָ׃ יט וְאֶל־אִשָּׁ֖ה בְּנִדַּ֣ת טֻמְאָתָ֑הּ לֹ֣א תִקְרַ֔ב לְגַלּ֖וֹת עֶרְוָתָֽהּ׃ כ וְאֶל־אֵ֙שֶׁת֙ עֲמִֽיתְךָ֔ לֹא־תִתֵּ֥ן שְׁכָבְתְּךָ֖ לְזָ֑רַע לְטָמְאָה־בָֽהּ׃ כא וּמִֽזַּרְעֲךָ֥ לֹא־תִתֵּ֖ן לְהַעֲבִ֣יר לַמֹּ֑לֶךְ וְלֹ֧א תְחַלֵּ֛ל אֶת־שֵׁ֥ם אֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ כב וְאֶ֨ת־זָכָ֔ר לֹ֥א תִשְׁכַּ֖ב מִשְׁכְּבֵ֣י אִשָּׁ֑ה תּוֹעֵבָ֖ה הִֽוא׃ כג וּבְכָל־בְּהֵמָ֛ה לֹא־תִתֵּ֥ן שְׁכָבְתְּךָ֖ לְטָמְאָה־בָ֑הּ וְאִשָּׁ֗ה לֹֽא־תַעֲמֹ֞ד לִפְנֵ֧י בְהֵמָ֛ה לְרִבְעָ֖הּ תֶּ֥בֶל הֽוּא׃ כד אַל־תִּֽטַּמְּא֖וּ בְּכָל־אֵ֑לֶּה כִּ֤י בְכָל־אֵ֙לֶּה֙ נִטְמְא֣וּ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר־אֲנִ֥י מְשַׁלֵּ֖חַ מִפְּנֵיכֶֽם׃ כה וַתִּטְמָ֣א הָאָ֔רֶץ וָאֶפְקֹ֥ד עֲוֺנָ֖הּ עָלֶ֑יהָ וַתָּקִ֥א הָאָ֖רֶץ אֶת־יֹשְׁבֶֽיהָ׃ כו וּשְׁמַרְתֶּ֣ם אַתֶּ֗ם אֶת־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֔י וְלֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ מִכֹּ֥ל הַתּוֹעֵבֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה הָֽאֶזְרָ֔ח וְהַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם׃ כז כִּ֚י אֶת־כָּל־הַתּוֹעֵבֹ֣ת הָאֵ֔ל עָשׂ֥וּ אַנְשֵֽׁי־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר לִפְנֵיכֶ֑ם וַתִּטְמָ֖א הָאָֽרֶץ׃ כח וְלֹֽא־תָקִ֤יא הָאָ֙רֶץ֙ אֶתְכֶ֔ם בְּטַֽמַּאֲכֶ֖ם אֹתָ֑הּ כַּאֲשֶׁ֥ר קָאָ֛ה אֶת־הַגּ֖וֹי אֲשֶׁ֥ר לִפְנֵיכֶֽם׃ כט כִּ֚י כָּל־אֲשֶׁ֣ר יַעֲשֶׂ֔ה מִכֹּ֥ל הַתּוֹעֵב֖וֹת הָאֵ֑לֶּה וְנִכְרְת֛וּ הַנְּפָשׁ֥וֹת הָעֹשֹׂ֖ת מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם׃ ל וּשְׁמַרְתֶּ֣ם אֶת־מִשְׁמַרְתִּ֗י לְבִלְתִּ֨י עֲשׂ֜וֹת מֵחֻקּ֤וֹת הַתּֽוֹעֵבֹת֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲשׂ֣וּ לִפְנֵיכֶ֔ם וְלֹ֥א תִֽטַּמְּא֖וּ בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

נתינה לגר

הרב נתן מרקוס אדלר

פסוק ה:
וחי בהם, ויחי בהון חיי עלמא. הוא כמ"ש רש"י, וע' בהראב"ע, אבל במס' יומא (דף פ"ח ע"ב) ילפינן מיניה שפקוח נפש דוחה שבת, ואולי ת' נגד סוגית הש"ס כדי לנטוע בלב העם אמונת השארת הנפש נגד הצדוקים, וע' בהקדמה כוללת.
פסוק ט:
בת אביך או בת אמך מולדת בית או מולדת חוץ. בת אבוך או בת אמך דילידא מן אבוך מן אתת אחרי או מן אמך לגבר אוחרן. ר"ל כיון שהאב הוא עיקר הבית נקראה בתו "מולדת בית" כמ"ש "ומולדתך כו'" ובהיות דרך האשה שאם תנשא לבעל השני אחרי מות עליה בעלה הראשון, ללכת מבית בעלה הראשון, נקראה בתה "מולדת חוץ" ולדעת המת' כתב רחמנא (פסוק י"א) "ערות בת אשת אביך" לחייב משום אחותו ומשום בת אשת אביו לרבנן (יבמות כ"ב ע"ב) או למעט אנוסה לריב"י, וע' ברש"י שפי' "בת אביך אף בת אנוסה במשמע", וע' ברא"ם.
פסוק יח:
ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה, ואתתא עם אחתה לא תסב לאעקא לה לגלאה עריתא עלה בחיהא, ת' כמו שמסור לנו בתורה שבע"פ שאחות אשה אסורה רק בחיי אחותה ולאחר מיתה מותרת כמבואר בש"ס (יבמות מ"ט ע"א ובכמה מקומות) ובתרגום סמארטאני ת' כמו "יריעות חוברות אשה אל אחותה" ור"ל לאסור שתי נשים. ופי' זה משובש מעיקרו, כי התורה התירה שתי נשים בפ' כי תצא ובכמה מקומות, ואחד מן המהבילים פי' שפסוק זה חוזר על הפסיק הקודם, וכוונתו שערות אשה ובתה רק בחייה אסירה ולא אחר מות האם או הבת, ומלבד שהוא נגד הקבלה, הוא גם נגד השכל הישר, כי לפי דעתם שתי אחיות אסורות גם אחרי מות האחת, וזו מותרת לאחר מיתה, יציבא בארעא כו' ? וע' לקמן (פ' י"ב) וברור הוא שהפשט כהקבלה וכפירוש המת'.
פסוק כא:
ומזרעך, ומבניך. לכאורה קשה דלקמן (כ' ג') ת' "מזרעו, מזרעה" וכן כפל שם כמה פעמים, ובעל אוג"ר הגיה בפסוק זה ג"כ "ומזרעך" אבל דוחק הוא לשבש כל הספרים, [ורק בכ"י מצאתי הנוסח ומזרעך], ויותר נראה לקיים הגי' "ומבניך" כי בכל ס' בראשית ת' "זרע" בל' "בן" ואפשר לומר דהכא שינה לת' "ומבניך" שלא תטעה לומר שהוא זרע ממש כמ"ש בספרא פ' קדושים ע"ש, ופי' הראב"ד שהוא זרע ממש, או שלא תטעה לומר שהוא "לאעברא בארמיותא" שמשתקין את האומר בנזיפה כמבואר במסכת מגילה (דף כ"ה ע"א), ומזה יש קצת ראיה שלא פי' כת"י וכפי' הערוך ערך "ארם" דתנא דבי ר' ישמעאל סובר כן באמת ומוסיף שאר ע"א, דא"כ היה לו לת' "ומזרעה" ובאמת בירושלמי (מגילה פ"ד הלכה י') הגי' לא כבבלי, בן לע"א הכתוב מדבר, רק זה שהוא נישא ארמית וכו' מעמיד אויבים למקום, והא דקתני במסכת מגילה במתני' האומר "ומזרעך לא תתן וכו'" אינו ראיה לסתור דברינו, שהמלות "ומזרעך לא תתן" עבריות הנה והן לשון הפסוק ולא התרגום, וברי"ף לא גרס שם מלות "לא תתן" רק פעם אחת, וזה פשיט, וע"ש במהרש"א חידושי אגדות, והנה ראיתי מבוכה בתרגום, שבס' בראשית ת' "זרע" בל' "בן" ובפ' קדושים ואמור ובשאר מקומות ת' "זרעא" וגם בס' בראשית עצמו יש חלופים רבים, למשל "זרע אחר" (שם ד' כ"ה) ת' "בר אחרן" "לא נתתה זרע" (שם ט"ו ג') ת' "לא יהבת ולד" "לא לו יהיה הזרע" (שם ל"ח ט') ת' "לא על שמה מתקרי זרעא" ולהפך בפ' אמור שמת' תמיד "זרעא" שינה את דרכו לת' "וזרע אין לה" (ויקרא כ"ב י"ג) "ובר לית לה" ומתחלה חשבתי לומר שבמקום שכוונת הכתוב על הדור הראשון בלבד ית' "בר" או "בנין" ובמקום שכוונת הכתוב גם על הדורות הבאים ית' "זרעא" אבל לפ"ז עדיין יקשה למה ת' "וזרע אין לה, ובר לית לה" ? הלא במשנה (יבמות דף ס"ט) מבואר "אפי' זרע זרעה" ועוד קשה למה לא ת' שם "ולד" דהוא כולל בן ובת? והנה לקמן (כ"א כ"ב, כ"ב ג') "זרע אהרן" ית' זרעא דאהרן" ולא "בנין" ?? והרב שי"ר ז"ל (בכרם חמד) מיישב התרגום, כי ביחס הבנים לאבותם ית' בל' "בנין" וביחס האבות לבניהם ית' בל' "זרעא" אבל גם זה אינו משפט וכלל מוחלט והדבר צריך עדיין תלמוד.
פסוק כט:
הנפשות העושות, נפשתא דיעבדן. בכל המקומות שנזכר כרת בתורה ית' "וישתצי אנשא" הכל בל"ז, ופה ת' "נפשתא" אפשר שהוא כמ"ש הרמב"ן שהעריות חמורות לענין כריתות (ורוצה לפרש בזה על שתי הנפשות החלוקות בפעולותיהן הזכר והנקבה, וכמ"ש ב"ס לחם ושמלה) ומפשטות תרגומו נראה שאין דרכו לומר "אינשין במכרת רק בסמוך כמו "אנשי שם" שת' "אינשי שמהא" ולכן ת' פה די עבדון" בל"ז ולא "עבדן" בל"נ כבעברית כי נפשתא הוא כמו אינשין.