פרשנים על הפרק
📜
רש"ירש״י50 פסוקים📜
אבן עזראאבן עזרא24 פסוקים📜
יוסף אבן יחיאיוסף אבן יחייא28 פסוקים📜
מנחת שיידידיה שלמה רפאל נורצי63 פסוקים📜
חבצלת השרוןאלשיך50 פסוקים📜
מצודת דודרבי דוד אלטשולר46 פסוקים📜
מצודת ציוןרבי דוד אלטשולר15 פסוקים📜
חומת אנךר' חיים יוסף דוד אזולאי5 פסוקים📜
מלבי"םמלבי"ם32 פסוקים📜
ביאור שטיינזלץעדין שטיינזלץ30 פסוקיםמאמרים על הפרק
חבצלת השרון
אלשיך
פסוק א:
בלשאצר מלכא עבד לחם רב וכו'. ראוי להעיר ראשונה מה הגיע אליו די עבד לחם רב כי יום הגיע למלכות לא היה כי זה כמה שנים מלך כי בשנת ג' למלכותו חזון נראה לדניאל כאמור לפנים בשנת שלש למלכות בלשאצר וכן והמשתה הלז היה לפני מותו סמוך למיתתו כי בלילה היה מומת ואף למה שארז"ל כי עשה מלחמה עם דריוש וגברה ידו עליו או שמנה הע' שנה וטעה בחשבונו הלא נפלא למה הסתיר הכתוב ולא הגיד לנו טוב טעם אל משתה המלך לא בפירוש ולא ברמז ועוד על מה זה הודיענו הפלגת שתותו שלקבל אלפא חמרא שתה ומה גם לאומרים שעל כל כוס וכוס שהיה שותה כל א' מני אלף היה שותה גם הוא כוס אחד נמצא כי בכלותם לשתות כל אחד כוס אחד נמצא בידו אלף כוסות כי רב כחו וגבורתו לשתות יין על כל כוס וכוס תלי תלים ומה יתן ומה יוסיף לנו כי נדעהו ויאמר נא עבד לחם רב לרברבנוהי אלף בלשאצר אמר בטעם וכו' וגם אומרו בטעם חמרא יראו דברי מותר כי המשתה כבר הוזכר באומרו עבד לחם רב וגה היין באומרו לקבל אלפא חמרא שתה מהראוי יאמר בלשאצר אמר להיתיה וכו' וגם למה תחלה קראו לחם ואחרי כן טעם והכל משתה אחד ועוד מה נשתנה פסוק זה שקראו בשם מלכא באומרו בלשאצר מלכא עבד וכו' מפסוק שאחריו שאומר בלשאצר אמר ולא נאמר בלשאצר מלכא אמר ועוד כי לא יבצר עשה משתה המלך ההוא מיום הגיע למלכות עד היום ההוא ומה זה היה לו בעת ההיא לשתות בכלי הקדש מה שלא עשה כן עד היום ההוא ועוד בשנותו את טעמו כי בראשונה נאמר מן היכלא די בירושלם ובפסוק שאחריו נאמר מן היכלא די בית אלהא די בירושלם ומהראוי כי גם למעלה יאמר מן היכלא די בית אלהא כאשר בכתוב השלישי ואם לאהבת הקצור השמיטו גם בכתוב השלישי לא יזכירנו ועוד כי הוא אמר להביא מאני דהבא וכספא ואיך יעברו פיו לבלתי הביא כי אם מאני דהבא לבד כאומרה באדין היתיו מאני דהבא די הנפק וכו' ועוד כי בראשונה לא הזכיר במשתה בלתי אם רברבנוהי אלף והס שלא להזכיר שגלתה ולחנתה ואחרי כן בשתותם בכלי הקדשי נאמר וישתון בהון מלכא ורברבנוהי שגלתה ולחנתה וכן כאשר הובאו ושב להזכירן באומרו ואשתיו בהון מלכא ורברבנוהי חזר להזכיר שגלתה ולחנתה ועוד באומרו אשתיו חמרא ושבחו וכו' מה צריך לומר שהיה יין מה ששתו מה שלא עשו כן בכל מקום אשר נזכרה שתיה שלא נאמר רק וישתון בהון או ואשתיו בהון ולא נאמר וישתון חמרא או ואשתיו חמרא ועוד באומרו בה שעתא נפקו אצבען וכו' על מה זה הראוהו היד כותבת ולא שיראה הכתב מחוקה בקיר מאליו וגם שיהיה בה שעתא וגם שיהיה לקבל נברשתא ולמה לא מת מיד ולא יאריך עד הלילה וכן אומרו ומלכא חזה וכו' כי היה מספיק יאמר מלכא חזה וידוע שהוא פס ידא די כתבא שהרי הוזכר ועוד כי הלא גם רברבנוהי היושבים לפניו יראו כמוהו ולמה תלה הדבר במלך ואם הוא על מה שהוא נבהל מראות מהשאר הלא זה יובן מאומרו מיד אדין מלכא זיוהי שנוהי וכו' ועוד למה חרד כל החרדה הזאת ולא נתן אל לבו אולי על בשורה טובה יבא או הוא שליחות מאתו יא' שיתגר מלחמה על איזה מלכות כאשר קרה לנ"נ שהיתה בת קול בפלטין שלו שיכבוש את ירושלים או אם רעה היא אולי לא עליו כי אם על אחד מהמסובין:
פסוק א:
והנה אין ספק כי המלך הלז חשב על ה' רעה ויגבה לבו לעשות מעשהו זר מעשהו נגד ה' להכעיסו במעשה ידיו מורה באצבע כי יד אלהיו רמה וחלילה מבלתי יכולת ה' נמשכה מלכותי כי יד אלהיו יקיימנה בידו וזה באחד משני דרכים או כדברי רז"ל האומרים כי מנה וטעה והעולה על רוחו כי מלאו הימים אשר קצב עליו קצב הוא יתברך ע"י הנביא ירמיה ע' שנה למלכות כשדים וירא והנה מלכותו מלכות שלמה לא נגרע ממנו דבר ולא נפל צרור ארץ על כן ישמח ויגיל ויום טוב היה עושה לאוהביו רברבנוהי היושבים ראשונה במלכות או גם כי נאמר כי לא טעה הלא אמרו רז"ל בסדר עולם כאשר הובא בילקוט כי מהע' שנה נותרה שנה אחת למלאת הע' שנה במות בלשאצר והשלימה דריוש שנאמר אשר הומלך על מלכות כשדים והנה המשתה הזה היה ביום מותו כי אחרי אכלה בשולו ואחרי שתה בין לילה היה ובין לילה אבד בטרם בוקר נמצא כי ביום ההוא היו היה בסוף שנת ס"ט ובתחלת הע' ועל כן אפשר כי ראו ראה כי קרוב יום אידו והעולה על רוחו כי הן לו היה בעוד שנה מלכותו כלה כליון חרוץ עד יאבד זכר לו ככל הדברים הרעים שבירמיה על הממלכה ההיא הלא לא יתכן כי אם גם מעתה יחל מעט מעט להשבר ומקצת מלכותא תהוא תבירא אך בראותו כי כל תוקף כבוד מלכותו עודנו עומד ואין מכלים וככחו אז כחו עתה ולא עוד כי אם הולך וחזק כמו שארז"ל כי נלחום נלחם עם דריוש ועם אנשיו ויוכל ומלכותו בכל משלה על כן זדון לבו השיאו לחשוב על ה' תועה לומר כי הוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה כי יד אלהי דהבא וכספא אעא ואבנא היו לו מעיר לעזור להאריך ימים על ממלכתו מהלאה לע' שנה ימים ושנים על כן דבר ה' בזה אשר דבר ביד ירמיה הנביא ויאמר בלבו זה עת לשחוק ויעש משתה לכל שריו ועבדיו באופן כי הצד השוה שבשני הדרכים האלה הלא הוא כי עד היום ההוא היה למלך עז פנים ההוא לב רגז כי פחד עלי איד לקול צללו אזניו. כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה יפלו בנופלים על כי מיום הגיע למלכות פחד ורגז ואין נחת ולא יאמין בחיין באומרו כי יבא יומו ויאבד כל זכר לו ולא יחשיב עצמו למלך על הארץ וכל מעלותיו וגדולותיו לאפס ותהו נחשבו לו מקול מפלתו כי העומד ליגזז כגזוז דמי אך כאשר מנה וטעה ודמה כי מלאו ימיו ועודנו מחזיק במלכותו או לדעתנו כי נתן אל לבו בראותו כי משל ממשל רב ומה גם כי אז נצח את דריוש כדברי רז"ל לאמר כי הן לו היה עתיד עורר לויתו בעוד שנה לא היתה ידו תקיפה ותרעץ אויב ותהי בעימו חזות כל אשר חזה עליו ירמיה כמו אכזב ויהי היום ההוא בעימו כיום מלכו כי אז ידע אשר הוא מלך על הארץ אשר לא יקוה ליפול קל מהרה במזמות זו חשב עד היום ההוא ובשרירות לבו כי את אלה יד אלילי כספו ואלילי זהבו עשתה על כן כמחדש המלוכה עשה משתה כאמור כי אז היה בעיניו כמוצא שלום וכאלו בעת ההיא הגיע למלכות ולהורות אשר חשב כי חלילה וחס קצור קצרה יד אלהי עולם מהקים את דברו אשר דבר להפילו ארץ כי האלילים אלמים היו עליו סתרה על כן צוה ויאמר להביא כלי בית האלהים להיותם בסיס לדבר האסור הוא יין המנוסך לע"ז להורות לעיני הכל כי אין פחד אלהים לנגד עיניו וכליו אשר שרתו לו יתברך בהם המה יהיו לעבודתו ויעשו בסיס ליין נסיכם אשר שנא ה' ולהורות כי יד גלוליו עשתה זאת נתן בלבו להלל ולשבח לאלהי דהבא וכספא וכו' לומר כי בהם עולם יושע כי בהמה שמן חלקו ותחזק מלכותו נגד עצת ה' צבאות והדברים האלה המה כללו ענין הכתובים האלה כאשר נבאר באר היטב בס"ד. והנה החל לרמוז ענין משתה המלך ומה הגיע אליו להעשות באומרו בלשאצר מלכא עבד לחם וכו' לומר כי ענין היותו מלכא היה סבת עשותו לחם רב והוא האמור כי אז ידע כי הוא מלכא מה שאין כן עד היום ההוא כי היה המשתה כמחדש מלוכה כי ביום ההוא היה כמולך בעיניו ולהורות אשר זמם כי יד אליליו עשתה זאת להפר עצת ה' אשר יעץ עליו על כן אמר בטעם חמרא להיתיה למאני וכו' ואשתיו חמרא ושבחו לאלהי וכו' להכעיס את קונם במעשה ידיהם מורים כי יש לאל ידם להצילו מידו יתברך זהו תורף כוונתו ודעתו אשר חשב דרך כלל ועתה נבא אל ביאור הכתובים אחד לאחד קו לקו:
פסוק א:
וראשונה נבאר אומרו לקבל אלפא חמרא שתה על מה הודיע ה' לנו את כל זאת כאשר הערנו והוא פן יאמר איש בראותו כי יבולע בלשאצר קל מהרה בטרם בקר על מה עשה ה' ככה לאיש ההוא כי כלתה אליו הרעה ואין מרפא ומכתו אנושה כמכת אכזרי ולמה יומת תחת זאת והוא שותה שכור ולבו בל עמו לא ידע מה עשה כי הלא כטוב לבו בטעם חמרא אמר להיתיה למאני דהבא כו' על כן מלבד אשר כתבנו שרמז באומרו בלשאצר מלכא כי מאז עשה המשתה היה עם לבבו לשמור לעשות את כל אשר עשה אחרי כן כאשר נשלים הביאור בסייעתא דשמיא נתן עוד טעם שני באומרו ולקבל אלפא חמרא שתה לומר ראו נא כי אין לאיש הזה דרך אנשים השותים במזרקי יין כי רב גובריה ובטלה דעתו אצל כל אדם כי זה דרכן של בני אדם כי יין ידליקם ויצאו לבם ולא ידעו עשות נכוחה אך האיש הזה לקבל אלפא חמרא שתה כאשר כתבנו כי אלף כוסות בעיניו ככוס אחד כי יעבור ועל כן לא יפלא בעניני כל רואה אשר עליו יעבר כוס תרעלת אשר נגזר עליו כי נכון לבו ועמד טעמו בו כאשר עשה הדבר הרע הזה ולא היה כאיש נדהם וכגבר עברו יין ואשום יאשם כי רעה במגוריו בקרבו וכן יורה מאשר נבהל כל המראה ואתכרית רוחו זיוהי שנוהי ורעיונוהי יבהלוניה כי אם שתה מן היין וישכר לא חרד כל החרדה ההיא ויהיה נכון לבו להרהר רעיונות יבהלוהו ולידור נדר אל מגיד הרשום בכתב גירא די כתל היכלא ולבל נאמר אשר פעל ועשה לשתות לקבל אלפא זה החלו לעשות כי לא נסה באלה וישכר כעת ולא שהיה גבור לשתות יין כי אין זה דרכו כסל לו כל הימים על כן לא אמר ולקבליהון חמרא שתה ולא יזכיר מנינם שנית או לקבל האלפא חמרא שתה כי אם אלפא סתם לומר כי נגד אלף הוא שותה ומלת שתה גם היא לשון הוה ועדיין יש מקום לבעל דין לחלוק ולומר מי יאמר כי אומרו ולקבל אלפא חמרא שתה הוא שעל כל זה לא יעברנו יין כי רב כחו ואולי יהיה שהיה זר מעשהו שלא היה חושש על השכרות כי לקבל אלפא חמרא שתה עם שהיה משתכר כאחד האדם אך אעידה לי עדים נאמנים והם רז"ל האומרים על ושתי המלכה בשלוח אחשורוש אחריה ולא באה כי העזה פניה ותאמר לו אהורייריה דאבא אבא לקבל אלפא חמרא שתה וכו' הנה כי אמרה חבל על דאבדין אשר לא עברם יין לעשות ולדבר דבר שלא כהוגן והזכירה בדבריה הפסוק הזה כי זה יורה כי על זה נאמר הכתוב הלז להודיע כי לא היה היין בוגד בו כי רב כחו וכן בתרגום הארוך של מגלת אחשורוש בפסוק ותמאן המלכה ושתי וכו' נאמר הלשון הזה זילו ואמרו ליה למאריכון שטיא דאוף אינון שטיותין כותיה אנא היא ושתי מלכתא בת מלכיא דמלכי בבל מן שריותא בלשאצר אבא לקבל אלפא חמרא שתה ולא אטעי יתיה חמרא וכו' עד כאן והוא בפירוש מה שכתבנו:
פסוק א:
ובאור הכתובים על פי הדרך אשר הזכרנו הנה הוא כי למה שהיה כי לא כמנהג משתאות אנשים ריקים וכל עם הארץ דרך משתה המלך וגדולים אשר בארץ המה כי קלי עולם בשגעון ינהגו ובהחלם לאכול ירצו לשתות יין וכאשר נכנס יין בעוד ריקה נפשם עד אשר לא נתמלא כרסם ממאכל שלחנם יין ידליקם ויזיקם כנודע אך מלכים ושרים המתנהגים על פי הרפואה ומדקדקים בבריאותם לא יעשו כן כי אם יאכלו וישבעו מפת בג המלך וממלאים כרסם ממעדני שלחן מלכים ולא ישתו בראשונה כי אם מעט מזער לשרות המאכל ויקבעו סעודתם על הלחם ועל המזון אך כמרעיתם וישבעו אז בבטן המלאה יקבעו הסעודה על היין ויתכן כי קביעות הסעודה על בר ולחם ומזון יקרא בלשון ארמי לחם וקביעותה על היין יקרא טעם וזה ענין הכתוב כי בקביעות הראשון החל ואמר עבד לחם רב לרברבנוהי אלף ואחרי כן החלו שרים חמת מיין ולקבל אלפא חמרא שתה ויקבע סעודתו עליו ועל כן קראו טעם באומרו בטעם חמרא. וענין הכתוב כי הן אמת כל יודע תבנית כל כלי הקדש הוא ידע כי יש ויש כלים רבים רחבים וגדולים כמזרקים וקערות ודומיהם נאותים לאכול בהם:
פסוק ב:
ואמר הביטו וראו איך האיש הבליעל ההוא לבבו למרע כי עבד לחם רב לרברבנוהי אלף ואין ספק כי יותר יצטרכו כלי מאכל מכלי שתיה כי אשר הובאו בתבשיל אחד לא יוסיפו לראותם עוד במשתה ההוא וגם היה לחם רב אשר רבו כמו רבו תבשילין מינים ממינים שונים וכן רבים כיד המלך ובכולם לא צוה המלך להביא מכלי היכל ה' לאכול בהם אך בטעם חמרא היה דברו לאמר להיתיה למאני וכו' אך אין זה כי אם רוע לב למען ישתו יין נסיכם בכלים אשר שרתו בהם לפני אלהי עולם ה' כי העולה על רוחו רוח עוטים כי מבלתי יכולת חלילה היה מלכותו בכל משלה כי גלולי תועבותיו עמדו לו בעת צרתו ויושיעוהו ויבעט באלהי עולם כאשר כתבנו ולהורות כי כן לבו כאשר יסד המלך ויאמר להביא את כלי היכל ה' גאה גאה ויבז בעיניו לשלוח יד בכלי הקדש לבדם כי אם גם בכבוד אלהותו יתברך כי לא אמר להיתיה למאני דהבא וכספא די הנפק נ"נ אבוהי מן היכלא די בית אלהא די בירושלם כי אם מן היכלא די בירושלים למען הראות כי בעט באלהותו יתברך ולא האמין באלהי עולם אשר שכן שמו בהיכל ההוא ושאין פחד אלהים לנגד עיניו לשלוח יד בכליו להכעיסו אך הכתובים הנאמרים ברוח הקדש כנודע מתריסים נגדו ואומרים הא רשע בן בנו של ל'נ הרשע הלא אתה חומר עכור הבל ואין בך מועיל וחייך חיי שעה והיה עם לבבך כי מלכותך לך קיימא ועל מלך מלכי המלכים הקב"ה חי העולמים אשר אין כל העולמות כלם כדאי לאלהותו ואין בכל ברואי מעלה ומטה אשר כח בהם לספר ולהרהר אחד מני אלף אלפי רבבות תהלותיו יתברך התרוממת והיה עם לבבך בליעל ובפיך מלאת לנגוע באלהותו יתברך על כן העולה על רוחך היו לא תהיה ונהפוך הוא כי אשר חשבת היה מלכותך לך קיימא מלכותא עדת מנך ואשר חשבת על ה' תועה נגד אלהותו יתברך לא בדעת תדבר כי ה' הוא האלהים עולם ועד ומה מתקו דברי הכתובים בהוראה זו כי לא נאמר בלשאצר מלכא אמר בטעם חמרא וכו' כי אם בלשאצר אמר כלומר הלא גבה לבך על מלכותך כאשר אמרנו שנרמז במלכא האמור בפסוק הקודם עד הסירך תואר אלהות מאתו יתברך לא כן יהיה כי מלכותא עדת מנך ובכן לא תזכר פה בשם מלכא רמז כי מאז מנא אלהא מלכותיה והשלמה כאשר היה כי בה שעתא נפק אצבען ונו' וכתב ככל אשר פתר דניאל כי הושלם מלכותו והיה מטרם יכתב כי בלשון עבר נאמר ורמז לו הסרת מלכותו מאז אמר בלשאצר אמר וכו':
פסוק ג:
וכנגד אשר לא הזכרת אלהותו ולא האמנת ביכלתו כי על כן נשאך לבך לעשות המעשה הרע הזה כי כחשת אלהותו היכול על כל הרשעת והסכלת לדבר סרה כי הנה אלהותו קיים ובפועל אשר מנעת הזכרתו הנני מזכירו ואומר באדין היתיו וכו' מן היכלא די בית אלהא די בירושלם וכו' כי הכתובים יגידו האמת נגד אשר חילל הרשע ההוא כאמור:
פסוק ג:
(ב) עוד אפשר קרוב לזה על פי הדרך אשר דרכנו בו והוא כי מזמות זו חשב בלשאצר היה כי מאז גלינו מארצנו סילק הוא ית' שכינתו מארצו ומביתו סילוק החלטי ועזב ה' את הארץ חלילה ואיש הישר בעיניו יעשה על פי השר או המזל אשר עליו מלמעלה ושעל כן יעשה וגם יוכל להאריך ימים על ממלכתו ובעט בדברי ירמיה אשר ייעד מאתו ית' בזממות זו חשב כי עזב ה' את הארץ ויאמר בלבו כי יד אלילו תחזקנו להכין אותו ולסעדו ועל כן לא אמר בית אלהא די בירושלם כי אם היכלא די בירושלם לומר כי ידיו ית' מסולקות הימנה:
פסוק ג:
(ג) לכן בא הכתוב ויכזיבנו ואמר באדין וכו' די בית אלהא די בירושלם לרמוז כי עודנו ית' מחזיק בהיכל ביתו ולא זזה שכינה מכותל מערבי וגם זה הדרך ישכון אור והכל הולך אל מקום אחד.
פסוק ג:
והנה עדיין היה מקום להקל מעליו עון אשמה ולומר כי למלאות ספקו בכלי שתיה לכל העומדים לפניו בריוח אמר להביא מן היכלא די בירושלם כי גם כי אשר לא טוב עשה לא תכבד אשמתו וחטאתו כי לא להכעיס בלבבו כי אם למלא בם את ידו די מחסורו אשר יחסר לו על כן בא הכתוב זה פעמים לגלות רעתו ולהראות חרפתו ראשונה מפי רשע ופי מרמה אשר המתיק בפיו רעה לדבר ולומר וישתון בהון מלכא ורברבנוהי שגלתה ולחנתה לומר שמכלי בית ה' לבד יביאו לפניו די שתות בהם מלכא ורברבנוהי וגם שגלתה ולחנתה כי רצה בהגלות לבו כי לא למלא בם יד ספקו אשר יחסר לו עשה כי אם ככה היה יביאו מעט מזער למלאת ספקו על כלי ביתו אך מאשר אמר להביא כדי צורך מלכא ורברבנוהי וגם שגלתה ולחנתה הוא יורה אשר זמם כי רעה בלבבו להכעיס ולעשות כלי הקדש בסיס ליין נסכי אלהי נכר ולתת לאלהיו תודה כאשר כתבנו ובגלל הדבר הזה אמר להיתיה למאני דהבא וכספא כי אמר אולי לא יספיקו כלי הזהב די שתות בהם נפשות רבות וחסרונן למלאת על כן אמר להביא כלי כסף גם המה וז"א למאני דהבא וכספא וישתון בהון מלכא וכו' שגלתה ולחנתה לומר כי יביאו אשר לזהב לזהב ואשר לכסף לכסף כי רבים אשר אתו אנשים ונשים אשר ישרתו להם בהם וז"א וישתון בהון מנכא וכו' כי יביאו גם של כסף כדי לשתות בהם כל אלה כי רבים הם מלכא ורברבנוהי שגלתה ולחנתה:
פסוק ג:
אך אחרי כן העיד הכתוב כי כלי הזהב לבד היו דים לכל עבודת כל הנזכרים אנשים ונשים וז"א באדין היתיו מאני דהבא ואשתיו בהון מלכא ורברבנוהי שגלתה ולחנתה לומר כי לכל אלה הספיקו מאני דהבא לבד ולכן לא הובאו כלי כסף כי אין כסף נחשב במקום אשר שם הזהב מדי העבודה כי אין עניות במקום עשירות:
פסוק ג:
(ב) עוד שנית הורה כי לא מבלי אין ספוק לכל הקרואים בכלי המלך בריוח עשה הדבר כי אם להכעיסו במעשה ידיו באומרו אמר בטעם חמרא לומר כי אחר החלם והחזיקו בטעם חמרא אמר להיתיה וכו' ואין ספק כי לא החלו שרים חמת מיין ויחזיקו בשתיה בטרם מלאת ספק די הכלים הצריכים למשתה המלך ובכלל הוראת רוע לבבו היה כי תחלה לא עשה עקר כי אם מרברבנוהי באו' עבד לחם רב לרברבנהי אלף ואחרי כן בצוותו את עבדיו להביא כלי הקדש אז אמר וישתון בהון מלכא וכו' שגלתה ולחנתה כי אין זה רק לעשות איסור כולל ואיסור מוסיף בבת א' בכלי ה' כי גאה גאה ויבז בעיניו להבזות בעליהם בעיני השרים והסגנים והפחות כ"א גם לפני הפילגשים וכדי בזיון וקצף:
פסוק ד:
והאחרון הכביד להלל ולשבח לאלהי דהבא וכספא וכו' כי בדבר ההוא נגלה קלונו ותראה חרפתו כי רעה נגד פניו לחלל גאון אלהי עלום חלילה באמרם כי לא נעשתה עצתו אשר יעץ על בבל להשמידה ולתת זו כחו לאלהי אעא ואבנא אשר בל יראו ובל ידעו על כן נגד כליו ית' נתן כבוד לאלהי מתכות ועץ ואבן ויתן להם תודה על כבוד מלכותו אשר עודנו קיים ואמיץ ולהורות כי כן נאמר אשתיו חמרא ושבחו וכו' לומר כי מעין שבח אלהי כספא וכו' היתה שתותם בכלי הקדש שלא להשתמש בכלים לבד היה עם לבבם כי אם במה שהוא חמרא הוא יין נסיכם להכעיס את ה' וגם שבחו לאלהי דהבא וכו' לתת להם פאר וכבוד:
פסוק ד:
עוד אפשר ירמוז באומרו אשתיו חמרא ושבחו לומר כי הלא שכרותם גרמה הודותם לגלולי תועבותם כי הלא מיד בשתותם חמרא שבחו לאלהי דהבא וכו' כי אין זה רק להורות כי על ה' התנשאו במציאות שתותם יין נסיכם בכליו של קונה שמים וארץ ולשבח נגדו יתברך ולדבר דברי שיר על העצים ועל האבנים כמדובר ולא ידע מה למעלה ממנו עין רואה ואוזן שומעת ויקשב ה' וישמע נאם פשע לרשע ויחר אפו ויכתב ככל אשר צוה הוא ית' כדת מה לעשות בו כאומרו:
פסוק ה:
בה שעתא וכו' וענין הכתוב כי הנה ראה הוא ית' כי שתים רעות היו עם לבבו כאשר מלאו לבו לעשות זר מעשהו ראשונה כי אין אלהים כל מזמותיו כי עזב ה' את הארץ ושכל אשר יעשה יצליח אף גם נגדו יתברך ואין אומר השב שנית עשותו יש מאין בתתו ממש בע"ז בחשבו כי אלהימו צור חסיו בו יקומו ויעזרוהו ואשר חשב להביאו במכשלה הזאת לחשוב מחשבות לעשות בזהב בכסף ובנחשת מחסה ומסתור וכי אלהים המה ולתת תכלה לאלהים חיים הלה היא אשר ראה כי מלכותו בכל משלה ולא נפל אף גם צרור והיה עם לבבו כי מלאו הע' שנה או שקרבו לבא ולא ידע כי חסר יבואנו ברגע קטן כי אין מעצור לה' להפכם כמו רגע על כן תחת שלש אלה ב' המסובבים וסיבתן עשה ה' ככה כמה שנאמר בה שעתא וכו' כי אמר אלהים על מה נאץ רשע אלהים כי אמר בלבו לא אדרוש והיא הראשונה לעומת זה אין זה צריך בשש כי אם כעת עודנו מחזיק בטומאתו אבשרהו רעתו למען ידע כי אני ה' בקרב הארץ משגיח בפרטים עוד הוא מדבר ואני אשמע וגוזר ומקיים על כן לא התמהמה כי אם בה שעתא וכו' וכנגד העולה על רוחו כי צור חסה בו יהי עליו סתרה על כן נפקו אצבען די יד אנש כלומר אם אלהים המה יקומו נא ויושיעוך כי שלמים המה בכל אבריהם יקומו ויעזרוך ממעשה פסת יד כותבת והן זאת היתה תחבולה אלהית באשר לא המיתו מאז והאריך לו עד בוא השמש בל יעלה על רוח עועים אשר שתו וישכרו עמו ושבחו לאלהי דהבא וכו' כי על אשר פתאום בא אידו וימיתהו ה' כרגע לא הצילוהו אלילי כספו וזהבו מידו אך לו היה פנאי משעת גזר דין עד עת למות לא יבצר מהם להצילו על כן נכתבה גזר דינו מאז ויאריך לו עד העריב שמשו ובן לילה אבד למען יראו ויבושו המתהללים באלילים כל עבדיו הנותרים כי הוא יתברך עושה כל ממית ומחיה ואין מידו מציל וכנגד אשר התעה אותו ראותו חזקת יד מלכותו כאשר בתחלה רמז בהכתב לקבל נברשתא לרמוז כי כאשר גם בעוד הנברשת דולקת ומאירה ושמן עליה אל יחסר על כל גדותיה אין מעצור לאחד האדם לכבותה כמו רגע ברוח שפתיו או אשר יפח באפיו כן הדבר הזה נקל ממנו עד אין חקר אצלו ית' לכבות נר גוי או ממלכה עודנה באבה ערוכה בכל ושמורה וברמז הרומז לבבו יבין אם חכם לבו כי לו מלאו הימים היתה נהפכת או אם קרוב אליה הדבר גם כי לא יתחיל מעתה ישפילנה ישפילה עד ארץ כהרף עין והיותו בכתל היכלא אפשר כנגד קחתו כלי היכלו ית' רמז דוגמא אשר חטא בו או על דבר אשר בדבריו הורה סילוק אלהותו ושכינתו ית' גם מירושלים והיכלו כאשר כתבנו כי על כן לא אמר להיתיה למאני וכו' מן בית אלהא רק מן היכלא די בירושלם כלומר כי על זה בטח לבו לשלוח יד בכליו ית' ולעומת זה הורה הוא ית' כי אדרבה מלא כל הארץ כבודו ובהיכל מלכותו אשר נתגאה בו יכתוב עליו מרורות ובאומרו ומלכא חזה וכו' אפשר הוא לתת טעם ודעת על מה זה שגיא מתבהל והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו ולא אמר בלבו אולי על בשורה טובה יבא או כיוצא מהדברים האפשריים לחשוב כאשר הזכרנו בהערות ודיה לצרה בשעתה ולא ירע לבבו השעור הרב והמופלג ההוא עד אשר ידע פשר דבר אם טוב ואם רע על כן אמר ומלכא חזה פס ידא די כתבא לומר כי נבהל מראות פסת יד כותבת ויאמר בלבו כי הלא כל פסילי אלהיו אשר שבח השלמים באבריהם וכן רבים אין בהם עד א' יעשה כמעשה פסת יד לבדה ובכן אין זה כי אם כח אלהי ישראל אשר חרף ובהיות זו כחו ית' אין ספק כי לא יכתוב עליו טוב כי אם רע כי בעת ההיא היו עסוקים באותו ענין רע לחרף אלהים חיים ולשבח מעשה תעתועים על כן נבהל מראות ואחזתו רעד וז''א ומלכא חזה וכו' אדין מלכא זיוהי שנוהי וכו' לומר כי מעת ראותו פסת יד כותבת טרם ידע את הרשום בכתב מיד זיוהי שנוהי וכו'. עוד יתכן באומרו ומלכא חזה וכו' כי הוא הרואה לבדו והאנשים אשר היו עמו לא ראו יד כותבת כי אם את הרשום מחוקה בקיר ויהיה לתת טעם על מה חרד וחשב כי הגיעה אליו הרעה ולא לאחד מהשרים אשר אתו ואמר להיות כי ומלכא חזה לבדו על כן ידע כי הגיעה אליו הרעה ולכן אדין מלכא זיוהי שנוהי וכו' ולא פחד זולתו כי אם הוא לבדו וזהו אומרו ומלכא חזה וכו' אדין מלכא וכו' כי במה שהמלך היה הרואה לבדו על כן אדין מלכא זיוהי שנוהי וכו' כי על היותו הוא הרואה ידע כי אליו נוגע הדבר על דרך האמור בגמרא על ר' יוחנן ואילפא שיצאו לסחורה ולנו אצל קיר אחד ורצה מלאך להפילו עליהם על ביטול תורה ושמע רבי יוחנן את קול המלאך אומר נשבקינהו דחד מנייהו קיימא ליה שעתא ושאל ר' יוחנן את אילפא שמעת דבר ויאמר לא שמעתי אז אמר ר' יוחנן כי אחד שהוא לבדו שמע עליו נאמר דקיימא שעתא ושב לעסוק בתורה כן הדבר הזה כי בהיותו הוא הרואה נתן אל לבו כי נוגע אליו הדבר. עוד אפשר בא לתת טעם על אשר נתן אל לבו כי כח מאתו ית' היה ולא שד או רוח רעה אשר חפץ להפחיד ולהבהיל כדרכם וכעלילותם ואמר ומלכא חזה וכו' אדין וכו' כי במה שראה היד הכותבת על כן אדין נבהל נחפז כי אם היה שד או מזיק לא יתראה במקום שלשה בני אדם כנודע ואיך נראה במקום מסבת אלף איש ולכן אמר בלבו כי אין ספק כי מה' יצא הדבר ויירא ויצר לו מאד:
פסוק ה:
או יאמר אשר חשב למשפט כי לא טוב הדבר ולא יום בשורה הוא או שליחות כי אמר בלבו הממנו יתברך יבצר עיר וקדיש יתראה שלם או יד כותבת את הרשום יד שלמה ולא חתיכת יד כאשר ראה אצבען לבד אך אין זה כי אם רמז חתוך וגזרה רעה כאשר היה די פרס פריסת מלכותיה והבחין ענין הרשום ממראת הרושם כי אין ספק כי אם נקטה נפשו בחייו ועל כן אחזו מתניו חלחלה ואחז בשרו פלצות וז"א ומלכא חזה פת ידא וכו' אדין מלכא זיוהי שנוהי וכו' לומר כי בראותו כי לא שלם הדבר הכותב כי אם פס ידא אדין זיוהי שנוהי ורעיונוהי יבהלוניה:
פסוק ו:
אדין מלכא וכו' קרא מלכא וכו' אדין עלין וכו'. הנה אין ספק כי יין ישמח ויצהיל פנים משמן מאירים ומזהירים אז יותר עלי אשר היה זיו פניו טרם ישתה ואמר כי לא לבד זוהר חזות פניו הנקנה על ידי היין חלף עבר מדאגה מדבר מר כי אם גם פנה הודו פנה זיוו פנה הדרו הטבעי ועוז פניו ישונא כשולי קדרה וזהו זיוהי שנוהי כלומר זיוהי אשר לו בטבע ומה גם הצרופיים והנה דרך איש הנבהל מראות והוא נדון בקרבו וחושב מחשבות אם טוב ואם רע כי גם כי ישתומם על המראה וישתנו פניו כי יטה לבו לדבר רע סעיפיו ישיבוהו אולי כאשר דמיתי לא כן יהיה ולמה על זאת יחרד לבי עד אשר אדע מה יהיה ודיה לצרה בשעתה ומי יודע אם גם זה משמיע שלום מבשר טוב ובדבר הזה תנוח דעתו וימצא מנוחה ונסו יגון ואנחה ואור פניו ישוב אליו כבראשונה אמר כמורה באצבע כי חתת אלהים היתה על בלשאצר כי על כן נהפכו עליו ציריו נגד בני אדם כי רעיון רוח אשר כל דרך איש למצוא בו מנוח גם הוא היה בעוכריו כי הלא ראשונה זיוהי שנוהי וכאשר נתן אל לבו לחשוב מחשבות בכל חלקי האפשרות לדעת מה יהיה משפט הכתב והמכתב אס טוב ואם רע אולי יחשוב כי יום בשורה הוא להשיב נפש ומאור פניו אליו אז גדלה אימתו ותכפל חתיתו ואין צריך לומר שפניו לא היו לו עוד כי אם גם בהלה יתירה הוספת ליה ומשנה שברון נשבר בשברון מתנים ועל הברכים ועל השוקים וז"א זיוהי שנוהי ורעיונוהי יבהלוניה וכו' כי רעיונוהי אשר בהם חשב לנוח ביום צרה הם הבהילוהו יותר וגם הוסיפו לו שבר על שבר כי קטרי חרציה משתרין וארכובתיה דא לדא נקשן כי לא נתנו לבו לחשוב על עצמו מחשבה טובה ועל כן היה צערו הולך וחזק מאד כי רעיוניו יגדלו הכאב מאד עד בלי די:
פסוק ז:
על כן לא יכול להתאפק עד שולחו אחר כרוזא יקרא בחיל לאשפיא כשדאי וגזריא למקרא כתבא כי אם הוא בעצמו בביתו כי לא יכול להתמהמה כי נבהל נחפז לדעת מה זה ועל מה זה ועל אשר ימהרו לבא מבלי כרוז אשר יעביר קול בכל העיר הרבה ננדור נדרים רבים וגדולים באמרו ארגונא ילבש וכו' ותלתי במלכותא ישלט כי לשמע אוזן אשר ישמע השומע אשר הרבה עליו מאד מהר ומתן ויתן ככל היוצא מפיו ברגע קטן יודע לכל באי שער עירו פה אל פה ולא יפקד איש מכל חכימי בבל אשר לא יקרא ויבוא וז"א ענה מלכא ואמר לכל חכימי בבל די כל אנש וכו' ארגונא ילבש וכו' ותלתי במלכות ישלט:
פסוק ח:
אדין עלין כל חכימי בבל וכו'. כי כאשר הפליג במתנות רבות על כן באדין עלין כי באו יחד כלם וזהו כל חכימי בבל ואומרו ולא כהלין כתבא למקרא ופשרא להודעה גם כי כ"ש הוא כי אשר לא קרה ולא שנה הכתיבה פשרא מנא ליה. אך יאמר כי אין ספק שקוראים היו כאמרם ז"ל ממתוס ננקפי אאלרן ולא הבינו לקרות מלמעלה למטה שלש שלש אותיות באופן כי לא היו קוראים בדרך יצא ממנה פתרון אל המלך גם כי קוראים היו בצד מה וז"א ולא כהלין כתבא למקרא ופשרא וכו' שלא יכלו למקרא באופן ימשך פשרא להודעא למלכא והאלהים עשה כדי לתת גדולה לדניאל שיגדל בעיני דריוש אשר הומלך על מלכות כשדים כאשר הבקר אור כמשז"ל כי היה מחוץ לעיר ובמות בלשאצר לקחוהו עליהם למלך וכן היה האיש דניאל גדול מאד בעיניו כמבואר לפנים. או יהיה על אשר כתבנו בהקדמת הספר כי על ידי הילדים אשר לקחי לו נ"נ לשמוח בשמוע מפיהם חכמת בינה תהפך שמחתו לאבל לבלתי שמוע חכמה מפי אחד מהם כי אם לרע לו ולא ינבא עליו טוב כי אם רע רע וכל התלאות המוצאות אותו ואת בנו הלא דניאל אשר היה המבשר ואומר וכל מן דין כל מן דין היתה כל אשר שמעו מפיו חכמה ככל הכתוב אצלנו למעלה וגם מזה נקח להשיב על אשר הערנו למה לא היה בת קול כי אם רשום בכתב עם שבאשר כתבנו יש ויש תשובה מוצאת:
פסוק ט:
ארין מלכא בלשאצר וכו'. אמר כי עתה הוסיף להבהל כי גם כי עד כה היה מתבהל לא יבצר ממנו יאמר בלבו אולי גם כי רעה תהיה נוכל הועיל כאשר נדע את הדבר בטרם תבא ותהוא ארכא לשלותי אך בראותו כי אין אתו יודע עד מה נדמה נדמה באומרו כי אבדה תקותו מהיות מרפא למחלתו ובכן זיוהי עודם שנין עלוהי כי אין המלך נוטה לבו לנטות מהאמת להשתבש ולחשוב אולי טוב הדבר באשר נוגע אליו כי אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי אך רברבנוהי אשר לא הגיעה אליהם הרעה היו משתבשין ואומרים דברים אשר לא כן למען ייטב לב המלך כי יבארו ויפתרו לפי הנאתו אך מלכא שהיה בוער באש לבו דתני ליבה לא משתבש:
פסוק י:
מלכתא לקבל וכו'. ראוי לשום לב למה תלה הכנסתה ברברבנוהי ולא על המלך לבדו כי עצמה ובשרה הוא כי היא אמו או זקנתו כנודע מרז"ל וגם מה המה אלה מילי מלכא ורברבנוהי ועוד אומרה אל יבהלוך רעיונך וכו' כי איך תוסר דאגתו גם כי פותר יהיה לו הלא מאז טרם יקרא לכל חכימי בבל אשר חשב לא יבצר מחכמיו לדעת את הדבר זיוהי שנוהי ואף גם עתה אשר ימצא יודע פשר דבר למה לא יירא ולא עתה פניו יחורו ועוד באומרו איתי גבר וכו' הידוע לא נדע כי איש הוא ומהראוי יאמר איתי חכים במלכותך או כיוצא בזה ולא כמודיעו כי איש הוא ועוד כי בנל דבריה מראש ועד סוף לא אמרה אשר הוא יהודי וגם שמו לא הגידה עד כלותה לדבר באמרה כען דניאל יתקרי ועוד אחרי הזכירה די רוח אלהין קדישין ביה מה יתן ומה יוסיף בהודיעה אותו שאביו רב חרטומין אשפין וכו' הקימו ואדרבה יגרע מערך הנזכר באמרה די רוח אלהין קדישין ביה ואף גם אומרה וביומי אבוך נהירו וכו' השתכחת ביה יראה שפת יתר כי בכלל האמור הוא ועוד כי במאמרה האחרון הכבידה לדבר ולומר אמרי מותר באמרה כל קבל די רוח יתירה ומנדע וכו' כי מלבד שבפסוק זה מניה וביה יש דברים כפולים ומכופלים הלא גם כלו נכלל בכלל אומרה די רוח אלהין קדישין ביה וחכמה כחכמת אלהין ואשר הוקם על על כל החרטומים אשפין כשדאין גזרין ומה בא להוסיף וגם מה יתן ומה יוסיף אומרה שמלכא שם שמיה בלטשאצר וגם אומרה כען דניאל יתקרי מה מעלה או מוריד ועוד כאשר בא דניאל וידבר אתו המלך הלא יראה כי תחלת דברי פיהו סכלות כי הזו היא שומת עין להזכיר לו ימי הרעה והנה דניאל אתא לנחומיה ואיהו צעורי קא מצער ליה בהזכיר לו אשר הגלה מירושלים ועוד איך יתקשר לזה אומרו ושמעת עלך די רוח אלהין וכו' ועוד כי גם כי יחסר מהתארים הנאמרים באמת לפניו מפי מלכתא לא נפלא דלאו כי רוכלא ליתיב וליזיל רק בדבר הזה אשום אשם והרע אשר עשה באשר לא אמר רוח אלהין קדישין כ"א רוח אלהין לבד ואשר לא טוב עשה נגד אלהים קדושים ועוד באומרו כען הועלו קדמי חכימיא אשפיא כי הלא שקר כזב כי גם כשדאי וגזריא הועלו קדמוהי ועוד כי הוסיף התל באומרו ולא כהלין פשר מלתא להחויה כי הלא גם כתבא למקרא לא יכלו קריאה מובנת כי גם אם היו קוראים ממתוס ננקפי אאלרן או כשאר דרכים הנז' בגמרא לא תקרא קריאה כלל ובפי' נאמר למעלה ולא כהלין כתבא למקרא וכו' ולא על כי בכלל פשרא תהיה הקריאה ישמטנה ונטשה כי הלא אח"כ גם את הכל הזכיר באומרו הן תכול כתבא למקרא ופשרא להודעותני וכו' ועוד אומרו אח"כ ואנא שמעית עלך די תכול פשרין למפשר וכו' כי הלא זאת השמועה באה ונהיתה בתחלה באומרו ושמעת עלך וכו' ומה בא להוסיף כעת על הקודם:
פסוק י:
והנה אין ספק כי מלכתא מחכמות נשים היתה כאשר נבאר אמריה כי נעמו ובכן עד אשר לא באו חכימי בבל והיה בלב המלך כי לא יבצר פותר אותו בין חכמיו ועל הכל לא שקט ולא שלו ולא נח כי יחוש על רוע פתרונו על כן אמרה בלבה זה עת לחשות כי אולי דניאל לא יפתור עליו טוב כי אם רע ומידה תהיה זאת לו להשמיע לאזנו שמועה רעה ואף גם אח"כ לא באה כי יראה פן כלבו אז לבו עתה אך בראותה ותשמע את דברי רברבנוהי משתבשין ומפרשים פירושים לפני המלך והמלך דוחה ומצטער על כי אין מבין כאשר כתבנו כי על זה היה דוה לבו ויצר לו מאד אחרי כן באומרו כי לא יוכל להעלות ארוכה בהעדר ממנו ידיעת החולי אז ראתה כי עת לדבר כי מניה ומנייהו הבינה בדברים כי אשר כעת גדל הכאב מאד הנה הנו על כי אין אתו יודע עד מה וישמיענו את הרשום בכתב כי גם כי מרה תהיה ישמח ויגל בשמעו אולי יוכל הועיל ובכן יום בשורה יחשב לו יום שמעו כי יש יודע פשר דבר ואז נתנה אל לבה לבא וז"א לקבל מילי מלכא ורברבנוהי לבית משתיא עלת שעל ידי דבריהם ראתה לבא כאמור ועל כן אמרה אל יבהלוך רעיונך וכו':
פסוק יא:
הן איתי גבר וכו'. לומר הלא עתה כל עקר התבהלותך הלא הוא על כי אין מבין על כן עתה באתי לגלות אזניך שאל יבהלוך רעיונך וכו' כי איתי גבר יגיד דבר. ואשר הסתירה ממנו כעת את שמו ואשר הוא יהודי היה אפשר לומר כי אמרה בלבבה אולי לא יקראנו משנאתו את אלהי ישראל ואת ישראל עמו עד אשר הפליגה בשבחיו ואשר גדלו אביו כי אז גם בהזכיר שמו באחרונה לא תגעל נפשו בו. והנכון כי כוונה במאמרה להסתיר דבר חין ערך אשר היה דניאל בעיני נ"נ והוא אשר חשבו לאלוה ומנחה וניחוחין אמר לנסכא ליה ואין ספק כי לו החשיבו בלשאצר גם הוא לאלוה לא קראו כי יאמר כי גם כי יהיה הרשום בכתב דבר טוב הוא יהפכנו ולא ידבר עליו טוב כי אם רע ויש לאל ידו כי אלהים הוא ועשה יעשה ויכול יוכל תחת אשר יקנא לאלהיו אשר חלל בלשאצר ובקנאת ה' צבאות יעשה זאת כי הלא זה היה דעת נ"נ כי גם כי דניאל היה אלוה היה תחת אלהי ישראל כאשר אמר באומר מן קשוט די אלהכון הוא אלה אלהין כאשר בארנו היטב למעלה כי במה שאלהי ישראל הוא אלה אלהין על כן הוא אלוה על דניאל גם כי דניאל אלהים הוא ובכן בהיות לאל ידו לעשות טובה או רעה יחוש המלך לקרא לו פן יביא עליו רעה תחת טובה למען קדוש ישראל אשר חלל כי אלהיו הוא ויעשה זאת אפוא כי מצא מקום לתלות בו ולגבות את חובו על כן מלכתא פיה פתחה בחכמה וטרם תגיד את שמו ואשר הוא יהודי הרימה המכשולים וסילקה המעיקים עד אשר לא תגיד מי הוא זה ואי זה הוא כי אחרי אשר ערכה שולחנה ותסר פתחון פה ממנו גם כי ידענו אחרי כן אל ימנע מלשלוח אחריו וזה החלה לומר איתי גבר כלומר כי הוא אדם ולא אל ובכן לבבו יבין כי אין לאל ידו לעשות טובה או רעה רק את אשר יראה יגיד וזהו איתי גבר וכל תפארת גדולתו אינה על כי זרוע כאל לו לעשות דבר להרע או להיטיב כי אם על די רוח אלהין קדישין ביה להבין ולהורות ואל יצא עתק מפיך על שמע חכמתו כי אולי אלהים הוא וייטיב או ירע כי לא כן הוא כי אם ביומי אביך אשר גדלה חכמתו נהירו ושכלתנו וחכמה כחכמת אלהין השתכחת ביה לא להחזיקו לאלוה כי כל הנמצא אתו לא היותו אלוה היה רק היות לו זכות שכל ובינה וחכמה כחכמת אלהין שהוא בכ"ף הדמיון אך לא ממש חכמת אלוה וז"א וביומי אבוך וכו' ולהיותו חוששת אולי צללו אזניו את אשר נשאו ואשר גדלו המלך נבוכדנצר אביו על כן אמרה ורב חרטומין וכו' לומר אם אזניך תשמענה את אשר נשאו ולדניאל סגיד ומנחה וניחוחין אמר לנסכא ליה כי לאלהים חשבו אל תאמן בשוא נתעה כי לא הקימו כי אם רב חרטומין אשפין כשדאין וכו' וז"א ורב חרטומין אשפין כשדאין גזרין הקימה אבוך מלכא ואפשר רמזה באמור אבוך מלכא זה שלש רגלים לרמוז שית לבך מי היה אבוך מלכא והוא אשר עשה עצמו אלוה ואיך יקים את זולתו עליו:
פסוק יב:
ואולי תאמר שאם לא לאלהים חשבו איך קראו בלטשאצר כשם אלהי כי לא למען זאת קראו בלטשאצר כי אם כל קבל די רוח יתירא ומנדע וכו' על כן על יפי חכמתו מלכא שם שמיה בלטשאצר וז"א כל קבל וכו' די מלכא שם שמיה בלטשאצר כי חכמתו הסבה די מלכא שם שמיה וכו'. ובאומרו כען דניאל יתקרי ופשרה יהחוה שמעתי אומרים בשם קדמונים שאמרה כען דניאל תקראנו ולא בלטשאצר ואז פשרא יחוא שאם לא כן יחוש בל יראה שעל הקרא בלטשאצר כשם אלהך היתה חכמתו בו כי הוא לא כן ידמה ועל דרך זה יתכן לומר כי אחרי אומרה כי נ"נ שם שמו בלטשאצר חששה פן יאמר המלך אולי משפע שם הבעלים אשר עליו נתחכם אז יותר ועתה אשר לא יקרא כה בימים האלה כמאז אבדה חכמתו על כן אמרה לא כן הוא כי כען דניאל יתקרי ולא בלטשאצר ופשרא יהחוה כי עודנו מחזיק בחכמתו וככחו אז כחו עתה כי עוד טעמו בו וריחו לא נמר:
פסוק יב:
עוד אחשוב בדרך הזה להמשיך הכתוב כלו על זה נכון מאד והוא כי תתן טוב טעם לשבח אל היות חכמתו בלתי נקנית על דבר שם הבעלים אשר נקרא עליו באומרו כל קבל די רוח יתירא וכו' השתכחת ביה בדניאל די מלכא שם שמיה בלטשאצר וכו' לומר אלו לא נמצא בו יתרון דעת החכמה כי אם אחרי אשר הוסב שמו בלטשאצר היה מקום לטעות ולומר אולי משם נמשכה לו חכמתו ותגרע ממנו כען אשר דניאל יתקרי ולא בלטשאצר אך ונהפוך הוא כי ראה גם ראה כל אשר נמצא אתו בעוד שמו דניאל היה כי על כן נקרא בלטשאצר והוא די רוח יתירא ומנדע ושוכלתנו פשר חלמין ואחוית אחידן ומשרא קטרין השתכחת ביה בדניאל כלומר בעוד שמו דניאל די מלכא שם שמיה בלטשאצר על דבר כל הנמצא אתו באופן כי רוב חכמתו היתה סבת די מלכא שם שמיה בלטשאצר ולא שהקרא שמו בלטשאצר היתה סבת חכמתו ובכן גם כען אשר דניאל יתקרי פשרא יהחוה כי לא יגרע ערכו באשר הושב עליו שמו הראשון כי גם כל חכמתו היתה אתו מאז נקרא דניאל כהיום הזה וזה דרך ישר ונכון בעיני וגם על פי דרכה באמרה וביומי אבוך נהירו וכו' הוראת גודל חכמת דניאל והוא כאשר כתב למעלה ביפי חכמתו של נ"נ שהוא היה המנסה את דניאל וחבריו כאשר הובאו לפניו כי גדלה חכמתו מאד וע"כ אשר בימיו ימצא חכם גדול יגדל חין ערכו וההוא יקרא גדול החכמה ע"כ אמרה ראה נא גודל חכמתו כי ביומי אבוך נהירו ושכלתנו וחכמה כחכמת אלהין השתכחת ביה:
פסוק יג:
באדין דניאל הועל וכו'. המלך הלז ראה והנה נלכד במצודת מעוט דרך ארץ והוא כי דרך המלך לדרוש ולתור בכל משלוח יד המלך מי הוא זה ואי זה הוא אשר יחכם מכל האדם אשר בכל מלכותו ויאספהו אליו על פיו ישק כל עמו ולצאת ולבא והיה אם חלום יחלום המלך ותפעם רוחו או אם יקר מקרהו מקרה טהור או בלתי טהור אשר יקשה ממנו שאלה גדולה או קטנה יהיה נמצא אתו מגיד דבר ישמע חלום לפתור אותו ואשר יקשה ממנו הוא יגידנו כי כן דרכן של מלכי הארץ להקרא לאסיא עד דלא יצטרך ליה ולא יוחיל עד עת בא הדבר הקשה כי מי יודע אם יבא עליו פתאום ולא יוכל להתמהמה עד יבקשו למלך איש נבון וחכם והנה בדבר הזה בלשאצר הרבה כושל גם נפל כי גם כי היו אתו חכימי בבל הן כלם כאין לפני דניאל איש חמודות ואין הדעת סובלת נעלמו ממנו כל הקורות את נ"נ הכתובות בספר הזה ואשר היו על יד האיש דניאל ואשר גדלו המלך על כל השרים אשר אתו וגם כי יהיה שלא ידע בעצם ככל אשר הגידה אליו אמו לא יבצר ממנו שמץ מנהו וכבוד מלכים חקור דבר מי האיש החכם אשר היה בשער המלך אביו משרא קטרין ומפשר חלמין ואשר גדלו ויעשה כן גם הוא לתתו עליון ככל אשר עשה אביו ע"כ כאשר הועל קדמוהי דניאל היה עם לבבו לאמר הלא עתה יאמר דניאל בלבו ראו עתה כי כאשר אז טוב לו התנכר אלי ועתה הציגני לפניו כאשר צר לו וכן לא יעשה ומה גם לאיש כמוני אשר הגדל הגדילני נ"נ אביו והוא השליכני אחרי גוו על כן קדם ואמר אנתה הוא דניאל מן בני גלותא די יהוד די איתי וכו' לומר לא נודעו אלי ימי גדולתך כי אם ימי גלותך אשר הביאך מלכא אבי מן יהוד ולא אשר נתנך עליון ואף גם יפי חכמתך אם איש נבון וחכם אתה לא שעיני ראתך ואבינה אם חכם לבך כ"א לשמע אוזן שמעתיך וכל הדברים האלה הוא רמז הרומז התנצלות על אשר אחר עד עתה מלהציגו לפניו יושב בשער המלך כמשפט המלכים לאיש נבון וחכם כמוהו ולבלתי החשיב את אשר החשיב המלך אביו למען ישים כל מעיניו בענינו בעין יפה:
פסוק יד:
והנה עדן לא היה התנצלות גמורה כי הלא חכמה רבה מאד כחכמת דניאל אשר בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוהו אשר רוח אלהין קדישין ביה קול יש לה וגם כי לא נודעה אליו חכמתו כי אם על פי השמועה כי באה ונהיתה באשר הוא יתרון דעת החכמה אשר אין כמוה כדאי היא שמועה כזו שלא ישקוט עד אם יביאהו ויטעהו בהיכלו וישים את כסאו מעל כל השרים אשר אתו כי מי שמע כזאת ימצא איש די רוח אלהים קדושים בו על כן מה עשה התנכל לבלתי אמור די רוח אלהין קדישין בך גם כי שמע כזאת מפי מלכתא ולא אמר כי אם די רוח אלהין בך והוא הכתוב אצלנו למעלה כי המלכים האלה את תנין גדול אשר הוא גשמי היו עובדים והיו מעריכים את אלהיהם הגשמי ודומה לו בערך אחד ואת העליונים הרוחניים למעלה מהם ויקראו אותם אלהין קדישין ובאומרו די רוח אלהין לבד לא יופלג הדבר כאשר באומרו די רוח אלהין קדישין:
פסוק טו:
וכען הועלו קדמי וכו'. הנה המלך הלז נפשו אותה להיות כוסה קלון חכמי בני עמו הלא המה כשדאי וגזריא כי הם הקרובים אליו יותר כי כשדאי היה ואף גם על כבוד האחרים חכימיא אשפיא בצד מה ועוד ב' לבל יתפש בדבריו ויתבדה ויאחז כי הוא החליש מדרגת דניאל כאשר כתבנו ויירא ויצר לו פן ילכד באמרי פיו כי איך ישאל מאתו אשר נעלם מעיני כל חכימיא אשפיא כשדאי וגזריא והלא החכמים ההמה הם אומרים אמור לנבוכדנצר כי לא יבצר מהם כי אשר לא יגיד זולתי אלהין קדישין אשר לא בארץ המה כאומרו לא איתי אנש די יחוינה להן אלהין די מדרהון עם בשרא לא איתוהי אשר כוונו לשלול אלהיהם אשר בארץ הוא בל שהיה נחש בריח כנודע שמדוריה עם בשרא כי גשמי הוא ובשם אלהין קדישין לא יכונה והוא לא רצה לומר רק ושמעת עלך די רוח אלהין בך ולא אמר קדישין ואם מדרגה זו איננה בו איך יגיד אשר יפלא מהם על כן הסתיר דבר ויהתל בו לאמר כי לא יפלא הדבר מחכמיו כי לא באו לפניו כי אם חכימיא אשפיא אך לא הקרובים אליו והמחוכמים יותר הם כשדאי וגזריא הנזכרים תמיד באחרונה כלומר כי לא היה נעלם מהם ואף גם הבאים האלה לא נעדר מהם כתבא למקרא כי יודעים הם ויקראוהו ולא יבצר מהם כי אם פשר הדבר לבד וז"א וכען הועלו קדמי חכימיא אשפיא ולא כהלין פשר מלתא להחויא כי פשרא לבד נגרע מחיקם:
פסוק טז:
ומדאגה מדבר פן יתפש כגנב והיה יהיה כמו אכזב אם יאמר אליו דניאל אם כן אפוא יבאו ויגידו את הרשום בכתב ואני אבא אחריהם ואגיד פשר דבר על כן עשה בערמה ויוסף לאמר ואנא שמעת עלך די תכול פשרא למפשר וקטרין למשרא כען הן תכול כתבא למקרא ופשרא להודעותני וכו' כלומר גם עתה לפניך הייתי מצוה עליהם על קרוא מקרא ותשמע את הרשום לפתור אותו אך במה יודע אפוא כי את הדבר אשר שמעתי עליך כי תכול וכו' אם לא שגם אתי הכל תאמר קרוא מקרא ופתור אותו וז"א ושמעת עלך די תכול וכו' כען הן תכול כתבא וכו' ובגלל הדבר הזה שב שנית להזכיר שומעו את שמע חכמתו. ועל פי הדברים האלה אפשר כי גם באומרו למעלה אנתה הוא דניאל מן בני גלותא די יהוד ושמעת עלך וכו' בא לייחס תפארת חכמת דניאל אל חכמיו כלומר אתה הוא מן בני גלותא די יהוד כי על דאיתי מלכא אבי מן יהוד נמשך ששמעתי עליך וכו' כי על דאייתי מן יהוד צוה לחכמיו ללמדם שנים שלש ספר ולשון כשדים כי מאשר לחכמיו עשה את כל הכבוד הזה ויתכן בזה שלא יהיה יתור אומרו די איתי מלכא וכו':
פסוק טז:
עוד אפשר באומרו ואנא שמעת וכו' לומר הן אמת כי אשר שמעתי עליך הוא יותר משאלתי ובקשתי כי אנא שמעת די תכול פשרין וכו' שהוא יותר מהקריאה הזאת ופירושה ועל כל זה הן תכול וכו' ארגונא וכו' כי ארבה לך מאד מהר ומתן ולא על הנוגע אלי מפאת הנאתי שאדע מה ידובר בי כי אם על טוב יכלתך בחכמתך וז"א הן תכול וכו' ארגונא וכו' ולא אמר הן תקרא כתבא כו' לומר שעל יכולת חכמתך ראויות לך מתנות אלו:
פסוק יז:
אז ענה דניאל ואמר מתנתך לך להוין ונבזביתך וכו' כלומר מה שאמרת שאינך שם על לב במתנותיך כי אם על הנוגע אלי אני לא אחוש על עצמי ולך להוין ולא אעשה גם כן להורות יכולת יפי חכמתי כי אם על הנוגע אליך כי תדע וז"א ברם כתבא אקרא למלכא כלומר למענו מצד עצמו. ואשר כפל ושנה מתנתך וכו' ונבזביתך וכו' הוא כי שני מיני מתנות היו האחת ארגונא והמניכא שנית המתייחסת אל בזבוז גדול והוא אומרו ותלתא במלכותא תשלט ועל הראשונים אמר מתנתך לך להוין ועל כל הטובות הנכללים בשליטת תלתא במלכותא אמר ונבזביתך והנה המתנות היו אפשריות להתקיים בידו כי גם כי ימלוך דריוש תחתיו לא יסירם ממנו אך שליטתו בשליש המלכות אין סופו להתקיים כי דריוש לא יקיימנה בידו על כן על ארגונא והמניכא אמר הרי אני כאלו קבלתים וחוזר ונותנם לך וזהו לך להוין ולא אמר לא אקח או לא תתן אך בזבוז שאתה מבזבז יותר מחומש עד שליש המלכות איני מקבלה ולאחר תן כי זה איננו שוה לי ועל פי דרכו רמז כי לאחר ינתן המלכות. או יאמר על דרך זה כי למה שארגונא והמניכא הם שלו כעת ויכול ליתנו אמר בהם לך להוין כאלו קבלתים אך המלכות שאינו שלו כי כבר מנא אלהא מלכותיה והשלמה אמר לאחרן הב כי אין בו מתנה ורמז לו ני כבודו לאחר יותן אשר הומלך על מלכות כשדים:
פסוק יח:
אנתה מלכא אלהא עלאה מלכותא וכו'. הנה ראוי לשים לב מה ראה על ככה דניאל איש חמודות להוכיח בשער המלך והלא יראה זר מעשהו מי בקש זאת מידו לבא אל המלך לרדותו בתוך ביתו לאמר לו לא השפלת לבבך ועל מרא שמיא התרוממת כי הלא למקרא כתבא ופשרא להחויא קראוהו ואשר יראה יגיד וילך וישוב לביתו ולא עוד אלא שלא די לו צערו אלא שהזכיר לו צערו של אביו באמור אליו וכדי רם לבביה הנחת מן כרסא מלכותיה וכו' ומן בני אנשא טריד כי הנה היו דבריו אלה בעיני כל רואיו כחומץ לשנים וכעשן לעינים ומן הפלא אשר נפלה אימתו על המלויי ולא ענה אותו דבר. ועוד באומרו אנתה מלכא בפתח דבריו אשר הוא בלתי מתקשר עם שאחריו כי אם היה מדבר דבר על המלך עצמו יצדק החילו לאמר אנתה מלכא אך איך יאמר אליו אתה המלך ה' נתן מלכותא ויקרא לאביך ומה גם שבבואו לדבר עליו חזר ואמר ואנתה וכו' מורה כי לא על אשר ידבר בו אחרי כן נאמר מעתה. אכן לבא אל הביאור נקדים כי לו החל מיד למקרא כתבא תני והדר מפרש פשר מלתא הלא תחת חמש יתחמץ לב המלך בשמעו את דברי האלה והקללה אשר תשמענה אזניו את כל הרעה הבאה עליו ואמור יאמר האם כדברך כן היא פשר מלתא לא יתכן דרך ה' חלילה. ראשונה הביטה וראה מי אשר חטא לו יותר הנותן את נבלת עבדיו מאכל לעוף השמים בשר חסידיו לחיתו ארץ וגם נביא גם כהן שפכו דמם כמים או השותה בכלים הטפלים חל הכהנים יין ומי פעל ועשה את כל הרעות האלה אם לא נ"נ אבי ולא יסור יסרהו יה בגלל הדבר הזה עד אמרו השמים אעלה אחר הקמת הצלם ומן אנשא טריד וכו' וגם כי מה' היתה סבה כי קצף ה' על עמו הלא לא לקיים מצות מלכו של עולם היה עם לבבו כ"א להשמיד בלבבו ובכן לא היה מבחין בין עובד אלהים לאשר לא עבדו וכמעט כלה היה עושה כי ה' קצף מעט והוא עזר לרעה באופן יאמר נא בלשאצר הלא קטני אבי עבים ממתני ולמה יעשה כה עתה להמיתני והוא מת על מטתו. עוד ב' יוכל לענות ולומר מה נשתניתי מכל גויי הארץ כי יעשה בי אשר לא עשה כן לכל גוי כי היחשוב ה' לו עון למלך ממלכי גוים אשר לא יקים את תורת ה' או ירבה לפשוע בכל עבירה מהעבירות אשר לא תעשינה כדת משה וישראל הלא כל מלכי גוים וגוייהם עובדי פסל המתהללים באלילים ודוברים על ה' תועה ומלעיבים בה' ובכל קדושים עמו ישימו תהלה וה' לא חפץ המיתם תחת זאת כי ראה ויתר גוים ויהי נא בלשאצר כאחד מהם. שלישית כי יאמר הכלים האלה עבר זמנם ובטלה קדושתם מאז נחרב הבית ואין קדושתם עתה כקדושתם אז בעוד שרתו לפניו יתב' בהם ויהיה הדין עמו כי בפירוש אמרו רז"ל כי חול גמור היו על פסוק ובאו בה זרים וחללוה כיון שבאו בה פריצים נעשו חול ושם אמרו כי בלשאצר נשתמש בכלי קדש שהיו חול ובכן הלא כמו זר יהיה נחשב בעיניו ימיתהו ה' תחת שתותו בכלי חול. רביעית כי יאמר למה יכני ארצה יסור יסרני ולמות לא יתנני כאשר עשה לאביו שכדי רים לבביה הנחת מן כרסא מלכותיה עד ז' עדנין וחי בהם ושב אל ארצו ואל כסא מלכותו והמת לא המיתו. חמישית למה לא יקים את דברו אשר דבר ביד עבדו ירמיהו להאריך למלכות כשדים עד מלאת לבבל שבעים שנה והנה לא מלאו הימים עד שנה תמימה כמשז"ל וגם לאומרים מרז"ל שמנה וטעה הלא אתו לא תלין משוגתו כי בראותו כי בגלל הדבר הזה כלתה אליו הרעה בהגיד אליו פשר דבר אין ספק כי אזי לבבו הבין כי טעה בחשבונו והיה לו פתחון פה לדבר נגדו יתב' על כן קדם דניאל בחכמתו לנתוץ ולנתוש ולהאביד חומת קושיותיו ולהרוס גדר אבני תשובותיו אחת לאחת על ראשון ראשון כאשר יבא בס"ד ומדאגה מדבר פן יקצוף המלך על קולו כי ידבר אליו דברים קשים כגידים והוכיח בדברים כאשר באביו החל ובו כלה על כן קדם ואמר ראש דברו אנתה מלכא אשר הוא בלתי נמשך כלל אל מה שאמר כאשר הערנו בהערות והוא כחולק כבוד ונוטל רשיון טרם יענה לומר אל יחר אפך ותתנני על דברי לבלתי מחשיבך למלך עלי ואני עבדך כי תחלת דברי פי הוא כי אנתה מלכא חשוב אתה בעיני כמלך ובכן שם פניו לדבר דבריו ויחל להנצל מחמשת תשובות הנזכרות האפשריות ישיב המלך על זה פתרונו על הא' תן יאמר כי הלא נ"נ אביו הרג הרג רב בכהני ה' עד להשחית שלא לשם שמים ולא מת תחת זאת ומה גדלה שתיה בכלים הטפלים אל אשר ישרתו לה' בהם כי אמות עליהם לזה אמר אלהא עלאה מלכותא וכו':
פסוק יט:
ומן רבותא די יהב ליה די הוה צבא הוה קטיל וכו'. לומר כי לא היה בן מות על אשר פעל ועשה כי בכלל רבותא די יהב ליה לאשר יהיו צרינו לראש כי על כן גדלו ה' על כל מלכי ארץ כמש"ל הנה מהר להרוג את אשר יחפוץ אם טוב ואם רע כי כשניתנה רשות למשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע ולא יאשם וזהו די הוה צבא הוה קטיל ומה גם למה שאז"ל כי קטרגה מדת הדין על הצדיקים ואמרה היה להם למחות כי גם שגלוי לפני מי שאמר והיה העולם שלא יקבלו מהם הלא לפניהם מי גלוי ואז נאמר וממקדשי תחלו אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי ועל כן ויחלו מן הזקנים וכו' באופן כי גם כי שלח ידו בכהני ה' ומשרתיו עושי רצונו אין לאיש ההוא משפט מות:
פסוק כ:
והראיה כי כן הוא כי הלא כדי רים לבביה וכל אשר רוחיה תקפת היה להזדה שהוא בדבור בלבד ומה גם לרז"ל שהוא על אומרו השמים אעלה כי אז לא חטא כי אם במחשבה ודבור וראה מה עלתה לו שהנחת מן כרסא מלכותיה:
פסוק כא:
ומן בני אנשא טריד וכו' עשבא כתורין יטעמוניה וכו'. כלומר ולו חשב ה' לו עון על אשר במעשה שלח ידיו בשלומיו ומקודשיו ית' על אחת כמה וכמה שאת דמם מידו היה מבקש ונקום ינקם ולא היה עובר על פשע הגדול ההוא או מאריך לו כאשר כשרוחיה תקפת להזדה לא האריך לו כי אם פתאום לפתע בא שברו וזה רמז באומר וכד ירים לבביה הנחת כי מיד נענש כי גם אם נאמר שנפילת בבל לסוף השבעים שנה בגלל הדבר הזה היה יש תשובה באשר לא פקד ה' עליו מיד ולא בימיו ומה גם כי יש טעמים קרובים מזה והזכרנו קצת בתחלת הספר בס"ד:
פסוק כב:
ועל השנית והוא כי אין מלך ואין שר ממלכי גוים יפקוד עליו הוא ית' גם כי יכעיסנו כי ראה ויתר גוים ומה נשתנה הוא על כן אמר ואנתה בריה בלשאצר לא השפלת לבבך כלומר גם כי זולתך אינם בני תמותה על בזותם את ה' חלילה הוא על כי המה לא ידעו גדולתו ויכלתו ית' אך אנתה בריה בלשאצר יען היותך בנו וידעת את אשר התנהג את אביך ככל נפלאותיו הלא תאשם אתה מזולתך וזהו אומרו כל קבל די כל דנא ידעת שהוא במה די אתה בריה כאמור:
פסוק כב:
(יח) עוד יתכן כי מראשית אמריו בא להשיב על זאת השנית עד פה בתשובה נצחת והוא כאשר הודיעונו רז''ל כי מלכות כשדים בזוי היה מאד מכל ממלכות הארץ שנאמר הן ארץ כשדים זה העם לא היה וכן אמרו רז''ל בויקרא רבה שכשמוע איוב כשדים שמו ג' ראשים אמר כי אערוץ המון רבה כי הייתי מכניע המון רב ועתה כשדים אשר הוא בוז משפחות יחיתני ויחל להגביר חילותיו כנגדי עד שמעו אש אלהים נפלה וכו' אך אשר מאד נעלה עד היות נ"נ מלך על כל הארץ לא מפאת שרו או מזלו היה לו כי אם מאתו ית' מציאות ממלכתו על שלש פסיעות אשר פסע לפני בלאדן בן בלאדן להשיב הספרים אשר היה מקדים בהם שלום חזקיה לשלומו ית' כאשר הזכרנו למעלה מרז"ל שבשכר שלש פסיעות זכה למלוך הוא ובנו ובכן היתה לו אך המלוכה ואשר הגדילו ותרב גדולתו למלוך בכיפה היה על דבר כבוד עם ה' בל תמשול עליהם ממלכה שפלה ולכן אחר אשר כל אלה לו מתת ה' ראוי הוא כי גם בהעוותו יוכיחנו אלוה ויסיר מלכותו ממנו או לא יתננו יאריך ימים על ממלכתו אשר נתן לו באופן כי גם כי מלך זולתו לא יפקוד ה' על חטאתיו אשר יחטא לא כאלה חלק נ"נ ונינו ונכדו אשר גדולתם אתנה המה להם מאתו ית' ולא כשאר מלכי הארץ אשר בהשגחתו ימליכם הוא ית' על פי אשר סידר מאז ערך מערכות השמים וז"א אלהא עלאה מלכותא שהוא מציאות המלכות וגם רבותא ויקרא וכו' למשול על כל רבים עמים יהב ליה כלומר מתת ה' היה לו:
פסוק כב:
(יט) והראיה כי מה' היה לו כי לא מאהבה כל גוים יעבדוהו המה מלכיהם שריהם כי אם שנפל חתת אלהים עליהם ומאימתו יחתו כי הלא היה עושה בהם שפטים לא בצדק ולא ביושר כי אם די הוה צבא הוה קטיל וכו' על פי רצונו לבד ולא יאספו יחד עליו ואין פוצה פה למרוד בו כי אין זה כי אם על כי מה' היה לו וז"א ומן רבותא די יהב ליה כל עממיא הוו זאעין וכו' כי יחד כלם מצד היות הרבותא די יהב ליה הוא ית' על כן הוו זאעין וכו' כאמור:
פסוק כב:
(כ) ועל כן כדי רים לבביה ורוחיה תקפת להזדה הנחת מן כרסא מלכותיה כי ה' נתן וה' לקח מה שלא יעשה כן לשאר מלכי הארץ כי ראה ויתר גוים:
פסוק כב:
(כב) ועל כן אנתה בריה כלומר במה שאתה בריה ומלכותך נמשך ממלכותו והכל אחד ראוי היה תשפיל לבך פן גם עליך תעבר כוס כל קבל די כל דנא ידעת כי היה לך לדעת כי גם עליך יפקוד ה' בגלל הדבר הזה כאשר פקד על אביך כי אינכם כיתר גוים בדבר הזה:
פסוק כג:
ועל השלישית אמר ועל מרא שמיא התרוממת וכו' לומר גם כי הכלים חולין היו לא על מציאות פועל השתיה יצא הקצף מלפני ה' כי אם על רוע לבבך בכוונתך כי לא על חסרון כלי שתיה עשית או להתפאר בהם אך התרוממת מתנשא לאמר כי אין פחד אלהים לנגד עיניך וכחשת לאל ממעל ולמען היותם מניא די ביתיה צוית להביאם להבזות בעליהם בעיני אנשיך ונשיך ותשת יין נסכי ע"א בהם להכעיסו ותשבח את פסילי אלהיך לרמוז בפניהם תתך להם יתר שאת חלילה על אלהי אמת וז"א ועל מרא שמיא התרוממת כי זה היה עם לבבך בליעל ולמה שהם מניא די ביתיה היתיו קדמך והראיה שלא לחסרון מלא ספקך בכלי שתיה עשית כי הלא אנת ורברבנך שגלתך ולחנתך חמרא שתין בהון כי הובאו בשפע די ספוק לכולם מהם לבדם וגם שתיתם חמרא בהון כלומר במה שהוא חמרא הוא דבר המתנסך כי סתם יינם הוא יין נסיכם וגם שבחת לאלהי דהבא וכספא וכו' די לא חזין וכו' ואולי תאמר כי לא להכעיס עשית כי אם את ה' היית ירא ואת אלהיך היית עובד אם כן היה לא יבצר לפחות מלתת הדור מה אליו ית' והוא כי שבח הוא גדר גדול מהדור ואמר ראה את זדונך ואת רוע לבבך כי לאשר לא חזין ולא ידעין ולא שמעין שבחת כי נתת להם שבח ולאלהא די נשמתך בידיה אפי' הידור מה לא הדרת כי אף שלא מאהבה היית עושה על רוממותו הבלתי ב"ת כי אם מיראה על די נשמתך בידיה כי נרך בידו אף על זאת לא פקחת עיניך אך אין זה כ"א רוע לב כי לא יראת את ה' ועליו התרוממת:
פסוק כו:
ועל הרביעית אמר ודנא כתבא די רשים וכו' מנא מנה אלהא מלכותך והשלמה. לומר כי לו היו עוד רבות בשנים הנותרים למלכות כשדים ליסרך והשיבך אחרי כן על כנך אולי לא היית מומת אך כבר השלמה כי השנה הזאת היא לבדה הנותרת לך נמצא כי אין עונשך זה כעת כי אם שפריסת מלכותך וניטל חתיכה ממנו שהיית עתיד ליהרג במלאת השנה ועתה שוקד ה' על דברו לעת כזאת. ועל החמישית והיא איך לא יקים ה' את דברו ואשר דבר לבלתי השחית עד מלאת הע' שנה אמר ויהיבת למדי ופרס לומר כי מלכותך לבד מצד עצמך הוא הכלה ואבד כעת אך מלכות כשדים עודנו עומד על עמדו אלא שניתן כאשר הוא ביד מדי ופרס שישלימו אחריך הע' שנה כמו שארזי'ל על תסוק אשר הומלך על מלכות כשדים כי היו הכשדים כפקדון בידו עד תום הע' שנה שהיה שנה א' כאשר נבאר עוד בענין הרשום בכתב בעזרו ית':
פסוק כו:
(כד) באדין מן קדמוהי וכו'. אמר למען תדע יכלתו ית' אשר עיניו משוטטות בכל הארץ רואה ושומע ויודע את כל אשר נעשה על הארץ הפך הבלי תועבותיך די לא חזין ולא שמעין ולא ידעין אשר שבחת על כן באדין בעת עשותך הרע כמו רגע מן קדמוהי וכו' ולא אחר לעשות הדבר למען תדע כי למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכאשר דקדק התנא בלשונו לומר אל תצייר בדעתך כי העין רואה היא מעל לרקיע פן יצא עתק מפיך לדבר ולומר כי עבים סתר לו ולא יראה חלילה אך תעלה על רוחך כאילו אינו כי אם למעלה ממך כי מלא כל הארץ כבודו ואין נסתר מנגד עיניו כי רם ה' ושפל יראה כן הורה הוא ית' לבלשאצר בהעוותו כרגע היותו ית' רואה ויודע ושומע כל אשר יעשה וגם היותו מן קדמוהי ולא על ידי נביא בל יחשוב כי מלבו היה בודה בקנאותו קנאת אלהיו וגם שליח פס ידא למען ירא כי כל אלהי המלך השלמים באבריהם הבל המה להציל לו מאשר כתב פס ידא בשליחותו ית':
פסוק כו:
(כה) ודנא כתבא וכו' דנא פשר וכו' תקל תקילתא וכו' פרס וכו'. טרם נבא אל הביאור נפרש הבנת ראשי הכתובים והוא כי אומרו מנא מנה אלהא וכו' ואמרו תקל תקילתא וכו' ואומר פרס פריסת וכו' הוא שתופס בכל תיבה מתיבות הרשום בכתב ומפרשה אחת אחת ראשונה תפס במלת מנא והזכירה ופירש ואמר מנה אלהא כו' ובזה לא יהיה כפול אומר מנא מנה אלהא כי בא' תופם ברשום ובשני פירש אותו ואחר כך תפס במלת תקל ופי' תקילתא וכו' ואחר כך תפס פרס ופירש תריסת וכו':
פסוק כו:
ועתה נבא אל ביאור הענין וראשונה נעורר מה ענין היות בכתב המחוקה בקיר מנא מנה זה פעמים ומה גם כי דניאל לא יפרש כי אם הא' והא' איננו מפרש ולא דבר רק הוא ועוד על מה זה יודיענו אם הושלם המלכות וגם כי על זה השבנו למעלה עוד נשיב דרך כלל על פי האמור וגם למה יודיענו הוא ית' אם הועל במאזניא ויודיעהו כי יבא שמשו בעוד יומו בלבד ועוד כי יש דברים סותרים זה את זה כי אומר והשלמה יורה שכבר הושלם ומלאו ימי מלכותו אך באומרו פריסת מלכותך יורה שבצעו פרוסה מתוך שלמה ועוד העושה עון פלילי כאשר פעל ועשה יצטרך ישאוהו במאזנים לעלות להשתכחא חסיר ומה זכות יערכו לו בכף שניה להכריע המאזנים ועוד מאין יצא לו שניתן למדי ופרס ומה גם למדי שאין זכר לו ברשום בכתב:
פסוק כו:
אך יהיה קרוב אל אשר כתבנו בסמוך והוא כי ה' חפץ להסיר מלב חורשי און מלחשוב על ה' תועה לומר כי כל אשר יחפוץ יעשה ולא יחוש להקים את דברו אשר דבר חלילה והוא כי הנה היה פתחון פה לרחוקים מצדקה וכשרון לב לומר לא יבצר או מלאו הימים ומנה ולא טעה בלשאצר כאשר מנע הע' שנה או מנה וטעה אם מנה וטעה למה יומת עד תום הזמן האם על אשר חטא לו ימחנו מספר חיים מאז הלא לא היה תנאי דבריו ית' באומרו לפי מלאת לבבל שבעים שנה ואדרבה הן כלם היו בחזקת מכעיסים את ה' יום יום ולא שת לבו הוא יתברך להתנות ואם מנה ולא טעה למה יומת לבדו ולא יומתו כל יתר כשדים הנועדים למות על ידי ירמיה הנביא על בבל ועל כל המונה:
פסוק כו:
על כן ראה הוא יתברך להודיע בדברי כתבא די רשים כאשר יבא בסיעתא דשמיא איך צדק משפטו ודינו והחל ואמר מנא מנה היה הכפל לרמוז מדה שמדד בה כי היה מנין כנגד מנין כלומר הלא בלשאצר מנית על מספר שנות כללות מלכותך ואלהא מנא מלכותך אל הנוגע אל עצמך לבדך ומלכותך הוא שהשלמה ושיעור הכתוב מנא מנה כלומר כנגד מנא שמנית מנה הוא ית' מלכותך:
פסוק כו:
(כו) והמנא השני שהוא אשר נגזר על אשר מנא הוא אותו ביאר דניאל באומרו מנא מנה אלהא מלכותך לומר המנא השני הוא שמנא אלהא מלכותך הנוגע אל עצמך הוא שהשלמה כי הוא ית' מונה ולא טועה אך אתה אשר מנית על כללות מלכות בבל לא השלמה כאשר חשבת כי אתה מנית וטעית אך המנא הראשון לא הוצרך לבאר:
פסוק כו:
(כו) והנה מכלל זה הוא כי לא הושלם מלכות כשדים כי אם של בלשאצר לבדו ובכן ראוי לתת טעם למה יומת הוא עד תום ימי נפילת בבל ואז יפול בנופלים ויחדו יכליון לזה נכתב תקל וביארו באומרו תקילתא במאזניא וכו' והוא כי גם שאתה וכל עדתך אנשי מלכותך מעותדים להרע מלהטיב ועל הכל הוקבע הזמן ההוא לא כל החטאים שוים כי הלא רעתך רבה ועברה על שעור האפשרי להרע אתה והם כפי המעותד לפי מזגכם לחטוא על כן יצאת מכללם והכרת תכרת מעתה וזהו אומרו תקילת במאזניא כי נשקלת במאזנים אם חסרת דבר מהמעותד לך והשתכחת חסיר ופגום מאשר היתה הכנתך להפגם ולמרוד:
פסוק כח:
ובכן ארכא בחיים לא ניתן לך כאשר ניתן לכל בני המלכות עד מלאת השבעים שנה כי לא הפריזו על מדותיהם כמוך על כן פריסת מלכותך הנוגע אליך מעתה אך כל הנותרים בעמדם יעמודו חיים כלם תחת מדי ופרס כמופקדים שם עד ימלאו ימי מרוקיהם ופקודתם וגם עליהם יעבר כוס במלאת השבעים שנה ובין כך ובין כך יהיבת למדי וכו' וזהו פרס פריסת וכו' ויהיבת וכו' וכאשר כתבנו מרז"ל באומרו אשר הומלך על מלכות כשדים ואומרו למדי ופרס וכו' הוא כי. דניאל ראה באומרו ופרסין כי אם הוא על אשר פריסת מלכותיה יאמר פריס על דרך מנא תקל ולא פרסין לשון רבים כי אם הוא על אשר בהנטל פרוסה ממלכותו נעשו ב' הניטל והנותר אשר מלך עד כה הלא גם באומרו פריס יובן זה וגם שהשמיענו זה הוא לבלי צורך וטעם על כן גזרה חכמת דניאל כי שני דברים בא ללמד אשר כל אחד מהם יתייחס אל מלת פרס ועל שניהם אמר פרסין. עוד שנית ראה והנה הוי"ו היא יתירא וראוי יאמר פרסין ולא ופרסין כאשר בתיבות הקודמות אין באחת מהן וי"ו על כן גזר ואמר כי אומרו פרסין לשון רבים הוא כאומרו פרס שתי פעמים ותפס בראשונה ואמר פרס פריסת מלכותך לומר כי פירושו של פרס האחד היא שפריסת מלכותו ועל השני אמר שיהיבת לפרס ומפני הוי"ו של ופרסין הוסיף את מדי ואמר למדי ופרס כי באומרו ופרסין שהוא כאומרו ופרס יורה שינתן לאחר ולפרס והוא מדי הקרוב אליו וגם שיהיה מדי ראשון כאשר היה כי באומרו ופרס מורה שקדם אחר ופרס יבא אחריו וכן היה כי מדי החל ופרס כלה ולא ניתן המלכות לכשדי זולתי. ואפשר כי זה נרמז לו בפתרון חלום אביו באמור אליו אנתה הוא רישא די דהבא ולא ייחס אל המלכות כאשר בשאר מתכות הצלם כי אם אל עצמו לרמוז כי אין לכשדים מלכות כי אם אליו וזרעו בזכות שלש פסיעות כמשז"ל ובתום זרעו הומלך דריוש מעם אחר:
פסוק ל:
ביה בלילא וכו'. הורה כי אין מלכות נוגעת בחברתה כי ביה בליליא קטיל בלשאצר ודריוש מדאה קבל מלכותא הכל כאחת וזהו ענין הוי"ו של ודריוש או שנמסרו מרועה אל רועה בלי הפסק בל יצר אל הכשדים טרם מלאת הע' שנה כמשלם השנה ההיא כאשר כתבנו מרז"ל כי דריוש הומלך על מלכות כשדים להשלים שנת שלומם הנותרת להם מן הע' תחת ידו וז"א קבל מלכותא כמקבל פקדון: