פסוק יז:רש"י ערות אשה ובתה לא אסר הכתוב אלא ע"י נשואי הראשונה לכך נאמר לא תקח לשון קיחה וכן לענין העונש אשר יקח את אשה ואת אמה לשון קיחה דוקא בלקיחה אבל אנס אשה מותר לשא בתה ע"כ וכתב הרא"ם וז"ל וא"ת ולמה לא מיעעו מהאי קרא דערות אשה ובתה דמשמע ע"י קיחה של קידושין אף בתו משפחה נכרית כמו שמיעט בכל שאר המקראות דכתי' בהו אישות י"ל כיון דשמעינן מערות בת אשת אביך למעט אחותו משפחה ונכרית למדנו שולד שפחה ונכרית לא קרי זרעו ותו לא צריך קרא למעט בתו משפחה ונכרית דהא לאו זרעו היא אבל גבי כלתו שהשפחה והנכרית עצמן מקרי כלתו וסד"א שהן אסורות לא אתא קרא דאשת בנך למעט שפחה ונכרי' עכ"ל הרא"ם יען כי ראיתי כי הרג"א הקשה עליו קושיות בקושיא זו ודחהו בתירוצים שנראה מתוכם שלא ירד לסוף דעתו של הרא"ם בקושיא זו ובתירוצה ונראה מתוך דבריו שהבינה בענין שלא עלה על דעת הרא"ם מעולם ולא הבינהו באמיתת' וכמו שהודה ולא בוש בפי' בפיו בסוף דבריו וכתב וז"ל ותירוץ הרא"ם לא ידעתי להבין אותו כו' צריך אני לבאר לך דברי הרא"ם ותואר קושייתו ותירוצו ותבין ותראה כי אמת יהגה חכו בעומק עיונו הזך ואומר קושיות הרא"ם הכי פירושה דהא לעיל אמרינן בפסוק ערות בת בנך או בת בתך וגו' דבתו מאנוסתו הוי ערוה עליו מק"ו דבתך אע"ג דהיתה לו ממנה בלא קידושין ואע"ג דבת אנוסתו שהיה לו מאיש אחר מותרת לו א"כ נשא את האנוסה או בתה בקידושין אז האחרת אסורה עליו אפי' היתה לה מאיש אחר כדילפינן הכא מפסוק ערות אשה ובתה וגו' וסד"א דשמעינן מינה ג"כ דהואיל ובתו מאנוסתו אסורה עליו משום ערוה אעפ"י שהיתה לו בלא קידושין ה"ה נמי אם אנס שפחה או נכרית והיתה לו בת ממנו תהא הבת ג"כ אסורה עליו משום ערות בתו כמו בת אנוסתו שהיו בלא קידושין והשתא ק' לו לרא"ם דהוי להו לרז"ל לומר דמהאי קרא דאשה ובתה שמעינן נמי דבתו משפחה ונכרית שאנס אעפ"י שהיתה לו ממנו לא הוי עליו ערוה דהא גבי אנוסה שאסר עליו בתו שהיתה לו ממנו והתיר לו בחה שהיתה לה מאיש אחר שמעינן מהאי קרא דאשה ובתה דהיכא דנשא האם בקידושין אסר עליו אפי' בתה שהיתה לה מאיש אחר שהיתה בשכבר מותרת לו קודם נישואין וזה לא שייך לומר גבי שפחה ונכרית שאנס והיתה לה בת מאיש אחר ואח"כ נשא את השפחה והנכרית בקידושין דנימא שאף בתה שהיתה לה מאיש אחר תהא אסורה עליו דהא לא שייך קידושין בהם ואם נאמ' דה"ה נמי בתו שהיתה לו לעצמו ממנה לא תהא אסורה עליו משום ערוה כמו בת אנוסה כיון דלא דמיא לבת אנוסה דאשכחן שיכולה להיות עליו ערוה אפילו היא מאיש אחר כדילפינן מפסוק זה דאשה ובתה וגו' לפיכך הוי בתה ממנו עליו ערוה אפילו בלא קידושין אבל שפחה ונכרית דא"א שתהא בתה עליו ערוה בשום אופן לפיכך גם בתו שהיתה לה ממנה לא תהא עליו ערוה לעולם ולא קשה לו לרא"ם דנימא דפסוק זה להכי לחודיה הוא דאתא כמו שהבינו הרג"א אלא הוי להו לרז"ל למשתמט ולמימר בשום מקום דה"נ משתמע מהאי קרא ומשני שלא היו צריכים לזה משום דהא אשמעינן כבר בפסוק דערות בת אשת אביך אתא למעט אחותו משפחה ונכרית דלא מקרי זרעו של אביו ממילא תו לא צריך קרא למעט בתו משפחה ונכרית דהא לא זרעו הוא זאת היא קושייתו של הרא"ם ופירוק ומעתה מה שהקשה הרג"א אין לו מקום כלל דלא הבין הקושיא על זה האופן וזה הטעהו ג"כ לסיים דבריו ולומר וז"ל ותירוץ הרא"ם לא ידעתי להבין אותו שתירץ דכיון שלמדנו מקרא דערות אשת בת אביך למעט אחותו משפחה ונכרית למדנו מזה שבתו מן הגויה לאו זרעו ושוב לא צריך קרא למעט בתו משפחה ונכרית אין בזה ממש דהא חיוב דאשה ובתה לאו משום בתו הוא אלא משום בתה והגויה בתה היא ומאי תירוץ שלא מועיל עכ"ל אבל לפי מה שכתבתי הוא תירוץ אמת ומועיל מאד וק"ל למי שיבין הקושיא:
פסוק יז:סליק פרשת אחרי מות. לאל אמן שבח ורוממות.