פסוק א:בֵּלְשַׁאצַּר מַלְכָּא עֲבַד לְחֶם רַב לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַף, וְלָקֳבֵל אַלְפָּא חַמְרָא שָׁתֵה. [בלשאצר המלך עשה סעודה גדולה לאלף גדוליו, וכנגד, לנוכח, או: כשיעורַמְרָא שָׁתֵה. האלף הוא שתה יין.]
פסוק ב:בֵּלְשַׁאצַּר אֲמַר בִּטְעֵם חַמְרָא לְהַיְתָיָה לְמָאנֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא דִּי הַנְפֵּק נְבוּכַדְנֶצַּר אֲבוּהִי מִן־הֵיכְלָא דִּי בִירוּשְׁלֶם, וְיִשְׁתּוֹן בְּהוֹן מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי, שֵׁגְלָתֵהּ וּלְחֵנָתֵהּ. [בלשאצר ציווה בעצת, בהשפעת היין להביא את כלי הזהב והכסף שהוציא נבוכדנצר אביו, אחד מזקניו, מן ההיכל שבירושלים, וְישתו בהם המלך וגדוליו, נשיו ופילגשיו.] משום מה עלה בדעתו בשעת שכרותו להשתמש במשתה שלו בכלי בית המקדש, שהיו ברובם כלים גדולים. בדרך כלל נהגו להתיך כלים כאלה או לשמור אותם לזיכרון, וחילול קודש מסוג זה לא היה מקובל.
פסוק ג:בֵּאדַיִן הַיְתִיו מָאנֵי דַהֲבָא דִּי הַנְפִּקוּ מִן־הֵיכְלָא דִּי־בֵית אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם, וְאִשְׁתִּיו בְּהוֹן מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי, שֵׁגְלָתֵהּ וּלְחֵנָתֵהּ. [אז הביאו את כלי הזהב שהוציאו מן ההיכל של בית האלוהים שבירושלים, ושתו בהם המלך וגדוליו, נשיו ופילגשיו.]
פסוק ד:אִשְׁתִּיו חַמְרָא, וְשַׁבַּחוּ לֵאלָהֵי דַהֲבָא וְכַסְפָּא, נְחָשָׁא, פַרְזְלָא, אָעָא וְאַבְנָא. [שתו את היין ושיבחו את אלוהי הזהב והכסף, הנחושת, הברזל, העץ והאבן] בשעה שישבו שיכורים בסעודה שבה השתמשו בכלי המקדש.
פסוק ה:בַּהּ־שַׁעֲתָה נְפַקָה אֶצְבְּעָן דִּי יַד־אֱנָשׁ, וְכָתְבָן לָקֳבֵל נֶבְרַשְׁתָּא עַל־גִּירָא דִּי־כְתַל הֵיכְלָא דִּי מַלְכָּא, וּמַלְכָּא חָזֵה פַּס יְדָא דִּי כָתְבָה. [באותה שעה יצאו אצבעות של יד אנוש, וכתבו אל מול הנברשת, המנורה הגדולה על סיד כותל ההיכל של המלך, והמלך ראה את פס היד שכותבת.] לפתע הופיעה לפני המלך כדמות כף יד וכתבה מאליה כתובת על הקיר.
פסוק ו:אֱדַיִן מַלְכָּא – זִיוֹהִי שְׁנוֹהִי, וְרַעְיֹנֹהִי יְבַהֲלוּנֵּהּ, וְקִטְרֵי חַרְצֵהּ מִשְׁתָּרַיִן, וְאַרְכֻבָּתֵהּ דָּא לְדָא נָקְשָׁן. [אז המלך – זיוו, אור פניו שוּנה לרעה, ומחשבותיו הבהילוהו, וקשרי מתניו הותרו, אבדה יציבותו, הוא נחלש והתערער, וברכיו נקשו זו לזו.]
פסוק ז:קָרֵא מַלְכָּא בְּחַיִל לְהֶעָלָה לְאָשְׁפַיָּא, כַּשְׂדָּאֵי וְגָזְרַיָּא. [קרא המלך בכוח להכניס את האשפים, הכשדיים והגוזרים] הבקיאים בחלומות ובפענוח סודות, שיבואו ויביעו דעה. עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְחַכִּימֵי בָבֶל: דִּי כָל־אֱנָשׁ דִּי־יִקְרֵה כְּתָבָה דְנָה וּפִשְׁרֵהּ יְחַוִּנַּנִי – אַרְגְּוָנָא יִלְבַּשׁ, [ענה המלך ואמר לחכמי בבל: שכל אדם שיקרא את הכתב הזה ואת פשרו יגיד לי – ארגמן ילבש.] במקומות רבים הבד הצבוע ארגמן נועד רק למלכים וליחידי סגולה, ולבישת בגד שכולו ארגמן נחשבה לכבוד מלכים. וְהַמְנִיכָא דִי־דַהֲבָא עַל־צַוְּארֵהּ, וְתַלְתִּי בְמַלְכוּתָא יִשְׁלַט. [ורביד, ענק מזהב יינתן על צווארו, ובתפקיד הבכיר של שָׁליש, אולי אחד משלושת השרים העליונים במלכות הוא ישלוט.] בלשאצר השיכור מבטיח הבטחות מופלגות וכבוד גדול למי שיפתור את החידה הזו.
פסוק ח:אֱדַיִן עָלִּין כֹּל חַכִּימֵי מַלְכָּא, וְלָא־כָהֲלִין כְּתָבָא לְמִקְרֵא וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעָה לְמַלְכָּא. [אז נכנסו כל חכמי המלך, ולא יכלו את הכתב לקרוא ואת פשרו להודיע למלך.]
פסוק ט:אֱדַיִן מַלְכָּא בֵלְשַׁאצַּר שַׂגִּיא מִתְבָּהַל, וְזִיוֹהִי שָׁנַיִן עֲלוֹהִי, וְרַבְרְבָנוֹהִי מִשְׁתַּבְּשִׁין. [אז המלך בלשאצר מאוד נבהל, וזיוו השתנה, וגדוליו התבלבלו.] מתחילה הם היו שיכורים, וכשהתפכחו משכרותם בעקבות המראה המפחיד של היד הכותבת מעצמה כתובת שאיש לא הבין את פשרה, קמה שם מהומה גדולה.
פסוק י:מַלְכְּתָא לָקֳבֵל מִלֵּי מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּת. עֲנָת מַלְכְּתָא וַאֲמֶרֶת: מַלְכָּא, לְעָלְמִין חֱיִי! אַל־יְבַהֲלוּךְ רַעְיוֹנָךְ, וְזִיוָךְ אַל־יִשְׁתַּנּוֹ. נראה שהמשתה היה בעיקרו של גברים. [המלכה לנוכח דברי המלך וגדוליו ובהלתם אל בית המשתה נכנסה. ענתה המלכה ואמרה: המלך, לעולם חיֵה! אל יבהילוך מחשבותיך, וזיווך אל ישתנה.] הירגע מפני שיש לי עצה –
פסוק יא:אִיתַי גְּבַר בְּמַלְכוּתָךְ דִּי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בֵּהּ. [יש איש במלכותך אשר רוח אלוהים קדושים בו.] אתה מוקף בחכמים ומלומדים השייכים לפולחן המסוים שלהם, אבל כאן מדובר באיש שונה שכן בו שוכנת רוח אלוקים. וּבְיוֹמֵי אֲבוּךְ נַהִירוּ וְשָׂכְלְתָנוּ וְחָכְמָה כְּחָכְמַת־אֱלָהִין הִשְׁתְּכַחַת בֵּהּ, וּמַלְכָּא נְבֻכַדְנֶצַּר, אֲבוּךְ, רַב חַרְטֻמִּין, אָשְׁפִין, כַּשְׂדָּאִין, גָּזְרִין הֲקִימֵהּ, אֲבוּךְ מַלְכָּא, [ובימי אביך הארה ושכל וחכמה כחכמת אלוקים נמצאה בו – באותו אדם, והמלך נבוכדנצר, אביך, לראש החרטומים, האשפים, הכשדיים והגוזרים העמידוֹ, אביך המלך,]
פסוק יב:כָּל־קֳבֵל דִּי רוּחַ יַתִּירָה וּמַנְדַּע וְשָׂכְלְתָנוּ מְפַשַּׁר חֶלְמִין וְאַחֲוָיַת אֲחִידָן וּמְשָׁרֵא קִטְרִין הִשְׁתְּכַחַת בֵּהּ בְּדָנִיֵּאל, דִּי־מַלְכָּא שָׂם־שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר, כְּעַן דָּנִיֵּאל יִתְקְרֵי, וּפִשְׁרָה יְהַחֲוֵה. [מאחר שרוח יתרה ודעת ושכל פותר חלומות והגדת חידות ומתיר קשרים, תסבוכות, נמצאה בו בדניאל, אשר המלך נבוכדנצר שם את שמו בלטשאצר, לכן כעת דניאל ייקרא, ואת הפתרון יגיד.]
פסוק יג:יש להניח שדניאל לא היה מוכר לכל פשוטי העם. אולי כבר לא שהה תכופות בארמון כמו בשנותיו הראשונות, ושמא העדיף באותו זמן לחיות את חייו הפרטיים מחמת זקנתו, לפיכך דווקא המלכה, שהייתה בת למשפחת המלוכה וכנראה לא השתכרה כשאר הנוכחים, זכרה את קיומו של מפענח החלומות ופותר הבעיות הזה והציעה לקרוא לו. בֵּאדַיִן דָּנִיֵּאל הֻעַל קֳדָם מַלְכָּא. עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל: אַנְתְּ־הוּא דָנִיֵּאל דִּי־מִן־בְּנֵי גָלוּתָא דִּי יְהוּד, דִּי הַיְתִי מַלְכָּא אַבִי מִן־יְהוּד. [אז דניאל הוכנס לפני המלך. ענה המלך ואמר לדניאל: אתה הוא דניאל שמבני גלות יהודה, שהביא המלך אבי מיהודה.]
פסוק יד:וְשִׁמְעֵת עֲלָךְ דִּי רוּחַ אֱלָהִין בָּךְ, וְנַהִירוּ וְשָׂכְלְתָנוּ וְחָכְמָה יַתִּירָה הִשְׁתְּכַחַת בָּךְ. [ושמעתי עליך שרוח אלוקים בך, והארה ושכל וחכמה יתרה נמצאה בך.]
פסוק טו:וּכְעַן הֻעַלּוּ קָדָמַי חַכִּימַיָּא אָשְׁפַיָּא, דִּי־כְתָבָה דְנָה יִקְרוֹן וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַנִי, וְלָא־כָהֲלִין פְּשַׁר־מִלְּתָא לְהַחֲוָיָה. [וכעת הוכנסו לפנַי החכמים האשפים כדי שאת הכתב הזה יקראו להודיעני את פשרו, ולא יכלו את פשר הדבר להגיד.]
פסוק טז:וַאֲנָה שִׁמְעֵת עֲלָךְ דִּי־תִכֻּל פִּשְׁרִין לְמִפְשַׁר וְקִטְרִין לְמִשְׁרֵא. כְּעַן, הֵן תִּכֻּל כְּתָבָא לְמִקְרֵא וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעוּתַנִי – אַרְגְּוָנָא תִלְבַּשׁ, וְהַמְנִיכָא דִי־דַהֲבָא עַל־צַוְּארָךְ, וְתַלְתָּא בְמַלְכוּתָא תִּשְׁלַט. [ואני שמעתי עליך שתוכל פתרונות לפתור וקשרים להתיר. כעת, אם תוכל את הכתב לקרוא ואת פשרו להודיעני – ארגמן תלבש, ורביד זהב תענוד על צווארך, ובתור שליש במלכות תשלוט.]
פסוק יז:בֵּאדַיִן עָנֵה דָנִיֵּאל וְאָמַר קֳדָם מַלְכָּא: מַתְּנָתָךְ לָךְ לֶהֶוְיָן, וּנְבָזְבְּיָתָךְ לְאָחֳרָן הַב. בְּרַם כְּתָבָא אֶקְרֵא לְמַלְכָּא, וּפִשְׁרָא אֲהוֹדְעִנֵּהּ. [אז ענה דניאל ואמר לפני המלך: מתנותיך לך יהיו, ומענקיך הנדיבים לאחֵר תן. אולם את הכתב אקרא למלך, ואת פשרו אודיע לו.] דניאל מצהיר שאין הוא מעוניין במתנות, ובהמשך יובן מדוע.
פסוק יח:אַנְתְּ, מַלְכָּא – אֱלָהָא עִלָּאָה מַלְכוּתָא וּרְבוּתָא וִיקָרָא וְהַדְרָא יְהַב לִנְבֻכַדְנֶצַּר אֲבוּךְ. [אתה, המלך – האלוה העליון את המלכות והגדולה והכבוד וההדר נתן לנבוכדנצר אביך.]
פסוק יט:וּמִן־רְבוּתָא דִּי יְהַב־לֵהּ, כֹּל עַמְמַיָּא, אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא הֲווֹ זָיְעִין וְדָחֲלִין מִן־קֳדָמוֹהִי. דִּי־הֲוָא צָבֵא הֲוָה קָטֵל, וְדִי־הֲוָה צָבֵא הֲוָה מַחֵא, וְדִי־הֲוָה צָבֵא הֲוָה מָרִים, וְדִי־הֲוָא צָבֵא הֲוָא מַשְׁפִּל. [ומחמת הגדולה שנתן לו, כל העמים, האומות והלשונות היו רועדים ופוחדים מפניו. את אשר היה רוצה להרוג היה הורג, ואת אשר היה רוצה להכות היה מכה, ואת אשר היה רוצה להרים היה מרים, ואת אשר היה רוצה להשפיל היה משפיל.] כל הכוח היה בידו.
פסוק כ:וּכְדִי רִם לִבְבֵהּ, וְרוּחֵהּ תִּקְפַת לַהֲזָדָה, הָנְחַת מִן־כָּרְסֵא מַלְכוּתֵהּ, וִיקָרָה הֶעְדִּיו מִנֵּהּ. [וכאשר רם לבבו, ורוחו התגברה להרשיע, הורד מכיסא מלכותו, ואת הכבוד הסירו ממנו.]
פסוק כא:וּמִן־בְּנֵי אֲנָשָׁא טְרִיד, וְלִבְבֵהּ עִם־חֵיוְתָא שַׁוִּיו, וְעִם־עֲרָדַיָּא מְדוֹרֵהּ. עִשְׂבָּא כְתוֹרִין יְטַעֲמוּנֵּהּ, וּמִטַּל שְׁמַיָּא גִּשְׁמֵהּ יִצְטַבַּע. [ומבני האדם הוא גורש, ואת לבבו עם החיות שמוּ, ועם ערודים, חמורי בר, היה מדורו. את העשב כשוורים האכילוהו, ומטל השמים גופו הורטב.] כמסופר בעניין הקודם, נבוכדנצר יצא מן התחום האנושי, איבד את בינתו, נעשה כחיה וחי עם החיות, עַד דִּי־יְדַע דִּי־שַׁלִּיט אֱלָהָא עִלָּאָה בְּמַלְכוּת אֲנָשָׁא, וּלְמַן־דִּי יִצְבֵּא יְהָקֵים עֲלַהּ. [עד שידע ששולט האלוה העליון במלכות האדם, ואת מי שירצה הוא יקים עליה.]
פסוק כב:וְאַנְתְּ, בְּרֵהּ בֵּלְשַׁאצַּר, לָא הַשְׁפֵּלְתְּ לִבְבָךְ כָּל־קֳבֵל דִּי כָל־דְּנָה יְדַעְתָּ. [ואתה, בנו, צאצאו, בלשאצר, לא השפלת את לבבך אף שאת כל זה ידעת.] אביך למד את הלקח, אבל אתה לא למדת מכך דבר.
פסוק כג:וְעַל מָרֵא־שְׁמַיָּא הִתְרוֹמַמְתָּ, וּלְמָאנַיָּא דִי־בַיְתֵהּ הַיְתִיו קָדָמָךְ, וְאַנְתְּ וְרַבְרְבָנָךְ, שֵׁגְלָתָךְ וּלְחֵנָתָךְ חַמְרָא שָׁתַיִן בְּהוֹן, וְלֵאלָהֵי כַסְפָּא־וְדַהֲבָא, נְחָשָׁא, פַרְזְלָא, אָעָא וְאַבְנָא דִּי לָא־חָזַיִן וְלָא־שָׁמְעִין וְלָא יָדְעִין שַׁבַּחְתָּ, וְלֵאלָהָא דִּי־נִשְׁמְתָךְ בִּידֵהּ וְכָל־אֹרְחָתָךְ לֵהּ, לָא הַדַּרְתָּ. [ועל אדון השמים התרוממת, התנשאת, ואת כלי ביתו הביאו לפניך, ואתה וגדוליך, נשיך ופילגשיך יין שתיתם בהם, ואת אלוהי הכסף והזהב, הנחושת, הברזל, העץ והאבן שאינם רואים ואינם שומעים ואינם יודעים שיבחת, ואת האלוהים אשר נשמתך בידו, ושכל דרכיך שלו, לא כיבדת.] אתה פונה בדיוק אל הכיוון ההפוך.
פסוק כד:בֵּאדַיִן מִן־קֳדָמוֹהִי שְׁלִיחַ פַּסָּא דִי־יְדָא, וּכְתָבָא דְנָה רְשִׁים. [אז מלפניו – מלפני אלוקים – נשלחה כף היד, והכתב הזה נרשם.]
פסוק כה:וּדְנָה כְתָבָא דִּי רְשִׁים [וזה הכתב שנרשם:] מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין. לא ברור אם המלים היו כתובות בכתב עברי, ולכן לא ידעו לקרוא אותן, או שהיו כתובות בכתב אחר, ואולי בסמלים או בסדר מסוים שרק דניאל ידע לפענח.
פסוק כו:דְּנָה פְּשַׁר מִלְּתָא [זה פשר הדבר:] 'מְנֵא' – מְנָה־אֱלָהָא מַלְכוּתָךְ וְהַשְׁלְמַהּ. ['מנא' – פירושו: מנה האלוהים את ימי מלכותך והשלים אותה.] תמה 'מנת' מלכותך.
פסוק כז:'תְּקֵל' – תְּקִלְתָּא בְמֹאזַנְיָא וְהִשְׁתְּכַחַתְּ חַסִּיר. ['תקל' – פירושה: נשקלתָ במאזניים ונמצאת חסר.]
פסוק כח:והמלה 'פרסין' מרמזת לביטוי דו-משמעי: 'פְּרֵס' – פְּרִיסַת מַלְכוּתָךְ וִיהִיבַת לְמָדַי וּפָרָס. ['פרס' - נפרסה מלכותך וניתנה למדי ופרס.]
פסוק כט:בלשאצר אמנם היה שיכור ומפוחד, אבל הוא התרשם מאוד מן החכם היהודי. בֵּאדַיִן אֲמַר בֵּלְשַׁאצַּר, וְהַלְבִּשׁוּ לְדָנִיֵּאל אַרְגְּוָנָא, וְהַמְנִיכָא דִי־דַהֲבָא עַל־צַוְּארֵהּ, וְהַכְרִזוּ עֲלוֹהִי דִּי־לֶהֱוֵא שַׁלִּיט תַּלְתָּא בְּמַלְכוּתָא. [אז ציווה בלשאצר, והלבישו את דניאל ארגמן, ורביד הזהב ענדו על צווארו, והכריזו עליו שיהיה שליט שליש בממלכה.]
פסוק ל:בֵּהּ בְּלֵילְיָא קְטִיל בֵּלְאשַׁצַּר מַלְכָּא כַשְׂדָּאָה. [בו בלילה נהרג בלשאצר המלך הכשדי.] המלך עוד הספיק להעניק לדניאל את סימני הפאר ולהכריז עליו כשליט רם, אבל לא הייתה לכך כל משמעות ממשית מפני שבאותו לילה נפלה העיר, ובלשאצר נהרג.
