א וַֽיִּשְׁמְע֔וּ צָרֵ֥י יְהוּדָ֖ה וּבִנְיָמִ֑ן כִּֽי־בְנֵ֤י הַגּוֹלָה֙ בּוֹנִ֣ים הֵיכָ֔ל לַיהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ב וַיִּגְּשׁ֨וּ אֶל־זְרֻבָּבֶ֜ל וְאֶל־רָאשֵׁ֣י הָֽאָב֗וֹת וַיֹּאמְר֤וּ לָהֶם֙ נִבְנֶ֣ה עִמָּכֶ֔ם כִּ֣י כָכֶ֔ם נִדְר֖וֹשׁ לֵֽאלֹהֵיכֶ֑ם ולא (וְל֣וֹ ׀) אֲנַ֣חְנוּ זֹבְחִ֗ים מִימֵי֙ אֵסַ֤ר חַדֹּן֙ מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֔וּר הַמַּעֲלֶ֥ה אֹתָ֖נוּ פֹּֽה׃ ג וַיֹּאמֶר֩ לָהֶ֨ם זְרֻבָּבֶ֜ל וְיֵשׁ֗וּעַ וּשְׁאָ֨ר רָאשֵׁ֤י הָֽאָבוֹת֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל לֹֽא־לָ֣כֶם וָלָ֔נוּ לִבְנ֥וֹת בַּ֖יִת לֵאלֹהֵ֑ינוּ כִּי֩ אֲנַ֨חְנוּ יַ֜חַד נִבְנֶ֗ה לַֽיהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כַּאֲשֶׁ֣ר צִוָּ֔נוּ הַמֶּ֖לֶךְ כּ֥וֹרֶשׁ מֶֽלֶךְ־פָּרָֽס׃ ד וַיְהִי֙ עַם־הָאָ֔רֶץ מְרַפִּ֖ים יְדֵ֣י עַם־יְהוּדָ֑ה ומבלהים (וּֽמְבַהֲלִ֥ים) אוֹתָ֖ם לִבְנֽוֹת׃ ה וְסֹכְרִ֧ים עֲלֵיהֶ֛ם יוֹעֲצִ֖ים לְהָפֵ֣ר עֲצָתָ֑ם כָּל־יְמֵ֗י כּ֚וֹרֶשׁ מֶ֣לֶךְ פָּרַ֔ס וְעַד־מַלְכ֖וּת דָּרְיָ֥וֶשׁ מֶֽלֶךְ־פָּרָֽס׃ ו וּבְמַלְכוּת֙ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ בִּתְחִלַּ֖ת מַלְכוּת֑וֹ כָּתְב֣וּ שִׂטְנָ֔ה עַל־יֹשְׁבֵ֥י יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָֽם׃ ז וּבִימֵ֣י אַרְתַּחְשַׁ֗שְׂתָּא כָּתַ֨ב בִּשְׁלָ֜ם מִתְרְדָ֤ת טָֽבְאֵל֙ וּשְׁאָ֣ר כנותו (כְּנָוֺתָ֔יו) עַל־ארתחששתא (אַרְתַּחְשַׁ֖שְׂתְּ) מֶ֣לֶךְ פָּרָ֑ס וּכְתָב֙ הַֽנִּשְׁתְּוָ֔ן כָּת֥וּב אֲרָמִ֖ית וּמְתֻרְגָּ֥ם אֲרָמִֽית׃ ח רְח֣וּם בְּעֵל־טְעֵ֗ם וְשִׁמְשַׁי֙ סָֽפְרָ֔א כְּתַ֛בוּ אִגְּרָ֥ה חֲדָ֖ה עַל־יְרוּשְׁלֶ֑ם לְאַרְתַּחְשַׁ֥שְׂתְּא מַלְכָּ֖א כְּנֵֽמָא׃ ט אֱדַ֜יִן רְח֣וּם בְּעֵל־טְעֵ֗ם וְשִׁמְשַׁי֙ סָֽפְרָ֔א וּשְׁאָ֖ר כְּנָוָתְה֑וֹן דִּ֠ינָיֵא וַאֲפַרְסַתְכָיֵ֞א טַרְפְּלָיֵ֣א אֲפָֽרְסָיֵ֗א ארכוי (אַרְכְּוָיֵ֤א) בָבְלָיֵא֙ שֽׁוּשַׁנְכָיֵ֔א דהוא (דֶּהָיֵ֖א) עֵלְמָיֵֽא׃ י וּשְׁאָ֣ר אֻמַּיָּ֗א דִּ֤י הַגְלִי֙ אָסְנַפַּר֙ רַבָּ֣א וְיַקִּירָ֔א וְהוֹתֵ֣ב הִמּ֔וֹ בְּקִרְיָ֖ה דִּ֣י שָׁמְרָ֑יִן וּשְׁאָ֥ר עֲבַֽר־נַהֲרָ֖ה וּכְעֶֽנֶת׃ יא דְּנָה֙ פַּרְשֶׁ֣גֶן אִגַּרְתָּ֔א דִּ֚י שְׁלַ֣חוּ עֲל֔וֹהִי עַל־אַרְתַּחְשַׁ֖שְׂתְּא מַלְכָּ֑א עַבְדָ֛יךְ אֱנָ֥שׁ עֲבַֽר־נַהֲרָ֖ה וּכְעֶֽנֶת׃ יב יְדִ֙יעַ֙ לֶהֱוֵ֣א לְמַלְכָּ֔א דִּ֣י יְהוּדָיֵ֗א דִּ֤י סְלִ֙קוּ֙ מִן־לְוָתָ֔ךְ עֲלֶ֥ינָא אֲת֖וֹ לִירוּשְׁלֶ֑ם קִרְיְתָ֨א מָֽרָדְתָּ֤א ובאישתא (וּבִֽישְׁתָּא֙) בָּנַ֔יִן ושורי (וְשׁוּרַיָּ֣א) אשכללו (שַׁכְלִ֔ילוּ) וְאֻשַּׁיָּ֖א יַחִֽיטוּ׃ יג כְּעַ֗ן יְדִ֙יעַ֙ לֶהֱוֵ֣א לְמַלְכָּ֔א דִּ֠י הֵ֣ן קִרְיְתָ֥א דָךְ֙ תִּתְבְּנֵ֔א וְשׁוּרַיָּ֖ה יִֽשְׁתַּכְלְל֑וּן מִנְדָּֽה־בְל֤וֹ וַהֲלָךְ֙ לָ֣א יִנְתְּנ֔וּן וְאַפְּתֹ֥ם מַלְכִ֖ים תְּהַנְזִֽק׃ יד כְּעַ֗ן כָּל־קֳבֵל֙ דִּֽי־מְלַ֤ח הֵֽיכְלָא֙ מְלַ֔חְנָא וְעַרְוַ֣ת מַלְכָּ֔א לָ֥א אֲ‍ֽרִֽיךְ לַ֖נָא לְמֶֽחֱזֵ֑א עַ֨ל־דְּנָ֔ה שְׁלַ֖חְנָא וְהוֹדַ֥עְנָא לְמַלְכָּֽא׃ טו דִּ֡י יְבַקַּר֩ בִּֽסְפַר־דָּכְרָ֨נַיָּ֜א דִּ֣י אֲבָהָתָ֗ךְ וּ֠תְהַשְׁכַּח בִּסְפַ֣ר דָּכְרָנַיָּא֮ וְתִנְדַּע֒ דִּי֩ קִרְיְתָ֨א דָ֜ךְ קִרְיָ֣א מָֽרָדָ֗א וּֽמְהַנְזְקַ֤ת מַלְכִין֙ וּמְדִנָ֔ן וְאֶשְׁתַּדּוּר֙ עָבְדִ֣ין בְּגַוַּ֔הּ מִן־יוֹמָ֖ת עָלְמָ֑א עַ֨ל־דְּנָ֔ה קִרְיְתָ֥א דָ֖ךְ הָֽחָרְבַֽת׃ טז מְהוֹדְעִ֤ין אֲנַ֙חְנָה֙ לְמַלְכָּ֔א דִּ֠י הֵ֣ן קִרְיְתָ֥א דָךְ֙ תִּתְבְּנֵ֔א וְשׁוּרַיָּ֖ה יִֽשְׁתַּכְלְל֑וּן לָקֳבֵ֣ל דְּנָ֔ה חֲלָק֙ בַּעֲבַ֣ר נַהֲרָ֔א לָ֥א אִיתַ֖י לָֽךְ׃ יז פִּתְגָמָ֞א שְׁלַ֣ח מַלְכָּ֗א עַל־רְח֤וּם בְּעֵל־טְעֵם֙ וְשִׁמְשַׁ֣י סָֽפְרָ֔א וּשְׁאָר֙ כְּנָוָ֣תְה֔וֹן דִּ֥י יָתְבִ֖ין בְּשָֽׁמְרָ֑יִן וּשְׁאָ֧ר עֲבַֽר־נַהֲרָ֛ה שְׁלָ֖ם וּכְעֶֽת׃ יח נִשְׁתְּוָנָ֕א דִּ֥י שְׁלַחְתּ֖וּן עֲלֶ֑ינָא מְפָרַ֥שׁ קֱרִ֖י קָדָמָֽי׃ יט וּמִנִּי֮ שִׂ֣ים טְעֵם֒ וּבַקַּ֣רוּ וְהַשְׁכַּ֔חוּ דִּ֚י קִרְיְתָ֣א דָ֔ךְ מִן־יוֹמָת֙ עָֽלְמָ֔א עַל־מַלְכִ֖ין מִֽתְנַשְּׂאָ֑ה וּמְרַ֥ד וְאֶשְׁתַּדּ֖וּר מִתְעֲבֶד־בַּֽהּ׃ כ וּמַלְכִ֣ין תַּקִּיפִ֗ין הֲווֹ֙ עַל־יְר֣וּשְׁלֶ֔ם וְשַׁ֨לִּיטִ֔ין בְּכֹ֖ל עֲבַ֣ר נַהֲרָ֑ה וּמִדָּ֥ה בְל֛וֹ וַהֲלָ֖ךְ מִתְיְהֵ֥ב לְהֽוֹן׃ כא כְּעַן֙ שִׂ֣ימוּ טְּעֵ֔ם לְבַטָּלָ֖א גֻּבְרַיָּ֣א אִלֵּ֑ךְ וְקִרְיְתָ֥א דָךְ֙ לָ֣א תִתְבְּנֵ֔א עַד־מִנִּ֖י טַעְמָ֥א יִתְּשָֽׂם׃ כב וּזְהִירִ֥ין הֱו֛וֹ שָׁל֖וּ לְמֶעְבַּ֣ד עַל־דְּנָ֑ה לְמָה֙ יִשְׂגֵּ֣א חֲבָלָ֔א לְהַנְזָקַ֖ת מַלְכִֽין׃ כג אֱדַ֗יִן מִן־דִּ֞י פַּרְשֶׁ֤גֶן נִשְׁתְּוָנָא֙ דִּ֚י ארתחששתא (אַרְתַּחְשַׁ֣שְׂתְּ) מַלְכָּ֔א קֱרִ֧י קֳדָם־רְח֛וּם וְשִׁמְשַׁ֥י סָפְרָ֖א וּכְנָוָתְה֑וֹן אֲזַ֨לוּ בִבְהִיל֤וּ לִירֽוּשְׁלֶם֙ עַל־יְה֣וּדָיֵ֔א וּבַטִּ֥לוּ הִמּ֖וֹ בְּאֶדְרָ֥ע וְחָֽיִל׃ כד בֵּאדַ֗יִן בְּטֵלַת֙ עֲבִידַ֣ת בֵּית־אֱלָהָ֔א דִּ֖י בִּירוּשְׁלֶ֑ם וַהֲוָת֙ בָּֽטְלָ֔א עַ֚ד שְׁנַ֣ת תַּרְתֵּ֔ין לְמַלְכ֖וּת דָּרְיָ֥וֶשׁ מֶֽלֶךְ־פָּרָֽס׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק א:
צרי יהודה. הם העובדי כוכבים אשר הושיב מלך אשור בערי ישראל:
פסוק ב:
נבנה עמכם. כוונתם היה להתחבר עמהם לדעת מצפוני לבבם למצוא עלילה מה להשבית את המלאכה:
פסוק ב:
ולו אנחנו זובחים. כמ״ש בהם את ה׳ היו יראים (מ״ב יז):
פסוק ב:
מימי אסר חדון. כי סנחרב שגלה את ישראל הומת ע״י בניו ומלך אסר חדון בנו תחתיו כמ״ש במלכים והוא הושיב במקומם מבבל ומכותה וכו׳:
פסוק ג:
לא לכם ולנו. לא לשנינו יחד אנחנו ואתם לבנות הבית כי מה לכם לבנות הבית לה׳ רק אנחנו בני ישראל יחד נבנה הבית לה׳:
פסוק ג:
כאשר צונו. ר״ל אותנו צוה המלך ולא אתכם:
פסוק ד:
מרפים. הביאו מורך בלבבם למען ירפו ידיהם מן הבנין:
פסוק ד:
ומבהלים. היו מפחידים אותם מלבנות:
פסוק ה:
וסוכרים. היו שוכרים יועצים בעבורם לייעץ את המלך אחר דעתם ולהפר עצת היהודים:
פסוק ה:
ועד מלכות דריוש. הוא דריוש הפרסי המולך אחר אחשורוש אביו:
פסוק ו:
כתבו שטנה. בדבר בנין הבית לבל יתן רשות לבנותו:
פסוק ז:
ארתחששתא. הוא כורש הפרסי ושם ארתחששתא הוא כנוי לכל מלכי פרס כמו פרעה למצרים ואבימלך לפלשתים:
פסוק ז:
כתב בשלם. כתב מכתבו בדברי שלום:
פסוק ז:
מתרדת טבאל. הוא היה הראש מן משלחי הכתב ושאר רעיו עמו היו באגודה אחת לשלוח אל ארתחששתא:
פסוק ז:
וכתב הנשתון. כתב המפורש היה כתוב בתואר כתב ארמית ומפורש בלשון ארמית:
פסוק ח:
בעל טעם. היודע לסדר דברי הכתב במליצה נאותה:
פסוק ח:
ספרא. היודע לאמן ידו בכתיבה:
פסוק ח:
כתבו. הם כתבו אגרת א׳ להלשין על ירושלים רחום היה המסדר ושמשי היה הכותב:
פסוק ח:
כנמא. ר״ל דברי האגרת היה כאשר נאמר למטה:
פסוק ט:
אדין. אז באותו המעמד והעצה היה רחום וכו׳ ושאר חבריהם:
פסוק ט:
דיניא וכו׳. הם שמות עובדי כוכבים ידועות אצלם אשר ישבו בערי שומרון והיו גם המה במעמד העצה היעוצה:
פסוק י:
ושאר אומיא. ושאר העובדי כוכבים אשר הגלה אסנפר והוא סנחריב בלשון פרסי:
פסוק י:
רבא ויקירא. כן נקרא סנחריב על כי היה מלך גדול ומכובד:
פסוק י:
והותב. הושיב את העובדי כוכבים ההם בהערים של שומרון ר״ל הסמוכים לה ואף שנאמר למעלה שאסר חדון בנו הושיב אותם בערי שומרון מ״מ אמר שהושיב הוא על כי היה במצותו:
פסוק י:
ושאר. גם שאר היושבים בעבר נהר פרת המפסיק בין בבל לא״י וגם כענת והוא שם מקום מטרפולין לכל אלה ור״ל כל אלה הסכימו בדבר האגרת:
פסוק יא:
דנה. זאת סדור טופס האגרת אשר שלחו אליו וחוזר ומפרש אל ארתחששתא המלך:
פסוק יא:
עבדך. ר״ל אנחנו הכותבים המה עבדיך אנשי עבר הנהר ויושבי כענת:
פסוק יב:
ידיע להוא. ידוע יהיה למלך אשר היהודים אשר עלו מעמך לבוא אלינו הנה באו לירושלי׳:
פסוק יב:
קריתא. העיר המורדת והרעה המה בונים והחומה רוצים לגמור ולכלות והיסודות יקשרו ויחברו זה לזה ר״ל מתקנים מקום המקולקל להיות כל היסוד בחבור אחד:
פסוק יג:
כען. עתה ידוע יהיה למלך אשר אם העיר הזאת תבנה והחומות יגמרו וישלמו מנדה וגו׳ אזי מיני המסים ההם לא יתנו עוד כי יתחזקו בחיזוק העיר וימרדו במלך:
פסוק יג:
ואפתום. הכנסת המלכים יהיה ניזק ונפסד כי לא יתנו עוד מס למלכי פרס:
פסוק יד:
כען. עתה בעבור אשר רוצים אנו אשר חורבן המקדש יהיה חרוב כשהיה:
פסוק יד:
וערות. כי בזיון המלך לא יפה וכשר לנו לראות ולשתוק:
פסוק יד:
על דנה. על זאת שולחים אנחנו ומודיעים למלך:
פסוק טו:
די יבקר. אשר יחפש בספר הזכרונות של אבותיך ותמצא בספר הזכרונות ותדע אשר העיר הזאת היא עיר מורדת ומזקת למלכים ולמדינות:
פסוק טו:
ואשתדור. ומרידות וסרבנות עושים בה מן ימי עולם:
פסוק טו:
על דנה. בעבור זאת העיר הזאת נעשית חורבה:
פסוק טז:
מהודעין. מודיעים אנחנו למלך אשר אם העיר הזאת תבנה והחומות יוגמרו ויושלמו:
פסוק טז:
לקבל דנה. בעבור זאת לא יש לך חלק בעבר הנהר כי הכל ימרדו בך בעבור זאת או היהודים יתגברו וימשלו הם על כל אנשי עבר הנהר:
פסוק יז:
פתגמא. דבר שלח המלך:
פסוק יז:
על רחום וכו׳. אל רחום וכו׳ ושאר חבריהם אשר יושבים בשומרון ושאר אנשי עבר הנהר לכולם יהיה שלום וגם לכעת יהיה שלום והיא כענת הנזכר למעלה ונפל הנו״ן:
פסוק יח:
נשתונא. הדברים המפורשים אשר שלחתם אלי מפורש נקרא לפני:
פסוק יט:
ומני. וממני הושם גזרת אומר וחפשו בספר הזכרונות ומצאו כתוב אשר העיר הזאת מן ימי עולם מתנשאת עצמה על מלכי העובדי כוכבים:
פסוק יט:
ומרד. ומרידה וסרבנות נעשה בה:
פסוק כ:
ומלכין. ומלכים חזקים היו על ירושלים ומשלו בכל עבר הנהר:
פסוק כ:
ומדה. הוא מנדה ר״ל מיני המסים ההם היו נותנים להם:
פסוק כא:
כען. עתה עשו גזרת אומר לבטל האנשים האלה מן הבנין:
פסוק כא:
וקריתא. והעיר הזאת לא תבנה עד ממני יושם גזרת אומר ר״ל עד שאתן רשות לבנותה:
פסוק כב:
וזהירין. הוו זהירים מלעשות שגגה על זאת ר״ל על אל תשגו לעבור מצותי בשגגה:
פסוק כב:
למה ישגא. למה יתגדל ויתרבה מעשה השחתה להזיק את המלכים כי אם יתגברו הנה ישחיתו כל מלכי הארץ:
פסוק כג:
אדין. אז מן אשר טופס הדברים המפורשים של המלך נקראו לפני רחום וכו׳ וחבריהם:
פסוק כג:
אזלו. הלכו בחפזון לירושלים אל היהודים ובטלו אותם ממלאכתם בזרוע ובכח:
פסוק כד:
באדין. אז בטלה מלאכת בית אלהים אשר בירושלים:
פסוק כד:
והות. והיתה בטלה עד השנה השניה למלכות דריוש הפרסי: