פסוק א:צרי יהודה. הם העובדי כוכבים אשר הושיב מלך אשור בערי ישראל:
פסוק ב:נבנה עמכם. כוונתם היה להתחבר עמהם לדעת מצפוני לבבם למצוא עלילה מה להשבית את המלאכה:
פסוק ב:ולו אנחנו זובחים. כמ״ש בהם את ה׳ היו יראים (מ״ב יז):
פסוק ב:מימי אסר חדון. כי סנחרב שגלה את ישראל הומת ע״י בניו ומלך אסר חדון בנו תחתיו כמ״ש במלכים והוא הושיב במקומם מבבל ומכותה וכו׳:
פסוק ג:לא לכם ולנו. לא לשנינו יחד אנחנו ואתם לבנות הבית כי מה לכם לבנות הבית לה׳ רק אנחנו בני ישראל יחד נבנה הבית לה׳:
פסוק ג:כאשר צונו. ר״ל אותנו צוה המלך ולא אתכם:
פסוק ד:מרפים. הביאו מורך בלבבם למען ירפו ידיהם מן הבנין:
פסוק ד:ומבהלים. היו מפחידים אותם מלבנות:
פסוק ה:וסוכרים. היו שוכרים יועצים בעבורם לייעץ את המלך אחר דעתם ולהפר עצת היהודים:
פסוק ה:ועד מלכות דריוש. הוא דריוש הפרסי המולך אחר אחשורוש אביו:
פסוק ו:כתבו שטנה. בדבר בנין הבית לבל יתן רשות לבנותו:
פסוק ז:ארתחששתא. הוא כורש הפרסי ושם ארתחששתא הוא כנוי לכל מלכי פרס כמו פרעה למצרים ואבימלך לפלשתים:
פסוק ז:כתב בשלם. כתב מכתבו בדברי שלום:
פסוק ז:מתרדת טבאל. הוא היה הראש מן משלחי הכתב ושאר רעיו עמו היו באגודה אחת לשלוח אל ארתחששתא:
פסוק ז:וכתב הנשתון. כתב המפורש היה כתוב בתואר כתב ארמית ומפורש בלשון ארמית:
פסוק ח:בעל טעם. היודע לסדר דברי הכתב במליצה נאותה:
פסוק ח:ספרא. היודע לאמן ידו בכתיבה:
פסוק ח:כתבו. הם כתבו אגרת א׳ להלשין על ירושלים רחום היה המסדר ושמשי היה הכותב:
פסוק ח:כנמא. ר״ל דברי האגרת היה כאשר נאמר למטה:
פסוק ט:אדין. אז באותו המעמד והעצה היה רחום וכו׳ ושאר חבריהם:
פסוק ט:דיניא וכו׳. הם שמות עובדי כוכבים ידועות אצלם אשר ישבו בערי שומרון והיו גם המה במעמד העצה היעוצה:
פסוק י:ושאר אומיא. ושאר העובדי כוכבים אשר הגלה אסנפר והוא סנחריב בלשון פרסי:
פסוק י:רבא ויקירא. כן נקרא סנחריב על כי היה מלך גדול ומכובד:
פסוק י:והותב. הושיב את העובדי כוכבים ההם בהערים של שומרון ר״ל הסמוכים לה ואף שנאמר למעלה שאסר חדון בנו הושיב אותם בערי שומרון מ״מ אמר שהושיב הוא על כי היה במצותו:
פסוק י:ושאר. גם שאר היושבים בעבר נהר פרת המפסיק בין בבל לא״י וגם כענת והוא שם מקום מטרפולין לכל אלה ור״ל כל אלה הסכימו בדבר האגרת:
פסוק יא:דנה. זאת סדור טופס האגרת אשר שלחו אליו וחוזר ומפרש אל ארתחששתא המלך:
פסוק יא:עבדך. ר״ל אנחנו הכותבים המה עבדיך אנשי עבר הנהר ויושבי כענת:
פסוק יב:ידיע להוא. ידוע יהיה למלך אשר היהודים אשר עלו מעמך לבוא אלינו הנה באו לירושלי׳:
פסוק יב:קריתא. העיר המורדת והרעה המה בונים והחומה רוצים לגמור ולכלות והיסודות יקשרו ויחברו זה לזה ר״ל מתקנים מקום המקולקל להיות כל היסוד בחבור אחד:
פסוק יג:כען. עתה ידוע יהיה למלך אשר אם העיר הזאת תבנה והחומות יגמרו וישלמו מנדה וגו׳ אזי מיני המסים ההם לא יתנו עוד כי יתחזקו בחיזוק העיר וימרדו במלך:
פסוק יג:ואפתום. הכנסת המלכים יהיה ניזק ונפסד כי לא יתנו עוד מס למלכי פרס:
פסוק יד:כען. עתה בעבור אשר רוצים אנו אשר חורבן המקדש יהיה חרוב כשהיה:
פסוק יד:וערות. כי בזיון המלך לא יפה וכשר לנו לראות ולשתוק:
פסוק יד:על דנה. על זאת שולחים אנחנו ומודיעים למלך:
פסוק טו:די יבקר. אשר יחפש בספר הזכרונות של אבותיך ותמצא בספר הזכרונות ותדע אשר העיר הזאת היא עיר מורדת ומזקת למלכים ולמדינות:
פסוק טו:ואשתדור. ומרידות וסרבנות עושים בה מן ימי עולם:
פסוק טו:על דנה. בעבור זאת העיר הזאת נעשית חורבה:
פסוק טז:מהודעין. מודיעים אנחנו למלך אשר אם העיר הזאת תבנה והחומות יוגמרו ויושלמו:
פסוק טז:לקבל דנה. בעבור זאת לא יש לך חלק בעבר הנהר כי הכל ימרדו בך בעבור זאת או היהודים יתגברו וימשלו הם על כל אנשי עבר הנהר:
פסוק יז:פתגמא. דבר שלח המלך:
פסוק יז:על רחום וכו׳. אל רחום וכו׳ ושאר חבריהם אשר יושבים בשומרון ושאר אנשי עבר הנהר לכולם יהיה שלום וגם לכעת יהיה שלום והיא כענת הנזכר למעלה ונפל הנו״ן:
פסוק יח:נשתונא. הדברים המפורשים אשר שלחתם אלי מפורש נקרא לפני:
פסוק יט:ומני. וממני הושם גזרת אומר וחפשו בספר הזכרונות ומצאו כתוב אשר העיר הזאת מן ימי עולם מתנשאת עצמה על מלכי העובדי כוכבים:
פסוק יט:ומרד. ומרידה וסרבנות נעשה בה:
פסוק כ:ומלכין. ומלכים חזקים היו על ירושלים ומשלו בכל עבר הנהר:
פסוק כ:ומדה. הוא מנדה ר״ל מיני המסים ההם היו נותנים להם:
פסוק כא:כען. עתה עשו גזרת אומר לבטל האנשים האלה מן הבנין:
פסוק כא:וקריתא. והעיר הזאת לא תבנה עד ממני יושם גזרת אומר ר״ל עד שאתן רשות לבנותה:
פסוק כב:וזהירין. הוו זהירים מלעשות שגגה על זאת ר״ל על אל תשגו לעבור מצותי בשגגה:
פסוק כב:למה ישגא. למה יתגדל ויתרבה מעשה השחתה להזיק את המלכים כי אם יתגברו הנה ישחיתו כל מלכי הארץ:
פסוק כג:אדין. אז מן אשר טופס הדברים המפורשים של המלך נקראו לפני רחום וכו׳ וחבריהם:
פסוק כג:אזלו. הלכו בחפזון לירושלים אל היהודים ובטלו אותם ממלאכתם בזרוע ובכח:
פסוק כד:באדין. אז בטלה מלאכת בית אלהים אשר בירושלים:
פסוק כד:והות. והיתה בטלה עד השנה השניה למלכות דריוש הפרסי: