פסוק א:וַיִּשְׁמְעוּ צָרֵי, שונאי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן, מהעמים שיוּשבו בשומרון על ידי מלך אשור, כִּי־בְנֵי הַגּוֹלָה בּוֹנִים הֵיכָל לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
פסוק ב:וַיִּגְּשׁוּ אֶל־זְרֻבָּבֶל, הפחה הממונה על יהודה מטעם מלך פרס, וְאֶל־רָאשֵׁי הָאָבוֹת, וַיֹּאמְרוּ לָהֶם: נִבְנֶה עִמָּכֶם בשותפות, כִּי כָכֶם, כמותכם נִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם, וְלוֹ – לאלוקיכם אֲנַחְנוּ זֹבְחִים מִימֵי אֵסַר חַדֹּן מֶלֶךְ אַשּׁוּר הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ פֹּה. מלך אשור הביא אותנו לכאן, ומאז גם אנחנו זובחים לאלוקי ישראל. על כן, נוכל להצטרף אל עבודתכם. אֹתָנוּ פֹּה.
פסוק ג:וַיֹּאמֶר לָהֶם זְרֻבָּבֶל וְיֵשׁוּעַ הכהן הגדול וּשְׁאָר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל: לֹא־לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ. אנו מתנגדים מכול וכול לשותפות כזו, כִּי אֲנַחְנוּ לבדנו יַחַד נִבְנֶה לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ הַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ־פָּרָס.
פסוק ד:תגובתם של צרי יהודה הייתה טבעית למדי: וַיְהִי עַם־הָאָרֶץ, התושבים המקומיים מְרַפִּים יְדֵי עַם־יְהוּדָה וּמְבַהֲלִים, מפחידים אוֹתָם לִבְנוֹת. כיוון שלא שיתפו אותם, הם החליטו להפריע בכל דרך אפשרית. לא היה באפשרותם לצאת למלחמה גלויה, כי כשם שזרֻבבל היה הממונה מטעם המלך ביהודה, כך היה ממונה אחר על שומרון. אמנם פרס הייתה מדינה מבוזרת יותר מאשר בבל ואשור, שקדמו לה, אבל אולי בגלל גודלה ואופיה, היא הייתה גם מאורגנת הרבה יותר, לפחות בדורותיה הראשונים.
פסוק ה:וְהיו הצרים, עם הארץ, סֹכְרִים, שוכרים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים לְהָפֵר עֲצָתָם לאורך כָּל־יְמֵי כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וְעַד ימי מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ־פָּרָס. הם השתדלו באופן מתמיד לקלקל, להקשות ואף למנוע את בניית המקדש. גם בלא הפרעות אלה התנהלה הבנייה של קבוצת העולים הקטנה לאט. ההצקות המתמשכות בצד המצב הכלכלי הירוד, שנבע מהקושי לעבד אדמת בור שהייתה נטושה למעלה מחמישים שנה, גרמו בסופו של דבר להפסקת העבודה בפועל.
פסוק ו:וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ, כָּתְבוּ המתנכלים מכתב שִׂטְנָה רשמי למלך פרס עַל־יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם.
פסוק ז:וּבִימֵי אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא. ייתכן שארתחששתא הוא כינוי משותף למלכי פרס, שנשאו לעתים כמה שמות; אפשר שבדיוק באותה עת התחלפו המלכים, והמכתב נשלח לאחד מהם והגיע לאחר, או שזהו כינוי לאחשוורוש. כָּתַב בִּשְׁלָם, שמו של אחד מצרי יהודה, ועמו מִתְרְדָת, טָבְאֵל וּשְׁאָר כְּנָוֹתָו, שותפיו עַל, אל אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרָס, וּכְתָב הַנִּשְׁתְּוָן [המסמך] היה כָּתוּב אֲרָמִית וּמְתֻרְגָּם אֲרָמִית, גם הכתב היה ארמי וגם השפה. צרי יהודה הללו יזמו פנייה של הפקידים הפרסיים שבאזור אל מלך פרס. הואיל ומצוטטות כאן האיגרות, שנכתבו במקורן בארמית, ממשיך גם סיפור המעשה בשפה הארמית:
פסוק ח:רְחוּם, בְּעֵל־טְעֵם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא כְּתַבוּ אִגְּרָה חֲדָה עַל־יְרוּשְׁלֶם, לְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מַלְכָּא, כְּנֵמָא. [רחום, כך שמו, בעל הפקודה, או: העצה, המפקד או היועץ ושמשי הסופר כתבו איגרת אחת על ירושלים לארתחששתא המלך, כנאמר] להלן.
פסוק ט:אֱדַיִן רְחוּם בְּעֵל־טְעֵם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא וּשְׁאָר כְּנָוָתְהוֹן – דִּינָיֵא וַאֲפַרְסַתְכָיֵא, טַרְפְּלָיֵא, אֲפָרְסָיֵא, אַרְכְּוָיֵ, בַבְלָיֵא, שׁוּשַׁנְכָיֵא, דֶּהָיֵא, עֵלְמָיֵא, [אז רחום המפקד ושמשי הסופר ושאר שותפיהם – הדיינים והאפרסתיים, הטרפליים, קבוצות לאומיות בארץ שנספחו לפרסים, או: שמות של נושאים בתפקידים שונים בפקידות הפרסית, הפרסיים, הארכיים, אנשי העיר אֶרך, הבבליים, השושניים, הדהיים, העילמים.] בני הקבוצות השונות התאחדו, אבל שמרו על הגדרה עצמית על פי מקום מוצאן.
פסוק י:וּשְׁאָר אֻמַּיָּא דִּי הַגְלִי אָסְנַפַּר רַבָּא וְיַקִּירָא, וְהוֹתֵב הִמּוֹ בְּקִרְיָה דִּי שָׁמְרָיִן, וּשְׁאָר עֲבַר־נַהֲרָה. [ושאר האומות שהגלה אסנפר הגדול והמכובד, כנראה כינויו של מלך אשור, והושיב אותם בעיר של שומרון ובשאר עבר הנהר] בצד המערבי של נהר הפרת. וּכְעֶנֶת [ועכשיו.] ביטוי המורה על הגעה לעיקרי הדברים, ואולי גם על דילוג בציטוט המקור, כלומר וכולי.
פסוק יא:דְּנָה פַּרְשֶׁגֶן אִגַּרְתָּא דִּי שְׁלַחוּ עֲלוֹהִי, עַל־אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מַלְכָּא. [זה העתק האיגרת ששלחו אליו, אל ארתחשסתא המלך:] עַבְדָּךְ אֱנָשׁ עֲבַר־נַהֲרָה, וּכְעֶנֶת. [מעבדיך, אנשי עבר הנהר, ועכשיו או: וכולי.] האיגרות היו נפתחות בציון המוען והנמען. מן הסתם כאן היו כתובים תארי כבוד ושבח למלך שכותב הספר קיצר ודילג עליהם. ועתה לגוף האיגרת –
פסוק יב:יְדִיעַ לֶהֱוֵא לְמַלְכָּא דִּי יְהוּדָיֵא דִּי סְלִקוּ מִן־לְוָתָךְ עֲלֶינָא אֲתוֹ לִירוּשְׁלֶם. קִרְיְתָא מָרָדְתָּא וּבִאישְׁתָּא בָּנַיִן, וְשׁוּרַיָּ שַׁכְלִלוּ, וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ. [ידוע יהיה למלך שהיהודים שעלו מעִמך אלינו באו לירושלים. את העיר המורדת והרעה הם בונים, ואת החומות משלימים, ואת היסודות מחברים, או: חופרים.]
פסוק יג:כְּעַן, יְדִיעַ לֶהֱוֵא לְמַלְכָּא דִּי הֵן קִרְיְתָא דָךְ תִּתְבְּנֵא, וְשׁוּרַיָּא יִשְׁתַּכְלְלוּן – מִנְדָּה, בְלוֹ וַהֲלָךְ לָא יִנְתְּנוּן, וְאַפְּתֹם מַלְכִים תְּהַנְזִק. [כעת, ידוע יהיה למלך שאם העיר הזו תיבנה, והחומות יושלמו – מס-המידה הנישום לפי מידת השדה, מס-הגולגולת ומס-הדרכים הניתן בעבור החיילים העוברים ממקום למקום, תשלומי מעבר ומכס או שירותי דואר, לא יינתנו, ואוצר המלכים יינזק.] כאשר היהודים יבנו את העיר ויקבלו מעמד, גם אם הם לא יפתחו במלחמה, הם יפסיקו לשלם מסים.
פסוק יד:כְּעַן, כָּל־קֳבֵל דִּי־מְלַח הֵיכְלָא מְלַחְנָא, [כעת, מכיוון שאת מלח ההיכל, ארמון המלוכה אנחנו מולחים] אנחנו נהנים משולחן המלך ומחויבים אליו, וְעַרְוַת מַלְכָּא לָא־אֲרִיךְ לָנָא לְמֶחֱזֵא – עַל־דְּנָה שְׁלַחְנָא וְהוֹדַעְנָא לְמַלְכָּא. [ואת קלון המלך לא ראוי לנו לראות – על זה שלחנו והודענו למלך.] אף שאין זה תפקידנו, מתוך נאמנותנו למלך אנחנו מיידעים אותו,
פסוק טו:דִּי יְבַקַּר בִּסְפַר דָּכְרָנַיָּא דִּי אֲבָהָתָךְ, וּתְהַשְׁכַּח בִּסְפַר דָּכְרָנַיָּא, וְתִנְדַּע דִּי קִרְיְתָא דָךְ קִרְיָא מָרָדָא וּמְהַנְזְקַת מַלְכִין וּמְדִנָן, וְאֶשְׁתַּדּוּר עָבְדִין בְּגַוַּהּ מִן־יוֹמָת עָלְמָא, עַל־דְּנָה קִרְיְתָא דָךְ הָחָרְבַת. [שיבדוק בספר הזיכרונות של אבותיך, בספרי ההיסטוריה הרשמיים, ותמצא בספר הזיכרונות, ותדע שהעיר הזאת היא עיר מורדת ומזיקה למלכים ומדינות, ומלחמה, התססות, מהומות ומאבקיםְבַת. עושים בתוכה מימות עולם, ועל זה העיר הזו הוחרבה.]
פסוק טז:מְהוֹדְעִין אֲנַחְנָה לְמַלְכָּא דִּי הֵן קִרְיְתָא דָךְ תִּתְבְּנֵא, וְשׁוּרַיָּה יִשְׁתַּכְלְלוּן, לָקֳבֵל דְּנָה חֲלָק בַּעֲבַר נַהֲרָא לָא אִיתַי לָךְ. [מודיעים אנחנו למלך שאם העיר הזאת תיבנה, וחומותיה יושלמו, לנוכח זה חֵלק, חבל ארץ, נחלה ושלטון בעבר הנהר לא יימצא לך.] הם יגדלו ויתחזקו, ואתה תפסיד לא רק את השלטון באזור הקטן ההוא, אלא הם ידחקו את רגליך ממערב לנהר הפרת. האימפריה הפרסית מתחילתה הייתה ממלכה עצומה, וארץ יהודה לא נחשבה לפחווה גדולה בתוכה, אבל אם האנשים הללו יתחזקו, הם יבעירו באזור אש, כפי שהם עשו למלכים קודמים. זה היה נוסח המכתב, שנועד להתריע מפני בניית ירושלים. לא מדובר בו על בית המקדש, כי המקדש כשלעצמו אינו מטריד מבחינה מדינית, אבל בנייתן של חומות העיר, המעניקות לירושלים הגנה, עצמאות וחוסן, תהפוך אותה למוקד של מרידות, כפי שהמלך יכול להיווכח כשיראה את ההיסטוריה המרדנית של העיר הזאת.
פסוק יז:לאחר שהמכתב הגיע אל המלך, והוא בדק את העניין, פִּתְגָמָא שְׁלַח מַלְכָּא עַל רְחוּם בְּעֵל־טְעֵם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא וּשְׁאָר כְּנָוָתְהוֹן דִּי יָתְבִין בְּשָׁמְרָיִן וּשְׁאָר עֲבַר־נַהֲרָה. [דבר, מסמך רשמי שלח המלך אל רחום המפקד ושמשי הסופר, המנהיגים, ולשאר שותפיהם היושבים בשומרון ובשאר עבר הנהר:] שְׁלָם וּכְעֶת, [שלום וכולי, ועתה,] –
פסוק יח:נִשְׁתְּוָנָא דִּי שְׁלַחְתּוּן עֲלֶינָא, מְפָרַשׁ קֱרִי קָדָמָי. [המכתב ששלחתם אלינו, מפורש, או: מתורגם נקרא לפני.] ייתכן שמלך פרס לא טרח ללמוד ארמית מפני שהיו סביבו יודעי שפות שיכלו לקרוא ולתרגם לו.
פסוק יט:וּמִנִּי שִׂים טְעֵם, וּבַקַּרוּ וְהַשְׁכַּחוּ דִּי קִרְיְתָא דָךְ מִן־יוֹמָת עָלְמָא עַל־מַלְכִין מִתְנַשְּׂאָה, וּמְרַד וְאֶשְׁתַּדּוּר מִתְעֲבֶד־בַּהּ. [וממני ניתן צו, ובדקו ומצאו בספרי הזיכרונות שהעיר הזאת מימות עולם על מלכים היא מתנשאת, ומרד ומלחמה נעשים בה.]
פסוק כ:וּמַלְכִין תַּקִּיפִין הֲווֹ עַל־יְרוּשְׁלֶם וְשַׁלִּיטִין בְּכֹל עֲבַר נַהֲרָה, וּמִדָּה, בְלוֹ וַהֲלָךְ מִתְיְהֵב לְהוֹן. [ומלכים תקיפים היו על ירושלים, והיו שליטים בכל עבר הנהר, ומס-מידה, מס-גולגולת ומס-דרכים היה ניתן להם.] כפי הנראה, מדובר בספרי היסטוריה ישנים שבהם לא תוארה ארץ יהודה הקטנה לבדה אלא מלכות דוד ושלמה, שידם הגיעה למרחבי הפחווה של עבר הנהר, מהגבול הצפוני של סוריה עד מצרים.
פסוק כא:כְּעַן, שִׂימוּ טְעֵם לְבַטָּלָא גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ, וְקִרְיְתָא דָךְ לָא תִתְבְּנֵא עַד־מִנִּי טַעְמָא יִתְּשָׂם. [כעת, שימו צו לבטל את האנשים הללו ממלאכתם, והעיר הזאת לא תיבנה עד שממני צו אחר יינתן.] זו הפקודה לפי שעה עד שיבואו הוראות אחרות.
פסוק כב:וּזְהִירִין הֱווֹ שָׁלוּ לְמֶעְבַּד עַל־דְּנָה; לְמָה יִשְׂגֵּא חֲבָלָא לְהַנְזָקַת מַלְכִין. [וזהירים הֱיו משגיאה לעשות על זה; למה, פן יגדל הפגע להיזק המלכים.] אתם שלחתם את ההודעה, ואתם מקבלים ממני הוראה להעביר את המסר ולדאוג שהעיר לא תיבנה. היזהרו בדבר ואל תתפתו להתרשל.
פסוק כג:אֱדַיִן, ןמִן־דִּי פַּרְשֶׁגֶן נִשְׁתְּוָנָא דִּי אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מַלְכָּא קֱרִי קֳדָם רְחוּם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא וּכְנָוָתְהוֹן, אֲזַלוּ בִבְהִילוּ לִירוּשְׁלֶם עַל־יְהוּדָיֵא וּבַטִּלוּ הִמּוֹ בְּאֶדְרָע וְחָיִל. [אז, משהעתק המכתב של ארתחשסתא המלך נקרא לפני רחום ושמשי הסופר ושותפיהם, הם הלכו בחיפזון לירושלים אל היהודים וביטלו אותם מעבודתם בזרוע וחיל.] פקודותיו של מלך פרס היו כבדות משקל. המכתב הרשמי שבידם אכן עצר את העבודה –
פסוק כד:בֵּאדַיִן בְּטֵלַת עֲבִידַת בֵּית־אֱלָהָא דִּי בִּירוּשְׁלֶם, וַהֲוָת בָּטְלָא עַד שְׁנַת תַּרְתֵּין לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ־פָּרָס. [אז בטלה עבודת בניין בית האלוהים שבירושלים, והייתה בטלה עד שנת שתיים למלכות דריוש מלך פרס.]
