א בֵּלְשַׁאצַּ֣ר מַלְכָּ֗א עֲבַד֙ לְחֶ֣ם רַ֔ב לְרַבְרְבָנ֖וֹהִי אֲלַ֑ף וְלָקֳבֵ֥ל אַלְפָּ֖א חַמְרָ֥א שָׁתֵֽה׃ ב בֵּלְשַׁאצַּ֞ר אֲמַ֣ר ׀ בִּטְעֵ֣ם חַמְרָ֗א לְהַיְתָיָה֙ לְמָאנֵי֙ דַּהֲבָ֣א וְכַסְפָּ֔א דִּ֤י הַנְפֵּק֙ נְבוּכַדְנֶצַּ֣ר אֲב֔וּהִי מִן־הֵיכְלָ֖א דִּ֣י בִירוּשְׁלֶ֑ם וְיִשְׁתּ֣וֹן בְּה֗וֹן מַלְכָּא֙ וְרַבְרְבָנ֔וֹהִי שֵׁגְלָתֵ֖הּ וּלְחֵנָתֵֽהּ׃ ג בֵּאדַ֗יִן הַיְתִיו֙ מָאנֵ֣י דַהֲבָ֔א דִּ֣י הַנְפִּ֗קוּ מִן־הֵֽיכְלָ֛א דִּֽי־בֵ֥ית אֱלָהָ֖א דִּ֣י בִירֽוּשְׁלֶ֑ם וְאִשְׁתִּ֣יו בְּה֗וֹן מַלְכָּא֙ וְרַבְרְבָנ֔וֹהִי שֵׁגְלָתֵ֖הּ וּלְחֵנָתֵֽהּ׃ ד אִשְׁתִּ֖יו חַמְרָ֑א וְ֠שַׁבַּחוּ לֵֽאלָהֵ֞י דַּהֲבָ֧א וְכַסְפָּ֛א נְחָשָׁ֥א פַרְזְלָ֖א אָעָ֥א וְאַבְנָֽא׃ ה בַּהּ־שַׁעֲתָ֗ה נפקו (נְפַ֙קָה֙) אֶצְבְּעָן֙ דִּ֣י יַד־אֱנָ֔שׁ וְכָֽתְבָן֙ לָקֳבֵ֣ל נֶבְרַשְׁתָּ֔א עַל־גִּירָ֕א דִּֽי־כְתַ֥ל הֵיכְלָ֖א דִּ֣י מַלְכָּ֑א וּמַלְכָּ֣א חָזֵ֔ה פַּ֥ס יְדָ֖ה דִּ֥י כָתְבָֽה׃ ו אֱדַ֤יִן מַלְכָּא֙ זִיוֺ֣הִי שְׁנ֔וֹהִי וְרַעיֹנֹ֖הִי יְבַהֲלוּנֵּ֑הּ וְקִטְרֵ֤י חַרְצֵהּ֙ מִשְׁתָּרַ֔יִן וְאַ֨רְכֻבָּתֵ֔הּ דָּ֥א לְדָ֖א נָֽקְשָֽׁן׃ ז קָרֵ֤א מַלְכָּא֙ בְּחַ֔יִל לְהֶֽעָלָה֙ לְאָ֣שְׁפַיָּ֔א כשדיא (כַּשְׂדָּאֵ֖י) וְגָזְרַיָּ֑א עָנֵ֨ה מַלְכָּ֜א וְאָמַ֣ר ׀ לְחַכִּימֵ֣י בָבֶ֗ל דִּ֣י כָל־אֱ֠נָשׁ דִּֽי־יִקְרֵ֞ה כְּתָבָ֣ה דְנָ֗ה וּפִשְׁרֵהּ֙ יְחַוִּנַּ֔נִי אַרְגְּוָנָ֣א יִלְבַּ֗שׁ והמונכא (וְהַֽמְנִיכָ֤א) דִֽי־דַהֲבָא֙ עַֽל־צַוְּארֵ֔הּ וְתַלְתִּ֥י בְמַלְכוּתָ֖א יִשְׁלַֽט׃ ח אֱדַ֙יִן֙ עללין (עָֽלִּ֔ין) כֹּ֖ל חַכִּימֵ֣י מַלְכָּ֑א וְלָֽא־כָהֲלִ֤ין כְּתָבָא֙ לְמִקְרֵ֔א ופשרא (וּפִשְׁרֵ֖הּ) לְהוֹדָעָ֥ה לְמַלְכָּֽא׃ ט אֱ֠דַיִן מַלְכָּ֤א בֵלְשַׁאצַּר֙ שַׂגִּ֣יא מִתְבָּהַ֔ל וְזִיוֺ֖הִי שָׁנַ֣יִן עֲל֑וֹהִי וְרַבְרְבָנ֖וֹהִי מִֽשְׁתַּבְּשִֽׁין׃ י מַלְכְּתָ֕א לָקֳבֵ֨ל מִלֵּ֤י מַלְכָּא֙ וְרַבְרְבָנ֔וֹהִי לְבֵ֥ית מִשְׁתְּיָ֖א עללת (עַלַּ֑ת) עֲנָ֨ת מַלְכְּתָ֜א וַאֲמֶ֗רֶת מַלְכָּא֙ לְעָלְמִ֣ין חֱיִ֔י אַֽל־יְבַהֲלוּךְ֙ רַעְיוֹנָ֔ךְ וְזִיוָ֖יךְ אַל־יִשְׁתַּנּֽוֹ׃ יא אִיתַ֨י גְּבַ֜ר בְּמַלְכוּתָ֗ךְ דִּ֠י ר֣וּחַ אֱלָהִ֣ין קַדִּישִׁין֮ בֵּהּ֒ וּבְיוֹמֵ֣י אֲב֗וּךְ נַהִיר֧וּ וְשָׂכְלְתָנ֛וּ וְחָכְמָ֥ה כְּחָכְמַת־אֱלָהִ֖ין הִשְׁתְּכַ֣חַת בֵּ֑הּ וּמַלְכָּ֤א נְבֻֽכַדְנֶצַּר֙ אֲב֔וּךְ רַ֧ב חַרְטֻמִּ֣ין אָֽשְׁפִ֗ין כַּשְׂדָּאִין֙ גָּזְרִ֔ין הֲקִימֵ֖הּ אֲב֥וּךְ מַלְכָּֽא׃ יב כָּל־קֳבֵ֡ל דִּ֣י ר֣וּחַ ׀ יַתִּירָ֡ה וּמַנְדַּ֡ע וְשָׂכְלְתָנ֡וּ מְפַשַּׁ֣ר חֶלְמִין֩ וַֽאַֽחֲוָיַ֨ת אֲחִידָ֜ן וּמְשָׁרֵ֣א קִטְרִ֗ין הִשְׁתְּכַ֤חַת בֵּהּ֙ בְּדָ֣נִיֵּ֔אל דִּֽי־מַלְכָּ֥א שָׂם־שְׁמֵ֖הּ בֵּלְטְשַׁאצַּ֑ר כְּעַ֛ן דָּנִיֵּ֥אל יִתְקְרֵ֖י וּפִשְׁרָ֥ה יְהַֽחֲוֵֽה׃ יג בֵּאדַ֙יִן֙ דָּֽנִיֵּ֔אל הֻעַ֖ל קֳדָ֣ם מַלְכָּ֑א עָנֵ֨ה מַלְכָּ֜א וְאָמַ֣ר לְדָנִיֵּ֗אל אנתה־(אַנְתְּ־)ה֤וּא דָנִיֵּאל֙ דִּֽי־מִן־בְּנֵ֤י גָלוּתָא֙ דִּ֣י יְה֔וּד דִּ֥י הַיְתִ֛י מַלְכָּ֥א אַ֖בִי מִן־יְהֽוּד׃ יד וְשִׁמְעֵ֣ת עליך (עֲלָ֔ךְ) דִּ֛י ר֥וּחַ אֱלָהִ֖ין בָּ֑ךְ וְנַהִיר֧וּ וְשָׂכְלְתָנ֛וּ וְחָכְמָ֥ה יַתִּירָ֖ה הִשְׁתְּכַ֥חַת בָּֽךְ׃ טו וּכְעַ֞ן הֻעַ֣לּוּ קָֽדָמַ֗י חַכִּֽימַיָּא֙ אָֽשְׁפַיָּ֔א דִּֽי־כְתָבָ֤ה דְנָה֙ יִקְר֔וֹן וּפִשְׁרֵ֖הּ לְהוֹדָעֻתַ֑נִי וְלָֽא־כָהֲלִ֥ין פְּשַֽׁר־מִלְּתָ֖א לְהַחֲוָיָֽה׃ טז וַאֲנָה֙ שִׁמְעֵ֣ת עליך (עֲלָ֔ךְ) דִּֽי־תוכל (תִיכּ֥וּל) פִּשְׁרִ֛ין לְמִפְשַׁ֖ר וְקִטְרִ֣ין לְמִשְׁרֵ֑א כְּעַ֡ן הֵן֩ תוכל (תִּכ֨וּל) כְּתָבָ֜א לְמִקְרֵ֗א וּפִשְׁרֵהּ֙ לְהוֹדָ֣עֻתַ֔נִי אַרְגְּוָנָ֣א תִלְבַּ֗שׁ והמונכא (וְהַֽמְנִיכָ֤א) דִֽי־דַהֲבָא֙ עַֽל־צַוְּארָ֔ךְ וְתַלְתָּ֥א בְמַלְכוּתָ֖א תִּשְׁלַֽט׃ יז בֵּאדַ֜יִן עָנֵ֣ה דָנִיֵּ֗אל וְאָמַר֙ קֳדָ֣ם מַלְכָּ֔א מַתְּנָתָךְ֙ לָ֣ךְ לֶֽהֶוְיָ֔ן וּנְבָ֥זְבְּיָתָ֖ךְ לְאָחֳרָ֣ן הַ֑ב בְּרַ֗ם כְּתָבָא֙ אֶקְרֵ֣א לְמַלְכָּ֔א וּפִשְׁרָ֖א אֲהוֹדְעִנֵּֽהּ׃ יח אנתה (אַ֖נְתְּ) מַלְכָּ֑א אֱלָהָא֙ עליא (עִלָּאָ֔ה) מַלְכוּתָ֤א וּרְבוּתָא֙ וִיקָרָ֣א וְהַדְרָ֔ה יְהַ֖ב לִנְבֻכַדְנֶצַּ֥ר אֲבֽוּךְ׃ יט וּמִן־רְבוּתָא֙ דִּ֣י יְהַב־לֵ֔הּ כֹּ֣ל עַֽמְמַיָּ֗א אֻמַיָּא֙ וְלִשָּׁ֣נַיָּ֔א הֲו֛וֹ זאעין (זָיְעִ֥ין) וְדָחֲלִ֖ין מִן־קֳדָמ֑וֹהִי דִּֽי־הֲוָ֨ה צָבֵ֜א הֲוָ֣א קָטֵ֗ל וְדִֽי־הֲוָ֤ה צָבֵא֙ הֲוָ֣ה מַחֵ֔א וְדִֽי־הֲוָ֤ה צָבֵא֙ הֲוָ֣ה מָרִ֔ים וְדִֽי־הֲוָ֥ה צָבֵ֖א הֲוָ֥ה מַשְׁפִּֽיל׃ כ וּכְדִי֙ רִ֣ם לִבְבֵ֔הּ וְרוּחֵ֖הּ תִּֽקְפַ֣ת לַהֲזָדָ֑ה הָנְחַת֙ מִן־כָּרְסֵ֣א מַלְכוּתֵ֔הּ וִֽיקָרָ֖ה הֶעְדִּ֥יוּ מִנֵּֽהּ׃ כא וּמִן־בְּנֵי֩ אֲנָשָׁ֨א טְרִ֜יד וְלִבְבֵ֣הּ ׀ עִם־חֵיוְתָ֣א שוי (שַׁוִּ֗יְו) וְעִם־עֲרָֽדַיָּא֙ מְדוֹרֵ֔הּ עִשְׂבָּ֤א כְתוֹרִין֙ יְטַ֣עֲמוּנֵּ֔הּ וּמִטַּ֥ל שְׁמַיָּ֖א גִּשְׁמֵ֣הּ יִצְטַבַּ֑ע עַ֣ד דִּֽי־יְדַ֗ע דִּֽי־שַׁלִּ֞יט אֱלָהָ֤א עליא (עִלָּאָה֙) בְּמַלְכ֣וּת אֲנָשָׁ֔א וּלְמַן־דִּ֥י יִצְבֵּ֖ה יְהָקֵ֥ים עליה (עֲלַֽהּ׃) כב ואנתה (וְאַ֤נְתְּ) בְּרֵהּ֙ בֵּלְשַׁאצַּ֔ר לָ֥א הַשְׁפֵּ֖לְתְּ לִבְבָ֑ךְ כָּל־קֳבֵ֕ל דִּ֥י כָל־דְּנָ֖ה יְדַֽעְתָּ׃ כג וְעַ֣ל מָרֵֽא־שְׁמַיָּ֣א ׀ הִתְרוֹמַ֡מְתָּ וּלְמָֽאנַיָּ֨א דִֽי־בַיְתֵ֜הּ הַיְתִ֣יו קדמיך (קָֽדָמָ֗ךְ) ואנתה (וְאַ֨נְתְּ) ורברבניך (וְרַבְרְבָנָ֜ךְ) שֵֽׁגְלָתָ֣ךְ וּלְחֵנָתָךְ֮ חַמְרָא֮ שָׁתַ֣יִן בְּהוֹן֒ וְלֵֽאלָהֵ֣י כַסְפָּֽא־וְ֠דַהֲבָא נְחָשָׁ֨א פַרְזְלָ֜א אָעָ֣א וְאַבְנָ֗א דִּ֠י לָֽא־חָזַ֧יִן וְלָא־שָׁמְעִ֛ין וְלָ֥א יָדְעִ֖ין שַׁבַּ֑חְתָּ וְלֵֽאלָהָ֞א דִּֽי־נִשְׁמְתָ֥ךְ בִּידֵ֛הּ וְכָל־אֹרְחָתָ֥ךְ לֵ֖הּ לָ֥א הַדַּֽרְתָּ׃ כד בֵּאדַ֙יִן֙ מִן־קֳדָמ֔וֹהִי שְׁלִ֖יַחַ פַּסָּ֣א דִֽי־יְדָ֑א וּכְתָבָ֥א דְנָ֖ה רְשִֽׁים׃ כה וּדְנָ֥ה כְתָבָ֖א דִּ֣י רְשִׁ֑ים מְנֵ֥א מְנֵ֖א תְּקֵ֥ל וּפַרְסִֽין׃ כו דְּנָ֖ה פְּשַֽׁר־מִלְּתָ֑א מְנֵ֕א מְנָֽה־אֱלָהָ֥א מַלְכוּתָ֖ךְ וְהַשְׁלְמַֽהּ׃ כז תְּקֵ֑ל תְּקִ֥ילְתָּה בְמֹֽאזַנְיָ֖א וְהִשְׁתְּכַ֥חַתְּ חַסִּֽיר׃ כח פְּרֵ֑ס פְּרִיסַת֙ מַלְכוּתָ֔ךְ וִיהִיבַ֖ת לְמָדַ֥י וּפָרָֽס׃ כט בֵּאדַ֣יִן ׀ אֲמַ֣ר בֵּלְשַׁאצַּ֗ר וְהַלְבִּ֤ישׁוּ לְדָֽנִיֵּאל֙ אַרְגְּוָנָ֔א והמונכא (וְהַֽמְנִיכָ֥א) דִֽי־דַהֲבָ֖א עַֽל־צַוְּארֵ֑הּ וְהַכְרִ֣זֽוּ עֲל֔וֹהִי דִּֽי־לֶהֱוֵ֥א שַׁלִּ֛יט תַּלְתָּ֖א בְּמַלְכוּתָֽא׃ ל בֵּ֚הּ בְּלֵ֣ילְיָ֔א קְטִ֕יל בֵּלְאשַׁצַּ֖ר מַלְכָּ֥א כשדיא (כַשְׂדָּאָֽה׃)
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

יוסף אבן יחיא

יוסף אבן יחייא

פסוק א:
הפרשה הו׳
בלשצר מלכא וגומר הנה בלשצר זה היה בן אויל מרודך בנו של נבוכדנצאר ועשה משתה גדול לשריו שהיו אלף ונגד האלף אלו היה שותה יין כל כך היה בריא אולם וחזק נוטה אל הגופניות. כי עוד היום המנהג בין האשכנזים שלוקחים מזרק יין נותנים אותו לפני חבירו שמנגד ואומרים בלשונם שישתה. ואז תכף חייב חברו ההוא למלאת מזרק אחר יין וישתו שניהם יחד כל אחד במזרק שלו והוא אות אהבה ביניהם. ובלשצר כדי להראות אהבה עם האלף שרים שלו הוצרך לשתות מזרק אחד מלא יין בחברת כל אחד מהם שהיו אלף מזרקי יין שהיה ענין גדול איך היה איפשר אצטומכתו להכיל הכמות הרב ההוא.
פסוק ב:
מה שלרוב שתיית היין שישמח לבב אנוש נתגאה וצוה שיביאו הכלי כסף וזהב שהוציא נבוכדנצאר אביו כי בני בנים הרי הם כבנים ולכן קראו אביו עם היותו זקנו. למען ישתו בהם המלך ושריו ונשיו ופלגשיו ויהיה לו לכבוד ולתפארת מהנצחון הגדול שנצח זקנו אז בארץ ישראל.
פסוק ד:
ושתו בהם היין ושבחו על הנצחון ההוא לאלהיהם אלהי כסף וזהב עץ ואבן. מה שבהיות הדבר רע בעיני ה׳.
פסוק ה:
תכף יצאו אצבעות יד איש וכתבו נגד מנורת השולחן על סיד כותל ההיכל. וכאשר המלך ראה הכף יד כותבת–
פסוק ו:
אור פניו נשתנה ומחשבותיו הבהילוהו. וקשרי מתניו הותרו וארכובותיו מרוב הרעדה היו מכות ומקישות האחת אל חברתה.
פסוק ז:
וקרא המלך בכח להביא האשפים וגומר ואמר להם שכל איש שיקרא הכתב ההוא ויאמר פתרונו שילבש ארגמן ורביד זהב יושם על צוארו ושליש במלכותי ישלוט.
פסוק ח:
מה שהחכמים לא יכלו לקרות הכתב ההוא ולהודיע פתרונו למלך.
פסוק ט:
והמלך נבהל מאד ואור פניו נשתנה עליו. ושריו גם כן היו נבהלים ותועים. לראותם היות מהנמנע להבין הדבר הגדול הזה.
פסוק י:
מה שהמלכה הזקנה אם המלך שהיתה זוכרת את דניאל ואת חכמתו בימי קדם כששמעה את דברי המלך נכנסה לבית המשתה כי היא לא היתה שמה מפני כבוד אלמנותה ואמרה אל המלך שאל יבהל על ככה
פסוק יא:
כי הנה יש איש במלכותך אשר רוח אלהים קדושים בו ובימי אביך אור דעת ושכל וחכמה כחכמת מלאך האלהים נמצא בו. והוא השימו רב וקצין על כל שאר החכמים
פסוק יב:
יען כי רוח אלהים יתרה ומדע והשכל ופתירת החלומות והגדת הסודות והתרת הקשרים נמצאו בו. ולכן דניאל יקרא לפניך והוא יגיד הפתרון.
פסוק יג:
ואז דניאל הובא לפני המלך. ואמר לו המלך אתה דניאל וגומר
פסוק יד:
אשר שמעתי עליך היות רוח אלהים בך ואור הדעת ושכל וחכמה יתרה נמצא בך.
פסוק טו:
אודיעך כי הובאו לפני חכמי בבל למען יקרו הכתב הלז ויודיעוני פתרונו ולא יכלו להגידו.
פסוק טז:
ואני שמעתי עליך שתוכל פתרונות לפתור. וקשרים להתיר. מה שלכן אם תוכל הכתב לקרות והפתרון להודיעני תלבש ארגמן וגומר.
פסוק יז:
אז ענה דניאל מתנותיך לך יהיו ודורונותיך תן לאחר כי בזולתם אקרא הכתב ואודיע הפתרון. אשר בזה הורה נדיבות גדול וכדברי נדיב אברהם אבינו למלך סדום אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך.
פסוק יח:
אתה המלך האלוה העליון מלכות וגדולה ויקר וכבוד נתן לנבוכדנצאר אביך.
פסוק יט:
ומפני הגדולה אשר נתנה לו כל העמים אומות ולשונות היו חרדים ויראים מלפניו אשר היה חפץ היה הורג ואשר היה חפץ היה מכה ואשר היה חפץ היה מרים. או היה משפיל.
פסוק כ:
וכאשר רם לבבו וחזקה רוחו להזיד הורד מכסא המלוכה והכבוד הסירו ממנו. וגרשוהו ממשכנו וגו׳ עד אשר הכיר את בוראו והכניע את לבבו.
פסוק כב:
ואתה בנו בלאשצר לא השפל׳ לבבך עם היותך יודע כל אלה
פסוק כג:
ועל אלהי השמי׳ התגאית ושתית בכלי הקדש אתה וגדוליך ונשותיך בדרך בזיון וקצף ואחר כך לאלוהות אשר לא ישמעו ולא ידעו שבחת. ולאלוה שנשמתך בידו וכל אורחותיך אליו לא נתת הוד והדר.
פסוק כד:
מה שלכן מלפניו נשלח כף יד והכתב הלז רשם.
פסוק כה:
וזהו הכתב אשר רשם. מנא מנא תקל ופרסין. זאת היא קריאת הכתב.
פסוק כו:
ופתרונו הוא מנא מנה וספר האלוה זמן מלכותך והשלימו.
פסוק כז:
תקל תקלת ונשקלת במאזנים ונמצאת חסר.
פסוק כח:
פרס פריסת ונשברה מלכותך ונתנה למדי ופרס.
פסוק כט:
אז אמר בלשצאר שילבישו לדניאל ארגמן. ורביד זהב על צוארו. והכריזו עליו היותו שליט בשליש המלכות כי נכנסו דבריו באזניו והודה עליהם.
פסוק ל:
ובאותה הלילה בעצמה נהרג בלשצאר כי אחד מעבדיו הכהו כדי למצוא חן בעיני מלך מדי ופרס.